ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
קדושים
פרשה א
פסקה א
דבר אל כל עדת בני ישראל מלמד שפרשה זו נאמרה להם בהקהל פי' לא כדרך שאר פרשיות שהיה אהרן נכנס תחלה ואח"כ זקנים ואאיכ ישראל אלא כולם שמעו אותה בבת אחת מפני שרוב גופי תורה תלויים בה. וא"ת הרי פרשת החדש הזה נאמר בה דברו אל כל עדת ופרשת ויקהל נאמר בה ג"כ אל כל עדת בני ישראל אעפ"י שאין רוב גופי תורה תלויין בה: התם לפי שהדבר היה צורך לכל ישראל באותה שעה עצמה פרשת החדש דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות צורך שעה היתה להם וכן פרשת ויקהל צורך שעה היתה להם וכן קחו מאתכם תרומה מיד. אבל שאר המצות שלא היה בהם צורך השעה לא נאמרה בהקהל אלא זו בלבד מפני שיש בה מצות הרבה ורוב עונשין של שלשים ושש כריתות: אבא שאול אומר פמליא של מלך מה עליה להיות מחכה למלך. פי' החיל של מלך מה עליו לעשות להיות מחכה למלך אי זו דרך ילך ועל אי זו עיר ילחם ואם ואם יקרא עליה לשלום או למלחמה כך ישראל הם פמליא של הב"ה מה עליהם לעשות אלא שישמעו את דבריו וילכו למקום אשר יצוה עליהם ואת הדרך ילכו בה ולא יפרדו ממנו. ואם ילכו עמו צריכים שיהיו קדושים כמו שהמחנה שלו קדוש:
פסקה יא
עצבים על שם שנעשים פרקים פרקים מלשון אין מעצבין את הקטן ומפרש בגמרא בחומה שדרה דמחזי כבונה ובספר איוב ידיך עצבוני ויעשוני: וגם הוא מתפרש על דרך המשנה: גילולין על שם שהם מגועלין. שקוצים על שם שהן משוקצים אומר אני על שם המקרה שיקרה להם הם נקראי' בשני השמות הללו ולא על שם איסורן. ולפי שהם נעשים פעמים של אבן ופעמים של עץ ופעמים של מתכת ואותם של עץ הן נרקבין לכך נקראו תרפים. של אבן בעת הגשמים ונראין כמגועלים ונמאסין לרואיהם. של מתכת מעלין חלודה ומשתחרים ונמאסים. אשרים על שם שמתאשרין מאחרים. נראה לי שהוא מלשון אשרו חמוץ שהוא כמו ישרו חמוץ. וכן האשרים הללו אם נופלין אינם עומדים מאליהם עד שיתיישרו מאחרים.
פרק א
פסקה ג
תזבח תזבחהו שלא יהא שוחט שני ראשים כאחד. נראה לי דעיקר הגירסא כך היא. תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד תזבחהו שלא יהא שוחט שני ראשים כאחד. והכי איתא במסכת חולין [כט:] שאילו לא נדרש בו אלא זה המדרש לבדו מה היה צריך לומר תזבח תזבחוהו מתזבחוהו נפקא דלא קאמר תזבחום אלא שמע מינה כך ראוי להיות כמו שכתבתי וקאמר מדכתיב תזבחהו חסר ואו דרשינן ביה תזבח הוא:
פסקה ד
אם האכל יאכל ביום השלישי שאין ת"ל וכו' פי' שהרי כבר נאמר בפרשת צו את אהרן:
פסקה ה
ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה זה בנין אב כל שהוא קדש חייבין עליו כרת: יש מפרשים לרבות כל הקדשים שחייבים עליהם משום נותר דסד"א בשלמים קמיירי אבל שאר קדשים לא קמל"ן. ויש מפרשים בנין אב דיליף קדש קדש מנותר דמלואים דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא מה להלן באיסור נותר אף כאן באיסור נותר ומיעט רחמנא ואוכליו למעוטי חוץ למקומו מכרת והכי איתא בזבחים [טו:] ובכריתות [ה.]. ומאי כל שהוא את שהוא קדש כלומר את שנאמר בו קדש חייבין עליו כרת דהיינו נותר כדאמרן: וקשיא לי האי פירושא מאי כל ולפירוש' קמא נמי קשיא לי דנותר דכל הקדשים דחייב עליהם כרת הא נפקא לן בצו את אהרן מוינזרו מקדשי בני ישראל וכו' כדאית' התם. ותירוצא להאי קושיא מפרשא לך בדוכת' בפ' וינזרו הילכך פירושא קמא עדיף טפי:
פסקה ו
פרט לשקצרוה לסטים פי' אפי' הם ישראל. פרט לשקצרוה הגוים מפרש' בפיאה ירושלמי מתני' בשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת. וכן תני אין שוכרין פועלין גוים מפני שאין בקיאין בלקט. והיינו דקא מפרש עלה הכא מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ונתגייר ר' יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת עימור פי' דכתי' ושכחת עומר בשדה וקאמר ר' יהודה מאן דמחייב בשעת עימור אע"ג דלא הוי חייב בשעת קצירה השתא מיהת חייב ורבנן סברי כי תקצור קצירך בשדך ושכחת מאן דמחייב בשעת קצירה מיחייב בשעת עימור והאי קציר דלא הוה חייב בשעת קצירה תו לא מחייב: מיהו כולי עלמא מודו שהשכחה נוהגת במחובר ובתלוש דהא כתיב בשדך ושכחת:
פסקה ז
אין לי אלא קוצר תולש מנין ת"ל לקצור. מנין לרבות את העוצר: נסחא אחרינא החוצד: ובגמרא דילן במסכת חולין פ' ראשית הגז [קלז.] קציר אין לי אלא קציר עוקר מנין המאושר שבכולן עוקר: ואיפשר כי העוצר הוא מלשון מעצר ואדם שהוא עובר אינו מקפיד עליו אם עוקרו אם לאו. ועוקר הוא העוקר אותה מעיקרא וכו': אין לי [כאן חסרו ב' שלש שיטות מההעת']
פסקה ח
[האוג] הוא הסומק הוא האדו' כמו כרמ"ז וחמוץ מעט ומכניסין אותן המינין שבאילן שהן חייבין בפאה האוג והחרובין האגוזין והשקדין הגפנים והרמונים הזיתים והתמרים. ואני תמיה על כמה מיני פירות שלא נמנו כאן התפוחים והעוזרדין והערמונים והלוזין והאפרקסין והאגסים והשאפים והרימין והתותים והרימון והרימון והתיתין והאפרסקין והשאר איפשר כי לא היו אצלם מין הנשמר שהיו רוב אותם המינין מצויין בהפקר והאי נשמר דאמרינן בפיאה לאו דהוא גופיה נשמר אלא שיהא מין הנשמר ואעפ"י שאין הוא עצמו נשמר שהרי המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בלקט ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר מאי טעמא תעזוב יתירא כתיב בהו והא בעינן נשמר אלא שמע מינה מין נשמר קאמרינן: והכא נמי כיון שאין רוב מינין נשמרין אעפ"י שהן נשמרין פטורין דבין לקולא בין לחומרא בתר מין הנשמר אזלינן: ובריש דמאי שנינו הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שיח. ובנות שקמה ונובלות התמרה הגופנין והנצפה וביהודה האוג והחומץ והכוסבר: ואמרינן בגמרא ירושלמי אמר ר' יוחנן מפני שרוב מינין הללו אין באין אלא מן הפקר. ואי קשיא לך ליתני נמי הנך ערמונים ולוזים וכיוצא בהם דאמרינן לעיל שאין מינין נשמר. איכא למימר דהנך לא איצטריכו ליה שלא היו אצלם נשמרים כלל אלא מן ההרים ומן היערים היו מלקטין אותם אי נמי איכא למימר שלא היו מצויין אצלם אלא שממקום רחוק היו באים להם ומעט שהיה אצלם בישוב היה נשמר ואעפ"י שרובן היו הפקר רוב הבאים אצלם נשמרים היו אבל אלו שמנו בריש מסכת דמאי היו מצויין ביניהם ולא היו נשמרים:
פסקה ט
לא תכלה אין פיאה אלא מחמת כלוי אין פיאה אלא שיש לה שם: אין פיאה אלא בסוף מכאן אמרו נתן בין בתחלה בין באמצע ובין בסוף יצא ר' שמעון אומר נתן בין בתחלה וכו' ובלבד שלא יפחות באחרונה מאחד בששים פי' אין פיאה אלא מחמת כלוי שלא תאמר פיאה זו כעין פאת הראש ופאת זקן היא והיא אחת מקרנות השדה אלא אפי' באמצע הרוח יכול להניח אלא שלא כלה את שדה כולה מדכתיב לא תכלה וכתיב לא תקצור פאת שדך אין פיאה אלא שיש לה שם. אלא שיהא דבר הראוי:
פסקה י
למה אמרה תורה לא תכלה פאת שדך ר' שמעון קא דריש טעמא דקרא אלא בין העיקר והטעמים שלו ארבעה הם:
פסקה יא
שדך ולא שדה אחרים פי' אם קבל עליו לקצור קמתו של גוי פטור מן הפיאה ומכולן. שדך ולא ששתף עם הגוי שאפי' יש לו חלק בקרקע כיון שידו של גוי בשותפות פטור:
פרק ב
פסקה ב
וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אעפ"י שאין הבקר יכול לעבור נותן פיאה אחד לכל: פי' הרים שהם טרשים טרשים סלעים סלעים שאין יכול לחרוש בם בבקרים אלא עודר בו במעדר ביד כאן מעט וכאן מעט המקומות שבין הסלעים אעפ"י כן אינו כשתים ושלש שדות אלא כולן כשדה אחת ונותן פיאה אחת לכל:
פסקה ג
ואם היה שער כותש אינו מפסיק פי' שער הענפים של אילן הם כמו השער לאדם ואם היו הענפים כותשין על הגדר כלומר שהם דוחקין אותו ומכסים עליו עד שהגדר נכתש מפני דוחק השער אינו מפסיק לפי שאינו נראה:
פסקה ד
ולחרובין כל הרואים זה את זה: נראה מגמרא דבני מערבא דלחומרא הוא שאם היו שני חרובין זה בצד זה הראשון רואה את האמצעי והראשים אינם רואין זה את זה נותן מן הראשים על האמצעי ומן האמצעי על הראשים אבל אינו נותן מן הראשים מזה על זה: והכי מפרש לה התם ולא ידענא מאי טעמא. ושמא מפני כי הם נמוכים משאר אילנות מפני שיש להם ענפים מרובים ופארותיהם ארוכים כדאיתא בפרק לא יחפור [כז:]: ומפני זה הם נחבאים זה מזה הילכך אפי' ברוח אחת בעינן שיהיו סמוכים כדי שיראו זה את זה: ור' אלעזר בר' צדוק אתא לאיפלוגי אכולהו ואמר אף לחרובין (בין) שהיו להם בכל העיר נותנין פאה אחת וכל שכן לזתים ולשאר אילנות אעפ"י שאינם רואים זה את זה כלל:
פסקה ה
לקט קצירך ולא לקט קטוף לקט קצירך אין לקט אלא הבא מחמת קציר מכאן אמרו היה קוצר קצר מלא ידו או תלש מלא קומצו הכהו קוץ או עקרב ונבעת ונפל מידו לבעל הבית פי' שאין זה בשעת קציר שכבר קצר אותם. אבל תוך היד תוך המגל פי' שנכנסו השבלים לאויר היד וחתכן המגל מתוכו של מגל כלומר בחדודו ולא בגבו ונפלו לארץ אם שנים לבדם נפלו לקט הם. ויש מפרשים תוך היד תוך ידו ממש אעפ"י שתפס בהם כיון שנפלו מידו עד שלא גמר לקצור מלא ידו שהחזיק לקט הם שזהו בשעת קציר ואינו אחר הקציר. והכי נמי מסתברא מדקתני ואזיל אחר היד או אחר המגל כלומר אחר היד אעפ"י שנכנסו תוך המגל או אחר המגל אעפ"י שנכנסו תוך היד פי' אחר המגל כגב המגל אחר היד הוא דאינו לקט אבל תוך היד אעפ"י שתפסו לקט הוא: כתבתי הנסחא כמו שמצאתיה כאן והיא מוחלפת מן הגירסא שהביאו במסכת חולין פרק ראשית הגז והכי איתא התם לקט קצירך ולא לקט קטוף ר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר. ופרכינן התם ר' יוסי היינו ת"ק אימא שר' יוסי אומר וכו' אלמא הכי קאמר אין לקט אלא הבא מחמת קציר ולא הבא מחמת קיטוף פי' שבירה ביד אינו לקט והכא משמע דלמעוטי אחר הקציר אתא כדמפרש ואזיל מכאן אמרו וכו' ותנא גופיה קתני לה ור' יוסי ליכא הכא: ואני תמה מאד על חילוף הגירסות מהו: ומה שסדר הגמרא במסכ' חולין אם ראה הנסחא הזאת מה ראה להקשות ר' יוסי היינו ת"ק ותירוץ שר' יוסי אומר וכו' אדרבא פלוגת' איכא ביניהו דת"ק דריש ליה למעוטי קיטוף ור' יוסי דריש ליה למעוטי אחר הקציר אבל לקט קיטוף לקט הוי. ואיפכ' הויא פלוגתייהו ממאי דאמרינן בגמר' דילן ומאין היה לו לבעל הגמר' לסדר הענין והמחלוקת כך: ועוד אני תמה מאד על מאי דאמרינן התם בגמרא דילן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מודה ר' יוסי במידי דאורחיה דתניא אין לי אלא קוצר תולש מנין וכו' מאי ראיה איכא מהכא דילמא שאני פיאה דכתיב ביה לקצור בקוצרך. ועוד דקא משמע ליה השתא דתולש ועוקר דקא מרבינן הכא בקטנית וירק הוא דקא מיירי דאורחייהו בתלישה ועיקור. והכא בתורת כהנים קתני עלה דהא מילתא אין לי אלא תבואה קטנית מנין ת"ל ארצכם. אילנות מנין ת"ל שדך. אלמא רישא במידי דלאו אורחיה בתלוש וקטוף קא מיירי ואי רבי יוסי קתני לה קשיא דר' יוסי אדר' יוסי: ולפום האי נסחא דסבירא משמע טובא דשניא פאה מלקט דכיון דתולש ועיקר קא מרבינן בתבואה גבי (באה) [פאה]. ואי איתא דלקט נמי אמרינן כי האי גרע איסור המגל מקיטוף דיד שהרי תוך היד היו שתפשם לקצרם ומפני שנשברו בגב המגל אמרינן אינו לקט אלא ש"מ דשאני פיאה מלקט דבלקט בעינן קצירך וגבי המגל אינו קציר וגבי פיאה מרבינן להו לכולהו מלקצור בקוצרך: מ"מ אני תמה מאד על הפלגת הגירס' והנסחאות. ובעל הגמר' איך לא ראה הנסחא הזאת או שמה ראה ונפלאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה עד יבא ויורה צדק לנו: ראש היד ראש המגל ר' ישמעאל אומר לעניים פי' שהיו שבלים נוגעות בראשי אצבעותיו ונדחקו עליהם בראש המגל ונשברו שאלו אינן לא אחר היד ולא אחר המגל ולא תוך היד ולא תוך [המגל] ר' ישמעאל סבר ראש היד וראש המגל בשעת קציר קרינא ביה ור' עקיבא סבר לאו שעת קציר הוי עד דהוי תוך היד ותוך המגל ולאו בספק' פליגי דלכולי עלמא ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה:
פרק ג
פסקה א
יכול הואיל והתיר הכתוב את העוללות לעניים וכו' ר' עקיבה דריש ליה להאי קרא דר' אליעזר:
פסקה ב
עקץ את האשכול פי' שבר אותו מעוקצו: ואין פרט אלא הענבה הנושרת בשעת השבירה מכח השבירה וגרסי' במשנת פיאה פ"ו שני עמרים שכחה שלשה אינן שכחה. שני גרגירים פרט שלשה אינם פרט שתי שבלים לקט שלשה אינן לקט: ותמיה מילתא בשלמא שלשה עמרים גדיש הם והוא הטעם לעומר שיש בו סאתים שאינו שכחה מפני שהוא גדיש פי' גדיש כשמו כמו סאה גדושה שעושים תל מן העמרים זה על גב זה והוא נקרא גדיש ופעמים שאדם עושה גדיש משלשה עמרים. אבל שתי שבלים לקט שלש אינם לקט מנא לן וכן שני גרגרים פרט שלשה אינן פרט מנא לן דבשלמא גבי לקט נמי איכא למימר לקט קצירך אמר רחמנא ולא קצירך עצמו ופעמים שאין אדם קוצר בבת אחת אלא שלשה שבלים אבל שני גרגירים פרט לא ידענא מאי טעמא. ואיפשר דילפינן לה מלקט שכחה שנים שנים ואי קשיא לך עוללות נמי מאי טעמא לא ילפינן מינייהו ונימא בהו כי האי מילתא שני עוללות לעניים שלשה לבעל הבית התם קא מפרש דרחמנא אמר וכרמך לא תעולל מדאקדים רחמנא כרם ללא תעולל ש"מ אפי' כרם שכולו עוללות לעניים:
פסקה ג
אי זו היא עוללת כל שאין לה לא כתף ולא נטף וכו' פירושו בירושלמי איזהו כתף פסיגין זו על גב זו נטף התלויות בשדרה ויורדות פי' דרך האשכולות להיותם פסיגין אשנגרש בלע"ז ורוב האשכולות יש להם כתף ונטף וכו' כתף הוא העליון שבאשכול שבצד העוקץ והוא הנקרא כתף בשעה שהוא רחב בכתפיים של אדם והרחב שלו הוא מפני הפסיגין שלו שהן דחוקות ודבוקות זו בזו ואינן מניחין זו את זו להיות נוטפות למטה אלא עומדות זקופות וזנב האשכול שאין פסיגין שבו דבוקות זו בזו יורדת ומביטות למטה בזנב השדרה והוא נקרא נטף על שם שמביטות למטה כדאמרינן בעלמא ועינהא מטייפי אי נמי על שם שהן עומדות כגון ניטפי: ואמרו רבותי' אם יש לה כתף או נטף לבעל הבית ואיזו היא פסיגא אחת לבדה שאין לה שדרה שיהו בה פסיגין אלא פסיגה שנבראת כך היא לעניים: וראיתי בירוש' ר' אבא בשם ר' יהודה והוא שיהא נותנה על גבי טבלא וכולן נוגעות בטבלה ודומה שאף בפסיגה אחת נותן בה שיעור שאם היתה אותה פסיגה ענביה דוחקות זו בזו הרי היא עושה כתף לעצמה אלא בזמן שיהו ענפיה מפורדות עד שיהא אדם נותנה על גבי טבלא ונותן טפלות ונוגעות בטבלא זו היא עוללות. ספק היא לעניים נראה לי אם מצא בגתו או בכרם שלו עוללת ולא ידע מאין היא הרי היא לעניים ולא אמרינן שמא מן האשכול נשברה ונפלה עוללות שבארכובה. אם נקצרה עם האשכול הרי היא של בעל הבית פי' ארכובה היא הפרק שהאשכול יוצא ממנו והאשכול תלוי בעוקץ ארוך והעוללת הזו תהא יוצא מאותו הפרק ואינו ידוע אם מעוקץ האשכול הוא עיקרו או מן הזמורה הוא שאם היה מן האשכול הרי הוא כאשכול. אעפ"י שהוא רחוק משאר פסיגי האשכול הילכך בודקין אותו כך אם כשתולש היא נתלשת עמו בידוע שהוא מן השדרה שבאשכול ואם לאו הרי היא עוללת לעצמה והרי היא לעניים. וכעניין הזה איפשר להיות ספק כמו כן אם כשהוא תולש את האשכול הפסיגה האמצעית נתקה חציה עמו וחציה בזמורה הרי היא ספק והיא לעניים אלא שלא הייתי יכול לפרש הספק האמור למעלה על זה הענין מפני שעדיין לא נזכרה עוללת שבארכובה. גרגיר יחידי ר' יהודה אומר אשכול וחכמים אומרים עוללת. ראיתי בירושלמי מאי טעמא דר' יהודה דכתיב ונשאר בו עוללות כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר יתר מכאן אשכול נראה עכשו מזה הענין שכך פירושו של דבר. אשכול שכולו גרגרים יחידים שאינו עשוי פסיגין אלא הגרגרים תלויין בשדרה ויוצאין מעוקציהן. מכל מקום מחולק הוא מענין הפסיגא שהפסיגא אין לה שדרה והגרגרים שבה בראשה הם עומדין וזה אשכול יש לו שדרה ארוכה וגסה כשאר אשכולות אלא שאין לו פסיגין פסיגין שהגרגרים יוצאין מן השדרה ויורדין עליה ר' יהודה סבר כיון שיש לו שדרה כעין אשכולות אשכול הוא זה שאעפ"י שהוא גרגרים גרגרים לא נקראו גרגרים עוללות אלא שנים או שלשה הא יתר מכאן אשכול הוא ורבנן סברי כיון דאין לו פסיגין כעין אשכול כולו נדון כפסיגא אחת פי' פסיגים נתחים תרגום ירושלמי ונתח אותו לנתחיו ויפסג יתיה לפסיגוהי: עוד יש לפרש על כתף ונטף כתף פסיגין זה על גב זה. נטף תלויות בשדרה ויורדות פי' פסיגין זו על גב זו שהפסיגין העליונים שבאשכול דרכן להיות מתאמין שנים בראש הפסיג כמו ענף האילן שיוצא ממנו ענף אחר כעין תיומת ומפני אשר הפסיגים העליונים כך הם תאומים ויש בהן גרגרים הרבה האשכול רחב מלמעלה כדרך שהאדם רחב בכתפיו יותר משאר הגוף והוא נקרא כתף. אבל כשמתחיל לירד למטה הפסיגין שלו כחושין ואינן מתאמין אלא פסיג פסיג תלוי בשדרה ויורד לפי שאין בו דוחק רבוי הגרגרים והוא נקרא נטף כאשר פירשתי למעלה. זהו דרך האשכולות. ויש כמו כן אשכולות שיש להן כתף ואין להן נטף שדומין לשדרה כמו שנקטעה סמוך לראשה והפסיגין התאומים שדרכן להיות בראש האשכול יש בה אבל זנב השדרה אין בה ופעמים שכל השדרה נטף ואין בראשה כתף שאין בה פסיגין מותאמין אלא כחושין ותלויין בשדרה פסיג פסיג לעצמו ושניהם לבעל הבית כי שניהם אשכולות ולא עוללות. והעוללות הוא פסיג יחידי שאין לו שדרה כמו שפירשתי והספק איפשר לפרשו על מעשה האשכול עצמו כמו הפסיגה הזו שהיא יחידה יש עמה מעט תיומת מלמעלה והתחתונה לה כעין סדרה ואי איפשר לעמוד בה אם היא שדרה והתיומת העליונה נטף השדרה או אם הוא הכל פסיג אחד כי הפסיג המתואם נדון פסיג אחד הואיל ואין לו שדרה אמצעית שהיא מוציאה מכאן ומכאן והיא לעניים. וזה הואיל והתיום שלו יוצא מצדו והוא מסופק בשדרה זה ספק לעניים. והריני מצייר צורת המכותף והמנוטף כל אחד לעצמו והעוללת ידועה והמסופק' כדי שיתברר הדין מהם [חסר הציור בכ"י:]:
פסקה ה
תשעים ותשע האומרי' לחלק ואחד אומר לבזבז אפי' היו ידיו יפות לזה שומעין שאמר כהלכה פירוש שיהא אחד מלקט ואח"כ יחלקו העניים ביניהם שוה בשוה פי' לבזבז כל אחד: לקט מן האילן כפי כחו בלי חלוקה בשאר אילנות שומעין לזה שאמר לבזבז דכתיב תעזוב אבל בדלית ובדקל שומעין לזה שאמר לחלק אעפ"י שהוא יחיד דכתיב אותם מיעט. והריני למד מן הקציר שיד כולן שוה בו וכתיב ביה תעזוב ושאר אילנות הדומין לו הדקלים מפני גובהן. והדלות מפני שאין אדם יכול בו מפני חלישותה ואם יעלו בה שנים או שלשה תשבר ויבאו לידי סכנה הילכך אחד מלקט ואח"כ חולקין ביניהן.
פסקה ו
ר' שמעון אומר חליקי אגוזים בדלית ודקל פי' אילני האגוז נקראים חליקי מפני שקליפתן חלקה ושורתם עולה ביושר בלא קסמין ואין אדם יכול לעלות בהם כשאר אילנות הילכך אין יד כולם שוה בהם בקציר: תעזוב הנח לפניהן תבואה בקשיה. תלתן בעמיר וכו' פי' כשם שזכו עניים [בתבואה] כך זכו בעציהן:
פסקה ז
יכול אף השירה אותם הרוח ת"ל אותם. ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל ובקוצרכם פרט לשקצרוה לסטים וקרסמוה נמלים או שברתה הרוח אלמא נשרה ברוח פטור מן הפיאה: לא קשיא דהתם מה ששברה הרוח הוא פטור מפיאה והכא כגון שליקט את פירות האילן והניח בו כדי שיעור פיאה ולא הספיק להפרישה לפיאה עד אשר השירה אותם הרוח שהפירות הנושרין יהיו פיאה על מה שליקט שהרי נשארו בסוף כדין פאה אבל לא זכו בעצים שלהן הואיל ולא הפרישן עדיין אבל אם הפרישן ואח"כ השירה אותן הרוח כשם שזכו בהם כך זכו בעיציהן: מניין שספק לקט לקט וכו' ת"ל תעזוב אותם מפרש בירושלמי הנח לפניהם משלך. נראה לי מדכתיב תעזוב יתירה אחד כאן ואחד בפרשת אמור: אני ה' אלהיכם איני גובה מכם אלא נפשות שנאמר אל תגזל דל כי דל הוא פי' אלהים לשון דיין הוא. אבל גביית נפשות מן המקרא האחר הוא יוצא וכו' ויש מפרשים אותו מזה המקרא בעצמו מדכתיב אלהיכם ולא כתי' אלהים משמע מכם בנפשותיכם:
פרשה ב
פסקה ב
על מנת למקט פי' על מנת להכעיס למקט כמו ונקוטותם בפניכם לשון קטטה:
פסקה ג
לא תכחשו מה ת"ל לפי שנאמר וכחש בה למדנו עונש פי' שהמכחש ממון לחברו נקרא חוטא ומועל בה' דכתי' בריש עניינא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון וכו' ולא עוד אלא שנעשה עליו גזלן בכפרתו וחייב באונסא כדכתי' בההיא פרשת' והשיב את הגזלה ואת העושק אשר עשק ואת הפקדון ואת האבידה אשר מצא הרי שנתייחדו כולם להשבה לומר מה גזלה ועושק אעפ"י שנאנסו ממנו חייב להחזיר והכי איתא פ' הגוזל עצים [קה.]: אזהרה מנין פי' היכן מצינו שהזהיר על עון זה שהעובר עליו נקרא גזלן וחוטא ומועיל בה' ת"ל לא תכחשו: לא תשקרו מה ת"ל לפי שנאמר ונשבע על שקר למדנו עונש פי' שהנשבע על ממון חבירו והודה משלם קרן וחומש ואשם והיכן הוזהר על שבועה זו ת"ל לא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר אתא לדרשא כדדרשינן ליה בסמוך:
פסקה ד
אין לי אלא איש לאיש פי' דלא כתי' איש בעמיתו משמע הדומה לו דהיינו איש כמותו אבל איש לאשה ואשה לאיש ואשה באשה מנין שהוא מוזהר כמו כן ת"ל איש בעמיתו ש"מ פי' מדלא כתי' איש ברעהו משמע אפי' אשה ומרבה רחמנא אשה לענין גזלנות היא הדין לאשה באשה וכל שכן אשה לאיש:
פסקה ה
לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו הא אם גנבת סופך לכחש פי' שהגונב כשיתבע אדם אותו אעפ"י שהוא רוצה להחזיר הגנבה מ"מ מכחיש הגנבה כדי שלא יתפס כגנב ואומר לא גנבתי אלא במציאה בא לידי. ואם חזר וגנב סופו לשקר שיהא לבו משוך אחרי הממון וחומדו וכופר בו לגמרי ואם יחזור ויגנוב סופו לישבע לשקר נמצא שהגונב ממון מכחש ומשקר ונשבע לשקר ומחלל את השם:
פסקה ט
לא תעשוק את רעך יכול איש פלוני גבור והוא אינו גבור איש פלוני חכם והוא אינו חכם. נראה לי שהוא עושה לא תעשוק כמו לא תחשוק כי יש דוגמתם הרבה במקרא מתחלפין חית בעין ועין בחית וכן עושו ובאו כמו חושו. נעתם ארץ כמו נחתם. יקח מכם עמדתו כמו חמדתו. שרוע וקלוט כמו סרוח תסרח על אחורי המשכן וכובע סרוחים. עשקה לי ערבני כמו חשקה לי כלומר חשוק את נפשי והערב לי מחליי וראיה לדבר זה כי הוא אומר בסמוך הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי: ולא יעבטון ארחותם כמו ולא יחבטון כלומר לא יכשלו בדרכיהם בשום חבטה: ובלשון אגדה במגלת איכה איכה יעיב באפו ה' את בת ציון ר' חנינא בר חמא אמר איך חייב ברוגזיה ית בת ציון אית אתרא דצווחין לחייבא עייבא. והא נמי אי לאו דכתי' גבי לא תגזול הייתי אומר לא תעשוק מלשון חשק כלימ' לא תקנא לחשוק רעך אם הוא חכם גבור ועשיר ואתה אינך כמותו ואם חמד עליו יהא עובר בלאו ת"ל לא תגזול:
פסקה י
עד בקר אינו עובר עליו אלא עד בקר ראשון בלבד פי' לילה הראשון בלבד ואינו עובר עליו על כל לילה ולילה: והכי מפרש בתוספת' דנזיקין ומייתי לה בפ' המקבל [קי.] ומפרש התם דמכאן ואילך עובר בלא תשהה:
פסקה יא
יכול אפי' המחהו אצל שולחני ואצל חנוני יהא עובר עליו פי' בעל הבית אבל השולחני והחנוני עוברים עליו שהרי קבלו עליהם את חובו והעונש בכלל. והכי מפרש בתוספת' וקאמר התם שאם התנו מתחלה עמו שלא לעבור אינן עוברין: מיהו מסתברא לי דלית הלכתא כי ההיא מתניתא דקיימא לן דרב ששת דאמר אינו חוזר לית הלכתא כוותיה אלא כרבא דאמר חוזר שאם רצה חנוני לחזור בו חוזר. וכיון דיכול לחזור בו אמאי עובר עליו חנוני:
פרק ד
פסקה א
מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנוי ומשוקץ חרס ותועבה פי' דכתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול הרי שהעול נקרא תועבה וכתיב כל תועבת ה' אשר שנא וכתיב נמי שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא וגורם לחמשה דברים מטמא את הארץ שכיון שהעול נקרא תועבה הרי [הוא] כעובד ע"ז שגורמת לכל הדברים הללו כמו שמפורש בתורה ובנביאים בכמה מקומות:
פסקה ה
לא תלך רכיל שלא תהא רך לזה וקשה לזה פי' רך ואזיל: ד"א לא תלך רכיל שלא תהא כרוכל שהוא מטעים דברים והילך פי' זו רכילות דברים ממש. ולפי שהרוכל המחזר בעיירות עם מיני תכשיטין מוליך חדושין מעיר לעיר כדאמרינן ממהדרי מילי שהוא מספר בעיר הזאת מה שראה באחרת וכן מספר בעיר אחרת מה שרואה בזו ולפיכך דמה הרכילות לרוכל כי המוליך רכילות מגיד לזה מה ששמע מזה:
פסקה י
לא תקום ולא תטור עד היכן היא כחה של נקימה אמר לו השאילני זו היא הנקימה. יש שמתמיהין בדבר הראשון שלא השאילו והיה תחלה לקלקל אינו עובר בכלום והשני עובר עליו בלאו: ואין כאן דבר תימה שהראשון שלא השאילו לא משום נקימה ולא משום שנאה עשה שהרי אוהב לו מתמול שלשום אלא שחשש להפסד החפץ שלו שמא יפגם או שמא יפשע בו ויאבד או שמא תפסד החפץ לכך הוא מנעו ממנו ולא משום נקימה. ואם הראשון מנעו ממנו משום איבה כל שכן שהוא עובר משום לא תשנא את אחיך ומשום לא תקום ואעפ"י שלא הזכיר הנקימה בפיו כי הב"ה בוחן לב חוקר כליות: נוקם ונוטר לאחרים פי' לגוים:
פסקה יב
ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעביד. כלל גדול הוא לרובי המצות. בין עזאי אומר זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים בדמות אלהים עשה אותו זה כלל גדול מזה פי' שאלו מן הפסוק הראשון לא שמענו אלא כמוך הרי שנתבזה הוא או נתקלל הוא ונגזל ונחבל יתבזה חברו עמו ויתקלל עמו ויחבל עמו לכך נאמור בדמות אלהים עשה אותו. את מי אתה מבזה ואת מי אתה מקלל דמות דיוקנו של מקום זה הכלל גדול מן הראשון:
פסקה יד
על בהמות אחרים פי' על בהמת גוים וקא דריש הכא שאפי' בהמת גוים על בהמת גוים לא ירביע שלא במינה: ונ"ל שאף בהרכבת האילן שלא במינו נותנין זה הדין שלא ירכיב ישראל אילן באילן שלא במינן אפי' לגוים דכתיב את חוקותי תשמורו. ודוקא בהני תרתי שהגוים מוזהרין עליהם כישראל מימות אדם הראשון דכתי' תוצא הארץ נפש חיה למינה. וכתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי: והיינו דדרשינן את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר. אבל לבישת שעטנז וכיוצא בו שאין הגוים מוזהרין עליהם אין ישראל נמנע מלעשות לגוים ומזמיני' אותם להם:
פסקה טז
מנין שלא יקיים פי' אם עושה מעשה בקיומו כגון שמחפת עליו את העפר וכגון שגודר סביבותיו לשמרו הרי הוא לוקה עליו ואינו עושה מעשה בו אלא זרעו לאחרים וכשראה היה טוב בעיניו ורוצה בקיומו הרי יש עליו איסור לאו אעפ"י שאינו לוקה שנאמר כלאים שדך לא וכו'. לא אמר אלא משום כלאים פי' דכתיב ביה בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים. והרי אנו סומכין כלאים לשדך לא. כלומר לא הקפיד על הזריעה בלבד אלא כל קיומי כלאים:
פסקה יח
מנין לרבות הלבדים פי' פילטרו"ש בלע"ז ת"ל שעטנז כל דבר שהוא שו"ע טוו"י ונו"ז. משמע מהכא דהכי דריש ליה או שוע או טווי או נוז. ובמס' נדה [סא:] אמרינן והלכתא כמר זוטרא דאמר מדאורייתא שוע טווי ונוז בעינן מדאפקיה רחמנא בחד לישנא: ואיפשר דהכא מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא. מיהו היכא דהוי שוע וטווי חד חד לחודיה וקטר ליה בהדי הדדי ההוא קוטרא עביד להו כאילו הוי שוע טווי ונוז בהדי הדדי מעיקרא: והא מילתא גמרינן לה מדאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית משום דהתם ליכא חבור לא בשועם ולא בטווייתם אלא בנוזם בלבד והוא הקשר וטעמא דציצית הוא דשרי אבל בעלמא הוה אסור מן התורה שמע מינה שהקשר חמור יותר מן הארוג: יכול לא יפשיל את הקופה לאחוריו פי' קופה שיש בה צמר ובגד פשתים שהרי שניהם עולין עליו ת"ל לא תלבש:
פרק ה
פסקה ב
את זו שחציה שפחה וחצי בת חורין מאורסת לבר חורין דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר בשפחה המאורסת לעבד עברי. משמע דאי לבן חורין לא הוי ייחוד לא משום דאסירא ליה הילכך לא מיחייב עלה בייחוד דבן חורין והתם מפרש טעמא לר' ישמעאל דהפדה לא נפדתה אמרה תורה דברה תורה כלשון בני אדם. ומאורסת לעבד עברי פי' מיוחדת לעבד עברי דכתיב לא יומתו כי לא חופשה מכלל דהוא חפשי: אלמא לא במיוחדת לעבד הכנעני קא משתעי קרא: ר' אלעזר בן עזריה אומר כל העריות מפורשות וכו' אלא זו שחציה שפחה וחציה בת חורין מפרש בכרתות [יא.] ומאורסת לעבד עברי וקא מקשה התם ר' אלעזר בן עזריה היינו ר' עקיבא. התם ר' אלעזר הוא דקאמר לרבי ישמעאל בעלמ' כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שני. מכדי כתב ליה קרא כי לא חופשה והפדה לא נפדתה למה לי שמע מינה לחציה שפחה וחציה בת חורין הוא דאתא פי' מדשני קרא בדבוריה דגבי חופשה לא כתב הכי והכא כתיב והפדה לא נפדתה שמע מינה דוקא קאמר:
פסקה ד
בקורת מכות פי' שהיא לוקה. ומפרש בכרתות בקורת תהיה בקריאה תהא כדתנן האחד מונ"ה והשני קור"א והשלישי אומר הכהו. פירוש קורא עליו המקרא והפלא ה' את מכותך וגו':
פסקה ה
הא אם חופשה יומתו מפרש בגטין פרק השולח [לט:] הא חופשה ואח"כ נתקדשה לו יומתו דסד"א כיון דקידושין קמאי קידושי טעות הוו קידושי בתראי נמי לאו כלום נינהו דדעתיה אקידושי קמאי קמ"ל: אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר שאין גומר בה אלא שטר פי' כי לשון חופשה אינו אלא לשון שטר כדיליף לעיל. ומדלא קאמר בסוף כי לא חופשה ולא נפדתה שמע מינה שאין כסף גומר בה לחירות אלא השטר:
פסקה ח
כל העריות עשה בהם קטן כגדול ועל הקטנה את שהוא ראוי מהם לעונשין נענש אפי' על ידי קטן או קטנה ובלבד שיהא הקטן מבן תשעה ולמעלה או הקטנה מבת שלש שנים ומעלה אבל בשפחה לא עשה בה קטנה (או) כגדולה שאם אינה בת עונשין אף הוא אינו נענש עליה דבדידה תלא רחמנא אבל היא נענשת על ידי קטן בן תשעה כדאמרי' לעיל דהכי אמר רחמנא בקורת תהיה והביא את אשמו ומה שכתו' ואיש אשר ישכב את אשה וגו' דבגויה דידיה פתח רחמנא איבעי ליה למכתב ברישא והביא את אשמו והדר בקורת תהיה אלא שמע מינה בדידה תלא רחמנא מילתא ולא בדידיה והכי איתא בכריתות [ט.] כל העריות לא עשה מזיד כשוגג ושפחה עשה מזיד כשוגג פי' לגבי דידיה דמייתי עליה קרבן מייתי נמי אמזיד כשוגג כדאיתא לעיל:
פרשה ג
פסקה ב
נטעו אעפ"י שלא כבשו חייב פי' נטעו גוי אעפ"י שלא כבשו ישראל חייב בערלה לפי שערלה של גוים אסורה לישראל. ואיתא נמי במסכת קדושין בסוף פרק' קמא [בירושלמי] דקתני במתניתן החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה וכו' ומקשה בגמרא ולמה לא תני אף החלה. ומתרץ לא איתי מתניתין אלא דברים האסורים בגוים כישראל פירוש אבל חלה דגלגל גוי פוטר לא תני שמע מינה דערלה וכלאים דגוים אסור: פרט למבריך ומרכיב שאין הברכה זו נטיעה עד שיפסיקנה מעיקרה והרכבה נמי אינה נטיעה כדי לאסור עליה דהא קיימא לן ילדה שסככה בזקנה בטלה: מכאן אמרו סיפק גפנים סיפוק על סיפוק אעפ"י שהבריכה בארץ מותר פי' סיפק גפנים כמו סיכך גפנים והוא הרכבה שהרכיב זמורה תלושה במחוברת ובראש אותה הזמורה הרכיב אחרת על גבה ובראש האחרת הרכיב אחרת עד שנעשת ארוכה ולאחר שקלטו ההרכבות כולן אעפ"י אשר הבריך אותם בארץ מותרת שלא נחשוב אותם כאילו נטעם עכשיו בקרקע הואיל וכבר קלטה הרכבתם כבר אבל משיפסיקנה מעיקרא אז ודאי נחשוב לה ערלה משעת פסוקה: והכי איתא במשנת ערלה ר' מאיר אומר במקום שכחה יפה מותר מקום שכחה רע אסור פי' אם הבריכה (בפ') בהרכבה שהיא גופה מותרת שכבר קלטה יפה יפה והרי נעשת כזמורה אחת אבל אם הבריכה בהרכבה שכחה רע שהיא דקה שהרי לא נקלטה יפה יפה וכשהבריכה בקרקע באותו מקום הרי הוא כנוטע אותה הזמורה מתחלתה אעפ"י שהיא נברכת מעיקרא: עץ מאכל פרט לנוטע לסייג ולקורות עצים. מפרש בירושלמי במשנה סדר נטיעתם לכך לעצים. ברוצף. לקורות במשפה לסייג מקום שסייג מוכיח. ברוצף שנוטע אותם רצופין זה אצל זה באילן שדעתו עליו לחתכו משנה לחברתה. במשפה שחותך ממנו הקסמים והענפים מן הכוורת שלו כדי שתעלה קורתו ישרה וגבוהה ונאה וזה אין דעתו לעקרו אלא אחר כמה שנים. ואינו נוטע אותם רצופים כדי שלא יכחישו זה את זה ויהיו קורותם גסים וארוחים: לסייג מקום הסייג מוכיח עליו שנטען על הגן מבחוץ. ר' יוסי אומר אפי' אמר פנימי למאכל וחיצון לסייג וכו' פי' אפי' אילן אחד שאמר חציו הפנימי למאכל [הפנימי] חייב והחיצון פטור וצריך הוא לפייס את החייב ואת הפיטור כדי להפליג ביניהם והכי איתא בירושלמי. ומשמע השתא דר' יוסי אית ליה בהדי' והגדל בחיוב חייב והגדל בפיטור פטור:
פסקה ג
אמר ר' שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שנטען לסייג ולקורות ולעצים דבר הראוי להם וכו' פי' יש עצים שהם ראויין לסייג ועולין קורותם יפה. ויש שאינם ראויין אלא לעצים בלבד שאין להם לא קורה ולא ענפים מרובים ולא פירותיו יפין אבל אם נטע אילן לסייג שאין ראוי לסייג מחשבתו בטלה והוי כעולה מאליו וחייב בערלה דתנן בפ"ק דערלה והעולה מאליו חייב בערלה. ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל ונטעתם פרט לעילה מאליו. התם איפשר לומר דעולה מאליו לרבים קא ממעט כדאית' לקמן. אבל עולה מאליו ליחיד חייב בערלה: יכול שאני מוציא ענקוקלות והבוסר ת"ל פריו דברי ר' יוסי הגלילי ענקוקלות הייתי סבור שהם קנוקנות של ענבים והן השדראות והעוקצין שהגרגרים תלויין בהן ומפני שהן נעשים שומרי הפרי נקראו כן: ומצאתי בירושלמי שמפרש ענקוקלות הן ענבים שלקו שלא הביאו שליש ולשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תלתיהון: דסד"א אמינא פריו כתיב פרי נגמר בעינן קמ"ל. ולא עוד אלא אפילו בוסר נמי מרבינן דפרי הוא: ובוסר אין סמדר לא ר' עקיבא אומר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם איני יודע מה בא להוסיף עלין ולולבין ומי סמדר: מי סמדר סבירא ליה כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. עלין ולולבין סבירא ליה כר' אליעזר דקא מרבה להו לעלין ולולבין. לענין נזיר מרבה ומיעט. ור' עקיבא נמי מרבה להו לענין ערלה מוערלתם ערלתו ערלים:
פסקה ד
לאחר שלש יהא מותר ת"ל והיה בהוייתו יהא: לכם להביא את הנטוע לרבים. ר' יהודה אומר פרט לנטוע לרבים מפרש בפ' כל שעה [כג.] במאי קא מפלגי ת"ק סבר ונטעתם איבעי ליה למכתב כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים. ר' יהודה סבר ונטעתם בין ליחיד בין למאה משמע הדר כתב רחמנא לכם להביא דמשמע נמי רבים הוי ריבוי ולמעוטי הנטיעות לרבים. ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו הנטוע לרבים חייב בערלה והעולה מאליו לרבים פטור. והאי תנא הוא דקתני לעיל ונטעתם פרט לעולה מאליו ועולה מאליו לרבים הוא דקא ממעט כדפרישי' לעיל:
פסקה ו
שלא יהנה ממנו פי' שלא יחליפנו באוכל אחר ויאכל את חלופיו: ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר: ובבבא קמא [קא.] מצריך להו אצטרוכי:
פסקה ז
מנין לשלשים יום לפני ראש השנה שהן ככל השנה לענין ערלה תלמוד לומר ובשנה הרביעית ובשנה משמע שהשלישית נכנס לתוך הרביעית ואפי' הכי אמר רחמנא יהיה כל פריו קדש הלולים אלמא מקצת השנה ככל השנה. וכי האי גוונא דרשינן לקמן לענין רביעית בחמישית: והיה להביא הפרט והעוללות פי' שאף הן צריכין פדיון: ואין כאן דברי בית הלל שאף לדברי בית שמאי עניים פודין לעצמן כדקתני ואזיל. ויש נסחאות שכתוב בהן דברי ב"ה ולזו הנסחא אינו מרבה פרט ועוללות לענין פדיון אלא ה"ק כל פריו אחד הוא להביא את הפרט ואת העוללות שלמקום האשכולות הולכין לשם הפרט והעוללות הולכין והיינו כדברי בית הלל ובית שמאי פליגי עלייהו שב"ש אומרים כולו יש לו פרט וכו' וב"ה אומרי' כולו לגת:
פסקה ח
הכי גרסינן בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור: והשת' קא מפרש ואזיל טעמא דב"ה דילפי קדש קדש ממעשר: ולההיא נסחא דאית בה להביא את הפרט ואת העוללות דברי בית הלל קשיא לי כיון דקא מפרש טעמא הכא לבית הלל משום דילפין קדש קדש ממעשר שני גבי פרט ועוללות נמי תיפוק להו טעמא מהכא דהא במס' קדושין [נד:] מהכא נפקא להו: משום הכי אסתברא לי כהאי נסחא דלא כתיב בה דברי בית הלל אלא לתרויהו אצטריך דפרט ועוללות נמי בעו פדיון: ולבית שמאי אצטריך דאע"ג דאמרינן לעיל לעניים הם והפקר נינהו בעו פדיון:
פסקה ט
להוסיף לכם תבואתו ר' יוסי הגלילי אומר הרי אתה מוסיף פירות חמישית על פירות רביעית: מה פירות חמישית לבעלים וכו': מפרש בירושלמי אתיא דר' יוסי הגלילי כר' יהודה דאמר מעשר שני ממון בעלים הוא. ור' עקיבא סבירא ליה כר' מאיר דאמר ממון גבוה וקא דריש האי קרא שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שלא יאמר נצטערתי ארבע שנים חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו כלומר הקב"ה יוסיף לכם בחמישית וישלים לכם כל אותם השנים שאבדו מכם לשמי:
פסקה י
מלמד שאין פודין הרבעי עד שיבאו לעונת המעשרות פי' שאינו רשאי ללקוט קודם גמר פריו שיהא ראוי וחייב לעשר ואחר כך ילקטנו ויפדנו ויעלה את דמיו לירושלם ויאכלם שם כדמי מעשר שני. ועונת המעשרות כבר מפורשת היא במסכת מעשרות:
פרק ו
פסקה ב
כגון אלו שמנחשין בחולדה ובעופות ובכוכבים פי' שמדקדקין בפגיעת החולדה והעופות שהם ידועים להם ומנחשין במעשיהם אם הלכו בימינו או בשמאלו או יקראו לפניו או אם ישתוקו או אם ינוסו או יעפו והם מכירין במעשיהם הללו מה סימן הוא להם וזה מנחש: ובכוכבים פי' כגון אלו הרואים באצטרל"ב בשעה שרוצין לצאת לדרך או לעשות שום סחורה והנשאל בהם עובר משום תמים תהיה עם ה' אלהיך: לא תעוננו זה האוחז את העינים פי' שאוחזין מראית העין של בני אדם מלראות ומלהכיר במעשיהם ומדמין לאדם אחר שיראה את השדה כולה מלאה קשואין ודלועין ואין בה אפילו אחד וכן כיוצא באלו: ר' ישמעאל אומר זה המעביר על העינים פי' המעביר מיני זכור על גבי עיניו בהשבעה כדי שיראה מה שאין בני אדם רואין ודוקא על ידי השבעה שהוא מעשה שדים אבל מי שעושה רפואה לעיניו וסימנין ידועים או בדברים ידועים כדי שיתפקחו עיניו ויראה דברים המכוסים מבני אדם מותר כי ההוא מעשה דגטין פרק מי שאחזו: ות"ק ור' ישמעאל דורשין את המקרא הזה מלשון עינים. ור' עקיבא דורש אותו מלשון עונה אלו נותני עתים כגון אלו שאומרי' למודי ערב שביעית להיות חטים יפות עקורות להיות קטניות רעות עקורות הן מן הטובה להיותם רעות: ואומר אני דוקא בעושה מעשיו על עיון העתים הללו כגון שאומר אמכור תבואתי עכשיו קודם שיבא ערב שביעית ואמכור אותה באותה שעה שתהיה ביוקר ונמצא זה אינו בוטח בשם ית' ואומר בלבו עולם כמנהגו נוהג ואין כח לשנות: וכל אלו הדרשות שדרשו עליו כולן אסורות: ואין זה מבטל דברי חבירו:
פסקה ג
פאת ראשכם סוף ראשיכם אלו הן הצדעים פי' מקום שמתחברין עצם הגולגולת עם עצם הפנים והלחיים מאותו מקום החיבור שער הראש יורד מכאן ומכאן כמין זנבות ואותן נקראות פיאות הראש והיינו כי פרקי רישא דמפרש במסכת מכות [כ:] ולמטה מאותו מקום החיבור נקראו מפאות הזקן שהן תחלת הזקן והם שתים אחת מכאן ואחת מכאן והם במקום שהן מתחברות הלחיים התחתונות עם עצם הגולגולת כמו שאמרנו למעלה בפאתי הראש והיינו כי פירקי דדיקנא: והשלש פאות האחרות אינם מקום פרקים אבל הם כמו קרנות וכל דבר שיש לו קרנות או ארבעה או שלשה או חמשה נקראו פיאות שהרי שבולת הזקן והוא הזקן הארוך של אדם אינו מקום הפרק כי אותו הנקרא מנטון עצם אחד הוא ואעפ"י כן נקרא פיאה והוא סוף הזקן שפירשו במסכת מכות: ומפני שהיא זוית נקראת פיאה: וכן בלחיים התחתונות שיש בה זויות והן אותה הקרנות שלמטה מן האזנים גם הם נקראו פיאות הרי שתים מלמטה ואחת מטה מטה והוא שבולת הזקן הרי חמש. ואפי' בבת אחת והתראה אחת חייב כדאמרינן לענין קרחה וסריטה: ואע"ג דלא כתיב בפאות קרא יתירא כדכתיב בהנך דלא דרשינן בהו מלא יקרחו קרחה ומלא ישרטו שרטת לחייב על כל סריטה וסריטה אפי' הכי לענין פיאות נמי ילפי' מהנך דהא איתקוש מהדדי בכהנים ובישראל דכתיב בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת הטילו הכתוב בין שניהם כדי שילמוד מהם. ובישראל נמי כתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית וכו' ושרט לנפש וא"ו מוסיף על ענין ראשון:
פסקה ה
ר' אלעזר אומר אם נטלו כולו כאחת אינו חייב אלא אחת קסבר חד לאו הוא וכיון דלא כתיב ביה ריבוי לחייב על כל אחת ואחת כדכתי' בהנך לא ילפינן להו מהנך:
פסקה י
קעקע מלשון נקע והוא גומא שחורץ בבשרו וכותב שם בדיו ובכחול ולא בעינן כתיבת אותיות אלא רושם שיעשה שם הוא נקרא כתובת קעקע. עד שיכתוב את השם מפרש במסכת מכות שם ע"ז קאמר:
פרק ז
פסקה ג
מזנים הם הפירות שזורעין חטים ונעשין זונין פי' אותו המין שנקרא יו"ל:
פסקה ה
שנאמר זמה היא זה מהו כלומר צריך לשאול עליו שמא אחותו היא שמא בתו היא או כהן הוא או לוי או ישראל:
פסקה ו
שבתות משום שמירה. ומקדש משום מורא פי' דרשא אחריתי היא וקאמר שנתן הכתוב שמירה לשבתות ומורא למקדש כלומר שצריך להיות עליו מוראת מקדש כדמפרש לקמן איזהו מורא מקדש. יכול יהא מתיירא מן המקדש כלומר יתפלל כמו שעובד לפני השם ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו הוקש מקדש לשבת מה שבת לא משבת הוא מתיירא שהרי לא נאמר בו מורא אלא שמירה אף מקדש וכו' כלומר אותו תיראו במקדש ולשמי תתפללו ולפני תעבדו בתוכו ולא למקדש עצמו:
פסקה ח
אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים דכיון דהזכיר הכתוב יראתו בתוך מקדשו הייתי אומר שלא צוה על יראתו אלא בזמן שבית המקדש קיים ת"ל את שבתותי כו' ומה שמירת שבת לעולם כי הוא לא נתלה במקדש: ועוד מצינו אזהרתו ושמירתו קודם בית המקדש:
פסקה ט
ואי זהו מוראת מקדש וכו' כלומר מדאדכר רחמנא מוראתו על מקדשו וקיימא לן השתא מוראתו בכל זמן ובכל מקום הוא אם כן מקדשו למה הוזכר אצל מוראו פשיטא אלא בא ללמד שצריך להיות עליו מוראת מקדש כמו כן. ואיזו מוראת מקדש שהרי אמרנו שלא יזבח ושלא יעבוד לפניו אלא לשמו של הב"ה ואם כן מה מוראו של מקדש שצריך להיות עליו שלא יכנס להר הבית לא במקלו וכו':
פסקה י
אוב זה פיתום המדבר משיחיו. ידעוני מדבר בפיו: אומר אני כי עיקר האוב עורו של מת נפוח כמו נוד מלשון כאובות חדשים יבקע ובעל אוב שהוא בקי בכשפו ובמעשיו מוציא את קולו מתוך שיחיו של אוב על ידי הקשת זרועותיו של אותו האוב כאדם שמקש זרועותיו של צדיו וקול יוצא מתחתיו כך כשאדם נשאל בו מקש בו בזרועותיו והוא משיב תחת זרועיו את הנשאל בו על ידי שד והשבעה והכל נעשה על ידי העלאת המת כמו שאמרה אשת בעלת אוב לשאול את מי אעלה לך ויאמר את שמואל העלי לן והם שני מיני אוב אחד שמעלה את המת וזכרותו למעלה ומדבר מאותו מקום ועולה ויושב תחת זרועות האוב ומקיש עליו בזרועיו והקול יוצא משם על ידי ההקשה ולפיכך קולו נשמע כמצפצף לפי שאינו מדבר ממקום שבני אדם מדברים והיינו דכתיב והיה כאוב מארץ קולך מארץ כלומר מפניו של מטה וזה נקרא פיתום על ידי שפיו אטום ויש מין אחר שלוקח גולגולת של מת ונותנה תחת זרועיו של אותו האוב וכשנשאל בו האדם מקיש בזרועיו של אוב על אותה הגולגולת והוא מדבר בפיו ואין זה קולו נמוך אלא עזה כדרך דבור בני אדם וכך פירשו רבותינו במסכת סנהדרין [סה:]: ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו פי' ידוע שם חיה ר"ל עצם של חיה הנקראת ידוע מניחו בפיו של מת והוא מדבר מאליו ואינו צריך לא הקשה ולא נענוע ואותה ההנחה של העצם בפיו של מת לא חשבו אותו כמעשה לפי שבשעה שמדבר אינו עושה כלום ובשעת ההנחה לא נעשה מאותו מעשה כלום עד שישאל אדם ממנו אחר ההנחה והוא משיב והכל על ידי שד בהשבעה:
פסקה יב
מפני שיבה תקום כולה מילתא מיפרשא שפיר במסכת קדושין פרק קמא [לב:]:
פרק ח
פסקה א
בחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה ואמרינן במסכת יבמות [מז.] הלכה בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך ראיה:
פסקה ו
במשורה זה זר הגדול על שם מתחת לזרו שהוא שפה הנוספת על הכלים כך היא המדה הגדולה שהיא נוספת על שאר המדות:
פסקה יא
ליתן שמירה ועשייה לחוקים וכו' פי' שמירה היא הלימוד והגירסא. והחוקים הם המצות שאין להם טעם. והמשפטים הם אותם שיש להם טעם:
פרשה ד
פסקה א
אל בני ישראל תאמר וכו' ואל בני ישראל תדבר וכו' ר' יוסי אומר דברה תורה בלשונות הרבה וכולן צריכים לידרש פי' צריכין לידרש לפי עניינם שאעפ"י שכולם נאמרו לישראל אנו מרבים בהם העבדים והגרים והנשים ויש מקומות שמרבים בהם אף הגוים אם כן למה נאמר איש איש. כלומר מאחר שאפילו נשים פנויות נתרבו על העריות מבישראל למה [נאמר] איש איש כלומר מהבא עוד לרבות איש איש. להביא הגוים וכו' פי' דיני האומות אינן אלא סייף דכתיב דמו ישפך:
פסקה ג
אשר יתן מזרעו לא שיתן מזרעו מכך וכך שמעתי בפירושו כלומר שלא הזהיר על שכבת זרעו שלא יתננו למולך אלא על זרעו והוא בנים או בנות ומכך וכך כנוי הוא. ונלמוד אותו מן האזהרה שנאמר בו להעביר למולך את שאיפשר בו לעבור: אשר יתן מזרעו למולך מה ת"ל מזרעך לא תתן להעביר למולך כלומר למה נאמר להעביר בעונש מה שלא נאמר באזהרה ומה בא ללמדנו בהעברה זו. שיכול אפי' מסר ולא העביר יהא חייב וכו':
פסקה ה
והכרתי אותו אם לא התרו בו ואין בו מיתת ב"ד אעפ"י כן יש בו כרת:
פסקה ח
מלמד שמטמא את המקדש ומחלל את השם ומסלק השכינה ומפיל וכו' פירוש שמחלל את השם כבר נאמרו עליו כל העונשין הללו בכמה מקומות שהוא מסלק השכינה ומפיל את שונאי ישראל בחרב:
פסקה יג
ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו לפי שכולם מחפין עליו וזה העונש של בני משפחה לא נאמר אלא על המזיד והמותרה ואין ב"ד רוצין ליזקק לדונו ולהמיתו לפיכך בני משפחתו נענשין לפי שכולם מחפין עליו: ומאיימין עליהם שלא לדונו:
פסקה טו
והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך לרבות שאר ע"ז בכרת פי' אם אינו ענין למולך תנהו ענין בשאר ע"ז וקסברי מגדף לא היינו עובד ע"ז הלכך בע"ז נפקא לן מהכא: פ"א לרבו' שאר ע"ז בכרת אעפ"י שהיא שלא כדרכה כדאיתא בסנהדרין פ"ד מיתות דאקשינן התם ולמאן דאמר מולך ע"ז היא כרת במולך למה לי ואמרינן למעביר בנו שלא כדרכה: מקרב עמם ועמם שלום פי' כשאין בידם למחות:
פרק ט
פסקה ו
להביא מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם המפורש פי' בשם בן ארבע אותיות כמו שהוא נקרא ולמעוטי כנויין הוא דאתא כגון שדי צבאות רחום חנון וכיוצא בהן: ר' חנינה בן אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ולא תשבע קלל ולא תקלל השבע וקלל: בסוטה דכתיב והשביע הכהן את האשה וכו' וכתוב יתן ה' אותך לאלה וכו' הרי השבע וקלל בשם. ונאמר לא תשבע כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון. ולא יקלל אביו ואמו. מה השבע וקלל של סוטה בשם אף לא תשבע ולא תקלל בשם. ר' חנינא בן אידי אתא לאפלוגי על ת"ק לענין שבועת העדות דת"ק לא גמיר האי בנין אב הילכך לגבי מקלל אביו ואמו דאיכא למדרשיה מבנקבו שם בעינן שם המיוחד. אבל שבועת העדות ושבועת הפקדון אפי' בכנויין מחוייב בקרבן ר' חנינא בן אידי דגמיר האי בנין אב בעי שם המיוחד לכולהו. וההוא תנא דמסכת שבועות דיליף לשבועת העדות מסוטה. בגזירה שוה דאלה איכא למימר תנא אחרינא דסבר לה כר' חנינא בן אידי מטעמיה ובשבועות העדות סבר לה כוותיה אבל במקלל אביו ואמו לא סבירא ליה כוותיה: ואיכא נמי לפרושי בטעמ' דר' חנינא בן אידי בין בשבועית העדות ובין במקלל אביו ואמו לאו מהאי היקשא הוא כדאמרי בעלמא מה ראיה הן ללאו עשה ללא תעשה אלא טעמא דר' חנינא בן אידי בשבועת העדות מההוא גזירה שוה דאלה אלה ובמקלל אביו ואמו נפקא ליה מבנקבו שם כר' יוסי בר מנחם אבל לא סבירא ליה כר' חנינא בההוא גזירה שוה:
פסקה ח
כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא איש אשה מנין פי' פנים אחרים הוא לדרשא להאי פסוקא. אביו ודאי ולא הספק כגון ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון. אמו ספק כגון חמש נשים שילדו ונתערבו ולדותיהן זה בזה:
פסקה ט
יכול לא יהא חייב עד שיקלל את שניהם כאחד ת"ל אביו קלל אמו קלל. והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו דברי ר' יוסי הגלילי פי' הגר שהיתה הורתו שלא בקדושה שיש לו אם ואין לו אב וראיה הוא דקא מייתי מר' יוסי הגלילי כלומר תדע לך דלא בעינן עד שיקלל את שניהם כאחד שהרי הגר שאין לו אב כלל אפי' הכי חייב על אמו ואפי' רבי עקיבא נמי לא קא פטר אלא בגר דלית ליה חיוב אב כלל אבל ישראל דאית ליה חיוב אם לא בעינ' שניהם: שהרי מודה בשתוק ישראל וכו'. ואית דגרסי והלא גר חייב על אמו ואינו חייב על אביו וכו' ומילתא באנפי נפשה היא:
פסקה י
מה מכה אינו חייב אלא מחיים וכו' דיליף לה בפרשת אמור אל הכהנים מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה מחיים. וההוא מכה אדם דריש לה במכה אביו ואמו מדלא כתיב ביה נפש ולא מצינו בהכאה לבדה שיהא חייב מיתה אלא בהכאת אביו ואמו:
פסקה יא
פרט לאשת אחרים פי' אשת גוים. משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו לא ידענא מאי טעמא בזבל אי בשביל שלא יתנדנד ויצטער ישקעו אותו בטיט שהוא יותר דרך כבוד ושמא מפני ריח רע של זבל שכשיפתח את פיו ימות במהרה מפני הריח:
פסקה יב
אשר ישכב את אשת אביו משמע אשת אביו שהיא אמו וכו' כל האי פסוקא לדרשא אתא בפ"ד מיתות ור' יהודה קתני לה כדאיתא התם: