אור ברסלב
ראב"ד על ספרא קדושים › פרק ז

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

קדושים · פרק ז

פרק ו

פסקה ג

מזנים הם הפירות שזורעין חטים ונעשין זונין פי' אותו המין שנקרא יו"ל:

פסקה ה

שנאמר זמה היא זה מהו כלומר צריך לשאול עליו שמא אחותו היא שמא בתו היא או כהן הוא או לוי או ישראל:

פסקה ו

שבתות משום שמירה. ומקדש משום מורא פי' דרשא אחריתי היא וקאמר שנתן הכתוב שמירה לשבתות ומורא למקדש כלומר שצריך להיות עליו מוראת מקדש כדמפרש לקמן איזהו מורא מקדש. יכול יהא מתיירא מן המקדש כלומר יתפלל כמו שעובד לפני השם ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו הוקש מקדש לשבת מה שבת לא משבת הוא מתיירא שהרי לא נאמר בו מורא אלא שמירה אף מקדש וכו' כלומר אותו תיראו במקדש ולשמי תתפללו ולפני תעבדו בתוכו ולא למקדש עצמו:

פסקה ח

אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים דכיון דהזכיר הכתוב יראתו בתוך מקדשו הייתי אומר שלא צוה על יראתו אלא בזמן שבית המקדש קיים ת"ל את שבתותי כו' ומה שמירת שבת לעולם כי הוא לא נתלה במקדש: ועוד מצינו אזהרתו ושמירתו קודם בית המקדש:

פסקה ט

ואי זהו מוראת מקדש וכו' כלומר מדאדכר רחמנא מוראתו על מקדשו וקיימא לן השתא מוראתו בכל זמן ובכל מקום הוא אם כן מקדשו למה הוזכר אצל מוראו פשיטא אלא בא ללמד שצריך להיות עליו מוראת מקדש כמו כן. ואיזו מוראת מקדש שהרי אמרנו שלא יזבח ושלא יעבוד לפניו אלא לשמו של הב"ה ואם כן מה מוראו של מקדש שצריך להיות עליו שלא יכנס להר הבית לא במקלו וכו':

פסקה י

אוב זה פיתום המדבר משיחיו. ידעוני מדבר בפיו: אומר אני כי עיקר האוב עורו של מת נפוח כמו נוד מלשון כאובות חדשים יבקע ובעל אוב שהוא בקי בכשפו ובמעשיו מוציא את קולו מתוך שיחיו של אוב על ידי הקשת זרועותיו של אותו האוב כאדם שמקש זרועותיו של צדיו וקול יוצא מתחתיו כך כשאדם נשאל בו מקש בו בזרועותיו והוא משיב תחת זרועיו את הנשאל בו על ידי שד והשבעה והכל נעשה על ידי העלאת המת כמו שאמרה אשת בעלת אוב לשאול את מי אעלה לך ויאמר את שמואל העלי לן והם שני מיני אוב אחד שמעלה את המת וזכרותו למעלה ומדבר מאותו מקום ועולה ויושב תחת זרועות האוב ומקיש עליו בזרועיו והקול יוצא משם על ידי ההקשה ולפיכך קולו נשמע כמצפצף לפי שאינו מדבר ממקום שבני אדם מדברים והיינו דכתיב והיה כאוב מארץ קולך מארץ כלומר מפניו של מטה וזה נקרא פיתום על ידי שפיו אטום ויש מין אחר שלוקח גולגולת של מת ונותנה תחת זרועיו של אותו האוב וכשנשאל בו האדם מקיש בזרועיו של אוב על אותה הגולגולת והוא מדבר בפיו ואין זה קולו נמוך אלא עזה כדרך דבור בני אדם וכך פירשו רבותינו במסכת סנהדרין [סה:]: ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו פי' ידוע שם חיה ר"ל עצם של חיה הנקראת ידוע מניחו בפיו של מת והוא מדבר מאליו ואינו צריך לא הקשה ולא נענוע ואותה ההנחה של העצם בפיו של מת לא חשבו אותו כמעשה לפי שבשעה שמדבר אינו עושה כלום ובשעת ההנחה לא נעשה מאותו מעשה כלום עד שישאל אדם ממנו אחר ההנחה והוא משיב והכל על ידי שד בהשבעה:

פסקה יב

מפני שיבה תקום כולה מילתא מיפרשא שפיר במסכת קדושין פרק קמא [לב:]:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה