אור ברסלב
ראב"ד על ספרא צו › מכילתא דמילואים א

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

צו · מכילתא דמילואים א

פרק יח

פסקה א

קח את אהרן ואת בניו אתו לשון קירוב הוא ולפי שהיה במשמעות הכתוב שנתרחק אהרן מלפני המקום שהרי תלה בו סרחון העגל ומשה במצות הבורא ית' כתב פסוק זה לכך נאמר לו קח את אהרן שיהא משמע שנתקרב עתה ונתרצה לפני המקים מפני שנאמר לו בזה הלשון של קיחה ולא נאמר לו דבר אל אהרן ואל בניו ויעמדו פתח אהל מועד. ומנין שהזכיר משה מן הכתוב שנתרחק אהרן עד שהיצרך לומר קח את אהרן מפסוק דכתיב ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ולא נאמר בו וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא פירוש כי על ישראל נאמר למעלה מזה הפסוק מלמד שלא נתקרב עד כאן: והלא כבר הסדיר את העבודות לפניו כדי שילמד אותם ויעשה ומה היה צריך לצווי הזה אלא כדי שלא יפנה לבו לדבר אחר פירוש היה משה מפחד שמא לא יהיו מעשיו של אהרן רצויין לפני המקום ושלא יתקבלו קרבנותיו וכשהוא אומר לו קרב אל המזבח ידע שנתקרב: נראה מפני שאמר לו קרב ולא אמר לו לך ועשה חטאתך:

פסקה ב

ד"א קח את אהרן לקחו בדברים כדי שלא יהא לבו לדבר אחר לומר עכשו אנו נכנסים לכל הטורח הזה והוא מפייס אותם בדברים ואומר להם אשריכם שאתם זוכים לעבודת המקום ושאתם קרובים למקום ובחר בכם:

פסקה ג

ואת הבגדים שהפקדתיך עליהם שנאמר ואלה הבגדים אשר יעשו פי' לפי שלא פירש איזו בגדים ואיזה שמן המשחה אלא סתם אמר לו את הבגדים ואת שמן המשחה אלא לפי שכבר נצטוה עליהם לעשותם לכך נאמר לו סתם וידע משה כי עליהם נאמר לו. וכן בפר החטאת וכן בשני האילים על הכל נצטווה בפ' ואתה תצוה. ואת סל המצות לא כסדר האמור כאן היא הקרבה האמורה להלן בפרשת תצוה דשם נאמר ונתת אותם על סל אחד והקרבת אותם בסל ואת הפר ואת שני האילים. וכאן נאמר פר החטאת ושני האילים וסל המצות: ובקיחה האמורה להלן בתחלת הפרשה אינה אלא לשון התקנה שלאחר מכאן נאמר לו והקרבתם אותם בסל וזה בא ללמד שאין קפידה בדבר בהקדמות הללו:

פסקה ד

כך הסדיר עבודתם כהונה ולויה דומה כי על משמרת האהל הוא אומר וביום שנשלם המשכן בו ביום נצטווה על משמרות הכהנים והלוים בני פלוני הלוים יחנו על דרום המשכן ובני פלוני יחנו על צפון המשכן וכן כולם ובגד כל אחד לפי מה שהוא אם על בגדי כהונה הוא אומר לא ידעתי מהו שאם על בגדי אהרן ובגדי בניו הוא אומר מה היה צריך הרי הם מפורשים וכמדומה אני שעל בגדי הלוים הוא אומר שאף ללוים עשו כתנות ומשל צבור היו מלבישים אותם מפני שהיו המשמרות מבלים בגדיהם בעבודת משא של המשכן:

פסקה ה

ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ איתם במים באותה שעה זכו בקידוש ידים ורגלים פירוש באותה שעה התחילו בקידוש ידים ורגלים שאי איפשר רחיצה בלא קידוש ידים ורגלים. ק"ו ומה במקום שאין טעון רחיצה טעון קידוש ידים ורגלים מקום שטעון רחיצה אינו דין שיטעון קידוש ידים ורגלים: ובאותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים פי' התחילו בטבילת פרישת שבעה ליום הכפורים כשהיו מפרישין כהן גדול שבעת ימים קודם יום הכפורים והיו מטבילין אותו כן עשה לאהרן ולבניו שהרי מכאן למדנו פרישות שבעה כדאיתא ביומא וכדאיתא לקמן בסוף הפרשה של תצוה:

פסקה ו

ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו וכי האיך יכול משה להפשיט את אהרן כסדרן והלא עליונים הם עליונים לעולם ותחתונים הם תחתונים לעולם פי' לפי שראינו מן המקרא שלא מת אהרן עד שראה אלעזר לבוש בגדי כהונה וכי איפשר שיהא אהרן עומד ערום עד שלבש אלעזר כל ח' בגדים. וא"ת ראשון ראשון שהיה אהרן פושט היה אלעזר לובש נמצא א"כ הבגד שהיה עליון לאהרן היה תחתון לאלעזר ואי איפשר לעשות כן שהעליונים צריכין להיות עליונים לעולם אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו: וילבש אותם את אלעזר בנו וכי היאך יכול משה להלביש לאלעזר בגדים כסדרן אלא כבוד גדול וכו': נ"ל שכשהתחיל משה להפשיט את אהרן את בגדיו התחיל להפשיט כמו כן אלעזר בגדים שעליו לפי שאין בדרך ארץ שהיה אלעזר רואה את משה מתעסק בצרכיו והוא יושב ובטל אלא שהיה גם הוא מתעסק בצרכי עצמו ופושט בגדיו והדבר ידוע שהשלים אלעזר לפשוט את בגדיו קודם לאהרן הוא היה לובש ארבעה בגדים ואהרן היה לובש שמונה נמצא אלעזר עומד ערום עד שהוא פושט ארבעה. וא"ת כשהשלים אלעזר לפשוט את שלו התחיל משה להלבישו ממה שהפשיט את אהרן אי איפשר חדא שאין כסדרן. ועוד ויפשט את אהרן את בגדיו ואח"כ וילבש אותם כתיב אלא כבוד גדול חלק לו המקום במיתתו יותר מבחייו. שבזכותו נלבשו לו בגדי שכינה למטה וחזר והפשיט את אהרן בגדים כסדרן והלביש לאלעזר בגדים כסדרן: זה הפירוש שפירשתי לפי הגירסא שמצאתי: ואני תמיה על אלעזר שנלבשו לו בגדי שכינה למטה ולא אמר כן באהרן ואם באהרן לא נלבשו לו למטה מבגדיו אלא שנזדמנו לו תכף שהפשיט למה לא היה לו לאלעזר כן והלא די לו בכך. ולבי אומר לי כי הן [שתי] נסחאות ובטעות נכתבו שתיהם כעין נסחא אחת. ובספרי שלפנים אחרים מצאתי הלשון הראשון ולא מצאתי השני וכך נראה לי: ומ"מ שתיהן על הפי' לנסחא אחרונה אבל לא נלבשו בגדי שכינה אלא לאהרן לבד ולנסחא הראשונה לא נלבשו לו למטה מבגדיו אלא משהפשיט הכל. ולנסחא השנית נלבשו לו למטה מבגדיו אבל לאלעזר לא היה צריכין בגדי שכינה לפי שאיפשר שאלעזר לא התחיל להפשיט עד שהפשיט משה לאהרן ארבעה בגדים נשארו ד' על זה וארבעה על זה והשלימו בבת אחת. או שהיה אלעזר שוהה בשלו עד שהשלים אהרן את הכל:

פסקה ז

וישם עליו את החשן ויתן אל החשן וכו' פרשה זו נלמדה לשעתה ונלמדה לדורות היינו נלמדה לשירות יום יום ונלמדה לשירות יום הכפורים אלא שבכל יום ויום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים משמש בבגדי לבן: ומה יש בה דוגמא לשירות יום יום הוא לבישת הבגדים על זה הסדר האמור כאן ואם חסר אחד מהם עבודתו פסולה. ומה יש בה דוגמא ליום הכפורים לפרישת שבעה לכהן גדול והוא עובד בידיו בכל ימי הפרישה כדי להיות רגיל בעבודה כמו שעשה אהרן בשבעת ימי המלואים שהיה רואה ומסייע למשה כדי להרגיל את ידיו ובשמיני עבד אהרן דוגמת יום הכפורים שאין עבודה כשרה אלא בו: ובסוף הנסחא כך מצאתי פרשה זו נלמדה לשעתה ונלמדה לדורות נלמדה לשירות יום יום ונלמדה לשירות יום הכפורים בכל יום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן וזה הענין אין לו דוגמא בכאן שלא מצינו כאן לאהרן לעבודה בבגדי לבן: ואם יאמר אדם על משה ששמש בחלוק לבן כל שבעה הרי אין כאן עבודה ליום הכפורים שאלו השבעה פרישה היו לשמיני שהיה במקום יום הכפורים ואותו היום לא שמש אדם בבגדי לבן. מפני כך נראה שהגירסא כך היא ראויה להיות אלא שבכל יום ויום משמש בבגדי זהב וכו'. ויש להעמיד הנסחא הכתובה בספר בדוחק ונאמר כי הדוגמא היא על שימוש שבכל יום היה משמש בבגדי לבן לומר שאין כהן גדול רשאי לשמש בכל ימות השנה בשמונה בגדים אלא ביום הכפורים בלבד וביום הכפורים משמש בבגדי לבן. ועבודה זו כעבודת של כל ימי השנה היתה מפני שהיתה עבודת חוץ:

פסקה ח

וישם המצנפת על ראשו וכו' לא כסדר האמורים כאן אמורים להלן פי' בסדר ואתה תצוה מצנפת וציץ קודמין לאבנט וכאן אבנט קודם למצנפת ומעיל ואפוד. ולהלן הסדיר את הקרבנות כסדרן וכאן הוא מסרגן. להלן איל העולה נתוחו ורחיצתו ואחר כך כל סדר הקטרתו וכאן נתוחו והקטרת נתחיו והזאת הדם והשמן על אהרן ובניו לקדשם ותנופת האימורין והקטרתן ואח"כ הזאת הדם והשמן על אהרן ובניו וזה אינו כסדר שבתחלה נתקדשו אהרן ובניו בדם ובשמן ואח"כ הניף על ידיהם. ועוד הואיל ופתח בדם דין הוא שיגמור כל מעשה הדם תחלה וזהו סרוג ללמד שאין עכוב בהקדמה זו ולהלן הסדיר את הקרבנות תחלה ואחייכ הסדיר את הבגדים וכאן הסדיר את הבגדים תחלה ואח"כ את הקרבנות פירוש בהגשת הקרבנות והלחם לפתח אוהל מועד קאמר שבצואה נצטוה להגיש תחלה הקרבנות לפתח אהל מועד ואחר כך להגיש אהרן ובניו ולהרחיצם ולהלבישם כדכתיב לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים. ולחם מצות וחלות מצות ונתתם אותם על סל אחד והקרבת אותם בסל ואת הפר ואת שני האילים והקרבה זו לפתח אהל מועד וכאן הקריב אהרן ובניו והרחיצם והלבישם ואח"כ ויגש את פר החטאת וכו' ויקרב את איל העולה וזו היא ההגשה אל פתח אהל מועד:

פסקה ט

ויקח משה את שמן המשחה וכו' כל שמועה זו בהוריות פרק בתרא [יא:]:

פסקה י

וימשח את המשכן ואת כל אשר בו וכו' לא כמשיחת אהרן ובניו משיחת כל הכלים משיחת אהרן ובניו מאחר שמלבישם. חוזר ומושחן כלומר ולא משיחה מיוחדת לבגדים אלא שהמשיחה שלהן שיורדת מאליה על הבגדים כדמפרש ואזיל יכול שמשחן עד שלא ילבשם כלומר שתי משיחות עשה להם לבגדים בפני עצמן ולאהרן ולבניו בפני עצמן ומשיחה אחרת משהלבישם ועלתה לשניהם והיא הכתובה בפרשה ת"ל כשמן הטוב וכו' שיורד על פי מדותיו: מדותיו מלשון מדו בד. על פי כמו והיה פי ראשו בתוכו. כלומר בשעת משיחתו היה השמן יורד מראשו לזקנו ומזקנו לפתח בית הצמר על בגדיו נמצא שלא היתה משיחה לאהרן ולבניו אלא לאחר הלבשת הבגדים ולא לבגדים משיחה בפני עצמן אלא במשיחה שלהם נמשחים גם כן לבושיהם שאילו היתה לבגדים משיחה בפני עצמן למה הזכיר הכתוב כשמן הטוב וכו' שיורד על פי מדותיו. כמו כן היתה משיחתו בשאר מקומות שאי איפשר שלא יקבלו הבגדים דרך לבישתן מן השמן שעל ראשם אלא ש"מ שלא היה שם משיחה קודם הלבשה לא על הבגדים ולא עליהם אבל משיחת הכלים כל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו:

פסקה יב

ויגש את פר החטאת מתחלה לא נקרא פר חטאת פי' בפרשת הצווי לא נקרא מתחלתו פר החטאת עד לאחר שהוא פורט כל מעשיו שנאמר לקח פר בן בקר וכו' ולבסוף כתיב ואת בשר הפר וכו' חטאת הוא. וזה מן השינוין שיש בפרש' זו מן הראשונות כי בכאן בתחלתו קראו פר החטאת כדכתיב ויגש את פר החטאת ואיני יודע מה הועיל להזכירו: ואין אנו יודעין אם חטאת אהרן ובניו היה וכו' כשהוא אומר קח את אהרן ואת פר החטאת הרי של אהרן היה שאלו היה חטאת הצבור היה לו להזכירו אחר ואת כל העדה הקהל וכו' ללמד שהם וקרבנם הקריב כאחד. וכיון שראינו שהפר הקדימ' ובא עם אהרן למדנו כי של אהרן היו: ועוד נלמוד זה מן הסמיכה שנאמר ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר וכי אהרן ובניו סומכין ידיהם על כל הקרבנות אם של יחידים הם כל יחיד ויחיד סומך על קרבנו ואם של צבור הם גמירי דאין סמיכה בצבור אלא בשתים אחד פר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח. ופר הבא על כל המצות זקני העדה סומכין עליו ואין לך סמיכה בקרבן צבור על ידי אהרן אלא בשעיר המשתלח בלבד והכי גמירי שתי סמיכות בצבור ותו לא. והכי איתא במנחות [צב.] אלא ודאי מפני שקרבנותיו היו אלו סמכו עליהם וכן על שני האילים והוקשו קרבנות צבור לקרבנותיו מה קרבנותיו טעונין סמיכה אף קרבנות צבור טעונין סמיכה מה הוא סומך בקרבנותיו אף הם סומכין בקרבנותיהם אבל כל יחיד ויחיד סומך על קרבנו שנאמר וסמך ידו וכו'. והקשו קרבנו' צבור וכו' לומר שפרשה זו נלמדה לשעתה ונלמדה לדורות שכן מצינו סמיכה זו על הצבור ומפני שחטאת זו חטאת יחיד היתה וגם כן נשרפת כחטאת צבור לכך הקיש אותה לקרבנות צבור. וכן היה יכול להקיש אותה לחטאת יחיד לפי שטעונה סמיכה בבעלים בזה אלא לפי שנדמה עלינו לחטאת צבור לשריפה. ומה שאמר מה זה הוא סומך על קרבנותיו אף הוא סומך בקרבנות צבור לא מצינו דין זה אלא בשעיר המשתלח: ולנסחא האחרת מה הוא סומך בקרבנותיו כך הם סומכין בקרבנותיהם יאמר על פר הבא על כל המצוות. ויש מפרשים זו הנסחא כי הצבור על כל יחיד ויחיד קאמר כלומר כמו שזה היה קרבן יחיד וסמך ידו על קרבנותיו כך כל הצבור סומכין את ידיהם על קרבנותיהם אלא שהיחיד אפילו שסומך על קרבנו לא תהא סבור שחטאת יחיד תהא כחטאת צבור דמה חטאת צבור טעון סמיכה בזקנים או באהרן כך חטאת יחיד ולא שנלמוד דבר זה מכאן שהרי סמיכה בחטאת יחיד מפורשת במקומה לכל יחיד ויחיד אלא לומר פרשה זו כעין הדורות כמו שאמרנו למעלה:

פסקה יד

הוא היה שוחט הוא היה זורק פי' זריקה מדם האילים שנאמר בהם זריקה. הוא היה מזה. הזאה נאמרה בשמן המשחה שנאמר ויז ממנו על המזבח שבע פעמים. אי נמי ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן ועל בגדיו הוא היה מחטא מדם הפר ליתן על קרנות המזבח סביב. ויחטא את המזבח: יוצק ואת הדם יצק אל יסוד המזבח. הוא היה מכפר כפרה זו איני יודע מה היא אלא לפי מה שאני רואה שהוא דורש למטה ויקדשהו לכפר עליו. מנין אתה אומר שלא היתה כפרה זו אלא על מה שאמר משה שמא בשעה שיצא וכו' כדאיתא לקמן לכך נראה לי כי מתנה יתירה היה נותן מן החטאת על המזבח לכפר כפרת המזבח עצמו שמא נעשה בו דבר שלא מדעת המתנדבים לכך נאמר וישחט ויקח כלומר לכך סדר בפרשה זו בפרט בצווי ובעשייה לומר כי משה היה עושה הכל כדי ללמד את אהרן ובניו ומשלו משל לבת מלכים וכו':

פסקה טז

ויקח את על החלב אשר על הקרב כל שלא למד משתי פרשיות אלו פי' מן הצואה ומן העשיה אין מנהג לדורות זהו שאמרנו למעלה נלמדה פרשה זו לשעתה ונלמדה לדורות לפי שהייתי אומר פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין הואיל ואין נאכלין יהו כולם נשרפין ואין למזבח כלום פירוש כמו שהעולה כולה כליל כך פרים הנשרפין למקום שהבשר הולך שם יהו האימורין הולכים לכך הוצרך לפרש הקטרת אימורין בפרים הנשרפין בפרשת ויקרא ובזה הפר של חטאת מלואים לפי שיש תימה בדבר (מה) מה היה לו לפרש בפר הקטרה:

פסקה יז

ויקרב את איל העולה ויסמכו מכאן למדנו סמיכה לעולה וכן בזריקה מכאן למדנו זריקה בעולת חובה כל אלה כבר למדנו אותם במקומות אחרים בפרשת חטאת ובפרשת אשם אלא לומר לך כמו שלמדו לדורות כך למדו כאן שלא נשתנה ענין ימי המלואים משאר הימים וכן כולם. ויש מפרשים באלו כי מכאן למדנו מעשה עולת חובה שהיא כמעשה עולת נדבה שאעפ"י שלמדנו שחיטת צפון לעולת חובה בפרשת חטאת בתחלת סדר צו הזריקה והסמיכה והנתוח וההקטרה לא למדנו בפירוש אלא מכאן שזו ודאי היתה עולת חובה לאהרן. ויש אומרים אין ניתוח בלא הפשט פי' לא מצינו במוקטרים על גבי המזבח נתוח בלא הפשט אבל בנשרפים ודאי מצינו כדאיתא בפרק כהן משיח:

פסקה יח

ויקטר משה את הנתחים ואת הראש כמו שנאמר בעולת נדבה ונתח אותו לנתחיו מכאן למדו לעולת חובה: ואת הקרב ואת הכרעים ירחץ וכו' כמו שנאמר להלן בעולת נדבה של בן בקר וקרבו וכרעיו. ירחץ מכאן למדו וכו' אין בכאן דקדוק מפני מה מביא פעמים מבן בקר ופעמים מבן צאן והכל אחד הוא:

פסקה יט

ויקרב את האיל השני למה נאמר והלא כבר זיווג שני אילים זה עם זה אלא ללמדך ששניהם מעכבין שאם הביא אחד מן האילים לבדו לא יצא ידי קידושו פירוש לפי שהקרבנות הללו נעשו לקדש המזבח ולקדש אהרן ובניו לכך אמר שלא יצא ידי קידושו. וכן הפר מעכב את האילים והאילים מעכבין את הפר:

פסקה כ

למה נקרא איל המלואים שמשלים את הכל פירוש שבו היה משלים כל העבודת של יום כי הוא היה אחרון. ויש מפרשים כי ממנו היה חלק למזבח ולאהרן ובניו ולמשה והוא החזה שניתן למשה. ומדמו כמו כן היה למזבח: והיה על אהרן ועל בניו בבהונות. ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם וכו' מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ובניו לפיכך סמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב כלומר לכך נעשו איל המלואים בסוף כדי שישמחו בו כאדם שטרח בעבודת המלך ולבסוף תיקן לו המלך סעודה יפה כדי שיהנה ממנה. והכי איתא לקמן. שלשה מיני דמים אמורים בפרש' איתא לקמן בשמעתא:

פסקה כא

תנוך אזנו זה גדר האמצעי תנוך משמע תוך ונמוך. אי נמי מלשון נכים כמו חסר מן הגובה מעט ושלשה גדרים יש באוזן שהם כמו אוגני כלים והשלישי יצא מלשון על מפני שהוא עלוי בתוך האוזן הילכך אינו נותן אלא על האמצעי. ועל בהן ידו זה פרק האמצעי. נראה לי שלמדו אותו מן התנוך שגדר האמצעי נקרא עלי:

פסקה כג

ויקח את החלב ואת האליה אין לך דבר ודבר שאין בו מצוה למקום כלומר כמו שמצינו בשאר דברים שכל המתנות שהקב"ה נותן לאדם צוה עליו שיעשה ממנו מצוה למקום כך השלמים אעפ"י שהן נאכלין לבעלים הפריש מהם חלק לעצמו שהיו מקטירין לפניו: קדשי מקדש כולם יש להם מעלות על גבי מעלות כיצד פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין וכו' פי' המקודש שבהם חשב תחלה כי אלו היו מקודשים מכולם שלא היה בהם כלום לכהנים ולא לבעלים: העולה אעפ"י שכולה כליל עורה לכהנים. השלמים למטה מהם שהיו כולם לבעלים חוץ מן הדם והאימורין שהיו למזבח וחזה ושוק לכהנים לכך נאמר ויקח את החלב ואת האליה וכו' ואת שוק הימין זו היתה תרומתם למזבח אמר על החלב והאימורין ושוק הימין שהיה תרומה לכהנים וכן בשלמים אחרים והחזה כמו כן אלא שאותו חזה של מילואים למשה היה למנה:

פסקה כח

ויתן הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וכי כל הקרבנות נתנין לידי בעלים אלא ללמדך וכו' נראה לי דעל הכל הוא מתמיה למה הוצרך הכתוב לומר הכל וכי שאר קרבנות נתנו לידי בעלים במילואים ולדורות כמו כן אלא אין נותנין חוץ מן התודה ואיל נזיר והשלמים אלא רמז כאן לתנופה אחרת שהיא על כפי בעלים ואינה בשלמים כזו והיא תנופת מנחת סוטה ותנופת אשם מצורע לכך אמר ומטהרים המצורעים. ואת היולדות. לא ידעתי למה בא בכאן ואין לו בכאן שורש דבר אלא לפי שבכל מקום נזכרים שניהם יחד. לכך הוזכרו כאן או שמא היה טעות סופר: ומה שנתן על כפי בניו במלואים לפי שעה היתה ואינו נוהג לדורות דקיימא לן בתנופה אחת מניף לכל (האיברים) [צ"ל החבירים] וא"ת רשות הוא זה כלומר אם ירצו כל (האיברים) [החבירים] ליפטר בתנופה אחת ואם ירצו להניף כולם יניפו. הא לא איפשר היכי ליעבד לינפו להו כחדא הויא חציצה לינפו והדר לינפו תנופה אמר רחמנא ולא תנופות והכי איתא במנחות פ' שתי מדות [צד.]. אלא ודאי דהוראת שעה היתה במלואים שהניפו וחזרו והניפו. והכי איתא של פנים אחרים:

פסקה כט

וינף אותם תנופה לפני ה' הוא הדין ללמדך בכל הקרבנות בתנופתן כדרך שעשו אותה באותה שעה: ויקח משה אותם מעל כפיהם הוא הדין ללמדך היאך כהן נוטל המנחת סוטה מעל ידיה ומניפה: נראה לי שהיה כאן דוגמת למנחת סוטה שהיה נותן על כפיה הכפיפת מצרית כדי לייגעה ואח"כ נוטלה מידה ונותן אותה בכלי שרת ומניפת על ידה וכך היה בתנופה זו שנטלה מיד [אהרן] ונתנה ביד בניו להניף. ומפני שלא נגמרה התנופה בתחלה בתנופת אהרן עד שהניפו כל בניו חשב תנופת אהרן כנטילת האשה הסוטה את מנחתה בכפיפה מצרית ומפני שזה המקרא שאמר ויקח משה אותה מעל כפיהם יש בכללו כל נטילה ונטילה שנטל אותה מיד זה ונתנה ליד זה לפיכך סמך בו דוגמת נטילת הסוטה ללקיחה זו:

פסקה ל

מילואים הם לריח ניחוח מלמד שהמילואים קרויין ריח ניחוח כלומר כל קרבן זה קרוי ריח ניחוח אף מה שאכלו אהרן. והרי דברים קל וחומר מלך בשר ודם קנה לו אוהב עושה לו יום טוב וכו' אף כאן מפני שקנה לו הקב"ה אוהב והוא אהרן ובניו היה לפניו יום טוב גדול וריח ניחוח במה שאכלו לפניו:

פסקה לג

ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז ממנו על אהרן וכו' שלשה דמים אמורים בפרשה ואין דומין זה לזה. הראשון טעון שש מתנות זריקה ומתן סביב הזאה וחטוי זריקה וכפרה שתי פעמים זריקה לא ידעתי מה הם. ושמא השני ראוי להיות יציקה ואעפ"י שהיא שלא כסדר כי היציקה ליסוד אחר כל המנחות היתה. מ"מ כל זה הענין הוא חדוש אלא שיש לנו לפרשו על פי הגירסא מדוחק: ונאמר כי הדם הראשון הוא דם הפר ונתן ממנו על גבי המזבח שתי מתנות שהן כעין העולה ומנין שכן עשה דכתיב ויתן על קרנות המזבח סביב ולא נאמר סביב אלא על מתנות העולה או על מתנות האשם שהן כעין העולה אבל במתנות חטאת לא נאמר בהן סביב וכאן נאמר סביב ש"מ שנתן ממנו מתנות כעין העולה: ואיני יודע אם שתי מתנות שהן ארבע על הקרנות כמו מעשה החטאת או שמא למטה מן הסיקרא כעין העולה ממש: ומתן סביב הוא על הקרנות ארבעה הזאה נראה לי כי על ההזאה שהזה מן הדם אשר על המזבח על בגדי אהרן ועל בגדי בניו והיה שם דם החטאת: חיטוי נראה לי שנתן על המזבח מתנה יתירה כדי לטהרו. וכן הוא אומר בפרשת צווי ופר חטאת תעשה ליום הכפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו. משמע מהכא דחיטוי לחוד וכפרה לחוד. יציקה היא ליסוד. וכפרה היא הכפרה יתירה שפירשנו למעלה שנתן לכפרת המזבח עצמו מן הגזל: ולפי הענין הזה שפירשנו כאן מה שאמר למעלה הוא היה שוחט הוא היה זורק אין צריך לפרש זריקה מדם האילים אלא הכל היה מדם הפר כאשר פירשנו כאן: ומצאתי סעד לפירוש הזה ממה שאמר ביחזקאל במלואים שהקריבו בימי עזרא ושהם עתידין להקריב דכתיב אלה חוקות המזבח ביום העשותו וכו' ונתת אל הכהנים ואל הלוים פר בן בקר לחטאת ולקחת מדמו ונתת על ארבע קרנותיו ואל ארבע פנות העזרה ואל הגבול סביב וחטאת אותו וכפרתהו: ארבע קרנותיו כפשוטו. ארבע פנות העזרה זהו סובב אל הגבול סביב זה מקום הקרנות הרי שלש וחיטוי וכפרה הרי חמש. והזאה מן הדם ומן השמן אשר עליו על אהרן ובניו היא היתה יתירא כאן. הרי כאן שש. והשני שתים זריקה ומתן סביב. פי' השני הוא דם איל העולה: ואיני יודע מה היא זריקה זו חוץ ממתן סביב ובדם העולה מה זריקה היתה כי אם שתי מתנות שהן ארבע כדכתיב בסדר ויקרא וזרקו בני אהרן את דמו על המזבח סביב: ושמא הוא למד סביב סביב מן החטאת האמור למעלה לומר שנתן וחזר ונתן והוראת שעה היתה וזהו שאמר למעלה נלמדה לשעתה כלומר דברים היו בה שלא נהגו אלא לשעה ודברים שנהגו לדורות: מ"מ דברי תימה הם שהרי בסדר ויקרא אנו למדין עולה סביב מכאן ולא לענין שיעשה בדם עולה שום חידוש אלא שתי מתנות בלבד: ואם נאמר כי היה שיבוש הספרים והיה ראוי להיות יציקה ומתן סביב כמו שהגהנו למעלה. על כל זה קשה לי למה הקדים יציקת היסוד למתן סביב: והשלישי שלש עשרה פירוש שלישי הוא איל המילואים שיש מהם בהונות שלש באהרן ושלש בבניו. שלש באהרן בין תנוך אזנו ובהינות ידו ורגלו הימנית ושלש בבניו: גם זה לא ידעתי מהו למה לא חשב בבניו כי אם שלש ואם נאמר כי לא חשב אלא באיש אחד יש אומר תשע באהרן שלש ובבניו שש הרי תשע. הרי כבר נאמר למה לא חשב בכולן כי אם שש: ואיפשר דסבירא ליה ליש אומרים שלא נמשחו אלא נדב ואביהוא בלבד או שמא נמשחו אבל לא הזה על הבהונות אלא על שניהם מפני שהם היו גדולים וחשובים דכתיב ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וכו' ויש אומרים חמש עשרה שלש באהרן ושתים עשרה בבניו ארבע. שנאמר אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן: וחוזר זה על המקרא העליון שהזכיר את כולן נמצא שכולן שוין וטעון זריקה לגבי מזבח כפשוטו: ואני תמה אם למד דם העולה סביב סביב מדם הפר לחדש בו מתנות יתירות למה לא למד דם המילואים סביב סביב משם לחדש בו. גם להגהת הספר שהגהנו יציקה במקום זריקה למה לא חשב אותה כמו כן בדם המילואים. ואיפשר שלא היה ממנו דם ליסוד מפני רבוי המתנות אשר הוצרך לעשות מדמו מה שלא הוצרך מדם העולה: טעון שש הזאות פירוש מן השמן ומן הדם שהיו במזבח הזאה על אהרן ועל בניו ועל בגדי בניו: שלש באהרן גם זה לא ידעתי מהו ומה הם השלש שעל אהרן אם חשב לאהרן אחת ושעל בגדיו אחרת אין כאן אלא שתים. ואם חשב לבגדיו שתים הלא שמנה בגדים היו לו ומה היה חשבון השתים. ושמא היתה זאת לבגדי זהב ואחרת לבגדי לבן: אלא לבניו מה נעשה שלא היה להם אלא בגדי זהב: אלא לפי הענין נראה לי שלא היתה הזאה זו על הבגדים ממש אלא על התנוך ועל הבהונות כמו שחשב אותם לדם איל המילואים. וכן בדם איל העולה לא חשב מאלו כולם אלא זריקה ומתן סביב או יציקה ומתן סביב להגהה שהגהנו למעלה: ונ"ל שראוי להגיה בדם העולה הזאה תחת זריקה: ונאמר השני שתים הזאה ומתן סביב. והזאה זו היא ההזאה שהזכרנו לדם החטאת ושפירש כאן: נשאר לנו לפרש למה לא פרט בהזאותיו כמו שפרט כאן בדם איל המילואים. וקושיא זו יש לתרץ אותה מפני שרוב הדם ההוא שלקח מעל המזבח להזות על אהרן ועל בגדיו מדם איל המילואים היה שלא נתן ממנו ליסוד מפני הבהונות כמו שאמרנו למעלה ועל כן לא הוזכרו בפרטות כמו שהוזכרו בדם איל המילואים. והמקום יאיר עינינו בתורתו וידרכנו בדרך ישרה:

פסקה לד

ויז על אהרן ועל בגדיו וכו' ויקדש את אהרן ואת בגדיו וכו' הא למדת שלא נשלם קידש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם שלאחר הזאה זו הזכיר הקידוש: מלמד שאיל המילואים מותריהם לשרפה הכי איתא במנחות בפ' התודה [פג.] ולמלואים ולזבח השלמים מה מילואים מותריהן לשרפה ואין בעלי חיים מותרן לשריפה פי' משום דכתיב במילואים והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו. א"כ הבשר מותרו לשריפה אבל מותר בעל חיים כגון מי שהפריש שני אשמות לאחת. או שהפריש אשמו ואבד והקריב אחר תחתיו וכן בחטאת אפילו בחטאת המתה מכל מקום אינה נשרפת:

פסקה לו

ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים מכאן אמרו בשלשה ועשרים באדר קרבו המילואים ושבעה של מילואים הרי כאן שלשים באחד בניסן שלמו המלואים והוא היה השמיני: הא דקתני מכאן אמרו אין לנו ראיה מכאן שהשמיני היה באחד בניסן אלא הראיה לכך מדכתיב בשעיר הנשרף ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. ושמענו מכאן שהוא היה שעיר של ראש חדש שהוא בא לכפרה כשאר שעירי הרגלים שכתוב בהן לכפר עליכם. אבל שעיר החטאת אשר לעם שקרב בשמיני ושעיר נחשון שהקריב לחנוכת המזבח לא מצינו בהם כפרת עון. אלמא שמיני למלואים ראש חדש היה מדכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים שמע מינה בכ"ג באדר התחילו המילואים ובאחד בניסן שהיה שמיני שלמו ואדר חסר היה: ולקמן בפרש' שמיני בפנים אחרים מפיק לה להא מילת' מקרא אחרינא: כי שבעת ימים ימלא את ידכם. כל שבעת ימי מלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בקר ובקר ומקריב קרבנותיו ומפרקו ובשמיני העמידו ולא פרקו ענין זה אין יוצא לנו מכאן אלא מכיון שראינו שכל המילואים התחילו בשלשה ועשרים באדר וכתיב ביום החודש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. ואי איפשר להקריב שבעת ימי המלואים אלא אם כן הוקם המשכן ומה ת"ל ביום החדש הראשון תקים את המשכן אלא שהקימו הקמה גמורה שלא פרקו עד שעה שנסעו משם מכלל דשבעת ימי המלואים הקמתו לא היתה הקמה גמורה שהיה מעמידו בכל יום ומפרקו: רבי יוסי בר יהודה אומר אף בשמיני העמידו ופרקו פי' פעם אחת העמידו ופרקו ולעבודה אחרת העמידו ושוב לא פרקו: ואיני יודע מהיכן טעמו של ר' יוסי בר יהודה ובמס' יומא ירושלמי פרק א' גריס ר' יוסי בר יהודה אמר אף בשמיני העמידו ומשחו וחזר ופרקו: ומנין לפירוקין שנאמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן יום שכלו בו הקמותיו. בשמיני נמי אית תנאי תני נתפרק ואית תנאי [תני לא נתפרק אית תנאי תני נמשח ואית תנאי תני] לא נמשח מאן דתני נמשח דכתיב וימשחם ומאן דתני לא נמשח מה אני מקיים וימשחם מעלה עליו הכתו' כאילו מחוסר משיחה ומשחו בשמיני אית תנא תני נתפרק ואית תנא דתני לא נתפרק מאן דתני נתפרק דכתי' ביחזקאל שבעת ימים יכפרו על המזבח וטהרו אותו ומלאו ידו. ויכלו את הימים והיה מיום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיו ואת שלמיו וכו': גם זו הראיה איני יודע מה היא: ומאן דתני לא נתפרק כפרה שהיה בדם כהדא דתני על זה ועל זה היה מזה מכל חטאת שהיה שם כדי שיכנסו מים תחת דם דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר תחת דם ותחת שמן המשחה. ונראה לי כי לדעת התנא הראשון כפרה זו היא משיחה. וטהרו אותו ומלאו ידיו בהקרבת הקרבנות עליו: ויכלו את הימים משמע ימים שלימים שיש להם לילה ויום. ויום הראשון של מילואים לא היא לו לילו בתחלתו והשלימו הלילה שלאחריו. וכן לכל יום ויום ויום השביעי השלימו ליל שמיני: וכך היו הקמותיו ופירוקיו היה מעמידו בבקר לעבודת הבקר ואחר העבודה היה מפרקו. ולתמיד של בין הערבים היה מעמידו ומפרקו אחר עבודה ולעבודת לילה שהיא הקטרת אימורין והרמת הדשן היה כמו כן מעמידו ומפרקו. ובשעת שחיטת התמיד חוזר ומעמידו ועושה כסדר הראשון נמצאו שלש העמדות בכל יום ושלש פירוקין חוץ מיום שביעי למאן דאמר בשמיני לא נתפרק כלומר די לו בעמידת הלילה לעבודת הלילה ואותה ההעמדה משלמת ליום נמצא פירוק אחד חסר מן ההעמדות נמצאו כ"א העמדות ועשרים פירוקין: ור' יוסי בר יהודה אומר אף בשמיני העמידו ופרקו בליל שמיני קאמר כי בליל שמיני העמידו וקסבר ר' יוסי בר יהודה שהקמת לילה פסולה לעבודת היום. והטעם מן המקרא שאמרנו ויכלו את הימים שהיו שבעת ימים שלימים יום ולילו עמו גם יש עוד להוציא זה הטעם מביום כלות משה להקים את המשכן דמשמע ביום כלו הקמותיו ולא בלילה. ובירושלמי הכי קא חשיב להו להקמות ופירוקין כדחשבינא:

פסקה לז

כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם אלו מעשה יום הכפורים. מכאן אמרו שבעת ימים קודם יום הכפורים היו מפרישין כהן גדול וכו' כדאית' במס' יומא פ"א [ב.] ולמה מפרישין אותו שבעת ימים שאם תמצא אשתו נדה ספק נדה וכו' ובמס' יומא [ז.] פריך למה מפרישין למה מפרישין כדאמרן כלומ' הרי סמכנו את הטעם מן המקרא שאמרנו למעלה. אלא מביתו למה פירש ישמש מטתו עד סמוך לערב י"ה ויטבול ויישן בלשכת פלהדרין שהרי קיים ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וכו' אלא שמא תמות אשתו וכו' וביומא ירושלמי מפרש מה דאמר ר' יוחנן צריכה לבן בתירא. ומה דאמר בן בתירא צריכה לר' יוחנן. דאי מדר' יוחנן הוינא אמרין ישמש מטתו וישן בלשכת פלהדרין. ואי מדבן בתירא הוינא אמרי' יפרוש ממטתו וישן לו בתוך ביתו: והא דאמר ר' יוחנן היא מה שאמרנו למעלה כאשר עשה ביום הזה צוה וכו' זה מעשה יום הכפורים:

פסקה לח

ופתח אהל מועד תשבו וכו' ולא תמותו כי כן צויתי והלא דברים ק"ו ומה המקיים דברי בשר ודם המקום מקבלו מי שיקיים דבריו של מקום על אחת כמה וכמה: נראה לי על שם שנאמר כאן בדברי משה ולא תמותו ונאמר להלן בפרש' יין ושכר אל תשת ולא תמותו והוא היה דברו של מקום מפיו לאהרן עצמו. וכתיב בתריה וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים וכו' כלומר שיודיעם שלא נצולו מן המיתה שנגזרה עליהם ועל אביהם אלא בשביל שיקיימו את דברי משה וקבלו אותם ואם בשביל שקיימו דברי משה שהוא בשר ודם אמר שלא ימותו ק"ו כשיקבלו דברי שכינה שלא ימותו ופשוטו של דבר אם משה אמר להם כשתקיימו דברי לא תמותי כלומר תבטל מעליכם גזרת המיתה שנקנסה עליכם קל וחומר שהיה לו להקב"ה לומר לאהרן ולבניו יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו אם תקיימו מצותי לא תמותו: ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' מלמד שהיו אהרן ובניו ששים ושמחים לקבל דברים ששומעין מפי משה כמי ששומעים מפי רוח הקדש. ונ"ל מדכתי' כל הדברים כלומר שלא חסרו מדבריו כלום כאילו שמעום מפי המקום עצמו: אשר צוה ה' ביד משה כדאי השליח לשולחו שולחו זה המקום וכדי המצוה למי שנצטווה המצוה הוא המקום למי שנצטווה הוא אהרן ובניו:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה