ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
צו · פרק טו
פסקה א
יכול יהא טמא מטמא את האדם הטהור לקדש במשא אעפ"י שאינו מן המטמאין במשא ת"ל כי תגע בכל טמא ואפי' בטמא מת שהוא טמא שבעה וכאן לא אמר בועל נדה מפני שבועל נדה אין מטמא את האדם כלל לאדם ולמזבח ת"ל בשר או לאדם או למזבח: (ונכרתה הנפש ההיא ולא הצבור כדפרישנ' לעיל):
פסקה ב
בטומאת אדם איפשר שזו היא טומאת המת וטומאת זב וזבה והקרי וטומאת זב וזבה לא מיעט אותה ממשא כמו שאינו ממעט בהמה טמאה מן המשא דלא נאמר כי תגע אלא ללמד על השרץ ועל טמאת המת שאינן מטמאין במשא שאף לקדש אין מטמאין: אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות וכו' טומאות קלות בהמה טמאה ושקץ טמא טומאות חמורות טומאת המת וטומאת זב וזבה: הייתי אומר על הקלות יהא חייב על טומאת הגוף בכרת ועל טומאת בשר בלאו כמו שחולק המקראות בין טומא' הגוף לטומאת בשר:
פסקה ג
ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' מה ת"ל לפי שנאמר בפרשת אמור אל הכהנים אמור אליהם לדורותיכם פי' ז"ל שעל בשר זבח הוא שואל שהיה יכול מן השלמים אשר לה' ולמה נאמר מבשר זבח: ומסקנא ללמד פרט לדם ולר' שמעון פרט לעצים ולבונה וקטורת: וי"ל שאף על השלמים שואל למה נאמרו שהרי בכלל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל הם: ומסקנא ללמד שקדשי קדשים וקדשים קלים כולן שוין שאין חייבין עליהם משום טומאה עד שיקרבו מתיריהם: והא דקתני לפי שנאמר אמור אליהם לדורותיכם יכול אין לי כרת אלא על שלמים מנין לרבות כל הקדשים וכו' כלא מילתא אמסקנא קיימא: וכן דרך הספר הזה אלא שהוא שואל והולך בתחלה והוא דורש כל מה שיכול לדרוש ממקומות אחרים עד שהוא מגיע לעיקר המדרש: ת"ל וינזרו מקדשי בני ישראל כלומ' אילו נאמרו שלמים בלבד לא הייתי מרבה שאר קדשים דשמא שאני שלמים דטעונין סמיכה ונסכים: או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים וכו'. וא"ת שלמים פרט מקדשי כלל נעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבו כולהו משום דהוו פרט וכלל המרוחקים בשני עניינים ואין דנין אותו בכלל ופרט אלא כשהפרט ממעט והכלל מרבה: ושמא אני מרבה בכלל כעין הפרט ומאי ניהו בכור ומעשר וכו' ת"ל זבח והאי ראיה לא קיימא ליה כדמפרש ואזיל. והאי בשר זבח למעט דם. וכולה מילתא כדאיתא במסקנא:
פסקה ה
יכול יהו חייבין עליהם מיד פי' שיקדשו קדושת פה אם אכלו בטומאת הגוף יהא חייב ת"ל אשר יקריב אל הקדשים: אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע חייב והא כתיב אשר תאכל ואכל אלא עד שיוכשר ליקרב את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו ואת שאין לו מתירין משיקדש בכלי ולמעלה למדנו לאותו שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו מדכתיב כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל בשר בשר הנאכל לטהורים חייבין עליהם משום וכו' וכאן למדנו את שאין להם מתירין כגון הקומץ והלבונה שאין להם היתר לטהורים מנין שיהא חייב עליהם משיקדשו בכלי שרת לכך יאמר את הקדשים לרבות את כולם אשר יקרבו מתיריו ומאי ניהו משיקדשו בכלי שהרי אין להן מתירין אחרים:
פסקה ו
אחר שריבינו דברים שהן כשלמים למה נאמר שלמים כלומר למה הוזכר בשר שלמים פרט לדם שאין חייבין עליו משום טומאת: ובזבחים פ' בית שמאי [מו.] מפיק לה מקראי אחרינא מדכתי' ואני נתתיו לכם על המזבח לכפרה נתתיו ולא למעילה: ותלת' קראי אחריני מייתי התם בדם חד למעוטי מעילה וחד למעוטי מטומאה. ואיכא למימר חד למעוטי מטומאת דם וחד למעוטי מטומאת הגוף: ובתחלת זה הספר בשלש עשרה מדות מפרש והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו אלא ללמד [על] כולו יצא מה שלמים שהן קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית וזהו שאמרו בקדשים בזבחים [שם] אמר ר' אבהו שלש כריתות למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאין נאכלין וכאן אמרנו פרט לדם ואיפשר כי בשר בא למעט דם. ושלמים באו לרבות דברים שאין נאכלין. ומה שאמר ר' אבהו. לר' שמעון דאמר דברים שאין נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה לאיתויי חטאת הפנימיות. וכאן אמר ר' שמעון דברים שאין נאכלין: י"ל כמו כן כי בשר בא לר' שמעון למעט דברים שאין נאכלין ושלמים באו לרבות חטאות הפנימיות:
פסקה ז
אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק בין טומאות לטומאות פי' בין טומאת בשר לטומאת דם או לא בא לחלק אלא בין קדשים לקדשים על קדשים קלים אלא לאחר זריקת דמים כדכתי' כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל בשר. בשר הנאכל לטהורים וכו' כדאמרן לעיל: אבל על קדשי קדשים בין לפני זריקה בין לאחר זריקה ומאי אשר יקרב לאו למעט אלא לרבות הקרב לאכילת הקדשים מ"מ. ובקדשי קדשים בלחוד קאמר: ת"ל ואכל בשר ואכל זבח ואכל שלמים בשר למעוטי דם שלמים לכדר' אבהו זבח לרבות שאר קדשי קדשים וכולם הוקשו לבשר הנאכל לטהורים כדאמרינן לענין שלמים: וקשיא לי הכא לענין טומאה דרשינן בשר זבח ולענין פיגול דכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו מאי דרשי' בזבח בשלמא שלמיו לכדאמרן מה שלמים מיוחדין דבר שיש לו מתירין: אלא בשר זבח מאי דרשי' בהו: ואיכא למימר זבח שאם יחשוב משעת זביחה על מנת להאכל ביום השלישי ולומר שמפגלין במחשבת אכילת בשר ואעפ"י שאינה צד מזבח ואינה מעכבת כפרה. אי נמי לאיתויי כל שיש בו מתירין או לאדם או למזבח דלא תימא דומיא דשלמים ממש שיש להם מתירין לאדם משום דאכילה כתיב ביה ומיהו בלאו מיהת מיחייב: ואיידי דבעי למיכתב אכילה בכרת כתביה רחמנא בלאו. ואכילה שהיא בכזית הלכה למשה מסיני: