אור ברסלב

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

מצורע

תזריע פרשת נגעים

פרשה א

פסקה א

לבית עולמים כלומר מיד ולדורות: זאת אינה נוהגת בבמה פירות על הבאת הקרבנות קאמר שאינן נוהגות בבמה לפי שאינו נידר ונידב ואפי' בבמה גדולה נמי לא נהיג משום דחובות שאין להם זמן קבוע הכא והכא לא קרוב: אבל טומאתו וטהרתו מפי כהן והבאת צפורי' והזאתו ותגלחתו נוהגין בזמן הזה וכל שכן בבמה כדדרשי' בסמוך תהיה בזמן הזה וממעשה דר' טרפון ור' יהודה נמי שמעי' לה כדאית' לקמן:

פסקה ג

תורת ביום מלמד שטומאתו וטהרתו מפי כהן ביום: ומניין שחיטת צפריו והזאת דמו ותגלחתו ביום ת"ל תורת. יכול אף לקיחת צפוריו ושלוח צפוריו וכבוס בגדיו ורחיצתו יהו צריכין ביום ת"ל זאת. והכי נמי דרשינן לקמן לענין כהן ומסתברא דכבוס בגדים ורחיצתו היינו טעמא דלא צריכי יום וכהן משום דבעלמא נמי הא לא בעינן. ושלוח צפוריו נמי משום דלא מעכבא טהרה כדאית' לקמן. לקיחת צפוריו נמי משום דאכתי לא משתרי עד שעת שחיטה וכיון דאי בעי מחליף להו ועביד להו מאי דבעי לא בעי יום וכהן. ובשחיטת צפריו פליג ר' יהודה לקמן משום דכתי' וצוה הכהן ושחט: ביום טהרתו והובא אל הכהן שלא ישהה כלומר שאינו צריך לשהות כלום משיתרפא אלא מיד הוא מטהרו ומגלח וסופר ומגלח שניה ומביא קרבנותיו ואינו ממתין שבעת ימים בחלטו כמו שהיה שוהה בהסגרו לפי שהיה מונבז דן לפני ר' עקיבא ומה מי שפטרתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו ז' ימים מי שאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שאחזתיו שבעה בהליכתו פי' עמידתו הוא טהרתו בעומד לפנים מן המחנה: הליכתו היא טומאתו שמשלחין אותו חוץ למחנה והיה דן ק"ו שהמוחלט יהיה צריך לעמוד בחלוטו ז' ימים מק"ו ומה מצורע מוסגר כשהוא טהור מתוך הסגר טהור מיד לגמרי ואינו צריך ספירת שבעה והיינו מי שפטרתיו בעמידתו אפי' הכי אחזתיו בטומאתו שבעה דהיינו הליכתו מצורע מוחלט שאחזתיו בטהרתו שבעה דהיינו ז' ימים שסופר לאחר תגלחתו הראשונה והם עמידתו שהוא נכנס לפנים מן החומה אינו דין שאחזתיו בחלוטו שבעה דהיינו הליכתו: א"ל רבי הריני מוסיף על דבריך וכי במה החמירה תורה בימי גמר או בימי ספר ימי גמר הם ימי חלוטו ימי ספר הם ימי ספרו שבין תגלחת לתגלחת: חמורים ימי גמר מימי ספר וכו' ואם לימי ספר הקלים נתת שבעה ק"ו לימי גמר החמורים. אמר לו כ"ש שהוספת. ואין בין דברי ר' עקיבא לדברי מונבז אלא שר' עקיבא היה דן ק"ו מן המוחלט עצמו ומונבז היה דן מוחלט ממוסגר מכל מקום בין לדברי זה בין לדברי זה מימי ספרו הם דנין אותו שבעה ואמר לו מונבז כל שכן שסייעת את דברי והוספת לי ראיות על כך: אמר לו ר' עקיבא כשנתת לימי גמר שבעה והבאת אותם מקל וחומר מימי ספר אף הן עצמן נעשים ימי ספר. ומה טעם דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואי אתה רשאי למשכן ולהחמיר עליהם יותר מימי ספרו: ועל כרחיך מיד הוא מביא צפוריו ומגלח ומטהר מן הטומאה החמורה ואחר כך סופר שבעה ושבעה לגמרו ושבעה לספר: הרי שנוספו עוד שבעה על ימי הספר ונמצאו ארבע עשרה נמצאו אלו ואלו ארבע עשרה מק"ו אם לימי ספר הקלים נתת ק"ו לימי גמר האחרונים החמורים והרי נעשים אף הם ימי ספר כדאמרן. ונמצאת מרבה והולך עד עולם שלא יגלח תגלחת שניה ולא יביא קרבנותיו עד עולם. הא מפני הדין הזה צריך לומר ביום טהרתו והובא שלא ישהה:

פסקה י

ולקח למטהר לשם מטהר כלומר כל שהוא מטהר כדמפרש ואזיל בין איש בין אשה בין קטן כולן צריכין טהרה זו מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה וכו' כדכתיב למטהר ולא כתי' ולקח המטהר דאי כתב הכי משמע שהמטהר יקח לעצמו ולשמו והשתא דכתיב למטהר משמע לכל מי שהוא מטהר אפי' מזה לזה וקא משמע לן דאין בהן קפידא בשינוי בעלים:

פסקה יא

חיות לא שחוטות כלומ' אפי' אותה השחוטה שבמצורע לא יביא אותה כך שחוטה אלא יביא את שתיהן חיות: טהורות לא טמאות טהורות לא טרפות: זה המדרש דלא כר' יצחק דאמר במס' חולין פ' שלוח הקן [קמ.] צפור טהור איקרי צפור טמא לא איקרי. ואיהו מתרץ לה התם ואמ' חיות למעוטי טרפות. טהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת ומנהג זה הספר לדרוש דרשות הרבה על מלה אחת ואינן אלא כאסמכתא בעלמא ועיקר הטעם יוצא ממקום אחר וכשבא לידו דבור שיוכל לסמוך ממנו אותו הענין סומך ודורש: אי ארז יכול אפי' טרף פי' עלה של ארז ת"ל עץ ובראשו טרף בא לקיים עץ וארז אי נמי כדי שיהא ראוי להיות ממנו.

פסקה יג

שבתי היתה והלכתי אחר ר' טרפון לביתו פי' שבת הראויה לו לדרוש כי היו דורשים לשבתות והלך ליטול רשות מרבי טרפון רבו: ארכה אמה ועבייה רביעי כרע המטה וכו' לא ידעתי זה השיעור מאין הוציאוהו: ואיפשר לומר כי הוא הפחות שבמשמשי כלים והוא כשיעור יד הקרדום. ומדכתי' ביה עץ משמע שהוא למלאכה כדכתי' אם בכלי עץ יד וכו' ומזין ושונין ומשלשין פי' בעץ ארז אחד:

פסקה יד

ושני יכול פיקס פי' לשון כיחול ופיקוס: והוא צבע אדום שהנשים צובעות בו דמוני פניהם. מדרש אגדה בבראשי' רבה תאשר זה פקטינס ולמה נקרא שמו תאשור שהוא מאושר מכל מיני ארזים ונראה לי כי הוא העץ שצובעין בו אדום שנקרא בראזיל בלע"ז. יכול יביא צמר הצבוע אדום באותו הפיקס ת"ל תולעת צבע הבא מן התולעת. אי תולעת יכול יביא אחד מן הצבעים בתולעת כגון תכלת הצבע בדם חלזון או בקלא אילן ת"ל ושני פי' המשונה אשר בצבעים ר"ל שאין שבח אחר מגיע לחשיבותו וזהו הנקרא זהורית טובה שצובעין בו קרמזי: יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת שני שבתולעת פי' אפי' השני שבו כשר שאם צבע בו תחלה בגד או שום דבר ואחר כך הכניס בו צמר לטהר בו את המצורע כשר אעפ"י שאינו מן הכח החזק שבו:

פסקה טו

ומנין אם טעמה פסולה ת"ל ושני תולעת ואזוב מה אזוב בתחלתו אף שני תולעת בתחלתו שלא נטעם פי' טעימה היא נסיון שלוקח אדם מעט ומכניס לתוך הצבע לראות אם נתבשל כל צרכו ואותו הנסיון נקרא טעימה: והאי סיפא אתאן לת"ק דקאמר דאפי' לא נצבע באותו הצבע שום דבר לנסיון בעלמא פסול: ובמס' מנחות פ' התכלת [מב:] פליג רבי חנינא בן גמליאל ור' יוחנן בן דהבאי ר' חנינא בן גמליאל סבר לה כת"ק דהיכא דטעמא פסלה ומפיק טעמיה מכליל תכלת דכתיב במעיל דמשמע כל כח התכלת. וכיון דקפיד רחמנא על הצבע של תכלת להביאו בכל כחו הכי נמי אמרינן בתולעת שני כל כח התולעת. ומה תולעת שני דהתם טעמה פסולה אף שני תולעת דהכא נמי טעמה פסולה: ומדתכלת דמעיל טעמה פסלה תכלת דציצית נמי טעמה פסלה דילפינן תכלת מתכלת: ויוחנן בן דהבאי סבר ושני השני שבתולעת משמע והם הני תולעת שני דבגדי כהונה שני שבתולעת ומדתולעת שני טעמה כשרה צבע תכלת דהתם נמי טעמה כשרה. ומדתכלת דהתם טעמה כשרה תכלת דציצית נמי טעמה כשרה. וכליל תכלת של מעיל שיהא כולו תכלת קאמר: ות"ק דהכא מפיק טעמא למצורע מגופיה דמצורע דכתי' ושני תולעת ואזוב כדאמרן:

פרק א

פסקה ג

אין שתים לכלי חרס לומר שאין שוחטין שתי צפרים לשני מצורעים בכלי חרס אחד ואם נתערבו דמים בדמים פסולין: והדין הוא ומה במקום שלא כשרו משם לשם שאם שחט חטאת של זה לשם בעלים אחרים פסול ואם נתערבו דמים בדמים כשר. דתנן מתן ארבע במתן ארבע ינתנו מתן ארבע כאן שכשרו משם לשם כדאמרינן לעיל לקח לאיש כשרות לאשה אינן דין שיוכשרו לערובי דם בדם ת"ל האחת וכו' מים מכזבים במס' פרה [פ"ח מ"ט] מפרש לה אלו הן המכזבין בפולמוסיות ובשני בצרון. ולא מים פושרין נראה לי אעפ"י שהם חיים גמורים משום דבעינן שיהו בחיותן ואלו כבר נתבשלו מדכתי' ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי: זו היא שכלי וקבלי מין שלו הן כדאיתא במס' יומא דף ע"ה:

פסקה ה

ונותן בשיירי לשון בזנב הלשון דבעינן שיהו באגודה כדכתי' את צפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור וכו' הרי לקיחה לצפור בפני עצמן. ולקיחה לעץ ארז ואזוב ושני תולעת בעצמה: וטבל אותם טבילה אחת לכולן אלמא שלשתן היו באגודה. וצפור לשמה. ומקיף לה ראשי כנפים וראש הזנב של שניה. מקיף סומך כדאמרי' בריאה אין מקיפין מערוגה לערוגה. וכן מצוה לתרום מן המוקף: וסומך אותה להן וטובל אבל לא היתה אגודה עמהם: של שניה של צפור החיה:

פסקה ז

דרך הכשרו בפנים בעיף כגון קני זב וזבה ויולדת ומצורע בדלות שאינן באין אלא להכשיר ודרך הכשרו בחוץ בעוף צפרי מצורע: בדם הצפור השחוטה על המים החיים אין כלי חרס על מים חיים פי' משום דכתי' לעיל ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים מהאי קרא שישחט את הצפור לכלי חרס ואותו הכלי חרס יעמידנו על מים חיים ואין כאן תערובת דם ומים כלל משום הכי כתב רחמנא האי קרא אחרינא בדם הצפור על המים החיים ולא כלי חרס על המים החיים דבעינן לערבן:

פרשה ב

פסקה א

והזה לאחר ידו של מצורע פי' לפי שמצינו טהרתו של מצורע על היד בבהן יד ורגל אף כאן על היד. ויש אומרי' על מצחו מפני שהוא מקום מועד לצרעת כדכתי' והצרעת זרחה במצחו:

פסקה ד

וטהרו בדברים הנעשים בגופו עיקר טהרתו תלויה בדברים הנעשים בגופו כגון הזאת דם ומים שכבר אמורה וגלוח האמורה למטה. ופרט לשלוח הצפור וכבוס בגדים שאין מעכבין טהרתו:

פסקה ה

אם שלחה וחזרה אל תוך קנו מותרת באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה וכיון שהיא מותרת לאחרים שאין מכירין בה אף הוא עצמו אשר שלחה מותר בה:

פסקה ו

מה בא זה ללמדנו אם ללמד שהיה מטמא בגדים במגע ועל אותם בגדים שנגע אמר הכתוב שיכבס והלא קל וחומר הוא ומה בימי ספרו וכו' מטמא בגדים במגע דהא כתי' ביה נמי וכבס בגדיו וטהר בימי גמרו דהיינו ימי חלוטו לא כל שכן: אם כן למה נאמר וכו' מלטמא משכב ומושב כלומר על משכבו קאמר שיכבס אותם אף על פי שלא נגע: והא דאמרינן הכא שהמצורע מטמא משכב ומושב לא לטמא אדם אלא לטמא אוכלין ומשקין כי היכי דלא תיקשי ההיא דפסחים פ' אלו דברים [סז:] אדרבא זב חמור ממצורע שמטמא משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט: מפני שהן שני כבוסי בגדים וכו' כלומר ועדיין למה נאמר בו כבוס בגדים אי לימי ספרו מטמא בגדים קל וחומר בימי גמרו לכך אמר מפני שהם שני כבוסי בגדים:

פסקה ז

וגלח את כל שערו יכול אף בית הסתרים וכו' מה תגלחת האחרונה פרט לבית הסתרים דהא כתי' ביה ראשו וזקנו ודרשינן ביה כלל ופרט וכלל וכו' אף תגלחת הראשונה כן. ואי קשיא לך הא דגרסינן לקמן בתגלחת שניה יגלח את כל שערו יכול אף בית הסתרים ת"ל גבות עיניו. אי מה גבות עיניו בנראה ומקום כנוס שער כגון שער שבחזה ושבשוקים ובזרועותיו ומנין כנוס שער ואינו נראה פי' דהיינו בית השחי ובית הערוה פזור שער ונראה פי' שבצלעות ושבכרס פזור שער ואינו נראה שבבית הקמטים שבכרס ושבין פרקי שוקים ת"ל את כל שערו יגלח הרי ריבה הכל ומאי מיעט מיעט שבתוך החוטם מה טעם לפי שאינו מצוי בכל אדם: קשיין אהדדי דהתם אמרינן דאפי' תגלחת שניה דכתיב בה גבות עיניו מרבינן כל בית הסתרים חוץ מה שבתוך החוטם. ועוד תנן בנגעים בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו. וקתני סיפא וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה: לא קשיא הא ר' ישמעאל הא ר' עקיבא ר' ישמעאל דריש כללי ופרטי וממעט כל בית הסתרים בין בתגלחת ראשונה בין בתגלחת שניה דילפי מהדדי כדאמרינן: ור' עקיבא דריש ריבויי ומיעוטי ולא ממעט מיניה אלא שבתוך החוטם בלבד. הילכך הך ברייתא ומתניתין דנגעים ר' עקיבא היא והכי מתרץ להו רב אשי במסכת סוטה פרק היה מביא את מנחתה [טז:]:

פסקה יא

יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו מפיק לה מקראי דתניא בסדר עולם בשנת עשרים וז' לירבעם מלך עוזיהו איפשר לומר כן והלא שניהם מלכו כאחד אלא שמלך מלכות מנוגעת הרי שנתנגע בשנת שבע ועשרים למלכות והוא מלך נ"ב שנה נשתיירו לו מנגעו כ"ו שנה מאותה שנה ואילך ויותם לא היה אלא בן כ"ה שנה כשמלך כשמת אביו כדכתיב קרא נמצא שכבר עברה שנה ויותר משנה שנתנגע עוזיהו אביו כשנתעברה אמו ממנו: ואי איפשר שלא היה מוחלט קודם עיבורו של יותם זה היה דעתו של ר' ור' יוסי בר' יהודה סבר איפשר שנת כ"ז נתנגע יום אחד או שני ימים ולא באו עליו סימני טומאה מיד אלא שהסגירוהו שני שבועות ובסוף נולדו לו סימני טומאה והוחלט ואיפשר אמו של יותם מעוזיהו אביו באותו שבוע שני שהוא בתחלת נ"א שנה למלכותו נשארו לו כ"ה לעוזיהו מחלוטו ואילך וכבר נתעברה אמו של יותם שבעת ימים קודם חלוטו ובשנת נ"ב שנה לעוזיהו נכנס בה עוזיהו באותה שנה מקצת ולא השלימה ומלך בה יותם והשלימה ועלתה שנה לזה ולזה: זה דעתו של ר' יוסי בר' יהודה. אי נמי מאן לימא לן דכדין עבד וההיא דאמרינן לעיל והלא שניהם מלכו כאחד מענין המקראות המופרשים במלכים ובדברי הימים תוכל לעמוד עליו דכתיב בעוזיהו הוא בנה את אילת וישיבה ליהודה אחרי שכב המלך עם אבותיו אלא שמלך בחיי אבותיו פי' והוצרך לומר שלא בנאה ושלא השיבה ליהודה אלא משמלך יותם אחרי מיתת אביו וכמה שנים מלך בחיי אביו דבר זה אינו מפורש במקרא אלא ממה שמצינו באמציה אביו שמלך בן תשע שנים ובשנת ארבע עשרה למלכותו נלחם עם יואש מלך ישראל ונתפש אמציה ביד יואש במלחמה וכשראו בני יהודה כי נתפס המלך אמציה המליכו את עוזיהו בנו תחת אביו ובו בפרק מת יואש ומלך ירבעם בנו דכתיב ויחי אמציה אחרי מות יואש חמש עשרה שנה נמצא עוזיה וירבעם מלכו כאחד בשנת ארבע עשרה לאמציה. ועוד כתיב בדברי הימים כולם התייחסו בימי יותם מלך יהודה ובימי ירבעם מלך ישראל: ותניא בסדר עולם איפשר לומר כן כלומר איפשר לומר כי יותם וירבעם מלכו כאחד והלא לסדר המקראות לא נולד יותם אלא לאחר מיתת ירבעם כמה שנים ואף לפי מה שסדרנו כי עוזיהו וירבעם מלכו כאחד עדיין לא מלך יותם אלא לי"ב שנים אחר מיתת ירבעם אלא כל אותם תשע שנים שנתנגע עוזיהו היה יותם בנו שופט את עם הארץ ובאותם השנים היו שוים במלכות יותם וירבעם. ובאותם שנים התייחסו: והא דאמרינן כל אותם שנים שנתנגע עוזיהו היה בנו יותם שופט כל אותם שנים לאו דוקא שהרי משנתנגע עוזיהו נולד יותם:

פרק ב

פסקה ד

הראש אסור במספרים כמו בתער פי' הראש שבנזיר אסור בכל דבר דכתיב לא יעבור לרבות כל המעבירים: והזקן פי' השחתת הזקן אינה במספרים כבתער הראש מותר בכל אדם שאינו נוהג אלא בנזיר: הא לפי שיש בראש וכו' צריך לומר על תגלחת מצורע בראשו וזקנו שידחה לאו דראשו של נזיר ולאו דהשחתת זקן:

פסקה ה

גבות עיניו ולא ריסי עיניו פי' מקרא עסיק בשער העינים ושבריסי עיניו שהן סמוכים לעינים ממש ונקט גבות עיניו ש"מ למעוטי ריסי עיניו. דאי בא ללמד על הכללות שהם במקום כנוס שער ונראה הא שמעינן להו מראשו וזקנו אלא ש"מ למעוטי ריסי העינים הוא דאתא דקאי בעינים וממעט שער העינים כדפרשינן:

פסקה ו

וכולם שגלחו שלא בתער וכו' הא פרשי' לעיל בפרשת נתקים:

פסקה ז

ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו כדאמרי' וטהרו בדברים הנעשין בגופו:

פסקה ט

ושלשה עשרונים סולת למנחה בלולה בשמן לבהמה פירוש מנחת נסכים הבאה עם הזבח. או אינו אלא למנחה פי' מנחה הבאה בפני עצמה. אבל קרבנותיו של מצורע לא בעו נסכים. כשהוא אומרוכו':

פסקה י

ועדיין הדבר צריך כלומר דהאי והעלה את העולה ואת המנחה מאי משמע דעל מנחת נסכים קאמר: אי נמי עולה שאני שהיא באה בנדר ונדבה אבל חטאות ואשמות לא דגבי נסכים לפלא נדר או לנדבה כתי'. כשהוא אומר בפרשת נסכים תעשה על העולה או לזבח על העולה זו עולת מצורע לזבח וכו' ואמרי' במנחות פרק שתי מדות [צא:] איזה דבר שצריך שלשה רבויין הוי אומר זה מצורע ומאי דפרשי' לעיל בעדיין הדבר צריך שעל מנחת נסכים גופיה קאמר לפי הסוגיא שבכאן פי' רש"י: אבל במנחות יש בספרים פי' תקוני בתוך הגמרא כך ועדיין איני יודע אם טעונה נסכים או לא כשהוא אומר ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה וכו': ואומר אני כי מפרש היה שהכניס פירושו בתוך הגמרא והעביר הלשון העיקר מפני פירושו. או שמא גירסא אחרת היא כי הרבה גירסות מתחלפות מספרא לשאר תוספות ומתוספת' לתוספתא: והסוגיא שבכאן אינה הולכת על אותו הדרך שלא דברה אלא על אותה המנחה אם היא לבהמה או לפני עצמה ולא הזכיר כאן נסכים כלל. ועוד כי מן המקרא הזה אין להוכיח ממנו לחטאת ואשם שיהו טעונים לא מנחה ולא נסכים כמו שפירשתי:

פרשה ג

פסקה א

ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ואם דל הוא וכו' אף הוא מסור להביא ראיה על המנחה שהיא מנחת נסכים לבהמות של מצורע. הא מה אני מקיים שלשה עשרונים סולת למנחה בלולה לבהמה: ומשום הכי כי מייתי בדלות ולא מייתי אלא חד כבש לא מייתי נמי אלא חד עשרון דאי מנחה הבאה מחמת עצמה היא לא מצינו מנחה מתמעטת בדלות ולא אפילו מדלי דלות:

פסקה ג

יכול כשם שטעונין העמדה כך יטענו תנופה כולם ת"ל האיש המטהר איש ולא חטאת ולא עולה ואע"ג דאמרינן לקמן דאפי' איש נמי לא בעי תנופה אפי' הכי איש עושין בו מעשה בידי כהן מה שאין כן בחטאת ועולה ומאי נינהו מתן בהונות ויציקת הראש ומשום הכי כתב רחמנא איש למעוטינהו: וכי ממעט להו ודאי מתנופה קא ממעט להו דאע"ג דעבדי בה מעשה בהן במקום העמדתו בבהונות ובתנוך וביציקת הראש אפי' הכי לא נעביד ביה תנופה וקא ממעט ליה מדכתיב אותו לאשם והניף אשם טעון תנופה ואין איש טעון תנופה:

פסקה ז

לפני ה' במזרח לפי שהשכינה במערב. ואי קשיא לך מאי דאמרינן בפ' צו את אהרן בענין הגשת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. אי לפני יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן מערבית דרומית אלמא לפני ה' במערב משמע: הא מילתא במנחות מתרץ לה פרק כל המנחות [סא.] דהתם משום (דמטמא) [דמנחה] איקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית אין לו יסוד ומשום הכי מגישה בקרן מערבית דרומית לקיים את שני המקראות לפני ה' במערב ופני המזבח בדרום אבל קרן דרומית מזרחית לא ואע"ג דמזרח קרינא ביה לפני ה' משום דלא הוה ליה יסוד וכיון דמזרח קרינא ביה לפני ה' כל היכי דאיפשר ליה במזרח לא מעייל ליה לגואי במערב. חדא דתפסת מרובה לא תפסת. ועוד דקא בעו למהדר לאחוריה ולאתויי מקום שחיטה לצפון וכל שכן הכא דמצורע דבעי עמידה בהדייהו לא מצי עייל משער ניקנור ולפנים עד דעביד מתן בהונות ותנוך:

פרק ג

פסקה א

ת"ל קדש קדשים. ואת דמו יזרוק פי' בפרשת צו את אהרן. וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא וכתי' התם ואת דמו יזרוק לרבות כל האשמות ואשם מצורע וכו':

פסקה ב

כשהוא אומר לכהן הכהן יקדום כלומר דבר המכשירו לכהן הוא יקדום ומאי ניהו דם הניתן לגבי מזבח שבכל מקום הוא מכשיר את הבשר לכהנים: קדש קדשים לרבות לוג שמן של מצורע פי' שהוא לכהן לאחר מתנות הראש כחטא' ואשם:

פסקה ד

ומצורע טובל בלשכת המצורע מפרש במסכת יומא פרק אמר להם הממונה [ל:] משום דמצורע דייש בטומאה ואימור דנגע בטומאה אחר שטבל בשביעי:

פסקה ה

יכול על תנוך האזן ממש ת"ל תנוך הא כיצד זה גדר האמצעי פי' הגדר השני הסמוך לגבוה ואיני יודע מאין לו כי נוך לשון גבוה הוא ושמא מוציא אותו מלשון נאספו עלי נכים שפירושו אנשים קשים מאד וכן הגבוה של האזן הוא הקשה שבאזן ואעפ"י שהגדר האמצעי קשה כמותו אי אתה רשאי להורידו למטה אלא על מקום הנראה ראשון הוא נותן. אי נמי אמרינן איבעי האי או האי להכי כתב רחמנא תנוך דמשמע תוך נוך וכך היא מצותו על הגדר האמצעי. וכן על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית זהו פרק האמצעי שהגודל דומיא דאוזן והכי איתא בפרשת מילואים גבי אהרן ובניו:

פסקה ו

מלוג שמן ויצק חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו פי' כיון דדרשינן לעיל הוא פרט לשחסר כל שהו לא סגיא דלא ממלא ליה מיהו כיון דכתיב מלוג השמן ויצק דמשמע אפילו ממקצתו אמרינן שאם נשאר ממנו ישלים עליו ואינו צריך להחליף את כולו לכתחלה ואימתי הוא משלים עליו על שלא יצוק ממנו על כפו דהכי כתיב קרא מלוג השמן ויצק אבל משיצק אם נשפך ממנו כבר נדחה לגמרי: ר' שמעון אומר עד שלא יצק נתן ממנו כלום ימלאנו. קסבר יציקה לא הויה התחלה עד דעביד ויהיב מיניה הזאות. וכי כתיב מלוג השמן קודם וטבל והזה כתי' אבל משטבל והזה ממנו כלום שוב אינו ממלא:

פסקה יא

אין לו בהן יד ובהן רגל וכו' רבי שמעון אומר אם נתן על שמאל יצא: נראה לי טעמא דר' שמעון דקסבר דכיון דאין לו בה סימני השמאל נעשה לו ימין כדאמרינן לגבי תפלין באטר שמניח על ימינו שהוא שמאלו. והכא נמי שמאלו נעשה ימין. וטוב מזה שאמרו בפרק נגמר הדין [מה:] דקסברי ר' אליעזר ור' שמעון לא בעינן קרא כדכתיב לעיכובא אלא למצוה דקסברי שני כתובין הבאים כאחד מלמדין וגמרינן מרוצח ומגואל הדם וגו' כדאיתא התם. ור' אליעזר ור' שמעון לא בעינן קרא [כדכתיב] ובהא פליגי דר' אליעזר סבר על מקומו עדיף דהא ידו הימנית הוא ואע"ג דליכא בהן. ור' שמעון סבר שמאל עדיף דהא ידו הימנית היא ומקיים בה מצות בהן: אבל ת"ק סבר בעינן קרא כדכתיב הילכך אין לו טהרה עולמית וזה עיקר. והטעם שבפנים אינו כלום שהרי מ"מ ידו הימנית קיימת היא ואמאי נעשית שמאלו ימין:

פסקה יב

ומעלה עליו כאילו לא כפר כפרה גמורה שחסר מצות יציקה ואעפ"י שהן שיירי מצוה. ובמסכת יומא [סא.] מפרש טעמא לר' יוחנן בן נורי משום דכתיב מיתר והנותר משמע לשון מותרות דבר שאינו מן העיקר:

פסקה יג

(אלא) מטומאתו [ולא] מזובו שאם היתה לו זיבה בתוך ימי נגעו וכשטהר יביא קרבן על שניהם וקמ"ל שחלה עליו טומאת זיבה על טומאת נגע אעפ"י שהיא חמורה ממנה: וטוב מזה הפירוש כענין שאמרנו בפ' זבים וכי נטהר הזב מזובו ולא מנגעו שאין נגעו מעכבו מספירת זובו. והכא נמי עלה על המטהר מטומאתו יכול הוא ליטהר מנגעו אעפ"י שהוא טמא בזיבה לומר שיעלו לו ימי ספירת נגעו מתוך ימי זיבתו ולכשיטהר יביא קרבנותיו מיד:

פסקה יד

והעלה את העולה אעפ"י שקדמה לחטאת והיינו דאמרינן בפסת שני מאי והעלה שכבר העלה כלומר אעפ"י שהעלה אותה כבר. דסד"א זאת תהיה תורת המצורע עיכובא הוא וכסדרן נמי מעכבי קמ"ל דלא מעכבא: והעלה את העולה מלמד שאיברי העולה קודמין לאימורי חטאת פי' מדכתיב בה כפרה בהעלאה דכתיב והעלה את העולה ואת המנחה וכפר משמע כי היכי דכתיב כפרה בחטאת הכי כתיב כפרה בעולה לומר שאינו גומר מעשה חטאת עד שיגמר מעשה עולה: אי נמי דהאי וכפר בתרא נמי אחטאת קאי וה"ק והעלה את העולה והדר וכפר דהיינו חטאת ומאי ניהו אימורין: אמר ר' שמעון למה חטאת דומה וכו' הילכך הדורן הגדול יכנס ראשון אחר הריצוי מיד ומאי ניהו איברי עולה והריצוי כבר נעשה קודם החטאת שהוא מכפר:

פרשה ד

פסקה ג

אבל עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. ורבנן סברי אפילו הכי כי האי גוונא נמי נותן ערך עני דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר והאי נמי נודר הוא ונראה לי כי העשיר שהעריך את עצמו משלים את השאר משלו:

פסקה ד

ולקח כבש אחד לאשם בעני ומה ת"ל אחד אלא זה מביא בהשיג יד פי' בדלות ומטמא מקדש מביא בדלות מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד. שתי תורים חטאת ועולה תחת חטאת כבשה אף זה שהוא עני יביא שתי תורים תחת חטאת של כבשה ויהיו אחד עולה ואחד חטאת והעולה האחרת שהוא מביא תחת הראשונה של שעיר תעשה חובה כמו כן ונמצא מביא שלשה תורים חטאת אחת ושתי עולות: ת"ל כבש אחד אשם אם אינו ענין לאשם שהרי אינו מתחלף בעני תנהו לתורים שלא יביא מהם אלא עולה אחת תחת העולה שבעשירות: אמר לו ר' עקיבא וכו' אף זה יביא כל השג יד. ואם יוכל להביא שני קרבנות בעשירות יביא ת"ל אחד וכו' וערכין שהוא מביא כל השג יד פלוגתא דר' ורבנן היא במס' ערכין פ' אין בערכין [ז:] דתנן היו בידו חמש סלעים ר' מאיר אומר אינו נותן אלא אחד וחכמים אומרים נותן את כולם והא דלא כר' מאיר. פ"א בדברי ר' נחוניא מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד אף זה יביא שני כבשים תחת אחד של עשירות ויהיה אחד לאשם ואחד לעולה ולכך אמר והעולה תעלה חובה כלומר שהעולה הזו תהא במקום עולה של עשירות: ועולת העוף שהוא מביא לכפלו הוא מביא תחת החטאת שבעשירות מכל מקום כל קרבנותיו של עני כפולין שהרי מצינו כשהוא מביא עוף מביא שתי תורים לכפילה אף כשיביא כבש יביא שני כבשים והכפל יהיה עולה לחובתו: והכי קאמר לו ר' עקיבא מה שהקש' לו: מ"מ הסוגיא השנויה למטה על דרך הטעם של רבי נחוניא היא שנויה דדרשינן לקמן: ושתי תורים או שני בני יונה שנים מביא ואינו מביא ארבע:

פסקה ח

והדין הוא זה מביא מהשג יד מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד וכו': ולא אקשינן הכא מה מטמא מקדש מביא שנים תחת כל כפרתו וכו' כדאקשיה ר' עקיבא לר' נחוניא מאי טעמא דהא סוגייא כולה ר' נחוניא קתני לה. והכי קאמר למדנו לכבש האשם שאינו כפול. ומה טעם מפני שאין האשם מתחלף מעשירות לעניות אבל חטאת ועולה שאם מתחלפין לעוף יביא ארבעה תחת שנים ויהא שלשה עולות וחטאת אחת אבל שתי חטאת לא לפי שאין מוסיפין על החטאת כלום. ת"ל שתי תורים וכו':

פסקה יג

את אשר תשיג ידו מה ת"ל שיכול אימתי אני אומר יגמור בעשיר בזמן שהתחיל בעשיר פירוש בזמן שהתחיל כמו כן בעשיר כלומר שיהא עשיר מתחלתו ועד סופו אבל הביא אשמו עני ואח"כ העשיר מניין שיביא בעשיר ת"ל את אשר תשיג ידו כלומר כל מה שתשיג ידו והאי סתמה כולה ר' שמעון היא דאמר אשם לא קבע אלא חטאת קבעה בעשירות ודלות. ופלוגתייהו בכריתות [ט:] ובמשנה נגעים [פי"ד מי"א]:

פסקה יד

יכול אפי' הביא קרבנות עני והעשיר יביא קרבן עשיר ת"ל את האחד חטאת ואת האחד עולה שממין חטאת יביא עולה פירוש יכול אפי' הביא עיקר קרבנו עני דהיינו חטאת והעשיר יביא עולת עשיר ת"ל וכו' כיון שהחטאת עוף עולה נמי הויא עוף: על המנחה שתקדום מנחה לחטאת העוף האי קרא בסוף פרשת דלות הוא דכתיב ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה על המנחה שמע מיניה שכבר קדמה:

פסקה טו

יכול אף יולדת שהביאה את קרבנה עניה והעשירה תגמור בעניה ת"ל ואת אשר לא תשיג ידו מיעט ליולדת שאף על פי שהביאה חטאת בשעת עניה כיון שהעשירה בשעת הבאת עולתה תביא אותה בעשירות. ונראה לי הטעם מפני שחטאתה של יולדת אף בעשירות עוף הוא הילכך אין חטאת ראויה לקבעה בעניות לעוף:

פסקה טז

א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה פי' אם פטרה בגט קודם הבאת קרבנותיה אינו חייב להביא עליה כלום שכך כותבת לו בשובר כתובתה ואחרן דאית לך עלי מקדמת דנא כלומר יהא תביר וחליף מינך ומאי לפיכך ה"ק כיון דאמרת דבעל חייב להביא קרבנות אשתו כשהיא כותבת לו שובר על כל החוב שיש לה עליו היא כותבת לו והכל נכנס בכלל ואחרן דאית לך עלי. שאלו לא היה בעל חייב עליהם אלא שהוא רוצה מהם כדי להאכילה בזבחים כאדם שרוצה לפטור חבירו מקרבנותיו זה מכיון שאמר הריני מביא עליה אעפ"י שפטרה בגט וכתבה לו שובר אינו פטור מקרבנותיה שאם אינם מכלל חוב כתובתה אלא נדר בפני עצמו הוא ועכשו שאמרנו לה מחוב כתובתה חייב בתנאי בית דין כשאר תנאי כתובתה. ולפיכך הוא מביא עליה קרבן עשיר כי הוא שחייב בקרבנות והרי הוא עשיר: הילכך כי כתבה ליה שובר על כל תנאי כתובתה כתבה ליה. ומאי דפרשינן דבתנאי בית דין הוא חייב עליה בקרבנותיה איתא בבבא מציעא [קד.] דתניא אמר ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן הקרבנות שהיא חייבת פי' קודם נישואיה שכן כתב לה אחריות דאית עלך מקדמת דנא עלי. וילפינן מינה התם דר' יהודה היה דורש לשון הדיוט הך גירסא כרבינו חננאל היא:

פרשה ה

פסקה א

כי תבאו אל הארץ יכול משבאו לעבר הירדן מיד יהו בתיהם מטמאים בנגעים ת"ל אל הארץ המיוחדת החשובה מכל מארצות וזו היא ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש והכי איתא בספרי בפרשת בכורים יכול משבאו לעמון ומואב כדכתיב והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו ואף היא היתה זבת חלב ודבש. ואני תמיה מה כבשו ישראל מארץ בני עמון והלא חשבון ובנותיה מארץ מואב היו וכן מצינו בימי יפתח שאמר לו מלך בני עמון כי לקח ישראל את ארצו בעלותם ממצרים ועתה השיבה אתהן: ואיפשר כי מואב ובני עמון מפני שהיו אחים מלך אחד מולך עליהם ופעמים שהיה המלך ממואב ופעמים שהיה המלך מבני עמון: ובימי סיחון היה מלך ממואב ונלחם עם סיחון ולקח מידו את חשבון ואת כל גבולה שהיו למואב ולבני עמון. ובימי יפתח היה המלך מבני עמון והיה תובע את ארצו ואת ארץ מואב מיד יפתח וזהו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון:

פסקה ב

לאחוזה עד שיכבשו כלומר לאחוזה ומשמע עד שיכבשו שאינו מקפיד אלא על הכיבוש לפי שכיון שכבשוה מיד היתה אחוזתם: ומניין אתה אומר כבשו ולא חלקו וכו':

פסקה ד

פרט לנגעי אונסין מפרש בהוריות [י.] פרט לנגעי רוחות ולנגעי כשפים אבל אונסין אחרים כגון מחמת מלחת או מחמת דברים אחרים המזיקין את האבנים כדאמרינן לעיל בתחלת נגעים לא אם אמרת בזבים שלא טמא בהם אונסין תאמר בנגעים שטמא בהם אונסין: ובאסדא רפסודות והן חבילה של קורות זו בזו ובאות על פני המים. אסדא לשון סדנא כדאמרינן נגדא בסדנא יתיב מדויל ידיה משתלם: ולהביא בית הבנוי על העצים ועל העמודים שהרי בית ארץ הוא:

פסקה ה

ואין ירושלם מטמאה בנגעים לפי שלא נתחלקה לשבטים:

פסקה יב

אפילו חבילי עצים אפי' חבילי קנים אעפ"י שאין מקבלין טומאה. אמר ר' שמעון עסק הוא לפנוי נראה לי דר' שמעון כר' יהודה סבירא ליה ולפרושי טעמא דר' יהודה אתא כלומר שלא אמרה תורה ופנו את הבית אלא להתעסק בפנוי ושמא בין כך ובין כך ילך לו הנגע מן הביא או יכהה מירקרק או מאדמדם לשאר מראה ירוק ואדום על ידי תשובתו של בעל הבית. אמר ר' מאיר וכי מה מטמא וכו' ר' מאיר לית ליה דר' יהודה ולא דר' שמעון. ולא ימתין לו הכהן לחבילי עצים וחבילי קנים ולא לכל דבר שאינו מקבל טומאה אלא לכלים המקבלים טומאה: אם כן חסה תורה על ממון הבזוי פי' שלא לאבדו מיד כי כלי חרס כיון שנטמא מיד הוא אבוד לטהרות. וא"ת הרי ביתו ממון החביב ולא חסה עליו התורה לנתצו התם לאחר שלש שבועות הוא. וכיון שהיה לו לחזור בתשובה ולא חזר ינתץ את ביתו אבל טומאת כלי חרס אם אינו ממתין לפנוי יהא אבוד והתורה חסה עליו שמא יחזור בו:

פסקה יג

ואח"כ אחרים כיוצא בהם כלומר כמו שממתינין לזה כך ממתינין לחתן ולרגל. וכבר דריש ר' יהודה מדרש זה מביום הראות בו יש יום שאתה רואה וכו' אלא שאותו המדרש נדרש לנגעי גופו וזה נדרש לנגעי ביתו שכשם שממתינין לגופו בחתן וברגל כך ממתינין לנגעי ביתו ולרגל ומשניהם נלמוד לנגעים:

פרשה ו

פסקה ד

ומראיהן שפל מן הקיר אפי' על אבן אחת מן הקיר דריש דהוה ליה למיכתב בקיר אלא מן הקיר אפי' על אבן אחת מן הקיר:

פרק ד

פסקה ב

כותל הסמוך לאויר פירוש לאויר חצר חבירו:

פסקה ד

והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אתהן מחוץ לכל העיר ואין אדם מחוץ לכל העיר אלא חוץ לכל עיירות המוקפות חומה. עיר משמע כל עיר לבד מערי הפרזי: אל מקום טמא שיהא מקומן טמא פי' שמטמאות באהל כדדרשינן באדם. מושבו שיהא מושבו טמא: ר' יהודה אומר לרבות את הנטול כלומר אפי' נטלו ממקום השלכתו יהא המקום טמא וגזירת הכתוב הוא שיהא מקומם טמא:

פסקה ו

אי עפר יכול את הנושר מאליו כגון שהוא מכה במקום זה ועפר נושר מאליו ממקום אחר: ת"ל אשר הקצו כלומר אותו בלבד הנופל מתחת הקרדום. ולא את הצרורות של אבן אעפ"י שיוצאות מתחת ידו דעפר אמר רחמנא ולא צרורות: פירוש אחר אי עפר יכול הנושר פי' שנשר קודם לכן ת"ל אשר הקצו אותו שנשר בשעת קציעה:

פסקה ח

קורדימים עשוין כעין טבלאות והן של חרס:

פסקה ט

אפי' מדד פי' בערוך קווזות אדמה ובלשון ישמעאל מדד:

פרשה ז

פסקה ו

הנח לו אין זה מקומו כלומר אינו מדבר אחר חליצה וקצוע כמו שנראה לך אלא בפושה בתוך שבוע שני הוא מדבר כמו שאנו עתידין לומר: והטעם שאילו נאמר אינו נותץ אלא הפושה אחר חליצה וקצוע לא היה צריך לומר שהרי כתי' ואם ישוב הנגע ופרח דמשמע דחזר ופשה: אי נמי דילפינן צרעת ממארת דבתים מצרעת ממארת דבגדים מה להלן עשה עומד בשני כפושה בשני וכו' כדאית' לקמן:

פסקה ז

הן אם הקל בפושה בראשון פי' ודי לו בחליצה וקצוע שהרי הקל בעומד בו ודי לו בהסגר נקל בפושה בשני שהרי החמיר בעומד בו שאפילו עומד צריך חליצה וקצוע והאיך יהיה הפושה כעומד: זו היא שיבה זו היא ביאה פי' ילפינן ובא מושב מה שיבה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח וכו'.

פסקה ח

ת"ל ואם בוא יבוא במה פושה מדבר אם בפושה ראשון הרי כבר אמור וכו' אומר אני כי סירכא דמלת' נקט ואתא דבלאו הכי בפושה לא איפשר לאוקומי' כלל דהא כתי' בהדיא ואם בא יבוא וראה והנה לא פשה הנגע בבית אלא שבא בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ומצאו עומד: נראה לי דמדכתי' ואם בוא יבא משמע בביאה ראשונה ובביאה שניה. ואם לא פשה אלא שתי ביאות הללו מה יעשה הריני דן וכו' ויהיה עומד כפושה בתמי'. אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח וכו': ופשטיה דקרא לפום מדרשיה הכי הוא. ואם בוא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בשתי שבועות. אי נמי אחרי הטוח את הבית ולא רוזר בו הנגע וטהר את הבית כי נרפא הנגע. וההוא ונתץ את הבית דכתי' אחר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע לאו על ההוא פשיון קאי כפום משמעותיה אלא על החוזר אחר חליצה וקצוע הנזכר למעלה מזה. וכבר אמרנו כי [ובא] הכהן [וראה] והנה פשה אין כאן מקומו שלא היה ראוי להפסיק בין הכתוב העליון לונתץ הבית: וכללא דמילת' אין נתיצה אלא לאחר חליצה וקצוע וטיחה והסגר שבוע שלישי:

פסקה יב

ומנין לכהה בשני והולך לו שהוא קולפו וטעון צפרים ת"ל ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר פי' דהוה ליה למכתב ולקח לחטאתו אלא לרבות בית אחר שלא נעשו בו כל הדינין האמורים למעלה וקאמר טעון צפרים. וכיון דכתבי' רחמנ' בתר תרי שבועות שמעינן דכהה והולך לו בשני הוא דטעון צפרים אבל כהה והולך לו בראשון אינו טעון צפרים מיהו קליפה מיהא בעי. ונפקא לן מדכתיב אחרי הטוח הבית וטהר משמע דאין טהרה אלא לאחר טיחה ואין טיחה אלא לאחר קיצוע דהיינו קליפה. וטיחה אחר קיצוע משמע בין קיצוע לאחר חליצה וקיצוע בלא חליצה לפי שאי איפשר לקיצוע בלי חליצה ואי איפשר לחליצה בלא קיצוע שכיון שטעון חליצה החמורה כל שכן שהוא טעון קצוע וטיחה הקלים: מכאן אמרו עשרה בתים הן וכו' פי' בתים שנגמר דינם או לטומאה או לטהרה קא חשיב. הלכך כהה והולך לו דשבוע ראשון ושבוע שני הרי כאן ארבעה שנגמרין לטהרה שתים מהן בקליפה וטיחה ושתים בקליפה וטיחה וצפרים: השלש זוגות האחרונות יש בכל אחת מהן אחת שנגמרה לטומאה והיינו חזר נותץ. ואחת שנגמרה לטהרה והיינו לא חזר טעון צפרים: אבל חולץ וקוצה וטח שהן קודם הנתיצה אינם מן החשבון לפי שלא נגמר דינם לא לטומאה ולא לטהרה:

פרק ה

פסקה ב

ר' ישמעאל אומר ארבעה אחת לכל פיאה ופיאה פירוש לכל רוח ורוח כדכתי' ולפאת ים ולפאת צפון: ור' ישמעאל ור' עקיבא לטעמייהו דפליגי לעיל במגע דר' ישמעאל סבר אפילו על אבן אחת טמא ור' עקיבא סבר בעינן על שתי אבנים ולתרוייהו בעינן שיהו כל הארבע קירות ראוין לנגע הילכך לר' ישמעאל צריך שיהו בבית ארבעה אבנים ולר' עקיבא צריך שיהו בו שמונה אבנים:

פסקה ג

אבניו שלו עציו שלו מלמד שגורר ומוציא פי' גורר במגרה לפי שאינו נותץ אלא חלקו ומניח חלק חבירו: אבניו כל אבנים שנבנו עמו פי' מדלא כתיב ונתץ את האבנים כדכתיב בחליצה ש"מ כל אבניו קאמר: ומאי דקאמר שנבנו עמו למעוטי אותם שהכנים לו משנבנה כדאיתא בסמוך אבניו ולא אבנים שהכניס לו משנבנה: קשיא לי הא דתנן במשנת נגעים בית שלא היו בו אבנים ועצים ונראה בו נגע ואחר כך הביא בו אבנים ועצים ועפר טהור טעמא דהכניסם בו משנראה בו נגע אבל קודם שנראה בו נגע אעפ"י שכבר נבנה טמא: ואומר אני דלענין איטמא בנגע כיון דבשעת הנגע היו בו אבנים ועצים ועפר טמא מיהו כי (לא) אתו לידי נתיצה אינו נותץ אלא אותם האבנים והעצים שהכניס בו בשעת בנין וטעמא דמילתא דכתיב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו אבני הבית משמע אותם שהן עיקרו של בית ומאי נינהו אותן שנבנו עמו: עפר והוציא אל מחוץ למחנה ולא עפר המתכות שלו הא נמי משום הכי משמע ליה עפר שהוא עיקרו של בית ולא עפר שנתך ממנו מאליו כבר קודם נתיצה אלא אותו שנשר בשעת נתיצה: גם זה יש לפרשו כעין שפירשנו למעלה שהעפר הנתך מאליו שלא מחמת המכה אעפ"י שנושר בשעת נתיצה אינו צריך להוציא אל מחוץ למחנה וטעמא מאי משום דכתי' ונתץ על העצים ועל האבנים ועל העפר משמע אותם הנושרים מחמת נתיצה. והוא הדין לאותן שהכניס לו משנבנה שאינו צריך נתיצה דהא כתיב עפר הבית. והכי אמרינן עפר כל עפר שנבנה עמו: אם נאמר בחליצה למה נאמר בנתיצה ואם נאמר בנתיצה למה נאמר בחליצה: נראה לי דעל עפר קאמר דאי על עצים הנהו ודאי בחליצה ליתנהו כלל. ואי על האבנים אי לא כתיבא חליצה מהיכא אתיא. ואי לא כתיבה נתיצה מהיכא אתיא נתיצה לעצים דהא (איתנהו) [ליתנהו] בחליצה:וכיון דלא סגייא ליה דלא למכתב נתיצה בשביל עצים היכי מכתבא בלא נתיצת הבית אלא על כרחך על עפר לחודה קאמר דכיון דכתביה בחליצה למה ליה למהדריה בנתיצה. ממילא ילפינן ליה מחליצה מה להלן עפר עם אבנים אף כאן עפר עם אבנים. ומה התם ממעטינן עפר הנושר אף כאן נמי ממעטינן: וכיון דחד נינהו למה ליה למכתבינהו בתרויהו. הדר אמר לפי שיש בחליצה וכו'. האבן שבזוית כל רוח נקרא זוית:

פסקה ד

ימי הסגיר אותו ולא ימים שקלף את נגעו פי' שאם קלף את נגעו בתוך ימי הסגרו והשליכו לחוץ הנכנס לתוכו אעפ"י שעבר עליו בלאו כמי שקצץ את בהרתו דהכי דרשינן בספרי בפרשת השמר בנגע הצרעת. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין ת"ל כאשר צויתים. ואעפ"י שעבר עליו בלאו בקליפת הנגע אפי' הכי הבא אל תוכו לא קנסו בו. כי בטומאה שבאדם גופיה שקצץ בהרתו קנסו טומאה בגופיה. אבל ביתו אנוס הוא: ואי קנסינן ביה טומאה השתא מטמו אינשי טובא דלא פשעו ביה דכל דעייל מיטמא ואע"ג דלא עבד בה מידי ומשום הכי מוקמינן לה אדאורייתא: או יכול שאני מוציא את המוחלט שקלף את נגעו מוחלט הוא הנגמר דינו לחליצה אם קלף אותם האבנים והשליך מקום הנגע בחוץ עדיין הבית טמא שהרי כל אותם האבנים שהיה בהן הנגע טמאות והעפר שבסביבותיהם טמא. וכתיב והשליכו אותם אל מקום טמא שיהא מקומם טמא: עוד נראה לי שאעפ"י שקלף את נגעו והבא לתוכו אינו טמא מ"מ לא ניצל מהסגרו עד שישלים כל השבעה: וקרוב אני לומר שכל טומאתו עליו חוץ מן הבא אל הבית שאינו מטמא אלא לענין הסגר וחליצת אבנים והעפר ואם חזר בה הנגע לאחר חליצה דינה שוה למי שלא נקלף לנתיצה ולכל דבר: ואם ישאל השואל והלא אמרנו בנגעי טומאת אדם שהתולש סימני טומאה מתוך נגעו תוך ימי הסגרו שהוא טהור. התם סימני טומאה קאמר שעדיין לא התחילה טומאתו הילכך דינו כמי שלא בא אצל כהן אבל אם קצץ בהרתו בתוך ימי הסגרו טמא טומאת הסגרו לעולם על שיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו לר' אליעזר. או עד שתפרח בכולו לרבנן וטעמא דמילת' דאמרינן אי הוה נגע קיים דילמא אתיליד ביה מחיה או שער לבן. וראיה לדבר דתנן במשנת נגעים התולש סימני טומאה [והכוה] את המחיה עובר בלא תעשה ולטהר עד שלא בא אצל כהן טהור ולאחר חלוטו טמא: אמר ר' עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ולר' יהושע בהולכין [לנדבת] בתוך הסגרו מהו אמרו לו לא שמענו וכו'. מאימתי הוא טהרתו ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס: מי שהיתה בו בהרת ונקצצה טהורה קצצה מתכוין ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו הני תרי פסקי פסקא קמיית' בתולש סימני טומאה מתוך נגעו שהוא מוחלט. ובתריית' על כרחיך בקוצץ בהרתו תוך ימי הסגרו היא דאי עד שלא בא אצל כהן אפי' תלש סימני טומאה נמי טהור כדאמרן. ואי בבהרת שפשתה והוחלטה תרי למה לי במוחלט אלא ש"מ בתוך הסגרו היא וקמיית' להודיעך כחו דר' אליעזר דאפי' במוחלט נמי מיקל ובתרייתא לרבנן דאפי' במוסגר נמי מחמרי' הילכך בבית נמי אמרינן כי האי גוונא:

פסקה ו

אין לי אלא אוכל שוכב מנין ת"ל והשוכב בבית וכו' אין לי אלא אוכל ושוכב פי' עדיין אני אומר שהשוכב מוסף על האוכל כלומר שהאוכל צריך שיהא שוכב שצריך כבוס בגדים תלמוד לומר יכבס בגדיו ריבה פי' ואם השוכב היה מוסף על האוכל לא היה לו לכתוב אלא כבוס בגדים אחד לשניהם והאוכל והשוכב בבית יכבס בגדיו אלא מדכתי' וכבס בגדיו ש"מ או האי או האי קאמר. ומדאתרבי אכילה בלא שכיבה או שכיבה בלא אכילה לכיבוס בגדים (הם) [גם]הכי איתרבי שוהה אעפ"י שאינו לא אוכל ולא שוכב דמאי אולמא דאכילה או שכיבה לחודה משהיה:

פסקה ח

ואם סופנו לרבות האוכל אעפ"י שאינו שוכב מה ת"ל האוכל והשוכב כלומר למה הוצרכו שניהם לומר והלא כח אחד לשניהם והיו למדין זה מזה אלא ליתן שיעור לאוכל כדי שיאכל שוכב פי' שלא תאמר אכילה האמורה בכל מקום בכזית והאיך נמי אם שהה כדי אכילת כזית יהא טעון כבוס לכך נאמר והאוכל והשוכב אכילה שצריכה שכיבה פי' היסבה ואי זו זו אכילת פרס שיעור ארבעה ביצים. והכי איתא בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין [פג.]: פת חטים ולא פת שעורים מיסב ואוכלה בליפתן. אני אומר דכל אלו למעט בשיעור ומפיק להו משוכב דבעינן שיעור אכילה דרך הנאה כדי שיאכלנו מהרה כל כבוס בגדים האמור בתורה להחמיר ובזה להקל אפי' לבוש עשרה וכו' פי' הנושא את הנבלה ואוכל את נבלת עוף טהור וכיוצא בהם שטעון כיבוס בגדים נאמרו להחמיר על הבגדים לומר שמקבלין טומאה להיות ראשונים מפני חיבוריהן וכאן נאמרו להקל מפני כי חיבוריהן שאם לא היה לובשן אלא שיכניסם עמו על כתפו יהיו טמאין מיד וכשהוא לובשן אינו מיטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס ואפי' לבוש עשרה סבניקין ועטוף עשרה פליונות: שהייתי סבור לומר כיון שאינן צורך לבישתו אותם שהם יתירים עליו נחשוב אותם כאילו הן על כתפו ויהיו טמאים מיד אפי' הכי אינם טמאים עד שישהה. הרי חיבורו גרמה להם טהרה. סבניקין הוא סבנית' האמורה במסכת שבת פרק חבית [קמז:]:

פסקה י

יכול יהו הבהמה והגוי מצילין בגדים שעליהם בבית המנוגע פי' מליטמא מיד ת"ל יכבס בגדיו מי שטעון כבוס צריך שהיה מי שאינו טעון כבוס אינו צריך שהיה. ושאינו טעון כבוס הוא כגון בהמה וגוי שאינם מוזהרין על הטומאת כלל אינו צריך שהיה והם טהורים והבגדים טמאים מיד. מכאן אמרו וכו' על ר' יהודה קאמר דאיהו יליף טעמ' מבהמה וגוי:

פסקה יד

צפור שחייה חוץ לכל העיר ואיזו זו דרור: יש מפרשי' שהוא שלו כמו שאמרנו באדם ואותו השלו אינו מצוי ביישוב כלל ולכך נקרא דרור שאין יד אדם מושלת עליו כמו שהיא מושלת על שאר עופות לפי שאין מקננין בטפוחים ובבורות ובמגדלות. ולזה הפי' לא סביר' ליה כר' ישמעאל דאמר למה נקרא שמו צפור דרור שדרה בבית כבשדה. ויש שחייה חוץ לכל העיר זהו צפור דרור שדרה בבית כבשדה ומפני שהיא מביאה מזונות מן החוץ ואינה אוכלת כלום מכל מה שבבתים ושבחצרות ומפני כך היא דרה בבית בלי פחד כבשוק ולזה הפי' אין זה שלו:

פסקה טז

להורות מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו: וכן גרסינן בחגיגה ירושלמי פר' אין דורשין אמר רב אין אדם רשאי לומר דבר בנגע הצרעת אלא אם כן ראה או שימש: כיצד הוא עושה בתחלה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים: למדנו שאעפ"י שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין את הכל דמדעתו אינו רשאי לעשות בהם מעשה אלא על ידי פתיחת רבו: ומפיק טעמי' הכא מדכתיב להורות עד שיורנו רבו:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה