ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
שמיני · פרק א
פסקה א
שקולים עמו בכבוד כלומ' ראויים היו לכבדם כאהרן מפני שהיו חסידים ושקולים בדמימה שלא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה שאלו היו להם בנים היו קודמין לאלעזר ואיתמר וכו': פרש' ויקרא רבה נדב ואביהוא אנשי שחץ היו והיו אומרים זה לזה מי מבנות ישראל ראויה לנו, אבינו כהן גדול, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אנחנו סגני כהונה, והיו בנות ישראל עגונות ומצפות להם וזה גרם להם שמתו: שכל הקודם בנחלה קודם בכבוד דמיון הוא זה כלומ' כמו שהבכור קודם בנחלה ובכבוד יותר מאחיו מפני מעלת בכורתו כך הם אם נשאו נשים והניחו בנים מפני בכורתם היו קודמין בנחלה ובכבוד אבל עכשו אבדה נחלתם ואבד כבודם. והקטנים מהם ירשו את הכל: ד"א מה ת"ל הנותרים אמר להם לא היה לכם להסתכל באלו שעשו בלא עצה ונשרפו: נראה לי כי זאת הדרשא נכתבה שלא במקומה שלא היה כאן מקום תוכחת אלא שהוא מלמד אותם היאך יאכלו את הקדשים כדאיתא בפרשה: ולמטה הוא מקום זו הדרשא אצל ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. ואם נכתבה כך היא ראויה להיות יש לכם להסתכל באלו שעשו בלא עצה ונשטפו כלומר שמרו את פי ואל תשנו דבר הזהרו ממה שאירע לאחיכם:
פסקה ב
ר' אליעזר אומר ראויים היו לישרף עמהם אלא שריתה הכתוב לאהרן כלומר נקראו נותרים לפי שגם הם היו ראויין לישרף בעון העגל אשר עשה אהרן: אלא שהניח המקום לאהרן עשה לו נחת רוח כמעט והשאיר לו פליטה: ובב"ר [פ"כ] על (דעת חברי) [דעתיה דזבדיה בן לוי] רתה עליו כלומ' הניח לו כמעט כמו רתוי לו כאלו לא בא לעולם כמו ראוי לו או נוח לו שלא נברא: ואיני יודע לו שורש דבר דמה ענין רתוי למנוחה:
פסקה ד
לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה שלא נצטוו לעשות כן בשאר ראשי חדשים אלא בזה לבדו מפני החינוך ושאר מנחות של ראשי חדשים מנחת נסכים היו ואינם נקמצות וכולן כליל: אותה היא הרי אלו מיעוטין היא כי קדש קדשים היא:
פסקה ו
ואכלתם אותה במקום קדוש פרט לתודה וללחמה וכו' אעפ"י שנאכלין ליום ולילה כקדשי קדשים והמורם מהם אינו נאכל לכהנים ואעפ"י כן הן נאכלין בכל ירושלם כדדרשינן לקמן:
פסקה ז
אינה חק לבנות פי' חלק כמה דכתי' ואכלו את חוקם שר"ל חלקם ומתרגמי' חולקך וחלק בנך כלומ' הבנים נוטלים בחלוקה ולא הבנות נוטלות בחלוקה אלא במתנה:
פסקה ח
כי כן צוותי באנינות יאכלוה. כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם פי' בשעה שהוכיח אותם על שריפת השעיר אמר להם מדוע לא אכלתם וכו' כמו שציויתי אתכם. כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר והסדר אינו כך אלא כאשר צויתי כאשר צוה ה' כאשר צויתי אלא רצה לסמוך צויתי לצויתי:
פסקה ט
חזה זה החזה התנופה זו תנופת הכל. שוק זה השוק. התרומה זו תרומת תודה פי' לא שיש כאן סל ולא תודה אלא ממקרא יתירה באנו ללמד כי תנופת לחמי הסל של נזיר ושל מלואים ותרומת לחמי תודה והמורם ממנה שהיו נאכלין בכל ירושלם דכתיב תאכלו במקום טהור: אמר ר' נחמיה וכי הראשונים לא נאכלו במקום טהור והלא אצל המזבח צוה לאכלם לשיירי מנחות אלא זו טהרה שהיא מן טומאה כלומר מקום טהור הוא מדבר אחד וטמא הוא מדבר אחר. ואי זה זה ירושלם שהוא מקום טהור מהמצורעים שהם אסורים ליכנס לתוכה. והוא מקום טמא מן הזבים שמותרים ליכנס בה: שהמצורע הוא משתלח חוץ לשלש מחנות. והזב חוץ לשתי מחנות. מכאן לתודה וללחמה ולאיל נזיר ולחמו שנאכלין בירושלם כמו שאמרנו למעלה: ובזבחים פ' איזה מקומן [נה.] קא מקשי עלה דהא ואימא טמא מטומאת מת וטהור מטומאת זב ומאי ניהו מחנה לויה. ומתרץ ליה אביי התם דכתי' בשיירי מנחות ואכלתם אותה במקום קדוש אותה במקום קדוש ולא אחרים במקום קדוש אפקה למחנה לויה. הדר אמר תאכלו במקום טהור אפקה למחנה ישראל: