ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
שמיני · פרק ו
פסקה א
לכל הבהמה להביא את השליל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא: נראה דמדלא מפליג בין שליל לשליל ש"מ דאפי' בשליל שלא כלו לו חדשיו קאמר ואעפ"י שאם נולד הרי הוא כמת מ"מ אגב אמו חי הוא. ואם תלש ממנו אבר ממעי אמו מטמא כאבר מן החי. ואע"ג דפליגי ר' יוחנן ור"ל בחלב שליל כי האי גוונא ואפי' בכלו לו חדשיו קאמר ר' שמעון דאינו חייב עליו משום חלב התם הוא דילפי' לה מחלב ושתי כליות האמורים באשם אינו בכלל שליל. אבל לגבי איברים מודו דאית ביה איסור אבר מן החי וטומאת אבר מן החי: טמאים מלמד שמצטרפין זה אם זה פי' חצי אבר מבהמה זו וחצי אבר מבהמה זו בין טמאים עם טמאים בין טמאים עם טהורים. ודוק' לענין טומאה אבל לענין אכילה. טמאים לעצמן וטהורים לעצמן: ואיתא להא מילתא במעילה פ' קדשי מזבח [טו.]. ובתוספת' מכות מפרש נמי בה כה"ג: מיהו קשיא לי הא דתנן באהלות פ' אבר מן החי שנחלק לשנים טהור ר' יוסי מטמא ומודה שאם נטל חצאין שהוא טהור וכיון דמטהרי רבנן לאבר מן החי שנחלק היכי מצטרפן בהדי אחריני והא אפי' איהו גופיה כיון שנחלק תו לא מצטרף. ואיכא למימ' דר' יוסי קתני לה להאי. אי נמי אפילו תימא רבנן. עד כאן לא פליגי רבנן התם אלא באבר מן החי לאדם דבעינן או בעצם אדם זה אבר מן החי בעצם ולא בעצמות אבל הכא דכתיב הטמאים מלמד שמצטרפין זה אם זה: יכול יצטרפו עם המתים החמורין פי' חצי אבר מן החי מן הבהמה עם חצי זית מן המת לטמא טומאת אבר ת"ל הם. יכול לא יצטרפו עם המתים החמורים אבל יצטרפו עם הנבלות הקלות שהרי שוה טומאתם ת"ל הם: כל הנוגע בהם להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה מטומאת נבלות:
פסקה ב
מה שרץ שאין שחיטתו מטהרתו לקמן דריש לה בהם אעפ"י שהם שחוטים דנין דבר שהוא מטמא במשא מדבר שהוא מטמא וכו' טרפה ראויה לטמא במשא כשתמות ובהמה טמאה מטמאה במשא כשמתה ואל יוכיח שרץ שאינו מטמא במשא לעולם:
פסקה ה
הולך על כפיו זה הקוף: פי' לפי שאמר למעלה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה בין שסועה בין אינה שסועה בין שהיא מעלת גרה ובין שאינה מעלת גרה אבל מכל מקום מפרסת פרסה היא כגון חמור וחמורה ופרה וסוס וחזיר. אבל בהמה טמאה שאינה מפרסת פרסה כגון הכלב והארי והדוב והנמר והקוף והקפוד שאין להם פרסה כלל אלא צפרנים ואצבעות כאדם והם דורסין על פת ידיהם ורגליהם כאדם עדיין לא שמענו שהם בכלל כל הטומאות הללו ת"ל וכל הולך על כפיו: והא דאמרינ' הולך על כפיו זה הקוף רבותא קאמר שאעפ"י שדומה בצורתו לאדם ובאצבעות ידיו ורגליו כאדם אעפ"כ טומאתו כבהמה: כל הולך להביא את הקפוד וחולדת הסנאים ואבני השדה פי' קפוד חיה קטנה מאד. ויש אומרים איריז"ו בלע"ז ומפני שדומה לשרצים כגון החולד והעכבר לכך הוצרך לומר כי מין חיה הוא ואינה מין שרצים. וחולדת הסנאים פי' חולדה הגדלה בין הסנה והיא גדולה מן החולד אלא שהיא דומה לה בצורתה ולכך הוצרך לומר כאן שהיא מין חיה: ובמשנת כלאים מפרש דבית שמאי מספק' להו בגווה אם מין שרצים היא או מין חיה היא. ומטמאה במשא בכזית כחיה ובמגע בכעדשה כשרץ: ואבני השדה מפרש בירוש' במס' כלאים יוסי עמקאי יוסי בר נש דטור הוא וחיי מן טבוריה איפסיק טבוריה לא חיי. ור' יוסי פליג עליה ואמר מטמא באהל כאדם וכלב הים פי' אעפ"י שאין בים נותן טומאה כלב הים שאני מפני שבורח ליבשה דברי ר' עקיבא: חיה אין לי אלא חיה טהורה חיה טמאה מנין, נראה לי שאין הגירסא כך אלא כך היא. חיה אין לי אלא [חיה טמאה] חיה טהורה מנין ת"ל החיה ההולכת. דבשלמא לעיל פתח הכתוב בסימני טהרה דכתיב מפרסת פרסה ושסע. אבל הכא הרי פתח בסימני טומאה דכתי' וכל הולך על כפיו ולא מצינו בטהורים הולך על כפיו כלל: כל החיה להביא את הפיל לא ידעתי איזה שינוי יש בפיל משאר החיות שהוצרך לשנותו ושמא מפני שהוא כולו עצמות שוקיו וארכובותיו ואין אדם יכול להרגו אלא מטיבורו או מסימניו שלא תאמר אין זה נקרא הולך על כפיו: עוד שמעתי שהוא גאה שבחיות ואינו הולך עד שמסרגין אותו תחת חרטומו ומוליכין אותו ושמא תאמר אין זה הולך על כפיו אלא אם מוליכין אותו לכך הוצרך לומר בכל החיה להביא את הפיל:
פסקה ו
אם נאמר למעלה למה נאמרו למטה פי' כל הנוגע בנבלתם יטמא והנושא את נבלתה יכבס קאמר שמא שהחזירן הכתוב פעם אחרת. וא"ת למעלה דבר במפריסי פרסה בין טהורים בין טמאים וכאן דבר במהלכי כפים כמו שאמרנו א"כ מהדר ומפרט בהו למה לי כיון דאמר טמאים הם לכם תו לא הוה צריך וממילא ידעינן דבטומאה האמורה בפרש' זו קאמר שהרי פירש תחלה מגע ומשא ומפרש ואזיל על מה הן נוהגות אותן הטומאות וקאמר על מפרסת פרסה ועל הולך על כפיו. אי נמי איבעי לי למימרינהו מעיקרא וניכתוב בסוף הנוגע והנושא אכולהו אלא ש"מ דבטומאה אחרת קא מיירי ולמעלה דבר באבר מן החי וכאן דבר באבר מן המת: ומה שאמר באמצע אותן מהלכי כפים פרושי קא מפרש ואזיל על טומאת מגע ועל טומאת משא שאמר בתחלת הפרשה על מה היא נוהגת וקאמר שתהא נוהגת על מפרסת פרסה ועל הולך על כפיו ועכשו הוא מפרש על כולן שתהא טומאת אבר מן המת נוהגת בהם אבל מפני שהפסיק ביניהם וכתב טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא. ונראה נמי שהתחיל משם ואילך לדבר במהלכי כפים ולכך הוצרך למעלה לרבות חיה טהורים לטומאה התחתונה. אין הכי נמי איבעי ליה לרבויי בהמה טהורה וטמאה כמו שריבינו את כולם לטומאה העליונה אלא שסמך על הענין שפירשנו שאין הפסק בין הטמאות שבתחלה פירש גופי הטומאות טומאת משא ומגע. ופירש במה הן נוהגת ואחר שהשלים חזר ופירש גופי הטומאות השניות לומר שעל כל מה שנוהגות הראשונות נוהגות האחרונות. ולכך נתן הבהמות והחיות באמצע הטמאות לומר שיהו שתי הטומאות נוהגין בהם שוה בשוה: האי אבר מן המת דקתני אעפ"י שאין שם כזית בשר אלא שיש עליו בשר כראוי וגידין ועצמות:
פסקה ז
והדין הוא ומה במקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא פי' שאם היו הבגדים בכף מאזנים והנבלה בכף שניה בין שהכריע הנבלה בין שהכריעו הבגדים טהורים. וכן שנינו במשנת זבים פרק ה' כל הנושא ונישא על גבי נבלה טהור. חוץ מן המסיט פי' חוץ מן האדם המסיטה ואפ"ה הם מטמאין מחמת הנושא בחבורי' מקום שמטמאים מחמת עצמן במגע נבלה אינו דין שיטמאו מחמת הנוגע ויהיה הנוגע בנבלה כנוגע בזב או ברוקו או במשכבו שהוא מטמא בגדים ת"ל והנוגע יטמא וכו' כלומר בכל מקום שהוא מטמא בגדים פי' בין הכתוב וכאן שלא נאמר אלא יטמא מלמד שאינו מטמא בגדים:והנושא אותם יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדיו:
פסקה ח
והדין הוא ומה במקום וכו' אינו דין שלא יטמאו מחמת הנושא ואעפ"י שלא מצינו בשום מקום מטמא במשא שלא יטמא בגדים. אבל כאן מפני זה הדין שמא הייתי אומר לא יטמא לכך הוצרך לומר והנושא אותם יכבס בגדיו:
פסקה ט
ק"ו שלא יטמאו מחמת עצמן במגע: ומה במקום וכו' ואעפ"י שהיא מטמאה את האדם דילמא שאני אדם שנוהגות בו הרבה טמאות מגופו ת"ל כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים פי' קרא יתירא הוא שכבר אמר למעלה כל הנוגע בנבלתם יטמא והנוגע בהם למה לי. ואע"ג דדרשינן ליה לעיל להביא בהמה טמאה ששחטה שאין שחיטתה מטהרתה. הא דרשא דהכא דרשי' לה מכל דכיון דקרא יתירא הוא דרשי' ליה לכוליה ק"ו שיטמאו מחמת עצמן במשא:
פסקה י
ומה במקום שלא נטמאו מחמת הנוגע וכו' ת"ל לכם פי' קרא בתרא דריש דכתיב בסוף הפרשה והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וכו':