אור ברסלב
ראב"ד על ספרא מצורע פרשת זבים

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

מצורע פרשת זבים

מצורע

פרשה א

פסקה א

איש אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן. אשה אעפ"י שכתובה בפרשת זבה וכל דיניה. יש דינין הרבה שלא נתפרשו בה כגון הסיטות מגופה בין ממשכבה ומושבה ורוקה ומי רגלים שלה וזובה שיהו טמאין ומרכבה כמו כן אינו מפורש בה והיסט כלי חרס ומדף שעליה ולכך הוצרכו לרבות את האשה:

פסקה ג

יכול אפי' זב מ"מ יהא טמא פירוש אם יזוב חוטמו או פיו: מה זבה במקום שהיא מטמאה בטומאה קלה פירוש כגון. פולטת ומשמשת מטמאה בטומאה חמורה דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה את מקורה הערה ואין נקרא מקור אלא אותו מקום אף זב וכו':

פסקה ז

משנזקק לזיבה אין בודקין אותו פירוש משראה שתים שלא מחמת אונס בשלישית אין בודקין אותו לקרבן הואיל ויש עליו כל טומאת זב למשכבות ומושבות ולספורת שבעה. אנסו וספקו ושכבת זרעו טמאים במשא שרגלים לדבר שמחמת הזיבה הם הואיל וכבר הוא זב גמור: ספקו מפרש במסכת נזיר פרק הגוים אין להם נזירות [סו.] אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא. ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראיה וכיון דנזקק לטומאה ספקו טמא דאילו מעיקר' תלינן בשכבת זרע כדתנן פ' זבים בפ' שני הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומ' יומו:

פסקה י

יכול הדם היוצא מן האמה של זב יהא טמא פי' הדם עצמו: יכול יהא טמא כזובו ורוקו ומי רגליו ת"ל הוא וכו' ולקמן קא בעי על הדם כולו אם יהא טמא עליו כמי שראה זיבה אם לאו. והאי אודם נמי דם וקא ממעט ליה מטומאתו טומאת ראיה בלובן ולא באודם. ובדין הוא דאתיא איבעי ליה למיתני ברישא דלבתר דאמעיט דם מטומאת עצמו דאפי' ברוקו ומימי רגליו נמי לא הוי בו למאי אצטריך למימר דלא גרים ליה טומאה בזיבה אלא איידי דגבי טומאת הזוב עצמו וטומאת רוקו ומימי רגליו קא מרבינן להו מוזאת קאמר נמי דדם היוצא מן האמה לא מטמא ואפי' כרוקו ומי רגליו לא הוי: ובמס' נדה פ' דם הנדה [נו.] מפרש מה ראוי לרבות מי רגליו מוזאת ולמעט דם היוצא מן האמה מהוא איפוך אנא וקאמר התם דומיא דרוק מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע דהיינו מי רגלים שהן מתעגלין סביב לבית יציאתן בשעה שהן צריכין לצאת וכשרוצה להעמיד את עצמו ולשהות את נקביו חוזרין ונבלעין במקומן ולאפוקי דם האמה שאינו מתעגל אלא ראשון ראשון מטפטף ויוצא. ולאפוקי נמי חלב האשה שאעפ"י שהוא מתעגל אינו חוזר ונבלע: ודם היוצא מן האמה שהוא טהור יש מי שאומר טהור מטומאה חמורה. אבל מטמא טומאת משקין לית ליה לא לטמא את האוכלין ולא להכשיר את הזרעים מאי טעמא בעינן דם חללים וליכא: והכי איתא במס' נדה פ' כל היד [יט:] בענין דם הירוק. ואפי' ר' מאיר דאמר התם אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה להכשיר את הזרעים וקאמ' להו לרבנן אלפוה בגזירה שוה דכתי' שלחיך פרדס רמונים וכתי' ושולח מים על פני חוצות: הני מילי בדם האשה דבאשה קא מיירי קרא אבל בדם איש לא דבעינן דם חללים. ואם מגפתו הוא דהויא דם חללים דמה לי קטילה כוליה מה לי קטליה פלגא אבל האי לאו דם חללים הוא כלל:

פרק א

פסקה ב

זב שאינו מטמא את שבועל פי' אינו מטמא את בועלו אלא שדברו חכמים בלשון נקיה ולא רצה להזכיר בו בועלו לפי שאין דרך האיש ליבעל והכי איתא לקמן בפרשת זבה:

פסקה ג

אין לי אלא גדולות קטנות מנין ת"ל תהיה אפי' כ"ש. או החתים אפי' כל שהוא פי' אין לי אלא גדולות דמסתמא בגדולות קא מיירי. אלא אם כן ריבה את הקטנות. האי גדולות דקתני הכא לא ידענא מאי שיעורייהו דאי אמרת כמגדיון כדאמרי' לקמן האי מהי תיתי בשלמא לבתר דקיימ' לן דשלש קטנות מטמו ליה אזול בהו רבנן בתר סברא ואמרו דאינה הפסקה אלא אם כן שהה ביניהם כדי טבילה וספוג בין כל אחת ואחת דהיינו דם בשתי טבילות ושני ספוגין לשלשתן. והראיות עצמן אין להם שיעור דאפי' במשהו מטמאין ושיעור הגדולה נמי שמטמאה בשלש קטנות הויא נמי כי האי שיעור': אלא השתא דקימא לן דשלש קטנות מטמו ליה שלש גדולות מאי שיעורייהו. ונראה לי כי גדולות דהכא כחתימת פי האמה הן מדכתיב החתים והאי דקא מרבה מהחתים אפי' כ"ש לאו מהחתים מרבה אלא מדכתיב או החתים או לרבות. והחתים עצמו הא דרשינן ליה במס' נדה פ' יוצא דופן [מג:] לח מטמא יבש אינו מטמא. ושמעת מינה דרבוייא דמשהו לאו מהחתים נפקא לן אלא מאו. ויש ספרים שאין כתוב בהן החתים אפי' כל שהוא אלא תהיה אפילו כל שהו. ולנסחא זו או החתים כוליה אתא לההיא דרשא במסכת נדה: פירוש אחר אין לי אלא גדולות קטנות מנין. גדולות מדכתי' זובו רר וכל דבר שזב מאליו יש בו הרבה שהמשהו אינו זב אלא עומד כמשקה טופח. ורר נמי לשון זיבה הוא כדכתיב ויורד רירו אל זקנו. והאי להאי פירושא שיעורא דגדולות כדי שיזובו וזהו העיקר: ואם נאמרו גדולות למה נאמרו קטנות פי' מאחר שאמרה תורה בראיות גדולות שמטמאות אותו למה חזרה ואמרה שהקטנות יטמאו אותו ועכשיו דברי תורה סותרין זה את זה שאילו אמרה על הקטנות שהן מטמאות לא היה צריך לומר על הגדולות שהרי יש בכלל מאתים מנה ולמה הזכירה ראיות גדולות כלל א"כ משמע דבא למעט את הקטנות: חזר ואמר לא הוזכרו גדולות לגופן אלא לומר שאפי' אחת גדולה מטמאה כשלש קטנות וההפסקה שביניהם שהן כשיעור שתי טבילות ושתי ספוגין וכאן ראו חכמים לומר שכיון שישהה כדי לטהר מן הראייה דהיינו טבילת סיפוגה שדרך הטובל להיות מסתפג באלונתית ואם שהה כך אחר הראיה הראשונה היא שנעקרה ולא נתמרקה לצאת אלא בסירוגין ודבר זה אינה ראיה מפורשת מן התורה אלא מכיון שאמרה תורה דבעינן הפסקין ביניהם שהרי הצריכתו שלש אזול רבנן בתר סברא ואמרינן דאינה הפסקה אלא א"כ שהה כדי טהרת ראיות וסיפוגה הצריך לה: והצריכה תורה את הגדולות שאפי' אחת מרובה כגון השלש עם אויריהן הצריכים להם לטומאה הרי היא מטמאה כשלש:

פסקה ד

ר' אמר למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה וכו' פי' לא בא אלא לפרש על הקטנות עצמן שאמרנו שהן מטמאות עם הפסקן ואמר שצריך לאותם שיהו משולשין שלא תאמר אם שהה מתחלת הראשונה עד סוף השלישית כמגדיון לשילוח שיהא טמא ואעפ"י שלא הפסיק בין הראשונה לשניה או בין השניה לשלישית כדי טבילה וספוג אלא אינו טמא אלא א"כ היתה ההפסקה שוה ביניהם ולא נתמעטה מכדי טבילה וסיפוגה: ומנא אמינא לה דבעינן הפסק כדי טבילה וסיפוג בין כל אחת ואחת דתנן במס' זבים פ"ק ראה אחת והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואח"כ ראה שתים או אחת מרובה כשתים והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואח"כ ראה אחת הרי זה זב גמור: ראה אחת מרובה כשלש שהן כמגדיון לשילוח שהן כשתי טבילות ושני סיפוגין הרי זה זב גמור:

פרק ב

פסקה ב

דיני המשכב הקלסתר ארבעה קבין שהן קטנים שאינן מחזיקין אלא ארבעה קבין ותולין אותה לבהמה בראשה ואוכלת ממנה כשהיא מהלכת או כשהיא דשה ומפני שהוא עומד כנגד פניה נקרא קלסתר: הכריתית סאה והחמת שבעה קבין. כריתית וחמת של עור הם אלא שהחמת מפשיטין אותו לפניו ומקצעין ממנו הידים והרגלים ואחר כך תופרין אותו מלמעלה ומלמטה ומאמצעיתו הוא פתוח והוא שנקרא מלט"ש בלע"ז: והחמת מפני שהוא שלם מחזיק קב יותר מן הכריתית והוא את הלח: והכריתית את היבש. וכל אלו מטמאין במשכב הזב אעפ"י שאינן מיוחדים לשכיבה בלבד: מה טעם מפני שמשמשין שכיבה עם מלאכתן פי' כשהוא מגיע למלון הוא מריק את שקו ותרמילו וחמתו ושוכב עליו ואם הוצרך ליישן בדרך נוטלו מעל החמור ומניחו תחתיו וישן עליהם אף כשהן מלאים. אבל סדור ודף של נחתומין אעפ"י שאדם יושב עליהם בדרך אקראי בעלמא אין דרכן בכך מפני הנקיות: סדור ודף שניהם עשויים להניח עליהם את הלחם אלא על האחד נותנין אותו קודם שיאפה ועל האחר משיאפה. ועריבה גדולה שהנדות רוחצות בתוכה כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אעפ"י שייחדן לישיבה טהורין שלא אמרה תורה דטמאים אלא כלי עץ או בגד או עור או שק או כלי חרס או כלי מתכת. ובשאר טומאות דכתיבי כלי עץ גבי שק בעינן שיהא לו בית קבול דומיא דשק שהוא כלי תשמיש כמותו: אבל לענין משכב ומושב דלא פרט בהו שק אלא כלי סתם אעפ"י שאין לו בית קיבול טמא אלא שיהא מיוחד לשכיבה וישיבה. ואי קשיא לך והלא הזב מטמא על גבי אבן מוסמא והיכי אמרי התם דכלי אבנים טהורים: לא קשיא מידי שאין האבן עצמה מטמא אלא הכלים שתחתיה המיוחדין לשכיבה מיטמאין ומטמאין את האדם במגע ובמשא כאילו שכב עליהם ממש: תיבת הבלנין בעלי המרחץ נותנין תיבה בבית שלפני המרחץ ונוקבין בה נקב אחד מלמעלה ודרך הנקב כל הבא לרחוץ נותן שם פרוטות ולא יפתחו אותה אלא פעם אחת בשנה והיא עשויה לישב עליה הבאין למרחץ. ותיבה שפתחה מצדה אדם יושב עליה מלמעלה ומשתמשין בה מן הצד ולכך עושין פתחה מן הצד כדי שלא ימנע ישיבתה את תשמישה. ועריבה משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת טמאה מדרס ולפי שנסדקה שאינה ראויה לתשמיש אחר הוא כופה אותה על פיה ומייחדה לישיבה: ואם היתה פחותה משני לוגין אינה ראויה לישיבה. ואם היתה גדולה יותר מתשעה קבין אעפ"י שנסדקה אינו מייחדה לישיבה אלא ממעטה ומתקנה לתשמישה:

פסקה ה

יכול אפי' כפה סאה וכו' ת"ל אשר ישכב ואשר ישב פי' אשר שכב ואשר ישב לא נאמר אלא אשר ישכב ואשר ישב משמע תמיד ישכב עליו ותמיד ישב עליו ולא שאומרים עמוד מעליו ונעשה מלאכתנו:

פסקה ו

או יכול שאני מוציא תיבת הבלנין ותיבה אשר פתחה מצדה יש לה. מלאכה אחרת חוץ משכיבה וישיבה ופעמים שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו ת"ל כל כלי ריבה: ומה ראית מפני שאלו משמשין לישיבה עם מלאכתן ואין אומרי' לו עמוד ונעשה מלאכתנו לפי שיכול לישב בה ולהשתמש בה תשמישה גם כן יחד:

פסקה ז

נתלה כעין התולה עצמו בבית הכסא: נשען ובלבד שישען רובו עליו כדאמרינן לקמן:

פסקה יג

ושאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מפרש לה במסכת נדה פרק בתרא [סט:] מאי במשא אבן מוסמא דאי במשא ממש אטו מת בעלמא מי לא מטמא במשא והלא אף הרקב שלו מטמא במשא ממש אלא מאי במשא אבן מוסמא. והאי נושא על האבן ותחתיה משכבות ומושבות טמאים טומאה חמורה בזב שמת מדברי סופרים מפרש לה התם גזרה שמא יתעלף ויהיו סבורין שמת ועדיין לא מת:

פרשה ב

פסקה ג

משכב במשכבו אם נשבר טהור. פי' למה לי למכתב ואיש אשר יגע במשכבו אלא במשכבו שהוא כעין מושבו הא אם נשבר אחר שכיבתו שאינו ראוי לשכיבה טהור מן המדרס במשכבו:

פסקה ד

ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר מעשרה מפרש טעמא במס' כלים פי"ט שבו קושרין את הפסחי' ומשלשלין את המטות פי' לפחות מחמשה אינו ראוי לכך ויותר מעשרה אינו צריך לכך:

פסקה ה

לא בנימין היוצאין מן הקשר פי' ראש החבל היוצא מן הקשרי של מטה שמתירין אותו כדי להדקו ולהתירו באותו היוצא ועד שלש אצבעות הוא צורך הקשר. אבל חוץ לשלש אינו צורך:

פסקה ו

במשכבו ולא הגזול יש מפרשים אפי' משכב המיוחד כגון כר וכסת וגזלו ושכב עליו אינו טמא מדרס משום דבעינן משכבו. ודמיא האי מילתא להא דאמרינן לעיל ולא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו וזה כיון שאינו שלו ואינו שאול למשכבו הרי אומר לו עומד ונעשה מלאכתנו לפי שאין הבעלים מתייאשין ממנו ואם יתבענו בבית דין צריך להחזירו לבעלים בעינו ולא נפטר ממנו בחזרת דמים והם ב"ד אומרי' לו עמוד ויעשה זה מלאכתו בו אבל [גנוב] טמא שסתם גניבה יאוש בעלים ונפטר ממנו בדמים. ויש מפרשים משכבו ולא הגזול כשייחד הכלי שלו לישיבה הוא טמא מדרס אבל אם גזלו וייחדו לישיבה אינו טמא מדרס לפי שאינו שלו ואין המחשבה שלו מחשבה: ודמיא להא דאמרינן עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן וכו' אבל משכב המיוחד בין שלו בין של אחרים אם ישב עליו טמא מדרס:

פסקה י

יכבס בגדיו אף הציפה פי' אפי' ציפי צמר שעליו יהיו טעונים כבוס ת"ל בגד או בגד יכול בגד גדול לבן המטמא בזב והמטמא בנגעים פי' דלגבי משכב של זב בעינן שלשה על שלשה ולמושב טפח על טפח מה שאין כן בשאר טמאות דשלש על שלש נמי מטמאים הרי בגד גדול בעינן לזב ולבן בעינן לנגעים כדאמרינן לעיל בפ' נגעים דבגד צבוע לא מטמא. והכא נמי הנוגע בזב לא מטמא בגדים אלא אותם שהם ראויים ליטמא בשניהם הילכך בעינן לבן ושיהא בו שלש על שלש אבל אם יהא פחות משלשה אעפ"י שהוא לבן או אם היה צבוע אעפ"י שיש בו שלשה יהא טהור: שביס של שבכה הארוג הקצר שהאשה מחברת עם השבכה שבראשה שאוחזת בו את ראשה. וגנגילין פי' אזור קטן. מנין לעשות שאר כלים שעליו בשעת מגעו כבגדים שיהיו כולם טמאים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלים בשעת מגעו כזב או כמשכב הזב ת"ל וכו': וליכא למימר הכא מה ראית לרבות שאר כלים ולמעט כלי חרס משום דשאר כלים מרבה טומאת' (אבל) אצל זב היכא דאחדינהו לישיבה מה שאין כן בכלי חרס דמדרס כלי חרס טהור ואדם נמי מגופיה דקרא ממעט לי דהא כתיב בגד כלאים [בגד] אין אדם לא. ושאר כלים הרי הן כבגדים:

פרק ג

פסקה א

מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא פי' כשם שהזב מטמא משכבות ומושבות אפי' תחת אבן מוסמא כך אם היה משכבו של זב תחת אבן מוסמא וישב הטהור עליה יהא טמא אף על פי שלא נגע במשכב. והא דכת' רחמנא ואיש אשר יגע במשכבו. והנושא אותם דאלמא בעינן מגע או משא לטמא בגדים הני מילי היכי דלא ישב עליו אבל היכא דישב עליו מטמא בגדים אעפ"י שלא נגע ולא הסיט: ובפרשת זבה מפרש לקמן דבעינן נמי שינשא רובו של טהור עליו כי היכי דבעינן רובו של זב על המשכב והמושב וזהו נישא דאמרינן בסמוך שהטהור נישא על המשכב מטמא בגדים כעין נושא:

פסקה ג

מרכב חלק מגעו ממש או אדם הנוגע בו אינו מטמא בגדים והנושאו מטמא בגדים:

פסקה ד

אם כדרך שלא ירדה עליו טומאה פי' למרכב יצאה ממנו לאחרים פי' כנושא שהוא לא קבל הטומאה אלא ברכיבה: כדרך שירדה עליו טומאה דהיינו ברכיבה ואפי' עשרה מרכבות זו על גב זו ואפי' על אבן מוסמא: אינו דין שתצא ממנו טומאה לאחרים פי' כשרכב הטהור על המרכב הזב ואפי' בעשרה מרכבות זו על גב זו: לאו מה לי להחמירב מרכב הנישא פי' לטמא את נושאו לטמא בגדים שהרי החמיר הכתוב בזב הנישא שהמשכב שהוא נישא עליו מטמא אדם לטמא בגדים: נחמיר במרכב הנושא שהרי היקל בזב הנושא פי' כי משאו של זב אינו מטמא אדם. וכיון שמצינו שהיקל בטומאה המסיטה אף מרכבו המסיט למי. לא יטמא אדם אלא אם כן נגע בו:

פסקה ו

הא מה אני מקיים או בעצם אדם האמור בפר' זאת חוקת זה אבר הפורש מן החי מפרק לפרק כלומר אבר שלם עם הבשר שלו:

פסקה ז

אם נאמר בזב למה נאמר במשכב וכו' פי' כיון שנאמר ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו למה הוצרך לומר בבשר הזב יכבס בגדיו: וכן אם נאמר בזב למה הוצרך לומר במשכב. רוקו כיחו וניעו והרי כולן יוצאין דרך הפה אלא כיחו נתלש מן הריאה בכח השעול: ניעו נתלש מן הגרגרת שלא מכח שעול אלא על ידי הרגשת כיחוך הגרון: רירו הוא היוצא מאליו מן הפה שלא על ידי הרגשה והוא כמו מים כדכתיב רר בשרו. וכתיב ויורד רירו על זקנו: רוקו הוא המתקבץ מן החיך על ידי הרגשת החיך והלשון ויש בו מעט לשלשת:

פסקה ט

יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב פי' יהא לו מושב שאם רכב על המשכב והמושב מגעו שוה למשאו ועיקר מרכב הוא העשוי לרכיבה ולסבלון אחר כדאיתא בשלש עשרה מדות. והיינו דאמרינן בעירובין פר' בכל מערבין [כז.] האי מרכב היכי דמי אי דיתיב עליה היינו מושב פי' אי דרגיל למיתב עליה בלא סבלון אחר היינו מושב: אוציא את אלו פי' מתורת מרכב ולא אוציא את האוכף ת"ל המרכב מרכב מיוחד פי' מרכב הידוע לרכיבה ולסבלון אחר: יצא האוכף והוא המרדעת הקטן שנותנין תחת העץ שנקרא תופית של חמור והוא כעין מלבוש לחמור והוא ראוי לישיבה בלא סבלון אחר ואם רכב עליו טמא מושבו. ונראה לי שני ענייני מרדעת העבה נקרא מרדעת והוא רחב כרחב של חמור והוא כעין מלבוש לחמור והאוכף אינו עבה כמותו ואינו רחב כמוהו אלא כעין לבד הוא והוא נקרא שונצילה בלע"ז ועליו התופית עומד שהוא של עץ והוא צורך התופית שאין התופית מתיישב על גב החמור זולתו ועמו הוא הולך ובא ובין לרכיבה בין למשא:

פסקה י

ואיזהו מרכב המיוחד לרכיבה זרז האשקלוני והוא אותו העץ שחובקין על הבהמה למעלה מן האוכף כדי לשאת עליו משאוי שלא ינתק המשא את האוכף וגם רוכב עליו לאחר פריקת המשא ופעמי' על גבי המשוי: זרז כמו ויחבוש את חמורו דמתרגמינן וזרז ית חמריה: מדוכה המדית גם הוא למעלה מן האוכף אלא שזה עשוי כמין מדוכה שכשרוכב מכניס בית מושבו לתוכו ושוקיו הולכין על צואר הבהמה והמשוי הולך על צידי הבהמה וכן עושין במדי: ועביט של גמל גם הוא כעין מדוכה אלא שהמדוכה בית קבולו למעלה והעביט בית קבולו למטה. שהחטוטרת של גמל נכנס לתוכו. והעביט משוה את גבו כדי לשאת עליו משוי גדול ולרכוב עליו שני אנשים: וטיפטו של סוס משונה מכל אלו. הטפיט הזה איני מוגף אלא מעט והוא מאחריו ומחברין בו בגד עבה שיקרא טפיט בלע"ז ולכך נקרא טפיטן. והטעם לכל אלו שאין להם טומאת מושב אעפ"י שיושב עליהם בשעת רכיבה מפני שהם עשויין לסבלון אחר כדאיתא בשלש עשרה מדות. כלומר עיקר עשייתן גם לשאת עליהם משוי הוא כי המרדעת שהוא של בגד הוא עשוי לישיבת אדם. אבל של העץ שחובשין עליו הוא עשוי גם לסבלון אחר כדי להציל המרדעת והוא הנקרא גבא דאוכפא בלשון הגמרא ובלשון המשנה תפיס. נ"א תפות כדאיתא בעירובין פרק בכל מערבין [כז.] והוא עשוי לאוכף של חמור: והא דאמרינן בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה [עח.] אבל באוכף ובמרדעת דברי הכל (מ"ש מן) [מכורין] דמשמע דאוכף ומרדעת בין לרכיבה בין למשוי הן עשויין התם אוכף עם התופית שלו קאמר שנותנין המשא על התופית בלא אוכף ואינו ראוי לרכיבה כלל. ונראה שהוא כעין של בוצרים שנקרא קנציל בלע"ז והיינו דתנן במשנת כלים פרק כ"ג תופית של חמור שהוא יושב עליה טהורה שנה בה את הנקבים או שפרצן זה אל תוך זה טמאה פי' אם ישב עליה שלא על גבי החמור ולא על ידי משוי טהורה מכלום לפי שאינה ראויה לכך והרי היא כמי שכפה סאה וישב עליה שאומרים לו עמוד ונעשה בו מלאכה אחרת אבל אם שנה בה את הנקבים שכבר בטלה היא ממלאכת החמור וישב עליה טמאה דהרי יחדה לישיבה וטמאה מושב: ולשון תופית לא ידעתי מהו ושמא הוא נקרא על שם הדפוס שבו ונכנסה התי"ו תחת הדלת: ר' יוסי אומר טפוטן של סוס טמא מושב מפני שעומד עליו בקומפון פי' טפיטן של סוס סבר ר' יוסי לאו למשוי עביד אלא לרכוב עליו עם השריון וכלי זיין בשעה שמשחקין בקומפון קאמפו בלע"ז הילכך מטמא מושב. אבל אוכף של נקה טמא מושב פי' לדברי הכל הוא ואפילו אותו התחוס של עץ הנקרא גבא דאוכפא אפי' הוא טמא מושב מפני שכורכין עליו בגדי צמר ועורות כדי שיהו רכים לישיבה ועיקר עשייתן של אלו אינן אלא לישיבה שחובשין אותו על הפרדות ההולכת לאט ורוכבין עליהן בעלי הנאות והנשים:

פרק ד

פסקה א

כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו תחתיו של זב פי' דהיינו מרכב יכול תחתיו של מרכב פי' שהמרכב גם הוא מטמא אחרים לטמא אדם או כלים: והדין הוא ומה זב החמור לא טמא כלי שטף אלא במגע פי' אינו מטמא כלי שטף אלא במגע עצמו אבל מגעו אינו מטמא כלי שטף תולדת מרכב הקל לא כל שכן שלא יהא מגעו מטמא כלי שטף אלא במגע עצמו שהוא אב. וא"ת מנין לנו שדבר הכתוב בכלי שטף שמא לא דבר הכתוב אלא באוכלין ומשקין ואפילו מגעו של מרכב יטמא אותם הא לאו מילתא היא דהא כתיב ביה יטמא עד הערב ואי באוכלין ומשקין אינן יוצאין מידי טומאה לעולם:

פרשה ג

פסקה א

וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים עכשיו הוא מדבר בהיסיטו של זב לפי שמגעו הרי כבר אמור והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אלא הרי הוא מדבר במי שהזב מסיטו שהוא מטמא לטמא בגדים והכי איתא במסכת נדה [מג.] ועלה קא דרשינן הכא בו ולא בצואה שעל בשרו ולא בקלקולין שעליו פירוש שאם הסיטו על ידי צואה אינו טמא. וכי האי גוונא נמי ממעטינן לבית הסתרים שלו במסכת נדה דאמר ריש לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור דלהכי אפקיה רחמנא להאי היסיט בלשון נגיעה למימר דהאי היסט שהטמא היסט את הטהור ונגיעה כידיו מה ידיו בגלוי אף האי נמי בגלוי: ואע"ג דהסיט אחר שהטהור מסיט את הטומאה אפילו בבית הסתרים דהא קא מסייע ליה אפילו הכי האי הסיט דהכא לא מטמא מבית הסתרים וצואה שעל בשרו נמי דומיא דבית הסתרים היא דלא מטמא:

פסקה ג

אם הנוגע בו מטמא בגדיו שהן כלי שטף. אלא אוכלין ומשקין וכלי שטף במשמע פי' אדם הנוגע בו מטמא בגדיו שהן כלי שטף. אלא [אלו] אוכלין ומשקין וכלי שטף שעל גבי הזב פי' אעפ"י שאינו נוגע בו אלא שניסט הכלי עליו טמא לטמא אוכלין ומשקין. והאי דקאמר אוכלין ומשקין שעל גבי הזב לאו משום דכתיבי בהאי קרא קאמר אלא מק"ו קא מפיק להו שאם כלי עץ מטמא בהיסיטו ליטמא אוכלין ומשקין מידת ק"ו לאוכלין ומשקין הניסטין על הזב שיהו טמאין:

פסקה ד

הדין הוא ומה במקום שעושה תחתיו משכב לטמא אדם ובגדים לא עשה תחתיו מדף פי' שאם שכב על כרים שאינן ראויין למשכב אם לא נגע בהן טהורים לפי שאין הזב מטמא בהיסיטו אלא אם כן ניסט על המשכב. והמשכב והמושב והאדם כדכתיבי קראי משכב ומושב בהדיא כתיבי אדם נמי כדכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו אלמא באדם קא מיירי והנך דכתב בהו רחמנא מיטמו ואינך לא מיטמו: והא מילתא מיפרש' במסכת זבין במתניתין בהדיא דתנן כל הנישא על גבי הזב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב האדם: מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא נעשה על גביו מדף פירוש ואעפ"י שהאדם הניסט על גבי הזב טמא ומטמא בגדים כדכתי' ואיש אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ ואוקימנא בהיסיטו של זב אפי' הכי איבעי לן למימר דשאני אדם משאר כלים דהא שני לן בגויה כשהוא מסיט את הטמא כדאמרינן במשנת זבים משום הכי אצטריך קרא וכל כלי עץ וכו':

פסקה ה

ק"ו שיעשה על גביו משכב פי' שאם היו עליו משכבות ומושבות יטמאו אדם לטמא בגדים השאר כלים עושים טומאת מדף פי' טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין דכתיב ורדף אותם קול עלה נדף:

פרק ה

פסקה ד

וספר לו לעצמו פירוש דלא בעינן ספורים בפנינו ומאי בפנינו דאפי' בפני עצמו נמי לא בעינן אלא שאם בדק תחלה וסוף ושאר הימים לא בדק הרי זה בחזקת טהור וזהו לעצמו כלומר שלא הרגיש בעצמו זיבה שאם הרגיש ולא בדק אין כאן ספירה:

פסקה ו

שתהא טהרתו טהרה שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם: היקש כבוס בגדיו לרחיצת גופו מה רחיצת גופו בנקיות פי' בנקיות גופו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים דהא כתיב בשרו במים אף כבוס בגדיו בנקיות הבגדים:

פסקה יא

וטהר מלטמא כלי חרס בהיסט פי' כיון שטבל שוב אינו מטמא כלי חרס בהיסט ואעפ"י שראה זיבה בו ביום שהוא סותר את שלפניו אם הסיט כלי חרס בין טבילה לראייה סותר את הכל ומטמא אותו. ונראה לי טעמא דמילתא משום דהיסט כלי חרס חמור הוא ולא משכחת ליה בשאר טומאות חוץ מן הזב שכל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מן הזב: וכלי חרס המסיט את הזב נמי טהור אעפ"י שיטהרו לישיבה ואדם שמסיט את הזב או את הנבלה או את מי חטאת והמרכב טמא ואלו כלי חרס טהור בכלן נמצא הסיטו של כלי חרס חמור משל אדם ועוד דאדם מטמא במגע מגבו וכלי חרס לא מטמא מגבו הילכך כיון דהוא חמור מכולהו שדינן מיעוטא עילויה: ולאו מילתא היא דא"כ כלים שעל גבי הזב נמי איבעי ליה למעוטי דאיירי עלייהו בסמוך: ק"ו דבן עזאי מפורש הוא שכבר פירשו ר' יוסי הגלילי: ולד טומאה קל היינו בגדים המטמאין בשרץ: בולד טומאה קל היינו בגדים בשרץ ואינם שוים לטמא בשרץ שהוא אב הטומאה קל ואעפ"י כן עשה את ולד הטומאה קל דהיינו כלי חרס בשרץ. בולד טומאה קל דהיינו באדם בשרץ שהן שוין ליטמא במגע שרץ: מקום שעשה ולד טומאה חמור דהיינו בגדים המטמאין בזב וכו'. אינו דין שנעשה כלי חרס בזב ואם האדם מטמא למפרע מן הזב למה לא יטמא כלי חרס למפרע בהיסט מן הזב לכך נאמר וטהר:

פסקה יג

יקח לו לעצמו פי' לאותה הזיבה לעצמה שאם הפרישן לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו השניה כדאמרינן בחטאת חלב שאם הפרישה על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שיאכל היום. ואע"ג דלגבי זיבה מקילין טובא דתנן האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחת ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. הני מילי כשהפרישה קרבן אחד על כולם. אבל אם הפרישתו על זיבה אחת אין לה רשות לשנותה לזיבה אחרת ואם שנתה לא כפרה כדאמרינן לגבי חטאת חלב שאם הפריש בהמה על חלב והביא על דם הרי זה לא מעל ולא כפר והוא הדין מחלב לחלב:

פסקה טו

ומנין שאם הפרישם הוא יהא הפרשו הפרש ת"ל אחד חטאת ואחד עולה. והביא אותם אל הכהן פי' במצורע הוא ובדלות דשמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. ובמסכת יומא [מא.] ובכריתות [כח:] רב חסדא מפיק טעמא להפריש בעלים מדכתיב ביולדת ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ואפשר דרב חסדא הא אתא לאשמועינן דכל הפרשת כהן לאו הפרשה היא וכל הפרשת בעלים לאו הפרשה היא אלא הפרשת כהן בשעת עשייה והפרשת בעלים בשעת לקיחה וההוא ודאי לא נפקא לן אלא מיולדת:

פרק ו

פסקה ג

ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע כתוב בנסחאות שכבת זרע פרט למערה וקשיא לי טובא מה טיבו אצל בעל קרי שהרי בעל קרי בין משמש בין אינו משמש טמא ואפי' ישן וכל שכן אם הערה באשה וראה קרי שהוא טמא. ונראה לי כי עיקרו למטה בענין משמשת דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב והתם ודאי אצטריך שלא תאמר משמש ומשמשת טמאים ואעפ"י שלא הזריעו קמ"ל שכבת זרע פרט למערה. וא"ת משמש ורואה קרי תרתי למה לי והלא מן הקרי לבדו בלא שמוש הוא טמא. התם משום אשה אצטריך שהרי האשה אעפ"י ששכב עמה האיש שכבת זרע מבית הסתרים היא מטמאה שכך היא גזרת מלך ולהכי איצטריך למכתב משמשת. ועיקר זאת הדרשא במשמשת היא: ונעתקה לרואה קרי על ידי שיבוש הספרים והמעתיקים: מים שכל גופו עולה בהם וכמה הם אמה על אמה ברום שלש אמות: והא דקיימא לן דגבהו של אדם ארבע אמות ההיא בפשוט ידים ורגלים כשהוא פושט זה זרועו למעלה מראשו ופושט כמו כן אצבעות רגליו למטה אז הם ארבע אמות: ודבר ידוע הוא זה והכי איתא בערובין [מח.] גופו שלש אמה לפשוט ידים ורגלים והא דבעו רבנן ארבע אמות להנצל מהיזק ראייה התם לרווחא דמילתא הוא דעבדי משום דאיכא אינשי אריכי: אי נמי זמנין דמנחי מידי תותייהו וקא חזו בחצר:

פסקה ד

ומנין לעשות שאר כלים כבגד ועור [נאמר בגד ועור] בשרץ ונאמר בגד ועור בשכבת זרע וכו' מאי ואם נפשך לומר. נראה לי משום דאיכא למימר ההוא וכל בגד לאיתויי שלשה על שלשה בבגד וכל עור לאיתויי אהלים של עורות אעפ"י שאינו עשוי לקבלה כדדרשינן ליה בנגעים מכל אשר יעשה העור למלאכה: אי נמי משום דקשיא ליה מת יוכיח דכתיב ביה וכל בגד וכל כלי עור ואפי' הכי כתב רחמנא שאר כלים כדכתיב וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו: וכלי מתכות נמי כתיבי התם וכלי חרס כתיב נמי בפ' זאת חוקת התורה אלמא כל בגד וכל עור לא משמע לאיתויי שאר כלים ומשום הכי איצטריך גזרה שוה:

פסקה ה

מה שכבת זרע אמור למטה במשמשת כברייתו פי' שלא נשתנה ולא הסריח: מכאן אמרו הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה: קשיא לי והא במסכת שבת מוהיו נכונים לשלשת ימים מייתי לה ואיכא למימר דעיקרא דמילתא ודאי מהכא ילפי לה דשכבת זרע שהסריח טהור. דאי מהתם הוה אמינא מעלה בעלמא קאמר רחמנא כי היכי דלא ליתו לידי הרהור וטומאה כדאשכחן בפרשת מילואים ובפרשת יום הכפורים ובפרשת פרה שהן מעלה בעלמא אלא השתא דילפינן מהכא דשכבת זרע שהסריח טהור אמרינן דהתם נמי משום הכי בעי שלשת ימים לפרישת אשה משום פולטת ומשלשה ימים ואילך טהורה שכבר הסריח. ר' ישמעאל אומר פעמים שהם ארבע עונות פעמי' שהן חמש פעמים שהן שש ר' עקיבא אומר לעולם חמש ואם יצאה מקצת עונה ראשונה משלימין לה מעונה ששית פלוגתיהו דהני תנאי מפרש לה. במסכת שבת פרק אמר ר' עקיבא [פו.] ור' אלעזר בן עזריה סבר בחמשה עבוד פרישה סמוך לערב אשתכח דלא הוו אלא שתי עונות שלימות יום ששי ולילו ומקצת עונה ראשונה של יום החמישי אבל ליל שבת אינו מן החשבון שאלו היה מן החשבון נמצאו מקצתן הולכין לטבילה ביום שבת בשחרית ומקצתם הולכים לקבל תורה לפי שאותם ששמשו סמוך לפרישה לא היו טובלים עד יום שבת שאינם יכולים עוד לבא לידי טומאה ואותם שלא שמשו ביום הפרישה היו יכולים לטבול בליל שבת וראויין לקבל תורה בשחרית מפני כך הוצרכו למלאת חשבונם קודם ליל שבת כדי שיטבלו כולם בלילה ויהיו ראויים למחר לקבל תורה: ור' ישמעאל סבר ברביעי עבוד פרישה סמוך לערב והיה מהם מי ששימש כל אותו יום רביעי לא ששימש ליל רביעי והיה להם חמש עונות עד ליל שבת והיה מהם מי ששימש בתחלת ליל רביעי והיו לו שש עונות עד ליל שבת. מ"מ אין פחות מארבעה עונות והפולטת מד' עונות שלימות ואילך טהורה: ור' עקיבא סבר לעולם חמש דקסבר בהשכמה של יום ד' עבוד פרישה והיינו חמש עונות שלימות עד ליל שבת ואם יצאה מקצת עונה ראשונה משלימין אותה מעונה ששית פי' לאו על מתן תורה קאי אלא ה"ק כל מי ששמשה בחצי הלילה ופלטה בתחלת עונה ששית טמאה אלא א"כ פלטה בחצי עונה ששית דקסבר ה' עונות בעינן שלימות מעת לעת:

פסקה ח

אותה פרט לכלה דברי ר' יהודה מפרש לה ביבמות פרק ארבעה אחים [לז] קסבר לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ובעינן שכבת זרע הראוי לזרע: ומפרש לה התם לדעת ר' יהודה דשלא כדרכה והעראה משכבת זרע נפקא ואותה פרט לכלה:

פסקה ט

ורחצו במים וכו' הקיש רחיצתה לרחיצתו מה רחיצתו בנקיות בלא חציצה דהא כתיב לעיל ברואה קרי ורחץ בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים אף רחיצתה נמי בנקיות וכו' ומה רחיצתו בארבעים סאה וכו' ומה רחיצתו פרט לבית הסתרים כדכתיב וידיו לא שטף פי' בידיו הוא דבעי שטיפה אבל בית הסתרים לא:

פסקה י

אם לענין נוגע בשכבת זרע וסמיך ליה או איש אשר יגע בכל שרץ טמא ודרשינן מהתם נוגע בשכבת זרע כדאיתא בדוכתיה:

פרשה ד

פסקה ה

נדה שבעת ימים תהיה בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה פי' כדדרשינן לקמן שהנדה אינה טובלת ביום שביעי עד הלילה אבל הזבה טובלת ביום ז':

פסקה ז

יכול בין סמוכים בין מפוזרים ת"ל תהיה הויתן אחת תהיה: וכבר פירשתי פרשה זו בפרשת יולדת פירוש מרווח:

פסקה ט

יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים דהא לא כתיב יכבס כדכתיב בנוגע בבשר הזב: הן אם מטמאה משכב לטמא אדם לטמא בגדים. היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים וכו' לא אם אמרת בזב שאינו מטמא אדם לטמא אדם ממקום אחר תאמר בנדה שמטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר פי' על ידי ביאה שהבועל נדה מטמא [אדם] וכלי חרס כדאית' לקמן:

פסקה יד

אם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו פי' שאין הטהור מקבל טומאה מן המשכב עד שינשא רובו של טהור עליו: והני מילי בשאינו נוגע במשכב אלא שהוא נישא עליו כדאמרי' לעיל גבי זב שאפי' משכב התחתון יהא טמא והטהור ישב על העליון מיטמא כאילו נגע בו והכי איתא לעיל מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא והתם הוא דבעינן עד שינשא רובו עליו או על מקצתו כלומר לא בעינן שישב הזב על רובו של כלי אלא אפי' ישב על מקצתו טמא הכלי מיהו בעינן רובו של זב וטעמא דמילתא משום דלגבי אדם המיטמא מן המשכב כתיב ואם על המשכב הוא ומשמע כולו או רובו אבל לגבי המשכב המיטמא כתי' עליו דכתי' אשר היא יושבת עליו משמע אפי' על מקצתו ולעיל נמי בזב דרשינן כי האי גוונא אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו עד שינשא רובו עליו: נראה לי דמדכתיב בזב אשר ישכב עליו הזב כולו או רובו מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו אחד זב ואחד משכב טמא פי' בין שיהיה הטמא זב ובין שיהא משכב הזב כיון שרוב הטהור נישא עליו טמא: והאי טהור באדם בלחוד קא מיירי ולא במשכב טהור מדקתני סיפא אחד זב ואחד משכב טמא וקאי ארישא וקאמר כיון דרוב טמא ניסט על האדם הטהור כיון שיהא הטמא הזב עצמו או שיהא משכב הזב טמא: ודוקא שהאדם המסיטו לאותו משכב הזב אבל אם ניסט עליו המשכב הטהור טהור. וכן מציעתא רוב טהור על הטמא וכו' דוקא שהטהור אדם אבל אם היה משכב טהור או כלי אחר וניסט על משכב הזב טהור לפי שאין משכב עושה משכב ולא אפי' מדף בין מתחתיו בין מעליו אלא א"כ נגע והכי איתא במשנת זבים. אבל מקצת טמא על הטהור או על מקצתו ומקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא בו ובמשכב טהור פי' בין ארישא בין אסיפא או אותו הטמא הוא זב והוא ניסט מקצתו על האדם הטהור או שיהא האדם הטהור ניסט מקצתו על הזב טמא אבל אם אותו הטמא הוא משכב בין שיהא הוא ניסט על האדם הטהור בין שיהא הטהור ניסט עליו כיון שאינו רוב טהור. וטעמא דמילתא דלגבי משכב הא כתיב ואם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו למעוטי מקצת טהור על המשכב הטמא לגבי היסטו של משכב נמי ילפי' ניסט ממסיט את המשכב שהוא טמא ואותם משמע רובו אבל לגבי זב הניסט או המסיט את האדם כתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים ואמרינן דהאי מגע היסט הוא ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה למימר דהאי היסט במשהו: הרי למדנו לזב המסיט את הטהור שמטמא אותו אפי' במקצת והטהור המסיט את הזב ילפינן ליה מהאי היסט דכי היכי דהאי מטמא במקצת האיך נמי מטמא במקצת: ר' שמעון אומר מקצת טמא על הטהור אפי' בזב טהור קסבר ר' שמעון לא ילפינן ניסט ממסיט הילכך לגבי זב המסיט דאיתקש לנגיעה מטמא במקצת אבל לגבי זב הניסט דכתיב והנושא אותם בעינן שיהא רובו ניסט על הטהור באותם משמע כולו או רובו כך היא הנסחה בתורת כהנים: אבל במשנת זבים פרק חמישי היא שנויה בחילוף ר' שמעון אומר מקצת טהור על הטמא טהור ובזב מיירי ולא במשכב הזב: ונמצאת אותה הגירסא חילקת על זו ואיני יודע לה טעם ושמא נכתבה בשיבוש:

פסקה טו

משכב זה משכב וכו' כלי זה מרכב שנאמר בנגעו בו וכו' והאי יושבת עליו דכתי' ביה רוכבת בעי למכתב אלא שדבר הכתו' בלשון נקיה כדאמרי' בפסחים שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ועל האי קרא קאמר סדר המקרא כך הוא ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב: ואי איפשר ליישבו על מדרשו אלא אם כן נחלוק אותו לשנים שהמשכב חוזר על כבוס בגדים שאמר למעלה והכלי שהוא מרכב מגעו קאי אסיפא דקרא דכתיב יטמא עד הערב דלא בעי כבוס בגדים:

פרק ז

פסקה א

לרבות שתי שכיבות פי' כדרכה ושלא כדרכה:

פסקה ג

ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה פי' שאם בא עליה בשלישי שלה לא יהא סופר אלא חמשה ימים בלבד כפי חשבונה. ת"ל וטמא שבעת ימים אפי' בא עליה ביום שביעי שלה יהא טמא שבעה. נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד פי' בתרומה שיש בה שלישי הכלי שנגע בבועל נדה מטמא אחד ופוסל אחד שהבועל אינו אלא כשרץ או כנבלה אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד מה שאין כן במשכב הזב שמטמא את האדם לטמא בגדים וכל שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה מפני שהוא נדון כאב הטומאה שהרי הוא מטמא בגדים: אבל לאחר שפרישתו ממטמאיו הואיל ואינו מטמא בגדים אינו אב אלא ראשון הוא ומטמא אוכלין להיות שני: והכי איתא במשנת זבים פרק חמישי:

פסקה ה

נמצאת אומר ככר של תרומה שכרוך במפה ונתון בין כר לכסת פי' במטתו של בועל נדה שלא בשעת ביאה אם כנגדו טמאה שאם נטמאת המפה נטמאת הככר שלא כנגדו טהורה שאין מגעו מטמא בגדים פי' אם כנגד ראשו טמאה שמא נטמאת המפה שנשמט הכר ונגע ראשו במפה במקצת המפה הרי המפה ראשונה והככר שני אבל שלא כנגד ראשו לא חיישינן דילמא נגע במפה הילכך הכר והכסת הם מגעו כדאמרי' משכבו כמגעו ואין המפה מקבלת טומאה מהם לפי שאין מגעו מטמא בגדים:

פסקה יא

וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא עד שינשא רובו עליו פי' דילפינן לבועל נדה מנדה עצמה מיהו האי לטומאה קלה והאי לטומאה חמורה מדלא כתיב בבועל הנוגע במשכבו יכבס בגדיו כזב וכנדה וכתיב ביה יטמא משמע טומאה קלה טומאת אוכלין:

פרשה ה

פסקה ג

שנים לבלא עת פי' בסוף י"א שבין נדה לנדה השנים האחרונים אינה זבה גדולה בהם וכל אותם י"א יום נקראים בלא עת נדתה לפי שאינם עת נדתה אלא עת זיבתה: אבל אי איפשר שתקשה כ"ו יום מקום שאין ולד ולא תהא יולדת בזוב הא מילתא במסכת נדה פרק בנות [לח:] כותים מקשה עלה הכי מקום שאין ולד בתמיה' אפילו בתלתא נמי הויא זבה: ותו מאי יולדת בזוב איכא הכא והרי לא ילדה בלא כלום. ומתרץ לה הכי קאמר ואי איפשר שתקשה כ"ו יום אפי' במקום שיש ולד ומקום שאין ולד אלא נפל אפי' בבציר מהכי נמי הויא יולדת דאין קושי לנפלים:

פסקה ה

תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת פי' אם אתה תופס את המועט אין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה הוא. ואם באת לתפוס את המרובה אומר לך הבא ראיה וטול:

פסקה ו

ר' יהודה אומר שתי מדות אחת כלה ואחת שאינה כלה וכו' ר' יהודה (אומר) בא לתת טעם ממנהג העולם מה מצינו בנוהג שבעולם שתופשין את המדה כלה ומניחין את שאינה כלה אף כאן תופסין חשבון המועט שיש לו סוף:

פסקה ז

ר' נחמיה אומר לא בא הכתוב לנעול אלא לפתוח וכו' הוא בא לתת טעם מדרך המקראות לא באו לסתום אלא לפרש:

פרק ח

פסקה ג

מרבה אני את אחד עשר שהוא ראוי לספירת או כי תזוב ומוציא אני את שנים עשר שאינו ראוי פי' הרי אמרנו למעלה שאם ראתה שלשה ימים מופלג מנדתה יום אחד שהיא זבה ומרבינן ליה מאו כי תזוב הילכך בענין הזה סופרת שבעה לזיבתה. הרי כאן י"א נמצא י"א ראוי לספירת או כי תזוב דלא מצינן לרבויי מהתם אלא הפלגת יום אחד בלבד:

פסקה ד

מנין לרבות יום א' תהא זבה ת"ל כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא:

פסקה ה

מנין ששומרת להן יום אחד ת"ל תהיה טמאה כלומר טמאה בעלמא אפי' ביום אחד סגייא: הפסיק כאן במדרש זה הפסוק ודורש בפסוק שלאחריו להודיע על שומרת יום כנגד יום שכשם שטעונה ספירה כך מטמאה משכב ומושב. ואחר שלמדנו לכל טומאת שומרת יום כנגד יום חזר ולימד על הזבה שמטמאה את בו עלה כנדה ודרשינן ליה מהאי קרא גופיה:

פסקה ח

כימי נדתה תהיה טמאה מלמד שמטמאה את בועלה ואין זב מטמא את שהוא בועל פי' אין זב מטמא את בועלו אלא שדברו חכמים בלשון נקיה כלומר שלא פירשו בו כל כך אלא אמרו את שהוא בועל דמשמע מי שנבעלה ממנו בטומאת נדתה וקא דריש השתא שהמושב של זבה אינו טמא אעפ"י שמטמא טומאה חמורה כזבה עצמה ובמשא ובמגע אבל אינו טמא שבעה כזבה עצמה:

פסקה י

והדין הוא ומה במקום שלא עשה טומאת המיטמא כמטמא עשה ימי המיטמא כמטמא פי' זה בועל נדה שטומאתו קלה משל נדה כדאמרן לעיל ואעפ"י כן יהא טומאתו שבעה כימי נדה: משכב ומושב שטומאתו חמורה כנדה אינו דין שיהו ימי טומאתו כימי נדה. כל הנוגע בה יטמא אף על ידי חיבוריהם פירוש כגון השער והצפורן המחוברין בהם. ובחיבורי המשכב והמושב כגון החבל היוצא מהמטה מחמשה ועד עשרה כדאמרינן לגבי זב:

פרק ט

פסקה א

מזובה ולא מלידתה פירוש קסבר ימי לידה שאין רואה בהם עולין לה לספירת זיבתה ואביי דפליג עליה במסכת נדה [לז.] לא תני לה להאי מימרא אלא מזובה ולא מנגעה בלחוד:

פסקה יג

לזכר לרבות מצורע למעיינותיו כגון רוקו ומי רגליו: לנקבה לרבות מצורע למעיינותיה וכך מצאתי בספר מוגה וכך היא הגירסא במסכת נדה בפרק בנות כותים [כח.]. אבל בנסחאות כתוב לנקבה לרבות את היולדת: ולזאת הנסחא קשיא לי יולדת בהדיא כתיב בה כימי נדת דותה תטמא. ומהתם דרשינן שהוקשה לידה לנדה ולזבה: ואיכא למימר דאיצטריך דאי מהתם הוה אמינא לימים הוקשו ולא למשכבות ומושבות ומעיינות: אי נמי איכא למימר דהאי יולדת דקתני יולדת מצורע קאמר ולטפויי לה מעיינות אתא לטמא דם טהרה שלה שיהא מטמא כרוקה ומי רגליה כדמפרש לה במסכת נדה אליבא דב"ה: ונמצאו הגרסות שוות לדעת אחת: ולאיש אשר ישכב עם טמאה לרבות הבא על שומרת יום כנגד יום נראה לי שאם בא עליה בראשון שלה שיהא שומר את השבעה שאם תראה היא שלשה ימים רצופים יהא הוא סופר שבעה כמותה ואם לא יטבול ויטהר לערב:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה