ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
מצורע · פרשה ה
פסקה א
כי תבאו אל הארץ יכול משבאו לעבר הירדן מיד יהו בתיהם מטמאים בנגעים ת"ל אל הארץ המיוחדת החשובה מכל מארצות וזו היא ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש והכי איתא בספרי בפרשת בכורים יכול משבאו לעמון ומואב כדכתיב והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו ואף היא היתה זבת חלב ודבש. ואני תמיה מה כבשו ישראל מארץ בני עמון והלא חשבון ובנותיה מארץ מואב היו וכן מצינו בימי יפתח שאמר לו מלך בני עמון כי לקח ישראל את ארצו בעלותם ממצרים ועתה השיבה אתהן: ואיפשר כי מואב ובני עמון מפני שהיו אחים מלך אחד מולך עליהם ופעמים שהיה המלך ממואב ופעמים שהיה המלך מבני עמון: ובימי סיחון היה מלך ממואב ונלחם עם סיחון ולקח מידו את חשבון ואת כל גבולה שהיו למואב ולבני עמון. ובימי יפתח היה המלך מבני עמון והיה תובע את ארצו ואת ארץ מואב מיד יפתח וזהו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון:
פסקה ב
לאחוזה עד שיכבשו כלומר לאחוזה ומשמע עד שיכבשו שאינו מקפיד אלא על הכיבוש לפי שכיון שכבשוה מיד היתה אחוזתם: ומניין אתה אומר כבשו ולא חלקו וכו':
פסקה ד
פרט לנגעי אונסין מפרש בהוריות [י.] פרט לנגעי רוחות ולנגעי כשפים אבל אונסין אחרים כגון מחמת מלחת או מחמת דברים אחרים המזיקין את האבנים כדאמרינן לעיל בתחלת נגעים לא אם אמרת בזבים שלא טמא בהם אונסין תאמר בנגעים שטמא בהם אונסין: ובאסדא רפסודות והן חבילה של קורות זו בזו ובאות על פני המים. אסדא לשון סדנא כדאמרינן נגדא בסדנא יתיב מדויל ידיה משתלם: ולהביא בית הבנוי על העצים ועל העמודים שהרי בית ארץ הוא:
פסקה ה
ואין ירושלם מטמאה בנגעים לפי שלא נתחלקה לשבטים:
פסקה יב
אפילו חבילי עצים אפי' חבילי קנים אעפ"י שאין מקבלין טומאה. אמר ר' שמעון עסק הוא לפנוי נראה לי דר' שמעון כר' יהודה סבירא ליה ולפרושי טעמא דר' יהודה אתא כלומר שלא אמרה תורה ופנו את הבית אלא להתעסק בפנוי ושמא בין כך ובין כך ילך לו הנגע מן הביא או יכהה מירקרק או מאדמדם לשאר מראה ירוק ואדום על ידי תשובתו של בעל הבית. אמר ר' מאיר וכי מה מטמא וכו' ר' מאיר לית ליה דר' יהודה ולא דר' שמעון. ולא ימתין לו הכהן לחבילי עצים וחבילי קנים ולא לכל דבר שאינו מקבל טומאה אלא לכלים המקבלים טומאה: אם כן חסה תורה על ממון הבזוי פי' שלא לאבדו מיד כי כלי חרס כיון שנטמא מיד הוא אבוד לטהרות. וא"ת הרי ביתו ממון החביב ולא חסה עליו התורה לנתצו התם לאחר שלש שבועות הוא. וכיון שהיה לו לחזור בתשובה ולא חזר ינתץ את ביתו אבל טומאת כלי חרס אם אינו ממתין לפנוי יהא אבוד והתורה חסה עליו שמא יחזור בו:
פסקה יג
ואח"כ אחרים כיוצא בהם כלומר כמו שממתינין לזה כך ממתינין לחתן ולרגל. וכבר דריש ר' יהודה מדרש זה מביום הראות בו יש יום שאתה רואה וכו' אלא שאותו המדרש נדרש לנגעי גופו וזה נדרש לנגעי ביתו שכשם שממתינין לגופו בחתן וברגל כך ממתינין לנגעי ביתו ולרגל ומשניהם נלמוד לנגעים: