אור ברסלב
ראב"ד על ספרא צו › פרק יג

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

צו · פרק יג

פרשה ח

פסקה א

ודין הוא זמן פוסל ומחיצה פוסלת פי' זמן פוסל באכילה כענין נותר. ומחיצה פוסלת באכילה לענין יוצא כדכתי' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר. והכי איתא בזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו:

פסקה ב

ת"ל בפרשת קדושים ואם האכל יאכל ביום השלישי וכו' אם אינו ענין חוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו. וא"ת מה ראוי להחמיר במחשבת חוץ למקומו יותר משאר מחשבת שהרי כמה דברים אחרים פוסלין את הקרבן במעשה כמו המחיצה ונאמר כמו כן שהמחשבה פוסל בזה: והטעם בזה מפני שנאמר ביום השלישי דמשמע מקום שהוא משולש בדם ובבשר ובאימורין כפסול במעשה ומשום הכי אפקיה רחמנא בלשון זה כתב נמי ביום לומר שהוא פוסל במחשבה זו כאלו מחשב ביום השלישי איהו דוקא לפסול הזבח אבל לענין כרת הא כתיב בשלישי פי' בנותר כתיב ואוכלו עונו ישא וכו' וכבר דבר למעלה מזה הפסוק בנותר ובחוץ למקומו שפירשנו ואמר בסוף ואוכליו עונו ישא ולא שנים ומוקמינן ליה בנותר דכתיב בהאי קרא כי את קדש ה' חלל וילפינן קדש מנותר דכתי' במלואים ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא מה להלן נותר אף כאן נותר והכי איתא בזבחים פרק ב' [כט.]: הא דקתני חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו בהכרת לאו משום דהאי ואוכליו קאי אחוץ לזמנו דהאי בהדא פרשת' דקדושים תהיו לא כתיב פגול בחוץ לזמנו דמקרא אריכתא נפקא לן. והאי ואוכליו אנותר קאי כדפרישנא לעיל וכדכתי' התם אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרינן שאעפ"י ששניהם יוצאין בלשון אחד ובשניהם הזבח נפסל במחשבה כדכתי' בתרוייהו לא ירצה אפילו הכי חוץ לזמנו ואין חוץ למקומו בכרת:

פסקה ג

יכול אין לי בלא ירצה אלא בששחטו חוץ לזמנו וחוץ למקומו מנין לנשחט בלילה נשפך דמה וכו' והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן ת"ל לא ירצה ולא יחשב: נ"ל דלאוקומי בלא ירצה הוא דקא מרבה להו לומר שלא נתכפרו אבל שלא הותר בשר לאכילה מקראי אחריני נפקא שהזבח פסול דבכולהו כתיב בהן כדמפרשינן כל חד וחד בדוכתיה בזבחים והאי לא יחשב דקא מייתי הכא הכי קאמר לא יהא קרבן זה נחשב לכלום: חשב ואכל יכול יהו חייבין עליו כרת פי' לישנא בעלמא נקט משום דנסיבי קרא דלא יחשב ואם חשב זה הקרבן כקרבן גמור ואכלו כאילו נעשה כתקנו מה יהא עליו יכול יהא עליו בהכרת ת"ל אותו ואוכליו אילו בהכרת והללו אין בהכרת פירוש בפיגול חוץ לזמנו כתיב אותו דכתיב המקריב אותו לא יחשב לו וכתיב נמי בשלישי דנותר בפרשת קדושים תהיו ואוכליו עונו ישא כדפרשינן לעיל לומר אלו בהכרת: פגול דחוץ לזמנו ונותר האוכלו בכרת ואין שאר פסולין אוכלן בכרת:

פסקה ד

אתה אומר לכך נאמרו המיעוטין הללו או לא נאמרו אלא ללמד שאין חייבין כרת אלא על השלמים בלבד שאר כל הקדשים מנין שחייבין עליהם כרת בפגול ונותר ודילמא שאני שלמים דטעונין סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק ת"ל וינזרו מקדשי בני ישראל דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים לענין טומאה מה להלן טומאה יש בכללן שאר קדשים אף כאן נמי שאר קדשים לקמן מפרש במאי גמר: או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים פי' אע"ג דכתיב וינזרו גלי על הנך מיעוטי דפיגול ונותר דלאו למעוטי שאר קדשים אתו אלא למעוטי שאר פסולין מכרת מיהו מנא לן דבכולהו קדשים מיחייב עלייהו כרת בפיגול ונותר ודילמא לא מרבינן אלא דומיא דשלמים דהיינו בכור ומעשר: ומפרש בזבחים פ' בית שמאי [מד.]. במאי מרבינן לה באם האכל יאכל דהוו להו שני הכללים הסמוכים זה לזה והטל פרט לשלמים ביניהם ודונם בכלל ופרט מה הפרט מפורש שהוא נאכל כשני ימים ולילה אחד אף כל וכו' ומייתינן מפרטא בכור ומעשר אבל שאר קדשים הנאכלין ליום אחד מנין ת"ל בבשר פי' מבשר זבח שלמיו: אין לי אלא ששיריהן נאכלין משום דכללא גופיה בנאכלין מיירי וכיון דהאי האכל יאכל לכללי דרשינן ליה ושדינן פרטא דשלמים ביניהם לא מוקמינן להו בשתי אכילות באכילת אדם ואכילת מזבח כדמוקמינן לעיל אלא באכילת אדם לחוד: אבל עולה מנין ת"ל זבח ועדין אין לנו אלא מיני זבחים אבל עופות ומנחות שאינן זבחים לפי שאינן בזביחה אלא במליקה. ועד שאתה מרבה לוג שמן של מצורע שעם האשם שהוא פגול וחייבין עליו כרת ת"ל את הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו. ובפרשת אמור כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ואתי נותר חלול חלול מטומאה (דכתי' בנותר) דכתי' בנותר כי את קדש ה' חלל וכתיב בטומאה וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו מה להלן כל הקדשים שוין בו אף נותר כן והדר אתי פגול עון מנותר דכתי' בפיגול והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכתיב בנותר ואוכליו עונו ישא והכי מפרש בזבחים פרק ב"ש [שם]: ועוד אנו צריכין לפרש האי תנא מעיקר' מאי קא קשיא ליה ולבסוף מאי ניחא ליה אי מעיקרא גמיר גזירה שוה אמאי מהדר אשאר זבחים ועופות ומנחות. והא גבי טומאה כלל הוא לכל הקדשים כדכתי' וינזרו מקדשי בני ישראל ואי לא גמיר אמאי קא נסיב קרא דטומאה. וי"ל גזרה שוה גמיר והכי קשיא ליה ודילמא בטומאה גופה נמי לא מרבינן מכללא דוינזרו מקדשי אלא כיוצא בשלמים משום דהדר גמר טומאה מנותר ופגול ולא יהו כולן חייבין על השלמים ועל כיוצא בהם: ואהני כללא דוינזרו בגזירה שוה על מיעוטי דנותר ופגול דהיינו אותו ואוכליו דלאו למעוטי כולהו קדשים קא אתו אלא למעוטי שאר פסולין מכרת: מיהו אכתי אומר לך דגבי פיגול דרשינן כללא ופרטא ומרבינן שאר קדשים דדמי לשלמים ותו לא והדר גמרינן טומאה מפיגול ונותר להא מילתא נמי: הדר אמרינן הא לא מצית אמרת משום דהדר כתיב גבי טומאה אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו. והא ודאי לא הוה צריך דהא כתיב לעיל וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אלא לרבות כל הקדשים כולם. וכיון דגבי טומאה מיתרצי כולהו פיגול ונותר נמי גמרי טומאה הילכך אם האכל יאכל לא צריכי כלל אלא לרבויי אכילת אדם ואכילת מזבח כדפרישנ' לעיל:

פסקה ה

ואחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמר שלמים מעתה הוה ליה למכתב ואם האכל יאכל מן הקדשים ביום השלישי לא ירצה אלא לומר לך שאין חייבין משום פגול אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח כגון שלמים אבל דבר שהוא עצמו מתיר ואין אחרים מתירין אותו כגון הקומץ והלבונה ששניהם מתירין את השירים לאכילה בהקטרתן והקטרת ומנחת כהנים. ומנחת נסכים מוקים לה בזבחים בנסכין הבאין בפני עצמן קאמר דאין בהם משום פגול: כשהוא בא עם האשם קאמר שדם האשם מתירו פי' מוציאו מידי מעילה ומתירו לבהונות. והכי איתא בזבחים פרק ב"ש [מד:]. אבל כשהוא בא בפני עצמו אין בו משום פיגול שהרי אדם מביא אשמו היום ולוגו אפילו [אחר] עשרה ימים ובזמן שבא בפני עצמו אין בו משום פגול ויכול להביאו שלא עם האשם והכי מוקי לה התם כר' מאיר. מיהו איכא לאקשויי הכא לוג שמן של מצורע אעפ"י שבא בפני עצמו אמאי אין בו משום פיגול והלא מתנותיו מתירין את שיריו לכהנים והוה ליה ככל המנחות שהקומץ מתיר את השירים. ונראה לי משום דבעינן מתירין של מזבח או זריקת דמים של הקטרת המערכה כגון שלמים שהמתירין שלהם במזבח הם קריבין אבל מתנות הלוג אינן במזבח כלל: ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בהא פליגי בהו ר' שמעון ורבנן רבנן סברי מכל מקום צד מזבח יש בהם ומאי ניהו מזבח הפנימי אי נמי שירים שעל מזבח החיצון ור' שמעון סבר בעינן כפרה על מזבח החיצון כשלמים: ור' אלעזר משום ר' יוסי סבירא ליה כר' שמעון בהא ופליג עליה בחדא דקא סבר כל מה שעשה מהם בחוץ יש בהם מחשבת פיגול אבל אם חשב במה שנעשה בפנים בין שהוא עומד ומחשב במעשה פנים על מעשה חוץ בין שהוא עומד ומחשב במעשה חוץ על מעשה פנים וכל שכן במחשב במעשה פנים על מעשה פנים לא פגול אלא בעומד במעשה חוץ ומחשב במעשה חוץ פגול מפני שהוא כשלמים: והא דקתני הכא במילתיה דר' אלעזר אבל שחט וקבל על מנת לשפוך שיירי הדם ולהקטיר אימורין למחר פיגל לאו דחשיב בקבלה על שיירי הדם דהא אמרינן לעיל דלא פסלא ביה מחשבה כי האי גוונא אלא נסיב לה אגב הקטרת אימורין דהתם שחיטה וקבלה שוין בה אי נמי שאני שיריים הפנימיים משירים החיצונים דקסבר שירים הפנימיים מעכבים ופלוגתא היא בזבחים בכמה דוכתי ואיתא להא מילתא בזבחים פרק ב"ש [מד:]. כדפרשי': מיהו בגמרא דזבחים במילתא דר' אליעזר ליתיה להאי וקבל אלא ושחט בלבד:

פסקה ט

הנפש ולא הצבור פי' אעפ"י שמצינו במקצת כריתות עוני נפקד בו ובמשפחתו מיעט הכתוב בזה שאין הצבור נענשין עליו כמי שבא לאדם תקלה על ידו: פירוש אחר אם בקרבנות הצבור הוא הפיגול והכהן אוכלו אין לו שום עונש וזה הפירוש אינו נכון שאפי' אירעו כך בקרבן [יחיד] אין נענש עליו כלל אלא כפי' הראשון עקר. ודוגמת זה הענין יש הרבה בפרשת עריות ואני אתן את פני באיש ולא בצבור: ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה: והכרתי אותו מקרב עמו ועמו שלום: וכענין זה יש הרבה בזה הספר וכולם על דרך הפי' הראשון מפני שיש אחרים שהן נענשין על ידי העובר כדכתי' ונתתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו לכך הוצרך לומר הכתו' שאין הצבור נענשין עליו: האוכלת ולא המאכלת לומר שהמאכיל את חבירו איסור אינו בכרת אבל ישנו בכלל ארור משגה עור בדרך: עונה תשא עונו ישא לגזרה שוה מה להלן בנותר כרת אף כאן בפגול כרת:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה