אור ברסלב
ראב"ד על ספרא קדושים › פרק ד

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

קדושים · פרק ד

פרשה ב

פסקה א

מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנוי ומשוקץ חרס ותועבה פי' דכתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול הרי שהעול נקרא תועבה וכתיב כל תועבת ה' אשר שנא וכתיב נמי שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא וגורם לחמשה דברים מטמא את הארץ שכיון שהעול נקרא תועבה הרי [הוא] כעובד ע"ז שגורמת לכל הדברים הללו כמו שמפורש בתורה ובנביאים בכמה מקומות:

פסקה ה

לא תלך רכיל שלא תהא רך לזה וקשה לזה פי' רך ואזיל: ד"א לא תלך רכיל שלא תהא כרוכל שהוא מטעים דברים והילך פי' זו רכילות דברים ממש. ולפי שהרוכל המחזר בעיירות עם מיני תכשיטין מוליך חדושין מעיר לעיר כדאמרינן ממהדרי מילי שהוא מספר בעיר הזאת מה שראה באחרת וכן מספר בעיר אחרת מה שרואה בזו ולפיכך דמה הרכילות לרוכל כי המוליך רכילות מגיד לזה מה ששמע מזה:

פסקה י

לא תקום ולא תטור עד היכן היא כחה של נקימה אמר לו השאילני זו היא הנקימה. יש שמתמיהין בדבר הראשון שלא השאילו והיה תחלה לקלקל אינו עובר בכלום והשני עובר עליו בלאו: ואין כאן דבר תימה שהראשון שלא השאילו לא משום נקימה ולא משום שנאה עשה שהרי אוהב לו מתמול שלשום אלא שחשש להפסד החפץ שלו שמא יפגם או שמא יפשע בו ויאבד או שמא תפסד החפץ לכך הוא מנעו ממנו ולא משום נקימה. ואם הראשון מנעו ממנו משום איבה כל שכן שהוא עובר משום לא תשנא את אחיך ומשום לא תקום ואעפ"י שלא הזכיר הנקימה בפיו כי הב"ה בוחן לב חוקר כליות: נוקם ונוטר לאחרים פי' לגוים:

פסקה יב

ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעביד. כלל גדול הוא לרובי המצות. בין עזאי אומר זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים בדמות אלהים עשה אותו זה כלל גדול מזה פי' שאלו מן הפסוק הראשון לא שמענו אלא כמוך הרי שנתבזה הוא או נתקלל הוא ונגזל ונחבל יתבזה חברו עמו ויתקלל עמו ויחבל עמו לכך נאמור בדמות אלהים עשה אותו. את מי אתה מבזה ואת מי אתה מקלל דמות דיוקנו של מקום זה הכלל גדול מן הראשון:

פסקה יד

על בהמות אחרים פי' על בהמת גוים וקא דריש הכא שאפי' בהמת גוים על בהמת גוים לא ירביע שלא במינה: ונ"ל שאף בהרכבת האילן שלא במינו נותנין זה הדין שלא ירכיב ישראל אילן באילן שלא במינן אפי' לגוים דכתיב את חוקותי תשמורו. ודוקא בהני תרתי שהגוים מוזהרין עליהם כישראל מימות אדם הראשון דכתי' תוצא הארץ נפש חיה למינה. וכתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי: והיינו דדרשינן את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר. אבל לבישת שעטנז וכיוצא בו שאין הגוים מוזהרין עליהם אין ישראל נמנע מלעשות לגוים ומזמיני' אותם להם:

פסקה טז

מנין שלא יקיים פי' אם עושה מעשה בקיומו כגון שמחפת עליו את העפר וכגון שגודר סביבותיו לשמרו הרי הוא לוקה עליו ואינו עושה מעשה בו אלא זרעו לאחרים וכשראה היה טוב בעיניו ורוצה בקיומו הרי יש עליו איסור לאו אעפ"י שאינו לוקה שנאמר כלאים שדך לא וכו'. לא אמר אלא משום כלאים פי' דכתיב ביה בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים. והרי אנו סומכין כלאים לשדך לא. כלומר לא הקפיד על הזריעה בלבד אלא כל קיומי כלאים:

פסקה יח

מנין לרבות הלבדים פי' פילטרו"ש בלע"ז ת"ל שעטנז כל דבר שהוא שו"ע טוו"י ונו"ז. משמע מהכא דהכי דריש ליה או שוע או טווי או נוז. ובמס' נדה [סא:] אמרינן והלכתא כמר זוטרא דאמר מדאורייתא שוע טווי ונוז בעינן מדאפקיה רחמנא בחד לישנא: ואיפשר דהכא מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא. מיהו היכא דהוי שוע וטווי חד חד לחודיה וקטר ליה בהדי הדדי ההוא קוטרא עביד להו כאילו הוי שוע טווי ונוז בהדי הדדי מעיקרא: והא מילתא גמרינן לה מדאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית משום דהתם ליכא חבור לא בשועם ולא בטווייתם אלא בנוזם בלבד והוא הקשר וטעמא דציצית הוא דשרי אבל בעלמא הוה אסור מן התורה שמע מינה שהקשר חמור יותר מן הארוג: יכול לא יפשיל את הקופה לאחוריו פי' קופה שיש בה צמר ובגד פשתים שהרי שניהם עולין עליו ת"ל לא תלבש:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה