ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
שמיני · פרק י
פסקה א
וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא וכו' במה הוא מדבר אם במיתתן הרי הוא אמור למעלה בתחלת הפרשה כל הנוגע בהם במותם יטמא ואם באבר מן החי הרי אמור למעלה כל אשר יפול עליו מהם במותם הא אינו מדבר אלא באבר מן המת מפני שהוא נבלה ממש וכתי' מנבלתם משמע אבר אחד מנבלתם. אבל אשר יפול עליו מהם במותם מהם משמע שהם בחיים אלא שהאבר מהם מת: תנור שלם טמא אם חתכו טהור פי' דסתם תנור האמור במקרא שלם משמע ועוד דכתיב יותץ דמשמע לשון שבירה מכלל דעד השת' שלימים היו. חולקו לשלשה שאם חלקו לשנים אי שניהם שוים טמאים לפי שאי אפשר לצמצמם ואם האחד גדול מחברו הגדול טמא אבל אם חלקו לשלשה חלקים שוים או קרוב לזה כולן טהורים והוא שלא ישאר ד' טפחים באחד מהם. וגורר את הטפלה עד שיהא בארץ פי' טפלה שעושין לתנורים מבחוץ כדי שיחזיק חומו מן האור ואם יש בו סדקין הטפלה סותמין וצריך לגרור אותה: ועד שיהא בארץ כלומר כשיהיה חולקו צריך לחלקו מלמעלה עד למטה לארץ שאף על פי שחתכו רובו לאו כלום הוא ועדין כלי הוא. ר' מאיר אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים מד' טפחים אי' מבפנים מפני שהטפלה מבחוץ ואינו צריך לחלקה. ולא עד שיהא בארץ שאפי' מבפנים אינו צריך לחלקה עד למטה אלא עד רובו או עד שלא יהא מן החתוך ולמטה שלם כדי ארבעה טפחים. ר' שמעון אומ' צריך להסיעו כלומ' אפי' חתכו כולו מלמעלה עד למטה אפי' הכי טמא עד שיסייענו ממקומו ויפריד השברים זה מזה ואח"כ אם ירצה יביא ויחבר אותם זה בצד זה והוא טהור:
פסקה ג
חלקו לשלשה ואחד גדול כשנים הגדול טמא לפי שאי איפשר לצמצם ושמא הגדול מרובה מעט מן השנים קטנים והוא רוב. חלקו לשנים שוין טמאים:
פסקה ד
יטמא תנור וכירים אם שלם אם חתכו מתחלה טהור מכאן אמרו תנור שבא מחותך מבית האומן עשה לו לימודין נותנן עליו והוא טהור נטמא חלק את הלימודין טהור החזירן לו טהור מרחו בטיט מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו שכבר הוסק כך היא הנסחא כאן ובמשנת כלים. אבל בתוספת' כלים מצאתי הנסחא במעט תוספת תנור שבא מחותך מבית האומן עשה לו למודין ונתן עליו מרחו בטיט טמא נטמא סלק את הלמודין טהור החזירן לו טהור. מרחו בטיט מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו וכו': זו הנסחא מתוקנת מאד בעיני ומיושרת וכך פירושה תנור שבא מחותך מבית האומן מלמעלה למטה אעפ"י שעשה לו למודין פי' כמו עבותות של טיט המקיפות אותו סביב כדי לחבר החיתוכין שלא יפרדו אפי' הכי טהור שאין הלימודין עושין אותו כלי אבל אם מרחו בטיט טמא כי אחר המירוח שמרח את הסדקים מועילו' בו הלמודי' ואם נטמא אח"כ אין צריך להסיעו אלא שיסיר משם הלמודין ומיד המרוח בטל ואפילו החזירן לו אחר מכאן שכבר נתנדנד המרוח הראשון ונתינת הלימודין כבר אמרנו שאינו מועיל בו בלא מירוח אבל אם חזר ומרחו שניה אחר חזרת הלמודין מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו בשביל המרוח החדש הואיל שכבר הוסק: ולפי הנסחא הכתובה כאן ובכלים נראה לי הפי' כן תנור שבא מחותך ועשה לו למודין ונתן עליו כשהוא טהור טמא. כלומר עד שלא הוסק כי אז הלימודין מועילית בו מפני (שאין) [צ"ל שהן] מתחברות עמו הלמודין ומחזקות אותו ואם יסיקנו אחר כך נטמא וסלק הלמודין ממנו טהור כאלו נשבר מפני שהוסר ממנו הדבר המחברו ואפי' החזירן לו טהור שכיון שהוסק אין הלמודין מתחברות עמו יפה יפה: אבל אם מרחו בטיט אחר חזרת הלמודין מקבל טומאה ואין צריך להסיקו מפני אותו מרוח החדש. כך נראה לי פירושו לפי הנסחא הזו והרבה הפרש יש בין שתי הנסחאות כי לפי נסחת התוספתא לעולם אין הלמודין עושים אותו כלי בלי מרוח:
פסקה ה
תנור אומר אני בין חדש בין ישן יהא טמא פי' חדש שלא הוסק: ודין הוא טמא כלי חרס וטמא תנור מה כשיטמא כלי חרס משיגמר מלאכתו אף תנור משתגמר מלאכתו. דברי ר' אליעזר פירוש משנתייבש כל צרכו שהוא ראוי להשתמש בו את תשמישו אף על פי שלא הוסק בתנור לפי שהכלי חרס עשוי הוא לכל דבר ללח וליבש אבל התנור שאינו עשוי אלא לאפות בו את הפת ולא לתשמיש אחר ולאותו תשמיש אינו ראוי עד שיוסק אינו מקבל טומאה עד שיוסק. אמר לו אעפ"י שאי איפשר ראיה גדולה היא ודנין איפשר משאי אפשר:
פסקה ו
חזר בו ר' עקיבא ודן דין אחר וחלף את הדין כלומר דבעי' תנור שיוסק וכלי חרס שיוסק. טמא כלי חרס וטמא יתנור מה כלי חרס משתגמר מלאכתו באור פי' דקסבר ר' עקיבא לא נקרא כלי חרס עד שיוסק באור אלא כלי יוצר נקרא. וכן הוא אומר באגדה ככלי יוצר תנפצם ככלי חרס אין כתי' כאן אלא ככלי יוצר מה כלי יוצר אעפ"י שנשבר יש לו תקנה שחוזר וכותשו ועושה אותו כלי אף אדם שמת יש לו תקנה מכאן לתחית המתים: אף תנור משתגמר מלאכתו באור. או שמא לא השוו אלא לשם כלי חרס מה כלי חרס כשמו אף תנור כשמו ותנור שלא הוסק שמו תנור. אבל כלי חרס מיהת בעינן שיוסק באור כדאמר שאין שמו כלי חרס עד שיוסק: והקיש שם התנור לשם הכלי חרס זה משהוסק כשמו וזה משהוסק כשמו [חסר כאן עד פ' ט' מ"ג]: