אור ברסלב
ראב"ד על ספרא צו › פרשה ט

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

צו · פרשה ט

פרק יג

פסקה א

יכול יהא טמא מטמא בשר קדש במשא אפי' אותם שאינם מטמאין את האדם ואינן מטמאין במשא ודין הוא ומה אפר חטאת שאין טבול יום מטמא אותו במגע פי' שהפרה נעשת בטבול יום טמא מטמא אותו במשא אפי' טמא שאין מטמא אחרים במשא הוא מטמא. (אפר פרה) [בשר] הקדש שטבול יום מטמא במגע שהרי שני עושה שלישי ורביעי בקדש אינו דין שיהא כל טמא מטמא אותו במשא מפני חומר בקדש. ת"ל אשר יגע וכו':

פסקה ב

אין לי אלא טומאות קלות כגון טמא שרץ או נבלה שאין מטמאין את האדם טומאות החמורות כגון טמא מת ובועל נדה שמטמאין את האדם וטמאים שבעה אלא שאין מטמאין במשא בחולין מנין שאף בקדש אינן מטמאים במשא ת"ל אשר יגע בכל טמא: מיהו באותן שמטמאי' במשא כגון זב וזבה ונדה ויולדת מטמאים אותו במשא שהרי מחוסר כפרה נקרא טמא אצל קדשים דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה עד שעת כפרה: אמר ר' יוסי מנין לרביעי בקדש שפסול וכו'. ר' יוסי אית ליה מעילות ואיתא להא מילתא בפסחים פרק א' [יח:]. ובסוטה פרק ה' [כה.]:

פסקה ג

אין לי שטעון שריפה אלא הטמא והנותר של שלמים וחטאת שנכנס דמה לפנים מנין שכל אלו שריפה מפורשת בהם ומנין לרבות נותרות של שאר קדשים שישרפו בזמנן. לפי שלמדנו למעלה מבאש ישרף בנין אב לכל הנשרפין שלא ישרפו אלא ביום ושמא לא ריבה אלא אותם הנשרפים שהשריפה מפורשת שתהא שריפתם ביום. ומנין לרבות הנותרות בשריפה. וא"ת קל וחומר הוא לקדשי קדשים מ"מ שאר קדשים לא למדנו שהשלמים חמורים מהן יותר שהן טעונים סמיכה ונסכים ותרומת חזה ושוק ואף לקדשי קדשים נמי דאתו לק"ו בשריפה מיהו דיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא ישרפו אלא לזמן שלמים. אי נמי ממאי דשאר הנותרות בשריפה דלמא בקבורה ת"ל ואם יותר מבשר המילואים ושרפת את הנותר באש שאין ת"ל את הנותר וכו':

פסקה ד

ומנין הלן והיוצא שהם בשריפה מיד. אי נמי מנין שהם בשריפה דילמא בקבורה ת"ל במילואים לא יאכל כי קדש הוא כל שפיסולו בקדש טעון שריפה. לפירוש הראשון נאמר טעון שריפה בשעת פיסולו. ומיהו ביום. לפירוש השני כפשוטו שטעון שריפה ולא סגי ליה בקבורה והפירוש השני עיקר ודבר מענינו הוא דקא בעי בסמוך יכול אף שמתו ושהפילו ושנשחטו בחוץ ישרפו ת"ל הוא: והנך ודאי דממעטינן להו משריפה אבל מקבורה לא ממעטינן להו כדאיתא בתמורה בפ' בתרא [לד.]:

פסקה ה

ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואירע בה פיסול ואשם תלוי שאירע בו פיסול וחולין שנשחטו בעזרה יכול ישרפו ת"ל הוא פלוגת' דר' יהודה ורבנן בהנך תרתי קמייתא בתמורה פרק בתרא ופלוגתא דר' שמעון בחולין שנשחטו בעזרה דפליג התם על רבנן דר' שמעון סבר חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ורבנן בקבורה ורבנן דמתניתי' ר' יהודה היא. והכי מפרש לה בברייתא ולא ידענא טעמא אמאי פליג ר' יהודה בהנך. דבשלמא מתו והפילו ונשחטו בחוץ משום דאין פיסולן בקדש חולין שנשחטו בעזרה לא קדש נינהו אלא פסולי חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי מאי טעמא. ונראה לי דטעמא דר' יהודה משום דכולהו פסולי הקדש מנותר דמילואים קא מרבינן להו דהאי לא יאכל כי קדש הוא במילואים הוא דכתי' הילכך כי מרבינן פסולי הקדש דומיא דמילואים בעינן דודאי קדשים נינהו ולמעוטי הנך דעל הספק באו מתחלתן: והא דתנן (במכות) [מדות פ"ג מ"ב] היתה במערבה של כבש ששם זורקין פסולי חטאת העוף איכא מאן דאמר ר' יהודה קתני לה ובאה על הספק קאמר ואיכא מאן [דאמר] דרבנן נמי מודו בהנך פסולין דאין פסולן בקדש: ולהאי פירושא קשיא לי מאי שנא חטאת העוף דנקט אפי' עולת העוף נמי אלא שהפירוש הזה הוא העיקר. ובפסולי היסח הדעת קאמ' כדאית' בפ' כל שעה [לד.] ואיפשר שהיה הפסלות הזו מצויה בחטאת העוף יותר משאר קדשים מפני שהיא מועטת ובעולת העוף לא היתה מצויה כלל מפני שהיתה נמלקת בראשו של מזבח ולא היה יורד משם עד שהיה מקטירה לפי שאין בה נתוח והפשט כשאר עולות:

פסקה ו

והבשר לרבות בשר הפנימי פי' שאם יצא מקצת האבר חוץ למחיצתו אעפ"י שנפסל מה שבחוץ מה שבפנים לא נפסל: שהיה בדין הואיל והיוצא פסול והטמא פסול מה הטמא מקצת האבר כל האבר המחובר טמא אף היוצא אם יצא מקצתו יהא כולו פסול וכו':

פסקה ז

כל טהור יאכל בשר מה ת"ל כל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל משמע מי שהזבח שלו יאכל בשר וקל וחומר מפסח שאינו נאכל אלא למנוייו ת"ל כל טהור:

פסקה ח

יוצא ולן לאחר זריקת דם פי' אם יצא הבשר או לן לאחר זריקת דמים ואכלו בטומאת הגוף יכול לא יהא חייב עליו משום טומאה ת"ל אשר לה'.

פסקה ט

או יכול שאני מרבה את הפיגול ואת שנמצא בעל מום אם אכלו בטומאת הגוף יהא חייב עליו לאחר זריקה ת"ל מזבח השלמים מיעט: מרבה אני את הלן ואת היוצא שהיתה להם שעת הכושר לטהורים קודם הלינה והיציאה ומוציא אני את הפיגול וכו'.

פסקה י

וא"ת בשר שנטמא לפני זריקה ואכלו בטומאת הגוף אחר זריקת דמים מפני מה חייבין עליו מפני שהציץ מרצה עליה שהציץ מרצה על טמא ואינו מרצה על הפיגול ועל בעל מום: והא דאמרינן שהציץ מרצה על הטמא לא להתירו באכילה אלא לחשב אותו כטהור לענין זה ולראותו כאלו הוא בשר מותר לטהורים וכן לענין פיגול לקבוע אותו בפיגול כבשר הכשר ולהוציאו מידי מעילה כאילו יש לו שעת היתר לכהנים ואין בו מעילה: והא דאמרי' הכא שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על שאר פסולין הא דרשינן ליה בפרש' ויקרא גבי עולת בקר:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה