אור ברסלב
ראב"ד על ספרא אחרי מות

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

אחרי מות

מצורע פרשת זבים

פרשה א

פסקה ב

אחרי מות שני בני אהרן. ר' יוסי הגלילי אומ' על הקריבה מתו ולא על הקרבה. נראה לי דסבירא ליה כר' ישמעאל דאמר שתויי יין נכנסו כדאיתא בויקרא רבה. ולקמן נמי הכי מוכח דסבירא ליה לרבי ישמעאל הכי ר' יוסי הגלילי כותיה סבירא ליה וקאמר ר' יוסי הגלילי שלא היה עונש כדאי למיתה בהקרבתם בין שהיתה אש זרה ממש בין שהכניסוה בלא עתה אלא על עונש הקריבה מתו מפני שנכנסו שתויי יין שמא אזהרתן נאמרה קודם לכן וענשן לא נאמר אלא אחר מיתתם ומפני שהיו צדיקים דקדק עמהם הקב"ה והמיתם בשביל שעברו על האזהרה: עוד יש לפרש מפני הקריבה מתו שנכנסו לפני לפנים. וכן מצאתי בפרשת מילואים. מיהו לאו דברי הכל היא דר' עקיבא לא סבירא ליה הכי ור' אלעזר איפשר דסבירא ליה הכי מיהו כיון דעונש ביאה לא נאמר אלא לאחר מיתתן לא נענשו עליה אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן מתו: והרבה מחלוקות בדבר ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל כדאמרן והא דאמרינן ר' עקיבא סבר על ההקרבה מתו שהכניסו אש זרה ממש שלא הכניסוה מבית הכירים וגרם להם לטעות מפני שלא נמלכו במשה רבן שאלו היו נמלכין בו לא היו טועים והכי איתא בסדר יום השמיני: ורבי אליעזר סבר על שהורו הלכה בפני משה רבן מתו: ועונש איסור זה אינו מפורש בתורה אלא קבלה היתה בידם שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. וסבירא ליה לר' אליעזר שלא היו נענשים מיתה אלא אם כן נתפרש להם ענשו של דבר אבל מפני הא האזהרה לבדה לא היו מתים. ור' אליעזר בן עזריה סבר על עונש ההקרבה ועל עונש קריבה מתו. דקסבר שתויי יין נכנסו וטעו שלא הכניסו האש מבית הכירים או שהכניסוהו בלא עתה. וכר' ישמעאל בתרויהו: אי נמי סבירא ליה כדאמרן לדעת ר' יוסי הגלילי שהוא [סבר] שנכנסו לפני לפנים. ומשל דר' אליעזר בן עזריה לטעמיה דקסבר על עון קריבה נמי מתו ובשביל כך הזכיר הקב"ה לאהרן מיתת בניו ואמר לו שאל יבא בכל עת שלא ימות כדרך שמתו בניו על עון ביאה: בטחב פי' במקום לח וקר ולא ידעתי שרשו:

פסקה ה

ומשום דר' ישמעאל אמרו הואיל ונאמרו שתי דברות זו כנגד זו וכו' נראה לי דה"ק שהדבור הראשון שלא נתפרש מה נאמר בו בא ללמדנו על דבור יין ושכר שהוא על ביאת מקדש כדכתיב בבואכם אעפ"י שכתוב וידבר יי אל אהרן לא היה הדיבור אלא למשה שיאמר אותו לאהרן וילמד סתום מן המפורש: והאי דקאמר ואחיכם כל בית ישראל וכו' כלומר זהו שנאמר בדבור הזה בקרבתם לפני ה' וימותו כי אותו הדבור של יין ושכר אחר מיתת בני אהרן נאמר כדכתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו וכוליה עניינא ואחריו נאמר יין ושכר ואותו הדבור למשה היה ולא לאהרן. ולפי זה הפירוש לא נתברר מכאן דר' ישמעאל סבר שתויי יין נכנסו ולא על איזה עון מתו:

פסקה ו

דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. אהרן בבל יבא בכל עת ואין משה בבל יבא בכל עת שהרי משה תמיד היה נכנס לפני לפנים לשמוע הדיבור מבין שני הכרובים: או אהרן בבל יבא ואין הבנים בלא יבאו כלומר שהבנים יהיו רשאין בכל עת וכו' תמימים יוכיחו שנצטוו לבא אל אהל מועד ונצטוו שלא לבא שתויי יין פי' מה שאין כן בבעלי מומין שהן פטורין מעונש שתויי יין כדאיתא בפרשת יין ושכר:

פסקה ח

ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים פי' מדלא כתיב בכל יום אלא בכל עת שמע מינה בעתות היום הקפיד הכתוב שאעפ"י שיש עת שהוא רשאי לבא לא כל עתות היום הן ראויין לו לבא וש"מ ביום הכפורים הכתוב מדבר: אל הקדש להביא שאר ימות השנה פי' דקרא יתירא הוא דהא כתיב אל פני הכפורת:

פסקה י

מבית לפרכת להזהיר על כל הבית פי' בהיכל ושלא יבא שם ביאה ריקנית מדכתיב מבית משמע כל הבית שהפרכת בתוכו:

פסקה יא

אל פני הכפורת אשר על הארון מה ת"ל לפי שנאמר כפרת וכו' כך כתוב בנסחאות ואיני יודע לפרשו. ונראה שכך היא הנסחא המדוייקת לפי שנאמר פרכת יכול יהא כסוי לארון ת"ל כפרת כפרת לארון ואין כסוי לארון. והכי פירוש' לפי שנאמר אל הקדש מבית לפרכת משמע אל הקדש שהוא תוך הפרכת ממש שהפרכת היה כסוי לארון כדכתיב וסכות על הארון את הפרכת לכך נאמר אל הכפרת אשר על הארון כפורת היה על הארון ולא פרכת כסוי על הארון:

פסקה יב

יכול היה כסוי לארון אבל היה חוצץ בין כפרת לעדות פי' עדיין אני אומר לא היה הפרכת למעלה מן הכפרת אבל היה למטה מן הכפרת והיה חוצץ בין הלוחות לכפרת כדי לקיים וסכות על הארון את הכפרת: שעל הארון היה ולא על הכפורת ת"ל וכסה ענן הקטורת את הכפרת אשר על העדות הא אין דבר חוצץ בין כפורת לעדות והאי וסכות על הארון את הכפורת ההוא דניכוף ביה פורתא. אי נמי על פי' בסמוך והכי איתא במנחות פרק שתי הלחם [סג.]: אחרי מות. חשבתי בנסחא העיקרית ונזדמן לי פי' מן השמים וכך פירושה אל פני הכפורת אשר על הארון מה ת"ל וכי עד כאן לא למדנו שהכפורת היה על הארון אלא לפי שנאמר כפורת יכול יהא כסוי לארון פי' לפי שנאמר מעשה הכפרת ולא נתפרש אם היה כסוי שלו עצי שטים לארון אם לאו כי הארון כעין תיבה היה והתיבות דרכן להיות כסוייהן כמות שהן אם של עץ אם של מתכת ושמא כך היה לארון והכפורת היה צפוי לארון כמו שהיה הארון מצופה זהב ת"ל אל פני הכפרת אשר על הארון ואין כסוי של עץ לארון. יכול לא יהא כסוי של עץ לארון אבל יהא דבר שחוצץ בין כפורת לעדות פי' דבר חוצץ כגון חתיכה של יריעה או של בגד או של עור יהא תחת הכפרת פירוש על פני העדות כדרך שעושין לתיק של ספרי תורה שנותנן בגד דק לפנים מן הכיסוי העליון בשביל הכבוד יכול אף זה היה כן ת"ל את הכפרת אשר על העדות וכו': כך נראה לי פירושה באמת ונכון:

פסקה יג

ולא ימות הרי עונש אמור כי בענן אראה הרי זו אזהרה פי' עונש ואזהרה זו היא על מעלה עשן שצריך ליתנו בקטורת ואם חסרו ממנו והקטירו חייב מיתה: ולא תהא סבור שעל ולא ימות האמור כאן אצל כי בענן הוא אומר כי זה לא דבר על מעלה עשן כלל אלא על ביאה ריקנית של לפני לפנים הוא מדבר ואזהרתו מכי בענן אראה משמע אבל שלא בענן לא אראה ואעפ"י שאינה אזהרת לאו לא לענין מלקות דברנו אלא להודיע שיצריך ליתן בה מעלה עשן: וכסה ענן הקטורת את הכפרת ולא ימות זה עונש והכי מוכח במסכת יומא (יכול ששניהם נאמרו) יכול ששניהם נאמרו אחרי מיתת שני בני אהרן ת"ל כי בענן אראה מפ' במסכת יומא [נג.] מאי תלמודא אמר רבה כי בענן אראה ועדיין לא נראה ואם איתא דאחר מיתת בני אהרן נאמר שניהם הרי נראה ביום שמיני למילואים קודם מיתתם כדכתיב וירא כבוד ה' אל כל העם אלא ש"מ כי בענן אראה שהיא אזהרה למעלה עשן נאמר קודם מיתת בני אהרן: ולא ימות שהוא עונש נאמר אחר מיתתם ובמסכת יומא קא פריך אלא מאי טעמא איענוש פי' מדקאמר ר' אלעזר על העונש ועל האזהרה מה נאמר מהם קודם מיתתם ומה נאמר אחר מיתתן שמע מינה שלא מתו על האזהרה בלבד שאם היינו יכולין לומר שעל האזהרה לבד מתו איפשר שעברו על כך שלא נתנו מעלה עשן בקטורת שהקטירו ועברו על האזהרה ולכך מתו. השתא דקאמר ר' אלעזר שלא היו עונשין על האזהרה בלבד וקאמר שהעונש האמור במעלה עשן לא נאמר בחייהם אם כן למה נאמר שנענשו. הדר אמר מפני שהורו הלכה בפני משה רבן כדאיתא בפרשת מילואים. ויש מפרשים ולא ימות זה עונש על ולא יבא האמור כאן אצל כי בענן ועל ביאה ריקנית מיירי והאי דקאמר כי בענן אראה זו אזהרה הכי מפרש לה דהאי קרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש לא מתפרש עד דאמר כי בענן אראה כלומר אל יבא בכל עת אלא בעת שמכניס שם קטורת שיש בתוכו מעלה עשן דהיינו ענן ומשו' האי קאמר כי בענן אראה זו אזהרה: ולהאי פירושא קשיא לי הא דקא פריך תלמודא התם אלא מאי טעמא איענוש דמשמע כיון דאמרת דעונש נאמר אחר מיתת בני אהרן מאי טעמא איענוש. שמעינן השתא שאילו נאמרו שניהם קודם מיתת בני אהרן היינו יכולין לומר כי מאותו עון מתו והלא הם לא נכנסו לפנים כלל ובביאת אהל מועד אעפ"י שנכנסו לתוכו ביאה ריקנית אין בו עונש כדאיתא לעיל: ומאי דמפרש האי פירושה לא קא גריס אלא מאי טעמא איענוש אלא הכי גריס ואמאי איענוש כדתניא ובניחותא קאמר: ובסיומא דמילתא דר' אלעזר היא דר' אלעזר לטעמיה דאמר שלא מתו מעון אחר אלא שהורו הלכה בפני משה רבן: ולפי מה שמצאתי באגדת מילואים שהם נכנסו לפני לפנים יש לפרש הדבר כפשוטו אלא מאי טעמא איענוש שאילו נאמר שניהם קודם מיתתם היינו יכולין לומר כי מעון של לפני לפנים מתו: ובזה הפירוש קרובה דעתי מאד מפני שאני רואה דקתני ולא ימות זה עונש. כי בענן אראה זו אזהרה. ולא ימות זה עונש כי כן סדר המקרא אלא ודאי על ולא ימות הראשון מדבר שהוא קודם לכי בענן אראה על הכפורת. והאי כי בענן אזהרה למעלה עשן ואזהרה הוא לביאה ריקנית כדפירשינן לעיל:

פרק א

פסקה ג

מה פר בא על לא הודע פי' זה פר יום הכפורים שהוא בא לכהנים על טומאת מקדש וקדשיו שלא נודעה להם כדאיתא בשבועות פ"ק [ב.]:

פסקה ה

בד שיהו של בוץ בדי שיהו חדשים (כדי) [בד] שיהו שזורין (כדי) [בד] שיהו כפולין מפרש לה בזבחים [יח:] בגדים שנאמר בהם בד בד צריכין שיהו של בוץ ושיהו חדשים ושיהו שזורין ושיהו כפולין שיהא חוטן כפול וכו' מהן למצוה ומהן לעכב וכולהו לעכב חוץ מחדשים שהוא למצוה ולא לעכב. והתם מפרש שיהו כפולין שיהא חוטן כפול ששה: מיהו בגמרא דיומא ירושלמי מפרש כפולין שעשאום שנים שנים כאדם שעושה שתי חלוקים שני מכנסים והיינו דכתיבו לבני אהרן תעשה כתנות שתי כתנות לכל אחד ואחד:

פרשה ב

פסקה ג

ואם נפשך לומר והקריב וכפר ועדיין לא נשחט הפר מפרש ביומא מאי ואם נפשך לומר וכי תימא אדילפת מעגלה ערופה נילף משעיר הנעשה בפנים דכתיב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל שהוא כפרה בדמים הרי הוא אומר והקריב וכפר וכו':

פרק ג

פסקה א

ושחט את פר החטאת וכו' ולקח מלא המחתה גחלי אש והביא ותן שם שנותנו לאחר למרס בדמו וכו' פי' ותן שם כלומר מאחר שאחר שחיטתו של פר צריך ליקח מלא המחתה גחלי אש ולהכניס לפני לפנים מה יעשה מדם הפר שנשחט לכך אמר ותן שם שנותנו לאחר למרס בדמו:

פסקה ה

ומנין שתהא האש בטלה על גבי גחלים ת"ל גחלי אש פי' שיהו מהמאוכלות הלוחשות כדי שלא יעלו שלהבת כלל: ת"ל גחלי אש מדקאמר גחלי אש ולא קאמר אש גחלים שמע מינה כי הגחלים עיקר ולא השלהבת וצריך שיהו מאוכלות ר"ל עד שתכלה מהם השלהבת אלא שיהו עוממות דהנהו אפר הוו: ומפני זאת הגירסא השנויה כאן כתבו במשנה במסכת יומא פרק שני שעירים [עג.] נטל את המחתה ועלה לראש המזבח ופנה את הגחלי' אילך ואילך וחתה מן המאוכלו' שבמס' יומא מיירי בענין תרומת הדשן והתם מן המאוכלות הפנימיות שהן עוממות וקרובות להיות אפר היה חותה אבל הכא מאוכלות הוו אשר נתבטלה מהן כל השלהבת אלא שהיו לוחשות. ויש נסחאות שאין כתוב בהן אלא כך נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה וירד והניח וכו' וגם הנסחא הזאת איפשר לקיימא וגם זאת הגירסא השנויה כאן:

פסקה ו

מביא מן הסמוך למערב כלומר מערכה אחרת עושין למערבו של מזבח להכניס ממנו לפני לפנים:

פסקה ז

אמר ר' יוסי זה סימן כל הנוטל מבחוץ לינתן בפנים נוטל מן הסמוך לפנים. מפרש בזבחים [נח] גחלים דכל יומא ויומא דגמרי מגחלים דיום הכפורים וכל הנוטל בפנים לינתן בחוץ נוטל הסמוך לחוץ. מאי ניהו שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שמקטירין על מערכה אחת הסמוכה לפנים דגמרי להו משיירי הדם דיום הכפורים דכתו' בהו בהדיא:

פסקה יא

ומנין שנותן בה מעלה עשן. דכתי' וכסה ענן הקטורת ולא ימות: קא פריך עלה במסכת' יומא פרק הוציאו לו [נג.] קרא לקרא דהא מייתי לה מקרא שנותן בה מעלה עשן כל שהו כדאמרינן בסמוך. ומתרץ חד לאזהרה וחד לעונש:

פסקה יב

ונאמר להלן אצבעו הימנית בכהן המטהר את המצורע:

פסקה יג

אינו מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף: פירוש כמנגדנא כמלקה הזה שפעמים שמגביה את ידו ופעמים שמורידה וכולן במקום אחד כך היה מזה למעלה ולמטה בהגבהת יד ובהורדתה וכולן בפני הכפורת והכי איתא בפ' הוציאו לו [נה.] תניא כשהוא מזה לא היה מזה לא למעלה ולא למטה אלא כנגד עביה של כפורת וכשהוא נותן למעלה מצדד ידו למטה וכשהוא נותן למטה מצדד ידו למעלה והתם מפרש טעמא להא מילתא:

פרשה ג

פסקה א

ואם נפשך לומר וכפר בעדו ובעד ביתו של אהרן הא מפרש בשבועות [יד.]. ואם נפשך לומר והא ביתו כתיב הדר אמר הרי ביתו של אהרן הם דכתיב בהו בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' ש"מ כי הכהנים נקראו בית אהרן:

פסקה ג

והזה אותו על הכפורת מלמד שנותן אחת למעלה פי' דכתי' אותו:

פרק ד

פסקה ב

מה מצינו שחלק הכתוב מכלל הטומאות בטומאת מקדש וקדשיו. ומתני' בשבועות חלק להקל: ומאי ניהו שהן בקרבן עולה ויורד. וכיון שמצינו שהקל בכפרתן במקום אחר אף כאן ריבה להם בפר יום הכפורים יותר משאר טומאות:

פסקה ו

אין לי אלא בשעה שנכנסו לכפר בקטורת בשעה שנכנס לכפר בדמים מנין מפרש ביומא [מד.] מדכתיב בתריה וכפר בעדו ובעד ביתו (וכפר)[ובעד] כל קהל ישראל איזו היא כפרה שהיא שוה לכולם הוי אומר זה קטורת ומשום הכי פשיטא ליה בקטורת טפי מבדמים:

פסקה ז

לפי שמצינו בפר הבא על המצות כולן שעומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת פי' כדדרשינן התם מזבח קטורת הסמים לפני ה' ולא כהן לפני ה' יכול אף זה כן ת"ל ויצא אל המזבח אשר לפני ה'. היכן היה עומד לפנים מן המזבח פי' ונתן על קרנות וכו' ועכשיו הוא שיוצא אל המזבח היה עומד:

פסקה ח

או אינו אומר אלא למזבח החיצון פי' ועכשיו הוא שיוצא להזות עליו אבל בהזאות שעל הפרכת בהיכל היה עומד ולעולם חוץ למזבח הזהב ת"ל אשר לפני וכו':

פסקה ט

וכפר עליו בכפרה שבגופו פי' שלא תהא סבור עליו כמו לשמו כגון לכפר עליו האמור למעלה אלא עליו ממש על קרבנותיו:

פסקה י

מתחיל מקרן מזרחי' צפונית וכו' פי' דכתיב ויצא אל המזבח שצריך לצאת ולהפליג בו הילכך כי נפיק מבית קדשי הקדשים בההוא קרן פגע ברישא דסבר לה כר' יוסי דאמר לא היתה שם אלא פרכת אחת והיא פרופה מן הצפון וכי מפיק לימין המזרח במקומו לעמוד ומחטא ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה פי' מכוין אצבעו כדי להזות על הקרנות שהם רחוקים אמה חוץ מזו שהיתה לפניו ממש שהיה נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא ניטופו מיניה שאלו היה נותן מלמטה למעלה היאך היא יכול ליתנה ממש לפניו. ועוד שהוא נוטף על הבגדים שלו שהוא עומד בצד אותו הקרן ועכשו שהוא זוקף אצבעו למעלה אם יפול הדם מאצבעו על פס ידו ולא על בגדיו:

פסקה יא

ר' ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן בעולות נדבה סביב בפרשת ויקרא מה כאן פיסוק ארבע מתנות אף כאן פיסוק ארבע מתנות. ומפרש בזבחים פרק איזהו מקומן [נג:] אי מה להלן על ארבע קרנות אף כאן על ארבע קרנות אמרה תורה עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא הוה ליה יסוד כיצד נותן בשני קרנות בפיסוק ארבע מתנות שנותן וחוזר ונותן: ות"ק פליג עליה בפרש' ויקרא ואומר שנותן שתים שהן ארבע מן הדם שבענין: מפרש בזבחים [פג:] ובמנחות [ד:] למעוטי שירים שבאצבע שהן פסולין מלהזות אלא שצריך לקנח אצבעו בשפת המזרק על כל הזאה והזאה:

פסקה יג

וטהרו לשעבר וקדשו לעתיד לבא כלומ' אף לימות המשיח יכפרו עליו שלא ישתנה מזבח אחר: פירוש אחר וטהרו על הטומאה שעברה וקדשו מכאן ולהבא לומר שנוהגות מתנות הללו בשילה ובבית עולמים כדמרבינן לעיל לענין אהל מועד: פירוש אחר וטהרו לשעבר על הטומאה שעברה ובזה יהא מקודש מכאן ולהבא וזה עיקר:

פרשה ד

פסקה א

אם כפר כלה דברי רבי עקיבא רבי יהודה אומר אם כלה כפר ללמדך שאם חסר מן המתנות וכו' מפרש ביומא שירים מעכבים איכא בינייהו ר' עקיבא [סבר] לא מעכבי אלא כפרות בלבד אבל שירים לא. ור' יהודה סבר אם כלה הכל כפר ואפי' שירים ומתן שירים נמי מתנה קריא:

פסקה ב

נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל כתחלה וכו': בפר קא עסיק דאי בשעיר היכי קאמר יביא אחר יביא אחרים מבעי ליה דהא קיימא לן לדעת ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח אלמא שמע מינה בפר הוא דקא מיירי:

פסקה ג

והקריב את השעיר החי עד כאן הוא זקוק להיות חי פי' ר' יהודה לטעמיה דאמר לעיל לכפר עד שיכפר פי' עד שיכלו מתנות שעיר הפנימי:

פסקה ט

עליו הוא נושא ואין שאר שעירים עמו כלומר שהשעיר המשתלח הוא מכפר על שאר עבירות שבתורה. ושאר שעירים מכפרים עליה אם מזידים בטומאת מקדש וקדשיו הרי הם בשעיר הפנימי פי' מדכתיב ביה וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם דרשינן ביה אלו המורדים אלא על כרחיך על שגגת מקדש וקדשיו הם מכפרים ואיזו שגגה אותה שאינה בת קרבן מדכתיב בשעיר הפנימי לכל חטאתם מכלל דאתי לידי חטאת:

פרק ה

פסקה א

מכאן אמרו כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד שיש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרי' וכו' כל הדא מילתא עד סוף פרקא פירוש' בשבועות פ"ק [ב.]:

פרק ו

פסקה א

המדברה וכו' כוליה פירק' מפרש במסכת יומא פרק אמר להם הממונה [סז:]:

פרשה ה

פסקה ג

וכבס בגדיו ורחץ בשרו יכול גזרת מלך פי' גזרת מלך היא ולא מפני הטומאה שאין לה טומאה כל עיקר. ת"ל ואחר יבא אל המחנה ונאמר בפרה אדומה ואחר יבא אל המחנה וכו' והתם בהדיא כתיב וטמא הכהן עד הערב:

פסקה ד

ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם וכו' והשורף אותם יכבס בגדיו וכו' מה ת"ל חטאת ב' פעמים שיכול אין לי מטמאין בגדים ונשרפין בבית הדשן אלא אלו בלבד מנין לרבות פר העלם דבר של צבור פי' אין לי מטמאין בגדים ונשרפין בבית הדשן אלא אלו של יום הכפורים בלבד מנין לרבות פר העלם דבר ופר כהן משיח שהן נשרפין בבית הדשן כדכתי' בהו בהדיא בפר כהן משיח כתי' אל שפך הדשן ישרף וכתי' בפר העלם דבר של צבור ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון ומנין שהשורף מטמא בגדים ת"ל חטאת חטאת. ומשום הכי איצטריך לאדכורי הכא ונשרפין בבית הדשן לפי שאין מטמאין בגדים אלא אותם שהן נשרפין כמצותן בבית הדשן כדאיתא בסמוך:

פסקה ה

יובא אל מחוץ למחנה להלן אתה נותן להם שלש מחנות וכאן מחנה פי' בתמיה' כלומר מאי קאמר אטו במחנה אחת סגיא להו. והלא בפר כהן משיח ובפר העלם דבר של צבור אתה נותן לו חוץ לשלש מחנות והיאך אתה נותן (לא) לו [אלא] מתנה אחת והלא בבנין אב הם למדין זה מזה או מחטאת חטאת לר' יהודה או מאשר הובא את דמם לר' שמעון: אלא ודאי הנך נמי חוץ לשלש מחנות נשרפין כי היכי דילפי' מהדדי ולמה הוצרך לכתוב בו חוץ למחנה כלל ללמד עליו ועל כל חביריו שכיון שיצאו חוץ למחנה אחת מיד מטמאין בגדים:

פסקה ז

נאמר להלן בפר כהן משוח עור ובשר ופרש ונאמר כאן עור ובשר ופרש מה להלן על ידי נתוח פי' דיליף ראשו וכרעיו ראשו וכרעיו מעולה וכו' כדאיתא במסכת יומא פרק שני שעירי [סז.]:

פסקה ח

אותם מטמאין בגדים ולא משיעשו אפר דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר אותם מטמאין בגדים ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים. מפרש ביומא [סח:] דשוייה חרוכא איכא בינייהו: פי' כמו פחם אבל לא יעשה אפר דלרבי יהודה מטמא ולר' שמעון לא מטמא:

פרק ז

פסקה א

תענו את נפשותיכם יכול ישב לו בחמה או בצנה כדי שיצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשה פי' מפרש ביומא [עד:] מה מלאכה שב ואל תעשה אף ענוי שב ואל תעשה. ומאי ניהו שלא יאכל ולא ישתה אבל אין מטריחין אותו להינדד מכאן לכאן כדי שיצטער: מלאכה אסרתי ממקום אחר. וענוי אסרתי ממקום אחר. פי' מילתא אחריתי הוא והכי מוכח ביומא פרק בתרא [עד:]: והקשה הכא דכיון שהשוינו עינוי למלאכה לשב ואל תעשה יכול כך נקיש אותם לכל דבר שלא נאסר את האכילה אלא מדבר שנאסר עליו בכרת במקום אחר דומיא דמלאכה שנאסרה בשבתות וימים טובים: והאי עינוי דאזהר עלן רחמנא נמי לא אזהר אלא במלתא דאסירא לן בעלמא כגון פגול ונותר וכיוצא בהם שהזהרנו להתענות מהם שלא לאכלם: אבל מנין שהקדשים שהוא מצוה לאכלם שאסור לאכלם ביום הכפורים ת"כ תענו את נפשותיכם ריבה פי' מדלא קאמר תענו לחוד ולא הוה צריך למימר תענו את נפשתיכם: ד"א תענו את נפשותיכם ענוי שהוא אבית נפש ואיזו זו עינוי אכילה ושתיה פי' שהוא נוגע לנפש אבל ענוי אחר כגון רחיצה וסיכה וכיוצא בה אין בהם כרת שלא עונש כרת אלא על ענוי נפש כדכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' והאבדתי את הנפש וכו ובברייתא קמייתא דיומא מוסיף ואם נפשך לומר הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש דבר שיש בו אבוד לנפש: וקא פריך התם מאי ואם נפשך לומר וכי תימא דבעריות משתעי קרא שיש בו ענוי נפש שכל הנאתו אינה אלא לנפש אבל אין בו הנאה לגוף ובגויה נמי קא משתעי קרא דאית ביה באכילה ושתיה ת"ל והאבדתי את הנפש ההוא וכו' כלומר לכך אמר והאבדתי ולא אמר ונכרתה ללמד כי הוא עבר על מצות איבוד נפש וכנגדה יענש איבוד נשמה. ואי זו זו אכילה ושתיה כי הוא נתיירא מעינוי יום אחד שלא יאבד את נפשו ורצה לקיימה בעבירה אף אני אאבד את נפשו שלא תועיל לו אכילתו: והאי דקאמר בעריות ולא קאמר בתשמיש סתמא משום דבעי לגלויי דבתשמיש נמי איכא עינוי שהוא אסור במקום אחר דומיא דמלאכה ומאי ניהו עינוי דעריות והרי הוא דומה לעינוי דאכילה שיש ממנו האיסור במקום אחר בכרת: אינמי כדיליף תנא דבי ר' ישמעאל במסכת יומא ענוי ענוי מעריות דכתיב על דבר אשר ענה וכו' מה להלן ענש והזהיר וכו' וכיון דילפי להו מהדדי אימא בעינוי דעריות נמי קא משתעי קרא ת"ל והאבדתי וכו'. ואי קשיא לך האי והאבדתי במלאכה כתיב והיכי גמרינן מינה לעינוי שהוא אבית נפש איכא למימר משום דמקשינן להו אהדדי כדאמרינן ברישא הילכך האי והאבדתי גמרינן מיניה לעינוי כדאמרינן:

פסקה ט

בתוככם לרבות נשים ועבדים פי' נשים פנויות שאין להם בעלים שלא תאמר נשי האזרחים ונשי הגרים לא נתחייבו ת"ל בתוככם לרבות כל הנשים:

פרק ח

פסקה ד

מנין לרבות לו כהן אחר הממונה ת"ל וכפר הכהן. מנין שצריכים אנו להתקין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול וזו התקנה תהא במקום משיחה או ריבוי בגדים שצריך להיות בכהן גדול קודם יום הכפורים ולפי שאי איפשר לו למשחו קודם לכן או להלבישו שמונה בגדים לפי שאין ממנין שני כהנים גדולים כאחד משום איבה ההתקנה הזו היא במקום משיחה ורבוי בגדים:

פסקה ח

וכפר על הקדש זו לפני לפנים וכו' מפרש בירושלמי דיומא [פ"ה ה"ה] זה לפני לפנים מתנות של לפני לפנים. אהל מועד זה היכל מתנות שבהיכל. המזבח כמשמעו. מתנות שבמזבח הזהב. יכפר אלו עזרות. אלו שירים שנשפכין ליסוד מזבח החיצון שהוא בעזרה ור' יהודה קתני לה כדאיתא בהדיא ר' יהודה לטעמיה דאמר שירים מעכבין כדאמרי' לעיל אם כלה כפר. עד כאן בפר ושעיר מכאן ואילך בשעיר המשתלח שכלן שוין בכפרתו כדקתני ואזיל:

פסקה י

מנין שכל הפרשה נאמרה על הסדר שנאמר ויעש כאשר צוה ה' פי' מנין שעל הסדר נאמרו הדברים ואין לשנות את הסדרן שנאמר ויעש כאשר צוה ה' פי' מנין שעל הסדר נאמרו מפרש במסכת יומא בפרק הוציאו לו [סא:] אימתי בדברים הנעשים בבגד לבן אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי: ורבי יהודה פליג עליה ומפרש לטעמיהו התם: ועוד אמרו כי מן הפסוק ובא אהרן אל אהל מועד ואילך לא נאמר על הסדר משום דגמרי' חמש טבילות ועשר קדושין. ואי כלה על הסדר לא משכחת לה אלא שלש טבילות וכו' כדאיתא התם: וכן הוא משבחו בקבלה בריתי היתה אתו וכו' על ויעש כאשר צוה ה' את משה קא מהדר שכמו שמשבחו כך משבחו בקבלה:

פרשה ו

פסקה א

שחוטי חוץ אין לי אלא אהרן ובניו מנין לרבות ראשי המטות נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר אשר צוה ה' אל ראשי המטות מה להלן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות. ומה כאן אהרן ובניו וכל ישראל אף להלן וכו' מפרש להא מילתא בבבא בתרא פרק יש נוחלין [קכ:] מה להלן ראשי המטות וכו' לומר שיש שאלה בהקדש כמו שיש שאלה בשאר נדרים וראשי המטות שהם מומחין מתירין כל הנדרים אף כאן. ומה כאן בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל וכו' לומר ששלשה הדיוטות מתירין את הנדרים ולא נאמרו ראשי המטות אלא להתיר את הנדר ביחידי דבעינן יחיד מומחה:

פסקה ב

זה הדבר אשר צוה ה' מלמד שהפרשה נאמרה בכה אמר ה'. נראה לי שכך נצטוו משה לאמר לישראל בלשון כה תאמר שהרי בתחלת דברות הר סיני בלשון הזה נצטווה דכתי' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל: ובסוף עשרת הדברות נמי נאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כלומר בלשון כה תאמר להם לבני ישראל דהיינו כה אמר ה' מנין לכל הפרשיות שאעפ"י שלא נאמר בהם זה הדבר אשר צוה ה' כלומר זו המצוה אני אומר לכם מפי הקב"ה וכך אמרה בלשון הזה: ולשון ספרי השנוי בפרשת ראשי המטות כך מוכיח דאמר התם זה הדבר אשר צוה ה' מגיד שכשם שנתנבא בזה הדבר שמע מינה כי זה הדבר אינו מתבטל מן הלשון: מעתה הא דאמר הכא זה הדבר אשר צוה ה' מלמד שהפרשיות כלן נאמרו בכה אמר לאו לבטולי לזה הדבר אלא לאוסופי ביה כה אמר על זה הדבר כדפרישית:

פסקה ז

אוציא הקדש בדק הבית שלא בא אל פתח אהל מועד ולא הרובע והנרבע והמוקצה ונעבד אתנן ומחיר כלאים וטריפה ויוצא דופן וכו' פי' אוציא קדשי בדק הבית שלא באו לפתח אהל מועד מעולם לא אוציא הרובע והנרבע וכו' שבאו מתחלה לפתח אהל מועד ואחר כך נפסלו ת"ל להקריב וכו'. ואי קשיא לך והא אין אוסר אדם דבר שאינו שלו. הא מילתא מקשה לה בזבחים פרק בתרא [קיד.] בשלמא רובע ונרבע דאקדשינהו והדר רבעינהו פי' ועל ידי מעשה יכול אדם לאסור דבר שאינו שלו: ומתרץ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא הילכך רובע ונרבע מוקצה ונעבד ומחיר פסולין דהוה להו דבר ערוה וע"ז: ויוצא דופן וולדות קדשים כבר באו אל אהל מועד אגב אמן ואפי' הכי פסולין והשוחטן בחוץ פטור וקסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים ואיוצא דופן קאי וכשהיו תחלה בעולם בפסלות היו משום הכי לא חזו בפנים דאילו סבר דבמעי אמן הן קדושים אעפ"י שיצאו דרך דופן לא היו נפסלין מקדושתן שלא אמרה תורה כי יולד פרט ליוצא דופן אלא בבהמת חולין שילדה דרך דופן שהולד אינו ראוי לקדשים אבל בוולדות קדשים שכבר קדשו במעי אמן שוין לכל קדושת אמן כדאמר' בתמורה פ"ק. השוחט את החטאת ומצא בה עובר בן ארבעה חי תני חדא נאכל ליום ולילה ואינו נאכל אלא לזכרי כהונה ואינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים ותניא אידך נאכל לעולם ונאכל לכל אדם ונאכל חוץ לקלעים ואמרי' התם דבהקדישה ואח"כ נתעברה פליגי דתנא קמא סבר וולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים. ותנא בתרא סבר בהוייתן: שמעינן מינה דאפי' בולד חטאת כי סבירא לן וולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכל קדושת אמן חלה עליהן הילכך איפשר לומר דכי הדר נפיק דרך דופן נמי לא מפסיל בה שהרי השוחט את החטאת ומצא בה ולד אין לך יוצא דופן מזה ותו לא מידי. וכי הא מילתא נמי איתא במסכת נדה פרק יוצא דופן וכולהו אזלי בהאי טעמא. עולה מחוסרת זמן בגופה תוך ח' ימים. חטאת מחוסרת זמן בבעלים זה שהביא את חטאתו קודם יום שמיני שלו:

פסקה ח

ר' שמעון אומר הואיל והן כשרין לאחר זמן חייבין עליהן בלא תעשה. מפרש טעמא בזבחים פרק בתרא [קיד.]:

פרק ט

פסקה א

או יכול שאני מוציא עולת מחוסר זמן בבעלים ואשם נזיר ואשם מצורע מחוסר זמן בבעלים ששחטן שלא לשמן ת"ל שור כשב עז מכל מקום פ' כל אלו אעפ"י שלא עלו לבעליהם לשם חובה כשרי' הם ליקרב הא אם שחטן לשמן פסולין שהרי הם מחוסר זמן בבעלים ואם שחטן בחוץ פטור. ועקרא דמילתא בזבחים פ' בתרא: ההוא דם שפך אחר ששחט חייב וכו':

פסקה ב

והדין הוא ומה במקום שהמעלה להדיוט פטור שנים שהעלו חייבין פי' המעלה להדיוט כל שתעלה שלא לשם שמים נקרא מעלה להדיוט והוא פטור משום מעלה בחוץ מאי טעמא לה' כתיב ביה אבל שוחט בחוץ אע"ג דכתיב ביה לה' כתיב ביה איש איש לרבות. ולא להוציא שעיר המשתלח וכולא מילתא מיפרשא בזבחים פרק בתרא [קח:]: ונכרת האיש ההוא ולא הצבור פי' שאין הצבור נענשין על ידו כמו שמצינו בעון שבועה ובעון ע"ז שנפרעין ממנו ומכל (מקום) [משפחתו]:

פסקה ז

והקטיר החלב לריח ניחוח ואין ריח ניחוח בבמה שהרי על מזבח ה' פתח אהל מועד כתיב ביה ריח ניחוח פרט לאיברים שצלאן ואח"כ העלן. הכי איתא בזבחים פ' בית שמאי:

פסקה ח

ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם לרבות שאר ע"ז פי' שאם שחטה לע"ז יהא חייב עליה משום ע"ז ומשום שחוטי חוץ. והיינו דאמרינן לעיל שהשוחט להדיוט חייב:

פסקה ט

זאת להם אין חייבין עליהם כרת פי' בקדשים שהקדשו בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות כדאיתא בריש עניינא:

פרק י

פסקה א

ואליהם תאמר לכל האמור בענין פי' האמור בענין של מעלה כדכתיב בפ' דלעיל אהרן ובניו וראשי המטות נאמר עליהם ואליהם תאמר פי' כדמפרש בזבחים פ' השוחט [קז.] תנא דבי ר' ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות כלומר בכל מה שדבר למעלה. אם העלהו בחוץ חייב. ומאי ניהו שחוטי חוץ כלומר שאם שחט בחוץ. אלא במקטרי פנים פי' שחוטי פנים היו ראויים להקטירם לפנים: פי' אחר כל האמור בענין שחיטה למעוטי שאינו מתקבל בפנים וכשם שפטור משחיטה כך פטור מהעלאה משום דאיכא מיעוטי טובא גבי שחיטה דלתנהו גבי העלאה כדדרשינן לעיל: ישראל אלו ישראל וכו':

פסקה י

מה עולה מיוחדת שהיא גמר עבודה וחייב עליה בחוץ. איכא למימר דשחיטה נמי גמר עבודה היא דהא מותרת בזר ורחמנא הוא דחייב עלה בחוץ אבל הנך כולהו אסורין בזר כעולה. הילכך ילפי' איסור זרות מאיסור זרות:

פסקה יא

העלה והזר והעלה חייב על כל העלאה דברי ר' שמעון וכו' מפרש בזבחים פרק השוחט והמעלה מחלוקת באבר אחד שהעלהו על הבמה וחסר ממנו האש ופקע מעל הבמה וחזר והעלהו דר' שמעון סבר מקוטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חייב שהרי מתקבל בפנים שהרי מחזירין את הפוקעין למערכה הילכך במקוטרי חוץ נמי שהעלן בחוץ חייב אעפ"י שחסרו. ואין זה דומה לפחות משלשת לוגין יין ולפחות מכזית מן הקומץ. וכל הנך דאמרינן לעיל דהא פטור דהנך לא חזו מעיקרא בפנים והשתא נמי לא חזו. אבל מקוטרי פנים שחסרו הא איחזו מעיקרא והשתא נמי חזו דהא מהדרינן להו למערכה. ור' יוסי סבר הנך לא חזו השתא בפנים דקא סבר לא מהדרינן פוקעין למערכה גדולה ולא אמרינן מה מהדרינן פוקעין למזבח הילכך כי האי גוונא פטור:

פרשה ז

פסקה ה

ואני נתתיו אם נתנם מתנה אחת כפר בזבחים פרק בית שמאי [לח.] ילפי לה בית הלל מחטאת דכתיב בה וכפר וכפר וכפר חד בנשיא ותרין בהדיוט. חד בכשבה ותרין בשעירה ודרשינן ליה התם וכפר אעפ"י שלא נתן אלא שלש. וכפר אעפ"י שלא נתן אלא שתים וכו' והכא אסמכתא בעלמא. לכם ולא לאחרים פי' לכם הוא מכפר ולא לאחרים לפי שאין הגוים מביאין חטאות ואשמות כדאיתא לקמן: על המזבח כל מקום שיתן על המזבח יכפר פירוש הנתנין למעלה אם נתנן מתנה אחת בכל מקום במזבח כפר בין שנתן על הקרן בין שנתן שלא על הקרן ובלבד שיתן למעלה והניתנין למטה נמי בכל מקום במזבח יכופר ובלבד שיתן למטה. אבל הניתנין למעלה שנתנם למטה. והניתנין למטה שנתנן למעלה פסולין: ואם נתנם שלא כנגד היסוד כגון שנתנה בקרן דרומית שאין לו יסוד לא כפר בין בחטאת בין בעולה והכי איתא בזבחים פרק שני [כו.]: על המזבח לא על קרקעו של מזבח. יש מפרשים למעוטי קרקע העזרה שהוא כרגלי המזבח. ויש מפרשים למעוטי נמי על היסוד שאותה מתנה צריך שיתן אותה אזקיפה דמזבח במה שזוקף ועולה מן היסוד ולמעלה:

פסקה ו

יכול יהו הגדולים נכרתים על הקטנים ת"ל אוכליו יכרת וכו' קשיא לי והא נפק' ליה מהאוכלת דדרשינן ליה לעיל האוכלת ולא המאכלת. ואיכא למימר דמעטיה קרא מעונש ונתתי פני בנפש האוכלת. ומעטיה נמי מכרת דאיפשר דשני עונשין הן עונש על עונש:

פרק יב

פסקה ג

יכול תהא מטמאה בגדים בתוך המעיים ת"ל וכבס בגדיו וטמא עד הערב וטהר פי' מי לא עסקי' דאכל סמוך לשקיעת החמה דעדיין היא קיימת בתוך המעים ואמר רחמנא וטהר. והכי איתא במס' חולין [עא.]:

פסקה ז

יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל טמא דברי ר' יהודה קא סבר אין איסור חל על איסור וחכמים אומרים וכו' יצא עוף טמא שאין לו טרפה פי' כשאמרה התורה בין החיה הנאכלת וכו' הבא בהמה שחיים ראשי איברים שלה: לא אמרה תורה אלא על הנאכלת יצא עוף טמא שאין מדקדקין על ראשי איבריו. אבל נבלה ודאי חיילא על עיף טמא ועל בהמה טמאה הואיל ולכל טומאתם הוקשו זה לזה כדאיתא בפרשת שמיני:

פסקה ח

אשר תאכל נבלה מה ת"ל טרפה אמר ר' אם טרפה חיים והלא נאמר נבלה פי' אם על הטרפה כשהיא בחיים דבר הכתוב כי האוכל ממנה כזית מטמא בגדים בבית הבליעה והלא נאמר נבלה אלמא לאחר מיתה היא שמטמאה אבל בחיים לא מטמאה שאם מחיים היא מטמאה קל וחומר לאחר מיתה ולא היה צריך לכתוב נבלה כלל. ואם על טרפה מתה כבר דבר הכתוב כלומר לאחר שמתה הרי היא בכלל נבלה. אם כן למה נאמר טרפה להביא טריפה שלא מתה מאליה אלא שנשחטה וקמ"ל דבנבלה היא מטמא שאין שחיטתה מטהרתה: והא דקיימא לן דשחיטה מטהרת טרפה מטמאתה הני מילי בבהמה אבל בעוף לא והכא בעוף קא מיירי. והכי איתא בזבחים פ' חטאת העוף [סט.]:

פסקה י

יכול המליקה שבפנים תהא מטמאה בגדים בבית הבליעה פי' כגון שנולד בה פסולות לאחר שמלקה בהכשר אי נמי שנפסלה במליקה כגון שמלקה זר או כשמלק בשמאל או בלילה שפסולה בקדש הואיל ואינה ראויה לאכילה תטמא בנבלה אי נמי חטאת העוף כשרה שאכלה זר. ולדעת ר' יוסי הוא דקא בעי לה כיון דאמר ר' יוסי שהטרפה אין מליקתה מטהרת טרפה מטומאתה האיך נמי תהוי כטרפה שנמלקה ותטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבלה הכי איתא בזבחים פרק חטאת העוף [סט.] ת"ל נבלה איהי נמי נבלה היא אלא ת"ל טרפה. מה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף כל שאינה מתרת את האסור יצאה מליקה שבפנים שמתרת את האיסור. פי' מעיקרא הוה מייתי מנבלה ופריך לה איהו גופיה נבלה היא כלומר והא בעינן באיהו נמי תהוי כנבלה הואיל ואינה ראויה לאכילה והיא מליקה בצפורן אלא אימא הא טרפה שאינה מתרת את האיסור וכו' יצתה המליקה שבפנים שמתרת את האיסור פי' שהרי אם עלתה לא תרד הרי שהתירה מליקה זו דמה לכשרה למזבח שהיו אוסרין לו קודם מליקה הילכך אינן מטמאין וכו' ובא לכלל טרפה המולק קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ שלא התירו את האיסור שהרי אם עלו ירדו:

פסקה יא

אחרים אומרים באזרח ובגר פי' אם חטאת כשרה היא שאכלה הרי היא מותרת לכהן. ואם בשנפסלה במליקתה או לאחר מליקתה נמי אפי' הכי מליקה שבפנים אין איסורה שוה באזרח ובגר שהרי תורת מליקה שבפנים היתר הוא לכהן ואיסורה ממקום אחר בא עליה ולא מחמת המליקה היא אסורה:

פסקה יב

יכול עוף חולין שבפנים וקדשים בחוץ או בפנים תהא מטמאה וכו' ת"ל נבלה וכו' בזבחים [סט.] פריך אהאי כי היכי דפריך לעיל דהאי נמי נבלה היא כלומר הא בעינן למימר דהאי נמי תהוי כנבלה ותטמא בגדים בבית הבליעה והאי לא שוותה מבפנים כמבחוץ: ומנא לן דבנבלה ששותה בפנים כבחוץ קא מיירי דילמא בהאיך נבלה נמי קאי דלא שותה בפנים כבחוץ. ומתרץ אלא מה טרפה ששותה בפנים כבחוץ ולא שוחט קדשים בחוץ אף כל נבלה ששותה בפנים כבחוץ: ואקשינן התם בשלמא [וכו'] שוחט קדשים בבחוץ ובפנים מפסל פסילי. אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מטומאתה: הא תינח חוץ פנים מאי איכא למימר לא שוו בפנים כבחוץ. פירוש אם תאמר שהשוחט קדשים בפנים ליטמו נמצא שלא השוה טומאתם בפנים כבחוץ דומיא דטרפה הילכך כיון דבחוץ לא מיטמאו בפנים נמי לא מטמאו אי הכי מולק קדשים בחוץ נמי הא לא שוו בפנים פי' דבפנים לא מטמו ואפילו הכי בחוץ מטמו ולא ילפינן חוץ מפנים: אמר רב שימי בר אשי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו פירוש דנין שחיטת קדשים בפנים משחיטת קדשים בחוץ דהוא דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו ואין דנין מליקת קדשים בחוץ ממליקת קדשים בפנים משום דהאי דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו ואעפ"י שזה אינו מטמא זה מטמא: וקשיא לן שוחט חילין בפנים נמי דלא מטמו הא ילפינן להו משוחט חולין בחוץ דהוא דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו: ואיכא לתרוצי דקסבר האי תנא חולין בעזרה לאו דאורייתא הילכך פנים מחוץ בחולין דבר שבהכשרו מדבר שבהכשרו הוא: אי נמי איכא למימר הא דילפינן בחולין פנים מחוץ שלא לטמא משום דפנים לגבי טומאת נבלת עוף טהור מקום הכשרו הוא שהרי הותרה מליקה בפנים שהיא נבלה גמורה וכ"ש שוחט. וק"ו הוא ומה מליקת קדשים שמטמאה בפנים. ומשום הכי ילפינן בחולין פנים מחוץ ואף על פי שהוא דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו. אבל מליקת חוץ דקדשים היכי ילפינן לה ממליקת פנים אם הותרה מליקה בפנים לא הותרה בחוץ ולא מצינו חוץ שיש לו הכשר לנבלה:

פסקה יג

יכול על כבוס בגדים יהא עונש כרת פי' אם נכנס למקדש עד שלא יכבס בגדיו ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על כבוס בגדים בארבעים. דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו ולא יטמאו את מחניהם ודרשי' מיניה שלוח כלים טמאים במסכת נדה ובספרי:

פסקה טו

אחרים אומרים עונו עונו לגזרה שוה מה להלן כרת פי' נאמר כאן ונשא עונו ולהלן גבי נותר כתי' ואוכליו עונו ישא ונכרתה הנפש וכו' מה להלן כרת וכו' ובנסחאות כתיב ונשא עונו ונשא עונו לג"ש וכו' וחפשתי בכל התורה כולה ולא מצאתי ונשא עונו שיהא מפורש בו כרת: ושמא נאמר כי על ונשא עונו האמור באשם תלוי הוא אומר ואשם תלוי הוא ילפי' לה ואשם ואשם מחטאת חלב מה להלן כרת אף כאן כרת והכי איתא בהוריות ובכרתות: ומיהא תמיהא לי מלתא טובא היכי שבקינן נשיאות עון דנותר דכתיב ביה כרת בהדיא וילפי' מאשם תלוי דלא כתיב ביה בהדיא:

פרשה ח

פסקה ד

מנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם ת"ל כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה ומנין למקום שיש בו ישראל וכו' ת"ל אשר ישבתם בה ומנין שישיבתן של ישראל גרמה לכל המעשים הללו וכו' פי' מאותו עון ששעבדו בישראל באו לידי עבירות הללו כדי שיתחייבו ויפלו לפניהם לפי שעבירה גוררת עבירה:

פסקה ו

אחר ששוקל מעשה מצרים כמעשה כנען מפני מה זכו כנעניים לעמוד בארצם מ"ז [שנה] שנאמר וחברון שבע שנים נבנתה וכו' פי' שהכנעניים נתיישבו בארצם שבע שנים קודם שנתיישבו המצריים במקומן ואחר שנפלו המצרים ביד ישראל בים סוף האריכו הכנעניים ארבעים שנה במקומן נמצאו הכנעניים עמדו ביישובן מ"ז שנים יותר מן המצריים:

פסקה ט

לא המשנה נגיד אלא המעשה נגיד פי' מעשים טובים שאדם עושה בעה"ז הם מושכין אותו ומביאין אותו לחיי העולם הבא: ולא המשנה נגיד אלא המעשה נגיד תרגום וימשכו ונגידו:

פרק יג

פסקה ב

גבי עריות כתיב לא תקרבו לגלות ודרשינן ביה לא תקריבו לגלות אפי' שום קריבה בעולם אסור פי' כי ההיא דעולא דמנשק להו לאחתיה אבי ידיה ואמרי' פליגא דידיה אדידיה דכתי' לא תקרבו ואמר עולא דאפי' שום קריבה בעולם אסור. וגבי נדה נמי כתי' לא תקרבו לגלות ערוה ואמרי' לא תקרבו לא לגלות. ואי קשיא לך תרתי למה לי צריכי דאי כתב רחמנ' גבי נדה התם הוא דאסר רחמנא שום קריבה משום דלבו גס בה ודילמא אתי לידי גילוי אבל שאר עריות אימא לא צריכא: ואי כתב רחמנא בשאר עריות משום דחמירי אפי' ייחוד נמי אסור בהדייהו אבל נדה דשרי ליחוד בהדה אימא הואיל וייחוד שרי בה קריבה נמי לישרי צריכא: מכאן ואילך פנים אחרים לכולה הדא פרשתא עד אל תטמאו בכל אלה:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה