ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
שמיני · מכילתא דמילואים ב
פסקה א
ויהי ביום השמיני אין אנו יודעים אם למנין שבעת ימים של פרישה. או שמא לימי השבת או לימי החדש. כשהוא אומר היו נכונים לשלשת ימים וכו' ואומר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר הוי שלישי למנין הפרישה. נראה לי מדכתיב השלישי משמע הידוע למנין שהזכרנו. ואם לימי השבת או לימי החדש קאמר הרי לא הוזכרו כלל. וכן ביום השמיני מאחר שאמר כי שבעת ימים ימלא את ידכם. וכתיב ויהי ביום השמיני למנין הידוע קאמר ולענין המפורש בפרשה דלעיל והוא שמיני למילואים: ראשון למעשה בראשית פי' אחד בשבת היה. ואיני יודע מהיכן לו זה אלא מדכתיב בחנוכת המזבח ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו. משמע הראשון הידוע שהיה לבריאת עולם מדלא כתיב בראשונה. ונשיאים ודאי בשמיני למילואים התחילו להקריב דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן דהיינו באחד בניסן שכלו כל הקמותיו מה דכתיב תמן ויקריבו נשיאי ישראל וכו' וזהו ראשון לנשיאים: ראשון לעבודה פי' לעבודת צבור כדתנן בסדר עולם בו ביום הקריבו תמידין ומוספין של ראש חדש וכן מצינו בפרש' הצווי שבעת ימים תכפר על המזבח והיה המזבח קדש קדשים. וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד משמע אחר שבעת ימים שישלים קדושת המזבח תעשה על המזבח כבשים וכו' ובפרש' עשייה בכל ימי המילואים לא תמצא עשיית התמיד אבל בשמיני כתיב מלבד עולת הבקר: ראשון לאכילת קדשים פי' ראשון לאכילת קדשי קדשים כגון חטאות ושירי מנחות שהם אסורים לזרים שלא קרבו בבמות:
פסקה ב
לפי שכבדו המקום לאהרן תחלה דכתיב קח את אהרן ואת בניו:
פסקה ג
קח לך עגל וכו' כלומ' לכפר על מעשה העגל וכשאמ' לו קח לך עגל תמה ואמר בלבו וכי אין צריך כפרה על מעשה העגל אלא אני בלבד והלא כל ישראל צריכין כפרה אמ' לו כמו כן נצטוו ישראל להביא חטאת לכפרה: קחו שעיר עזים ועגל וכבש בני שנה. הנה העגל כנגד מעשה העגל. וא"ת מאי שנא אהרן בעגל לחטאת ולא הביא שעיר וישראל כמו כן היה להם להביא לכך אמ' שהם חטאו בשתי בהמות בתחלה חטאו בני יעקב בשעיר עזים שנ' וישחטו שעיר עזים ולבסוף חטאו בעגל לכך הוצרכו להביא תחלה שעיר חטאת כנגד עון השעיר עזים הראשון הנזכר ואח"כ עגל לעולה כנגד מעשה העגל. וכן בכל מקום חטאת קודמת לעולה:
פסקה ה
ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' קרבו כולם בשמחה מדכתי' כל העדה: אי נמי מדכתי' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו. כלומ' כשתזכרו העגל אשר חטאתם בו ויפנה לבבכם מן היצר ההוא אז ירא אליכם כבוד ה':
פסקה ז
ויאמ' משה אל אהרן קרב אל המזבח וכו' זהו שאמ' הכתו' משה ואהרן בכהניו כלומר על אותה שעה נאמ' לפי שבכל שבעת ימי המלואים היה משה לבדו משמש והיה כהן ועכשו כשאמר לו קרב אל המזבח גם אהרן כהן וכיון שהביא אותו הפסוק דרש ממנו שגם שמואל היה שקול כאחד מהם:
פסקה ח
קרב אל המזבח משלו משל למה הדבר דומה וכו' כלומ' לפי שהיה אהרן מתבייש לעבוד לפני מלך מלכי המלכים הב"ה כאשה חדשה שמתביישת לעבוד את המלך לכך אמר לו משה קרב: דבר אחר לפי שהיה אהרן מתבייש ג"כ מן המזבח ומתיירא ממנו שהיה רואה אותו בקרבנותיו כתבנית שור בקרניו והיה זוכר המזבח שבנה לעגל ולפיכך היה מתירא ממנו לפיכך אמר לו משה אל תירא ממנו קרב: תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם. נראה לי שר"ל תדע שכך היה מדת הדין לעשות שהרי קרבנו מכפר עליו ועל העם כדכתי' ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם אבל של העם לא כפר על הכהנים:
פסקה ט
מה ראשון טעון חטוי ומה ראשון טעון שתי מתנות שהן ארבע וכו' לפי שאמר לו משה עשה את חטאתך ואת עולתך ולא פירש לו היאך יעשה והוא הלך ועשה ולא הוצרך לשאול היאך אעשה שמע מינה כי על כל סדר פר החטאת שהקריב משה בשבעת ימי המילואים כן עשה אהרן על החטאת אשר לו: וכבר למדנו למעלה כי מדם הפר נתן ע"ג המזבח מתנות יתירות חוץ ממתן ארבע קרנות והם החיטוי ושתי מתנות שהן ארבע: והיא הזריקה שאמר למעלה: ואני תמה למה לא חשב כמו כן הכפרה שנתן מדמו של פר מתנה יתירה לכפרת גזל המזבח כמו שכתבנו למעלה. ואיפשר שלא נצטווה על כפרה זו אלא שבעת ימים בלבד דכתיב תכפר על המזבח שבעת ימים משמע כפרת המזבח עצמו וכמו שעשה לחטאת שלו כך עשה לחטאת העם כדכתי' וישחטהו ויחטאהו כראשון מה ראשון טעון חיטוי. ויש שמגיהין בנסח' ויחטאהו כראשון מה ראשון טעון חיטוי וכו'. מ"מ הפי' אחד הוא אלא שהוצרך ללמד כי השעיר אשר לעם נעשה בכלל המתנות היתירות כמעשה עגל החטאת אשר לאהרן. ועגל של אהרן למדנו אותו מן הסתם כמו שפירשנו למעלה. ולפי שהיה לנו לספק על מעשה העגל שמא נעשה כמעשה הפר מפני שהוא מינו אבל שעיר לא לכך הוצרך לומר וישחטהו ויחטאהו כראשון. ויש מפרשים כי החיטוי ושתי מתנות שהן ארבע מלשון ויחטאהו נפקא ליה והרי זה בא ללמד ונמצא למד כי הראשון לא למדנו לו מתנות יתירות הללו אלא מכאן. ומכיון שמצינו לו החיטוי כך נאמר שהיו בו שתי מתנות שהן ארבע אעפ"י שהן חדוש:
פסקה י
ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מה עולה טעונה הפשט וניתוח פי' כמשפט עולת נדבה האמורה בספר ויקרא:
פסקה יא
ונאמר להלן מלוי [וכו'] מלא קומצו. ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר מה בא ללמדנו פי' האי מלבד עולת הבקר מאי טעמא כתביה בתר הקטרת מנחה. הוה ליה למכתביה בתר הקרבת העולה והכי איבעי ליה למכתב ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מלבד עולת הבקר ואח"כ לכתוב ויקרב את המנחה ולשמעינן דכבש שהקריבו ישראל לעולה חוץ מכבש התמיד הקריבו אבל בתר הקטרת מנחה מאי טעמא כתביה אם ללמד שלא היה שם מנחה אחרת לא לעולת העם ולא לעולת תמיד אלא זו ומשום הכי כתביה את ההקטרה בין עולת העם ועולת הבקר. ולמדנו מכאן שאם לא מצא נסכים יביא בהמה כלומ' שאין הנסכים מעכבין את הקרבן כדאמרי' בעלמ' [תמורה יד.] מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה מנחתם ונסכיהם אפי' למחר הא לא מצית אמרת שהרי כבר נאמ' ויקרב את העולה ויעשה כמשפט ואם קרבה בלא נסכים אין זה כמשפט וכיון שעולת העם היה לה מנחת נסכים כמשפטה אם בא ללמד על עולת הבקר שלא היה לה מנחת נסכים היה לו לכתוב מלבד עולת הבקר ואח"כ ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ויקטר כדאמרן ולמדנו ממנו שני דברים למדנו שעולת העם חוץ מעולת התמיד ולמדנו שעולת התמיד לא היה לה מנחת נסכים אם כן למה נכתב כאן: מלמד ששתי מנחות היו שם אחת עם העולה ואחת בפני עצמה כלומ' לגופיה כתביה הכא ללמד שלא נפטרו לעולת העם במנחה זו ממנחת נסכים ואעפ"י שהיתה משל צבור ולהכי כתי' ויעשה כמשפט ואחר כך ויקרב את המנחה כלומ' זו עשה כמשפט ומנחה זו הקריב זולתה דאי לאו הכי הוה אמינא דהאי כמשפט אמילי אחרינא כדאמרן וכדדריש לעיל. מיהו האי מלבד עולת הבקר אעולת העם קאי כדאמרן לעיל ללמד כי הכבש שהקריבו חוץ מעולת הבקר היה והאי דקאמר שתי מנחות היו שם ולא אמר חמש מנחות היו שם שהרי כבש של עולה והעגל של עולה ושור ואיל לשלמים כולם היו להם מנחת נסכים אלא כל מנחת נסכים כיון שלא נקמצו קרויה אחת ומ"מ מנחה שבאה בפני עצמה לא קרבה אלא עם מנחת נסכים של עולה ולהכי כתבה בהדי עולה ומשום הכי קאמר שתי מנחות היו שם אחת עם העולה ואחת בפני עצמה: נ"א מה בא זה ללמדנו אם ללמד שלא מצא מנחה יביא בהמה וכו'. א"כ למה נאמר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר מלבד התמיד שתי מנחות היו שם אחת עם העולה ואחת בפני עצמה. והכי פירוש' האי מלבד עולת הבקר מה בא ללמדנו כלומר באיזו עולה קאמר אם בעולה האמורה למעלה וללמד שאם בא ולא מצא מנחה יביא בהמה דעולת הבקר לחודה קאמר בלא מנחת נסכים דאי לאו מאי אתא לאשמועינן והא עולת העם כתיבא בהדיא והלא כבר נאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט אלמא עיכוב' הוא בכל עשיותיה: א"כ למה נאמר מלבד עולת הבקר עולת התמיד הוה ליה למימר כיון דלא על עולת העם האמורה למעלה קאמ' אלא האי על עולת התמיד דקאמר לאגמורי דתמידין קריבים בו ביום תחלה אי נמי לאגמורי דעולת תמיד קריבה לחוד ועולת העם לחוד. וכבש לעולה האמור למעלה חוץ מכבש התמיד כדאמרן בפירושא קמא שתי מנחות היו שם מלתא באנפי נפשה היא. ויש לדקדק על זאת הנסחא ועל זה הפירוש שלא מצינו בשום מקום שהי' קרויה עולת הבקר אלא עולת התמיד שנאמ' בה את הכבש אחת תעשה בבקר וא"כ היכי ס"ד מעיקר' דעל עולת העם קאמר. אבל יש לתרץ זאת הקושיא ולהעמיד הנסחא אלא שנפרש אותה כך שהיה מתמיה בתחלה לומר אם על עולת העם האמורה כאן הוא מדבר. ונאמר כי הכבש שהביאו לעולה עם העגל כבש של תמיד היה וא"כ מה בא ללמדנו הרי כבר נאמ' למעלה שהקריבו אלא על כרחך זה בא ללמד דעולת הבקר לחודה הקריב בלא מנחת נסכים ולמדנו שאם לא מצא מנחה יביא בהמה. הדר אמר והלא כבר נאמר ויעשה כמשפט ואם הקריבה בלא נסכים אין זה כמשפט א"כ למה נאמר מלבד עולת הבקר מלבד עולת התמיד. כלומ' שבא ללמד כי כבש העולה האמור כאן חוץ מן התמיד היה והאי מלבד עולת הבקר בתמיד ודאי קאמר. ועל עולת העם קאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. מלבד עולת הבקר ושתי מנחות היו שם וכו' כלומר ואם כן למה כתבן אחר הקטרת תמיד לומר ששתי מנחות היו שם וכו' והרי הוא כאלו אמר מלבד עולת התמיד ומנחתו ולמדנו כי זאת המנחה מנחה אחרת היתה חוץ ממנחת נסכים שלא נפטרו במנחה זו ממנחת נסכים ולכך נכתב בסדר הזה. וזו הנסחא היא ישנה אלא שחדשתי בה מעט כי מצאתי בה כך א"כ למה נאמר מלבד עולת הבקר מלמד ששתי מנחו' שם וכו': והנסח' הזאת כבר נתפרשה יפה על הפירוש שפירשתי עתה באחרונה בלי חסרון ויתרון והיא העיקר אלא שהיא קצרה מעט ובמלה אחת היתה יתירה מלמד ששתי מנחות וכו' ונראה לי באמת ובברור כי טעות סופר היה:
פסקה יג
וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם. מכאן למדו שלמים לצבור. נראה לי דה"ק מכאן למדנו שלמי יחיד לצבור שלא מצינו להם בכל התורה כולה. וא"ת אותו איל המילואים של אהרן היה כדאיתא לעיל. ועוד כי הוא היה טעון לחם וזה לא היה טעון לחם אלא שהמ"ם של מ"כאן קשה עלי דהל"ל כאן למדו שלמים לצבור: ואיפשר לפרש הענין ולומר מכאן למדנו תנופת שחוטים בשלמי צבור לפי שלא מצינו בכבשי עצרת אלא תנופת חיים וכיון שמצינו באלו שהיו שלמי צבור והוטענו תנופה שחוטים הרי הוא דוגמא לכבשי עצרת ולהטעינם כן ואעפ"י שאין דינן שוה בתנופת החיים מ"מ במה שהשוו מעשיהם למדנו אלו מאלו. ולמדנו עוד מהם כי תנופת השחוטים בשלמי צבור אינה אלא בחזה ושוק ולאפוקי מדר' דאמר כבשי עצרת כשהן שחוטים תנופתם כמות שהם אלא כרבנן שאמרו בחזה ושוק שלהם כי הכא: ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן וכו' להגיד גדולת אהרן ובניו שלשעה קלה למדו שבעה עבודות. שחיטה וקבלה וזריקה והזאה וחיטוי יציקה וכפרה: כל אלה כבר מצאנו אותם בפר החטאת של מילואים וכבר למדנו אותם למעלה בעגל החטאת של אהרן חוץ מן הכפרה היתירה על גזל המזבח שלא הזכירו אותה למעלה ואיני יודע אם זאת דוקא ונאמר כי למעלה היתה הנחה שלא מנה את הכל. או נאמר כי למעלה דוקא שלא היתה אותה כפרה בשמיני כמו שפירשנו למעלה וכאן שמנה אותה כיון שמנה שש עבודות שלמדו מנהגם זו שלמדו אותה כי היה הדבר ידוע אם העבודות הקשות ממנה למדו והיא ההזאה שהיא מתן ארבע קרנות כ"ש זו והזריקה היא שתים שהן ארבע. חיטוי היא מתנה יתירה לטהרת המזבח הכל כמו שפירוש למעלה: אלא שקשה לי למה הביא הענין הזה על מקרא זה שהרי לא הזכיר בו אלא תנופה והתנופה אינה ממנין שבע עבודות שהוא מונה כאן: ועוד אני תמה למה הניח תנופה והקטרה שהכל למדו ועשו. וא"ת התנופה אינה עבודה גם השחיטה אינה עבודה. ומ"מ ההקטרה עבודה היא. ואיפשר לומר שלא מנה אלא העבודות שהיו כולם בקרבן אחת ואלו השבע כולן היו בעגל החטאת אשר לו. ועל מה שהקשינו למה הביא ענין זה על מקרא זה והוא אינו מהחשבון איפשר לומר מסיפיה דקרא קאמר כאשר צוה משה והוא סוף כל העבודות. וכיון שנשלמו כל העבודות הזכיר שבחן של אהרן ובניו שכבר למדו מהרה ולא טעו. וא"ת והלא כל שבעה ראו כל העבודות ולמדו ולמה אמר כאן שבשעה קלה למדו. תשובתך הורגלו קאמר כלומר בשעה ראשונה שהתחילה הורגלו ועשו בזריזות ולא פשעו בשום דבר כאדם שמתחיל בדבר שלא הורגל בו שאי איפשר שלא יפשע במעשיו בשום דבר והם לא פשעו:
פסקה יד
ויהי ביום השמיני יום שמיני לקדושת אהרן ובניו פירוש זה הענין כולו בפנים אחרים למדרש פסוק זה עד וישא אהרן את ידיו וגו' ומה שאמר כאן לקדושת אהרן ובניו זהו שאמר למעלה שמיני למנין שבעת ימי המלואים. או יכול שמיני בחדש כשהוא אומר וכו' זו ראיה חזקה יותר מן הראשונה שכתב למעלה ויהי בחודש הראשון הוקם המשכן כדמפרש ואזיל שהרי נאמר וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן כלומר ששרתה בו שכינה תחלה ולא מצינו ששרתה עליו שכינה עד יום שמיני ששמש אהרן בכהונה גדולה שנאמר כי היום ה' נראה אליכם מכלל דעד השתא לא נראה אליו ש"מ כי השמיני היה אחד בניסן ומאי שמיני שמיני למלואים ולא שמיני בחודש.
פסקה טו
ויהי ביום השמיני ויהי לשון שמחה כמו שנא' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מלמד שהיתה שמחה לפני המקום ביום שנברא בו את העולם. וכיון שכלו ישראל את המשכן בא משה ובירכן שנאמ' וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וכו' ויברך אותם משה ומה ברכה בירכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. הביא את הענין הזה בכאן לומר שהברכה שבירכן משה נתקיימה בהם שכבר שרתה שכינה עליו בשמיני וכן משה אמר להם כי היום ה' נראה אליכם שבטח שברכתו אשר בירכן שיתקיים בהם. ר' מאיר אומר ה' אלהי אבותיכם וכו' נראה לי טעמ' דר' מאיר דמכיון שאמר כאן ויברך אותם משה ואין אנו רואין שום ברכה למשה על ישראל אלא במקום אחד והוא אותו הפסוק שנאמ' ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכו' שבמשנה תורה. וא"ת הרי מצינו כמה ברכות אחרות שבירכן כדכתי' בפרש' וזאת הברכה. הנהו לפני מותו בירכן: שעטרה לו אמו ביום חתונתו אין אמו אלא ישראל ואמו לשון אומה ביום חתונתו ביום ששרתה עליו שכינה בבית המקדש. וביום שמחת לבו ביום שירדה אש חדשה ממרום ולחכה את העולה כל זה היה במקדש וכיוצא בו היה במשכן ומה שאמר על אותה שעה הוא אומר צאנה וראנה וכו' הכי קאמ' על ענין כזה כתי' צאנה וראנה וכו' ואיפשר כי שלמה הע"ה אמרו על שניהם על המשכן ועל המקדש:
פסקה יז
וישא אהרן את ידיו וכו' עכשו הוא חוזר לסדר הראשון באותה שעה זכה במתנות כהונה. וזכה בברכת כהנים לו ולדורותיו פי' כדכתיב בסדר שופטים וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וכו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה: ראשית דגנך תירושך ויצהרך ראשית גז צאנך תתן לו. כי בו בחר ה' אלהיך וכו' לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים אי זהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו ברכת כהנים נמצא שבשכר אשר מברכים את ישראל זכו במתנותיהן בגבולין:
פסקה יט
שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה חשב אהרן בלבו שהיו ישראל מתייראין עליו אם יתרצה המקום בעבודתו וכל מה שהיה עובד היה עושה בבושת פנים שהיה מתבייש מהם מפני שנתקלקלו על ידו עד שירדה שכינה ורצה המקום בעבודתו וידעו הכל שנתרצה לו על אותה שעה הוא אומר רננו צדיקים בה' פי' משום דכתי' הכא וירנו. באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא פי' על דבר שחטאו באותה שעה:
פסקה כא
ויש אומרי' מסיני נטלו כלומר מסיני חטאו שהביא להם החטא הגדול על ידו שנענשו עליו מיתה:
פסקה כב
ד"א כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ולא ירדה שכינה וכו' פי' הלשון הראשון אמר כי משירדה שכינה וירדה אש ממרום ולחכה וא"כ חטאו בני אהרן וקפצה עליהם פורענות. ועכשו בלשון הזה הוא אומ' שקודם שירדה שכינה וקודם שירד האש חטאו. ובאותה שעה ירדה שכינה וירד האש ולחכה הקרבנות ושרפה אותם: וזה הענין אינו על סדר המקראות. ועוד איני יודע מאין לו שנכנסו לבית קדשי הקדשים ושמא משום דכתי' ויקרבו לפני ה' אש זרה וכתי' ותצא אש מלפני ה' שיצא האש מבית קדשי הקדשים ומה זה בית קדשי הקדשי' אף זה כך. וא"ת מהו ותצא אש והלא הם היו בפנים איפשר שלא נשרפו עד שיצאו לאוהל מועד: עוד יש סעד לזה הלשון כי הקטורת שהקטירו בני אהרן מה היה אם ההקטרה שבכל יום שהוא קרב על מזבח הזהב אותו כבר הכניסו אהרן שהרי שנינו קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים אלא ודאי קטרת אחרת היתה שנכנסו בה לפני לפנים: וללשון הראשון נאמר שאעפ"י שירדה האש על האיברים שעל מזבח החיצון ועל הקטרת שבפנים אמרו אעפ"י כן מצוה להביא מן ההדיוט וחשבו בדעתם להכניס קטרת חדשה עם האש שני ולהקטיר על מזבח הזהב שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם מלפני ה' זה בית קדשי הקדשים אותם משמע ולא בגדיהם:
פסקה כה
ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וכו' מכאן שהכהנים אין מטמאין למתים פי' נרמז להם מעט מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים: מיהו כבר אנו רואין שכהן הדיוט מטמא לאחיו אבל עתה נמשלו לכהן גדול שאינו מטמא לשום מת:
פסקה כז
וישאום בכתנותם וכו' מלמד שחס הקב"ה עליהם וכו' שאלו נשרפו גופם ובגדיהם היו מפורסמין ונכרים פי' שלא נעשו אפר אלא חרוכא. ונראה כי זה התנא סובר שנשמתן וגופן נשרפו אבל לא בגדיהם. ויש תנא אחר דסבירא ליה שלא נשרף מהם אלא נשמתן בלבד אבל כל גופיהן היה קיים. וזה התנא אותו שלפנים במדרש של פנים אחרים:
פסקה כח
מכאן אמרו הרוגי ב"ד אין מתעסקין בהן וכו' כל אלה רמזים הם ואין זה דמיון ממש לפי שהרוגי ב"ד לא הקרובים ולא האחרים אין מתאבלין עליהם. אבל אלו אהרן ובניו הוזהרו אבל כל ישראל בכו אותם: מכאן אמרו כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה וכו' ופליגא עליה דר' מאיר ור' יהודה במס' סנהדרין פ"ב [יח.]:
פסקה כט
וישא אהרן את ידיו וכו' זה המדרש פנים אחרים הוא והוא שלם יותר מהראשון שהמקרא זה מסויים לא היה צריך לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם שבירידתו נשא את כפיו ובירך אותם: נראה לי דמדכתיב אל העם משמע סמוך לעם ואם על המזבח בירכן היו רחוקים ממנו שהרי במקדש דריסת רגלי ישראל אחד עשרה אמה דריסת רגלי הכהנים י"א אמה. נמצאו ישראל רחוקים מן המזבח עשרים ושתים אמה ובמס' מדות הדוכן שהלוים והכהנים עומדין שם בשעת השיר ובברכה היתה בין מקום דריסת רגלי ישראל ודריסת רגלי הכהנים שיעור וכו':
פסקה ל
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד למה נכנס משה ללמדו על מעשה הקטרת למעלה בפנים הראשונים אמר לא נכנסו אלא להתפלל שתשרה שכינה וכאן הוא אומר ללמדו על מעשה הקטרת: וקשה לי בזה כי מן הסדר כבר קרב הקטרת בין דם התמיד לאברים כאשר ביארנו למעלה. ושמא מי שדרש כך הוא סובר כי המקרא הזה לא נאמר על הסדר אלא לפי שהזכיר מעשה התמיד בפרשה זו לפיכך לא היה לו מקום להזכירו אלא בסוף כל העבודות: או לא נכנס אלא לדבר אחר פי' אלא לתפלה בלבד כמו שאמרנו למעלה: הריני דן ירידה טעונה ברכה ויציאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף יציאה מענין עבודה פי' ירידה מן המזבח טעונה ברכה כלומר שבח למקום וברכה לעמו ישראל השבח על שהספיק בידו להשלים העבודה בלא מכשול. והברכה היא היתה ברכת כהנים כמו שאמרנו למעלה ומי שמברך את ישראל בשם הוא שבח למקום ולישראל שהוא מודה על הטובות והיציאה שהוטענה ברכה כשיצאו מאהל מועד בירכו את העם ובתוך ברכתם שבחו את המקום שהשלים על ידם. ומה ירידה כשבירכו ירדו מענין עבודה כדכתיב וירד מעשות החטאת והעולה וכו' אף יציאה שיצאו מאהל מועד מענין עבודה יצאו. ולימד כי על מעשה הקטרת באו שם שלא מצינו באהל מועד באותו היום עבודה אלא היא: רבי שמעון אומר יציאה טעונה ברכה דכתיב ויצאו ויברכו וכמו שפי' למעלה. וביאה טעונה ברכה כשנכנסו לאהל מועד בירכו את ישראל בשמו של מקום. ואיפשר שהיתה הברכה תפלה שתשרה שכינה עליהם וירצה בעבודתם ויתן בלבם שיעבדוהו ביראה ובלב שלם והיא ברכה לישראל ותפלה ושבח והודאה למקום וקבלת עול מלכותו עליהם: מה יציאה מענין עבודה כלומר שהברכה שבחוץ היתה על עבודת החוץ שתתרצה כדכתיב בסמוך: ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וכו' אף עולה שבירכו בפנים מענין עבודת פנים כלומר כשרצו לעבוד אותה או השלימוה בירכו ישראל עליה. שאם תאמר לא היתה ביאה זו אלא לתפלה ולתפלה בלבד אמר על עבודת פנים א"כ די להם בברכת חוץ שהרי בירכו אותם שתשרה שכינה עליהם וירצה בעבודתם. וכיון שמצינו הברכה בביאה זו על עבודת פנים הא למדנו שלא היתה ביאה זו אלא ללמד על מעשה הקטרת וברכתה עליה: ומנין לביאה שהיתה טעונה ברכה כמו שאמרנו: ודין הוא ומה יציאה שאינה [טעונה] רחיצה פי' קדוש ידים ורגלים הוטענה ברכה שהיא שבח והודאה למקום שבחר בישראל להיות להם לאלהים וייחד שמו עליהם וממנו הם מתברכין ובשמו הם משתבחין ובעבודתו הם מתפארים. ביאה שטעונה רחיצה דכתיב בפירוש בבואם אל אהל מועד ירחצו וכו' או בגשתם אל המזבח וכו' אינו דין שתטעון ברכה בעבודתה או חלוף וכו' ובטל או חלוף וחזרנו לדון בתחלה ביאה ויציאה שניהם טעונין ברכה. ויש נסחא אחרת לדברי ר' שמעון וכך היא הנסחא. ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה והיא פשוטה מן הראשונה ועל הדרך שפירשנו היא מתפרשת:
פסקה לא
ותצא אש מלפני ה' כיון שראו אש חדשה וכו':
פסקה לב
ויקחו בני אהרן וכו' אף בני אהרן בשמחתם וזה הלשון שוה אל הראשון שפירשנו למעלה שהמעשה אשר עשו אחר ירידת האש עשו כדמפרש ואזיל: עמדו להוסיף אהבה על אהבה פי' שהקריבו תוספת דורון חדש: ויקחו אין קיחה אלא שמחה אין לו משמעות בזה ולא יתרון הלשון אלא שאנו למדין ויקחו בני אהרן מן ויקחו את אשר צוה משה ויקרבו כל העדה ויעמדו האמור למעלה מה להלן בזריזות ובשמחה. לא חלקו כבוד לאהרן פי' אעפ"י שהיו בני אהרן לא חלקו לו כבוד ליטול ממנו עצה ולא ממשה רבם ולא זה מזה שנא' איש מחתתו וכו':
פסקה לג
הכניסוה בלא עתה פי' על האש והקטרת נאמ': ואין אנו יודעין דברי רבי ישמעאל אי סבירא ליה שאחר שירדה האש מן השמים היה וכבר הקריב אהרן את הקטרת כמו שאמרנו והם לא ידעו שהקריבה וכיון שכבר קרבה הרי שהכניסוה בלא עתה שהיתה ראוי ליקרב בין דם התמיד לאיברים והם הקדימוה: ומסתברא כלישנ' בתרא דהיינו בלא עתה כלומר צריכה היתה אלא שלא הגיע עתה: אלא דקשיא לי א"כ קודם שירדה האש היה מעשה הלא אש זרה ממש שהרי לא היה אש על גבי המזבח הילכך ע"כ יש לנו לומ' שלאחר ירידת האש היה ונטלוה מעל המזבח אלא שהכניסוה הכנסה יתירה שלא בעתה והיינו אשר לא צוה אותם: ר' עקיבא אומר אש זרה ממש שלא מבית הכיריים שלא נטלוה מעל גבי המזבח ואחר ירידת האש היה מעשה והיה להם ליטול מן המזבח ולא נטלו א"כ למה נאמר אשר לא צוה אותם הרי כבר נאמר אש זרה ואני יודע שלא צוה אותם אלא שלא נמלכו במשה רבם כלומ' הענישם הכתו' על שתי עברות שעשו בכוונה אחת שהיה להם ליטול אש מן הכיריים ולא נטלו ואחת שלא נמלכו במשה והורו הלכה בפני משה רבן. וא"ת גם על הקרבת הקטרת שהכניסו הכנסה יתירה היה לו להזכיר. תשובתך כבר הזכירו הכתוב ויקחו איש מחתתו וישימו עליהן קטרת. נמצא לדעת ר' עקיבא שלש עבירות עברו ולדעת ר' ישמעאל אחת על הקרבת האש שהכניסוה בלא עתה והמלכת משה רבם שמא סביר' ליה דאין בזה עונש מיתה. אי נמי מפני שמרוב שמחה ואהבת המקום עברו והקטירו ולא הפנו לא על אביהם ולא על רבם ולא אפי' זה לזה כדאמרי' לפיכך לא נענשו על זה באותה שעה אלא ודאי מפני שחללו את הקדש ונכנסו שלא לצורך ובפרשה אחרי מות פליגי תנאי על אי זה עון מתו ר' יוסי הגלילי אומ' על עון הקריבה מתו ולא על ההקרבה דסביר' ליה כאותה שדרשנו למעלה שנטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים ומתו על ביאה יתירה וסביר' ליה דאין עונש מיתה על הכנסה יתירה: ור' עקיבא פליג התם ואמ' על עון ההקרבה מתו ולא על הקריבה שלא נכנסו לבית ק"ק. ורבי ישמעאל דהכא לא ידעינן כמאן סביר' ליה שאעפ"י שעברו כמה עבירות לא ידענו על אי זה מהן נענשו לפי שיש מהן ראויות לעונש ויש שאינן ראויות. ור' אליעזר דהכא סביר' ליה שלא נענשו אלא על שהורו הלכה בפני רבן אבל על השאר לא נאמרו עונשיהן עדיין: וגם על זו לא ידענו היכן ענש אלא משמע ליה לר' אליעזר מדכתיב אשר לא צוה אותם דמשמע שלא נטלו עצה ממשה רבם: וכשהזכיר להם העון הזה בצד ענשם ש"מ שכבר הוזהרו ונענשו ועליה מתו וחשב עליהם המקום כאלו הקריבו אש זרה. ובמס' יומא פ' הוציאו לו [נג.] מפרש מאי הלכה הורו: ונתנו בני אהרן אש אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וענין זה הוא כמו שאומ' דלפני ירידת האש היה המעשה אי נמי לאחר ירידת האש ומכל מקום רצו לקיים מצות נתינת האש ולא יכלו לקיים אותה על מזבח החיצון מפני אש של מעלה שהיתה מלחכת עליו והכניסוה לפנים מן הקטורת:
פסקה לד
ותצא אש וכו' שריפת נשמתן פי' דכתי' בהו וימותו כעין מיתה אבא יוסי אומ' וכו' קסבר גופן ונשמתן נשרפו ולא נשאר אלא כתנותם או יכול דאפי' כתנותם נשרפו ומאי וישאום בכתנותם ר"ל בכתנות הנושאים ת"ל ותאכל אותם ולא בגדיהם: ואומר ולבני אהרן תעשה כתנות כתנות לכהנים ולא כתנות ללוים פי' לפי שלא הוזקקו לעשות ללוים כתנות אעפ"י שנמסרו לעבודת המשכן: וא"כ למה הוזכרו כאן כתנות אלא ש"מ בכתנותם של כהנים הכתוב מדבר. מיהו אעפ"י שלא עשו כתנות ללוים בגדים אחרים עשו להם שיכלו בעבודתם כדאמרי' לעיל בפ' צו:
פסקה לה
לא מתו אלא בחוץ פי' חוץ לאהל מועד ובעזרת ישראל וכהנים נגפם המלאך ודחפן והוציאן לחוץ ועל שם שקבלו מכת מיתתן בפנים נאמ' וימותו לפני ה' אבל לא מתו לגמרי עד שיצאו לחוץ:
פסקה לו
ונקדש בכבודי פי' במכבודי וכך היה קדושה על ידם שכל אדם מתיירא מגשת אליו שלא ברשות שהרי אלו היו כהנים ומשוחים ועל שם שקרבו שלא ברשות טעו ונכשלו ומתו ק"ו לשאר בני אדם כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום היו כלומר מכובדים היו בעיניו שתק שנא' וידם אהרן:
פסקה לז
מפני שמי נחת הוא [אמרו] רז"ל שבשעה שיצק משה את שמן המשחה על ראשו נרתע לאחריו ונפל ואמר אוי לי שמא מעלתי וכו' השיבתו בת קול הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד: כטל חרמון וכו' במקרא הראשון הקיש אהרן למשה מה משה לא מעל אף אהרן לא מעל: ואומר כטל חרמון כלומר וגם המקרא הזה בשרו שאין בו מעילה מה הטל הזה אין בו מעילה אף שמן אין בו מעילה: ובמס' הוריות [יא:]. יש בו תוספת לומר כי משה היה דואג שמא שפך מן השמן יותר מדאי על אהרן והכתו' מבשרו כטל חרמון. ועדיין היה אהרן דואג ואומר אני הוא שנהנתי ממנו והכתו' מבשרו שבת אחים גם יחד. ויש בזה שנוי הגירס'.
פסקה לח
ואומר מישרים אהבוך כלומ' וכן הוא משבח במקום אחר מי שהוכיח את הבריות בדברי משרים ונחת כדכתי' מישרים אהבוך בדברי משרים אדם אוהב את בוראו ומקבל את מצותיו יותר ממה שהוא מקבל בדברי זעף. ובאהרן הוא אומר בשלום ובמישור הלך אתי וכו' ומישור מלשון מישרים שהם דברים של שבח וריצוי:
פסקה מ
או יכול לא תפרעו מן הכובע כלומ' אל תגלו ראשיכם: ונאמ' להלן פרע שנא' גדל פרע שער ראשו. זה המקרא מסורס פי' מהופך אין ראוי לומר אלא אחיכם יבכו ועל כל העדה יקצוף כלומ' ואחיכם יבכו את השריפה ואם לא יבכו על כל העדה יקצוף המקום וכתוב מהופך הוא שכתב תחלה קצף המקום עד שלא הודיענו למה יקצוף:
פסקה מא
שריפה האמורה להלן פי' שריפה האמורה בבת כהן. ושריפה האמורה באשה ואמה ואתי מן השריפה שזה המקרא יתר שהיה יכול לומר יבכו את אשר שרף ה':
פסקה מב
אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה כלומ' באיזו שעה הייתי סבור שהיה מחלל אם לא יצא שהכתו' אומ' אם לא יצא יחלל בעמידתו הוי אומ' בשעת עבודה שהייתי סבור שאם הקריב אונן שיחלל עבודתו כשאר כהנים. והוצרך לומ' דכהן גדול מקריב אונן ואינו מחלל:
פסקה מג
אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה. ומנין לכהנים גדולים של כל הדורות אעפ"י שאינם משוחים שאם יצאו מן המקדש בשעת עבודה שהם במיתה ת"ל כי שמן משחת ה'. נ"ל דמשחת יתירא קא דריש ולשון משחת נופל על רבוי בגדים ועל משיחה כדכתי' ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם. ואי קשיא לך והא בפרשת אמור נתרבה מרובה בגדים מכי נדר להלן להתר וכאן לעונש להלן להתר שאם אינו יוצא ועובר אינו מחלל וכאן לעונש שאם יצא והניח העבודה הוא חייב מיתה כדכתי' פן תמותו. ויש מפרשים אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה פי' שנתרבו תחלה בשמן המשחה ומפני כך החמיר עליהם המקום ומנין לכהנים של הדורות אפי' אינם משוחים שיהיו במיתה כלומר כבר מצינו בהן אזהרה בפרשת אמור למשוחים ולמרובה בגדים אבל עונש לא שמענו מנין שיהא נוהג ת"ל כי שמן משחת כלומ' להגיד מה גרם בו כהונה גדולה גורמת. ויש מפרשים עדיין לא שמענו אלא המשוחים אבל בבגדים מנין אתיא מכי נזיר כמו שהוקשו לאזהרה הוקשו לעונש: