ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
צו · פרק יז
פסקה א
יבא טבול יום ויאמר לכהן תן לי ממנחת ישראל ואוכל לערב וכו' ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך שאתה אוכל אותו כשאתה טהור דחיתיך מחטאת ישראל כשאתה טבול יום כדאמרינן לקמן. מקום שהורע כחך במנחתך שהיא כולה כליל אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל מה לי אם דחיתני מחטאת ישראל שהרי יפה כחך בחטאתך תדחני ממנחת ישראל שכמות שהורע כחי במנחתי הורע כחך במנחתך ת"ל גבי מנחת כהן המקריב אותה וכו' פשוטה היא:
פסקה ג
אם לאו תן לי מחזה ושוק של שלמים אמר לי ומה אם במקום שיפה כחך בקדשי קדשים שכולם שלך דחיתיך מהם מקום שהורע כחך בקדשים קלים שאין לך בהם אלא חזה ושוק אינו דין וכו' אמר לו מה לי אם דחיתני מקדשי קדשים שהרי הורע כחי אצל נשי ועבדי שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה: קשיא לי לימא ליה כדאמר לעיל מה לי אם דחיתני מקדשי קדשים שיפה כחך בהם שכולם שלך תדחני מקדשים קלים שכשם שהורע כחי כך הורע כחך בהם שאין לך בהם אלא חזה ושוק בלבד: וי"ל דטענה גדולה וחזקה יכול לומר באלו יותר מן העליונים לפיכך שנאם:
פסקה ד
יצא טבול יום קולא וחומרא על ראשו כלומר יצא נקי מן הקדשים בקלים וחמורים שאמרנו ואעפ"י שאינו נדחה מן הק"ו אלא מן הפסוק כיון שנתחזק הק"ו בכח הפסוק חשוב אותו כאלו הוא נדון מן הק"ו לבדו: אונן מימינו ומחוסר כפרה משמאל כלומר כמו שאומרים לטבול יום ודוחין אותו מכולם כך דוחין את האונן ואת המחוסר כפרה לפי שאין מקריבין ואינם אוכלים:
פסקה ה
כי את חזה התנופה וכו' התנופה זו תנופת הסל נראה דעל תנופת הלחם אשר בסל קאמר ולא על הלחם שבאיל נזיר ושבאיל המילואים: התרומה זו תרומת התודה תרומת הארבע חלות שבלחמי תודה קאמר ובמילואים הוזכר הסל וכן באיל נזיר אבל בלחמי תודה לא הוזכר סל ומפני שהכל מתנה לכהן מן השלמים ומן הבא עמהם ואחר התנופה לכך כלל את כולם: לקחתי מאת בני ישראל ראויים היו ישראל פי' בכורות של ישראל שהיו עובדים העבודה מתחלה שאלמלא חטאו ישראל עדיין לא פסקה העבודה מהן והיו נוטלין אלו המתנות וכשחטאו בעגל ניטלה מהם העבודה ומתנותיה. ויש מפרשים שהכל היה ראוי לבעלים שלא ליתן כלום מן השלמים לכהנים אלא שנתחייבו ונגזל מהם וניתן לכהן שקבע אותו עליהם כמו מס ידוע:
פסקה ו
יכול כשם שנתחייבו וניטלו מהם כך אם יזכו יחזרו להם ת"ל וכו' יכול אף השלמים יהיו חייבין במתנות פי' בזרוע ובלחיים ובקיבה ת"ל אותם וכו': מאת בני ישראל מרצון ישראל כלומר שאין הכהנים רשאין ליטול אותם בזרוע אלא כמו מתנה הם משלמי ישראל שהם נותנין מתנה לכהן. מאת בני ישראל מיד בני ישראל יבאו ליד הכהן: