ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
מצורע · פרק ה
פסקה ב
ר' ישמעאל אומר ארבעה אחת לכל פיאה ופיאה פירוש לכל רוח ורוח כדכתי' ולפאת ים ולפאת צפון: ור' ישמעאל ור' עקיבא לטעמייהו דפליגי לעיל במגע דר' ישמעאל סבר אפילו על אבן אחת טמא ור' עקיבא סבר בעינן על שתי אבנים ולתרוייהו בעינן שיהו כל הארבע קירות ראוין לנגע הילכך לר' ישמעאל צריך שיהו בבית ארבעה אבנים ולר' עקיבא צריך שיהו בו שמונה אבנים:
פסקה ג
אבניו שלו עציו שלו מלמד שגורר ומוציא פי' גורר במגרה לפי שאינו נותץ אלא חלקו ומניח חלק חבירו: אבניו כל אבנים שנבנו עמו פי' מדלא כתיב ונתץ את האבנים כדכתיב בחליצה ש"מ כל אבניו קאמר: ומאי דקאמר שנבנו עמו למעוטי אותם שהכנים לו משנבנה כדאיתא בסמוך אבניו ולא אבנים שהכניס לו משנבנה: קשיא לי הא דתנן במשנת נגעים בית שלא היו בו אבנים ועצים ונראה בו נגע ואחר כך הביא בו אבנים ועצים ועפר טהור טעמא דהכניסם בו משנראה בו נגע אבל קודם שנראה בו נגע אעפ"י שכבר נבנה טמא: ואומר אני דלענין איטמא בנגע כיון דבשעת הנגע היו בו אבנים ועצים ועפר טמא מיהו כי (לא) אתו לידי נתיצה אינו נותץ אלא אותם האבנים והעצים שהכניס בו בשעת בנין וטעמא דמילתא דכתיב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו אבני הבית משמע אותם שהן עיקרו של בית ומאי נינהו אותן שנבנו עמו: עפר והוציא אל מחוץ למחנה ולא עפר המתכות שלו הא נמי משום הכי משמע ליה עפר שהוא עיקרו של בית ולא עפר שנתך ממנו מאליו כבר קודם נתיצה אלא אותו שנשר בשעת נתיצה: גם זה יש לפרשו כעין שפירשנו למעלה שהעפר הנתך מאליו שלא מחמת המכה אעפ"י שנושר בשעת נתיצה אינו צריך להוציא אל מחוץ למחנה וטעמא מאי משום דכתי' ונתץ על העצים ועל האבנים ועל העפר משמע אותם הנושרים מחמת נתיצה. והוא הדין לאותן שהכניס לו משנבנה שאינו צריך נתיצה דהא כתיב עפר הבית. והכי אמרינן עפר כל עפר שנבנה עמו: אם נאמר בחליצה למה נאמר בנתיצה ואם נאמר בנתיצה למה נאמר בחליצה: נראה לי דעל עפר קאמר דאי על עצים הנהו ודאי בחליצה ליתנהו כלל. ואי על האבנים אי לא כתיבא חליצה מהיכא אתיא. ואי לא כתיבה נתיצה מהיכא אתיא נתיצה לעצים דהא (איתנהו) [ליתנהו] בחליצה:וכיון דלא סגייא ליה דלא למכתב נתיצה בשביל עצים היכי מכתבא בלא נתיצת הבית אלא על כרחך על עפר לחודה קאמר דכיון דכתביה בחליצה למה ליה למהדריה בנתיצה. ממילא ילפינן ליה מחליצה מה להלן עפר עם אבנים אף כאן עפר עם אבנים. ומה התם ממעטינן עפר הנושר אף כאן נמי ממעטינן: וכיון דחד נינהו למה ליה למכתבינהו בתרויהו. הדר אמר לפי שיש בחליצה וכו'. האבן שבזוית כל רוח נקרא זוית:
פסקה ד
ימי הסגיר אותו ולא ימים שקלף את נגעו פי' שאם קלף את נגעו בתוך ימי הסגרו והשליכו לחוץ הנכנס לתוכו אעפ"י שעבר עליו בלאו כמי שקצץ את בהרתו דהכי דרשינן בספרי בפרשת השמר בנגע הצרעת. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין ת"ל כאשר צויתים. ואעפ"י שעבר עליו בלאו בקליפת הנגע אפי' הכי הבא אל תוכו לא קנסו בו. כי בטומאה שבאדם גופיה שקצץ בהרתו קנסו טומאה בגופיה. אבל ביתו אנוס הוא: ואי קנסינן ביה טומאה השתא מטמו אינשי טובא דלא פשעו ביה דכל דעייל מיטמא ואע"ג דלא עבד בה מידי ומשום הכי מוקמינן לה אדאורייתא: או יכול שאני מוציא את המוחלט שקלף את נגעו מוחלט הוא הנגמר דינו לחליצה אם קלף אותם האבנים והשליך מקום הנגע בחוץ עדיין הבית טמא שהרי כל אותם האבנים שהיה בהן הנגע טמאות והעפר שבסביבותיהם טמא. וכתיב והשליכו אותם אל מקום טמא שיהא מקומם טמא: עוד נראה לי שאעפ"י שקלף את נגעו והבא לתוכו אינו טמא מ"מ לא ניצל מהסגרו עד שישלים כל השבעה: וקרוב אני לומר שכל טומאתו עליו חוץ מן הבא אל הבית שאינו מטמא אלא לענין הסגר וחליצת אבנים והעפר ואם חזר בה הנגע לאחר חליצה דינה שוה למי שלא נקלף לנתיצה ולכל דבר: ואם ישאל השואל והלא אמרנו בנגעי טומאת אדם שהתולש סימני טומאה מתוך נגעו תוך ימי הסגרו שהוא טהור. התם סימני טומאה קאמר שעדיין לא התחילה טומאתו הילכך דינו כמי שלא בא אצל כהן אבל אם קצץ בהרתו בתוך ימי הסגרו טמא טומאת הסגרו לעולם על שיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו לר' אליעזר. או עד שתפרח בכולו לרבנן וטעמא דמילת' דאמרינן אי הוה נגע קיים דילמא אתיליד ביה מחיה או שער לבן. וראיה לדבר דתנן במשנת נגעים התולש סימני טומאה [והכוה] את המחיה עובר בלא תעשה ולטהר עד שלא בא אצל כהן טהור ולאחר חלוטו טמא: אמר ר' עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ולר' יהושע בהולכין [לנדבת] בתוך הסגרו מהו אמרו לו לא שמענו וכו'. מאימתי הוא טהרתו ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס: מי שהיתה בו בהרת ונקצצה טהורה קצצה מתכוין ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו הני תרי פסקי פסקא קמיית' בתולש סימני טומאה מתוך נגעו שהוא מוחלט. ובתריית' על כרחיך בקוצץ בהרתו תוך ימי הסגרו היא דאי עד שלא בא אצל כהן אפי' תלש סימני טומאה נמי טהור כדאמרן. ואי בבהרת שפשתה והוחלטה תרי למה לי במוחלט אלא ש"מ בתוך הסגרו היא וקמיית' להודיעך כחו דר' אליעזר דאפי' במוחלט נמי מיקל ובתרייתא לרבנן דאפי' במוסגר נמי מחמרי' הילכך בבית נמי אמרינן כי האי גוונא:
פסקה ו
אין לי אלא אוכל שוכב מנין ת"ל והשוכב בבית וכו' אין לי אלא אוכל ושוכב פי' עדיין אני אומר שהשוכב מוסף על האוכל כלומר שהאוכל צריך שיהא שוכב שצריך כבוס בגדים תלמוד לומר יכבס בגדיו ריבה פי' ואם השוכב היה מוסף על האוכל לא היה לו לכתוב אלא כבוס בגדים אחד לשניהם והאוכל והשוכב בבית יכבס בגדיו אלא מדכתי' וכבס בגדיו ש"מ או האי או האי קאמר. ומדאתרבי אכילה בלא שכיבה או שכיבה בלא אכילה לכיבוס בגדים (הם) [גם]הכי איתרבי שוהה אעפ"י שאינו לא אוכל ולא שוכב דמאי אולמא דאכילה או שכיבה לחודה משהיה:
פסקה ח
ואם סופנו לרבות האוכל אעפ"י שאינו שוכב מה ת"ל האוכל והשוכב כלומר למה הוצרכו שניהם לומר והלא כח אחד לשניהם והיו למדין זה מזה אלא ליתן שיעור לאוכל כדי שיאכל שוכב פי' שלא תאמר אכילה האמורה בכל מקום בכזית והאיך נמי אם שהה כדי אכילת כזית יהא טעון כבוס לכך נאמר והאוכל והשוכב אכילה שצריכה שכיבה פי' היסבה ואי זו זו אכילת פרס שיעור ארבעה ביצים. והכי איתא בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין [פג.]: פת חטים ולא פת שעורים מיסב ואוכלה בליפתן. אני אומר דכל אלו למעט בשיעור ומפיק להו משוכב דבעינן שיעור אכילה דרך הנאה כדי שיאכלנו מהרה כל כבוס בגדים האמור בתורה להחמיר ובזה להקל אפי' לבוש עשרה וכו' פי' הנושא את הנבלה ואוכל את נבלת עוף טהור וכיוצא בהם שטעון כיבוס בגדים נאמרו להחמיר על הבגדים לומר שמקבלין טומאה להיות ראשונים מפני חיבוריהן וכאן נאמרו להקל מפני כי חיבוריהן שאם לא היה לובשן אלא שיכניסם עמו על כתפו יהיו טמאין מיד וכשהוא לובשן אינו מיטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס ואפי' לבוש עשרה סבניקין ועטוף עשרה פליונות: שהייתי סבור לומר כיון שאינן צורך לבישתו אותם שהם יתירים עליו נחשוב אותם כאילו הן על כתפו ויהיו טמאים מיד אפי' הכי אינם טמאים עד שישהה. הרי חיבורו גרמה להם טהרה. סבניקין הוא סבנית' האמורה במסכת שבת פרק חבית [קמז:]:
פסקה י
יכול יהו הבהמה והגוי מצילין בגדים שעליהם בבית המנוגע פי' מליטמא מיד ת"ל יכבס בגדיו מי שטעון כבוס צריך שהיה מי שאינו טעון כבוס אינו צריך שהיה. ושאינו טעון כבוס הוא כגון בהמה וגוי שאינם מוזהרין על הטומאת כלל אינו צריך שהיה והם טהורים והבגדים טמאים מיד. מכאן אמרו וכו' על ר' יהודה קאמר דאיהו יליף טעמ' מבהמה וגוי:
פסקה יד
צפור שחייה חוץ לכל העיר ואיזו זו דרור: יש מפרשי' שהוא שלו כמו שאמרנו באדם ואותו השלו אינו מצוי ביישוב כלל ולכך נקרא דרור שאין יד אדם מושלת עליו כמו שהיא מושלת על שאר עופות לפי שאין מקננין בטפוחים ובבורות ובמגדלות. ולזה הפי' לא סביר' ליה כר' ישמעאל דאמר למה נקרא שמו צפור דרור שדרה בבית כבשדה. ויש שחייה חוץ לכל העיר זהו צפור דרור שדרה בבית כבשדה ומפני שהיא מביאה מזונות מן החוץ ואינה אוכלת כלום מכל מה שבבתים ושבחצרות ומפני כך היא דרה בבית בלי פחד כבשוק ולזה הפי' אין זה שלו:
פסקה טז
להורות מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו: וכן גרסינן בחגיגה ירושלמי פר' אין דורשין אמר רב אין אדם רשאי לומר דבר בנגע הצרעת אלא אם כן ראה או שימש: כיצד הוא עושה בתחלה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים: למדנו שאעפ"י שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין את הכל דמדעתו אינו רשאי לעשות בהם מעשה אלא על ידי פתיחת רבו: ומפיק טעמי' הכא מדכתיב להורות עד שיורנו רבו: