אור ברסלב
ראב"ד על ספרא מצורע פרשת זבים › פרק ג

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

מצורע פרשת זבים · פרק ג

פרשה ב

פסקה א

מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא פי' כשם שהזב מטמא משכבות ומושבות אפי' תחת אבן מוסמא כך אם היה משכבו של זב תחת אבן מוסמא וישב הטהור עליה יהא טמא אף על פי שלא נגע במשכב. והא דכת' רחמנא ואיש אשר יגע במשכבו. והנושא אותם דאלמא בעינן מגע או משא לטמא בגדים הני מילי היכי דלא ישב עליו אבל היכא דישב עליו מטמא בגדים אעפ"י שלא נגע ולא הסיט: ובפרשת זבה מפרש לקמן דבעינן נמי שינשא רובו של טהור עליו כי היכי דבעינן רובו של זב על המשכב והמושב וזהו נישא דאמרינן בסמוך שהטהור נישא על המשכב מטמא בגדים כעין נושא:

פסקה ג

מרכב חלק מגעו ממש או אדם הנוגע בו אינו מטמא בגדים והנושאו מטמא בגדים:

פסקה ד

אם כדרך שלא ירדה עליו טומאה פי' למרכב יצאה ממנו לאחרים פי' כנושא שהוא לא קבל הטומאה אלא ברכיבה: כדרך שירדה עליו טומאה דהיינו ברכיבה ואפי' עשרה מרכבות זו על גב זו ואפי' על אבן מוסמא: אינו דין שתצא ממנו טומאה לאחרים פי' כשרכב הטהור על המרכב הזב ואפי' בעשרה מרכבות זו על גב זו: לאו מה לי להחמירב מרכב הנישא פי' לטמא את נושאו לטמא בגדים שהרי החמיר הכתוב בזב הנישא שהמשכב שהוא נישא עליו מטמא אדם לטמא בגדים: נחמיר במרכב הנושא שהרי היקל בזב הנושא פי' כי משאו של זב אינו מטמא אדם. וכיון שמצינו שהיקל בטומאה המסיטה אף מרכבו המסיט למי. לא יטמא אדם אלא אם כן נגע בו:

פסקה ו

הא מה אני מקיים או בעצם אדם האמור בפר' זאת חוקת זה אבר הפורש מן החי מפרק לפרק כלומר אבר שלם עם הבשר שלו:

פסקה ז

אם נאמר בזב למה נאמר במשכב וכו' פי' כיון שנאמר ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו למה הוצרך לומר בבשר הזב יכבס בגדיו: וכן אם נאמר בזב למה הוצרך לומר במשכב. רוקו כיחו וניעו והרי כולן יוצאין דרך הפה אלא כיחו נתלש מן הריאה בכח השעול: ניעו נתלש מן הגרגרת שלא מכח שעול אלא על ידי הרגשת כיחוך הגרון: רירו הוא היוצא מאליו מן הפה שלא על ידי הרגשה והוא כמו מים כדכתיב רר בשרו. וכתיב ויורד רירו על זקנו: רוקו הוא המתקבץ מן החיך על ידי הרגשת החיך והלשון ויש בו מעט לשלשת:

פסקה ט

יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב פי' יהא לו מושב שאם רכב על המשכב והמושב מגעו שוה למשאו ועיקר מרכב הוא העשוי לרכיבה ולסבלון אחר כדאיתא בשלש עשרה מדות. והיינו דאמרינן בעירובין פר' בכל מערבין [כז.] האי מרכב היכי דמי אי דיתיב עליה היינו מושב פי' אי דרגיל למיתב עליה בלא סבלון אחר היינו מושב: אוציא את אלו פי' מתורת מרכב ולא אוציא את האוכף ת"ל המרכב מרכב מיוחד פי' מרכב הידוע לרכיבה ולסבלון אחר: יצא האוכף והוא המרדעת הקטן שנותנין תחת העץ שנקרא תופית של חמור והוא כעין מלבוש לחמור והוא ראוי לישיבה בלא סבלון אחר ואם רכב עליו טמא מושבו. ונראה לי שני ענייני מרדעת העבה נקרא מרדעת והוא רחב כרחב של חמור והוא כעין מלבוש לחמור והאוכף אינו עבה כמותו ואינו רחב כמוהו אלא כעין לבד הוא והוא נקרא שונצילה בלע"ז ועליו התופית עומד שהוא של עץ והוא צורך התופית שאין התופית מתיישב על גב החמור זולתו ועמו הוא הולך ובא ובין לרכיבה בין למשא:

פסקה י

ואיזהו מרכב המיוחד לרכיבה זרז האשקלוני והוא אותו העץ שחובקין על הבהמה למעלה מן האוכף כדי לשאת עליו משאוי שלא ינתק המשא את האוכף וגם רוכב עליו לאחר פריקת המשא ופעמי' על גבי המשוי: זרז כמו ויחבוש את חמורו דמתרגמינן וזרז ית חמריה: מדוכה המדית גם הוא למעלה מן האוכף אלא שזה עשוי כמין מדוכה שכשרוכב מכניס בית מושבו לתוכו ושוקיו הולכין על צואר הבהמה והמשוי הולך על צידי הבהמה וכן עושין במדי: ועביט של גמל גם הוא כעין מדוכה אלא שהמדוכה בית קבולו למעלה והעביט בית קבולו למטה. שהחטוטרת של גמל נכנס לתוכו. והעביט משוה את גבו כדי לשאת עליו משוי גדול ולרכוב עליו שני אנשים: וטיפטו של סוס משונה מכל אלו. הטפיט הזה איני מוגף אלא מעט והוא מאחריו ומחברין בו בגד עבה שיקרא טפיט בלע"ז ולכך נקרא טפיטן. והטעם לכל אלו שאין להם טומאת מושב אעפ"י שיושב עליהם בשעת רכיבה מפני שהם עשויין לסבלון אחר כדאיתא בשלש עשרה מדות. כלומר עיקר עשייתן גם לשאת עליהם משוי הוא כי המרדעת שהוא של בגד הוא עשוי לישיבת אדם. אבל של העץ שחובשין עליו הוא עשוי גם לסבלון אחר כדי להציל המרדעת והוא הנקרא גבא דאוכפא בלשון הגמרא ובלשון המשנה תפיס. נ"א תפות כדאיתא בעירובין פרק בכל מערבין [כז.] והוא עשוי לאוכף של חמור: והא דאמרינן בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה [עח.] אבל באוכף ובמרדעת דברי הכל (מ"ש מן) [מכורין] דמשמע דאוכף ומרדעת בין לרכיבה בין למשוי הן עשויין התם אוכף עם התופית שלו קאמר שנותנין המשא על התופית בלא אוכף ואינו ראוי לרכיבה כלל. ונראה שהוא כעין של בוצרים שנקרא קנציל בלע"ז והיינו דתנן במשנת כלים פרק כ"ג תופית של חמור שהוא יושב עליה טהורה שנה בה את הנקבים או שפרצן זה אל תוך זה טמאה פי' אם ישב עליה שלא על גבי החמור ולא על ידי משוי טהורה מכלום לפי שאינה ראויה לכך והרי היא כמי שכפה סאה וישב עליה שאומרים לו עמוד ונעשה בו מלאכה אחרת אבל אם שנה בה את הנקבים שכבר בטלה היא ממלאכת החמור וישב עליה טמאה דהרי יחדה לישיבה וטמאה מושב: ולשון תופית לא ידעתי מהו ושמא הוא נקרא על שם הדפוס שבו ונכנסה התי"ו תחת הדלת: ר' יוסי אומר טפוטן של סוס טמא מושב מפני שעומד עליו בקומפון פי' טפיטן של סוס סבר ר' יוסי לאו למשוי עביד אלא לרכוב עליו עם השריון וכלי זיין בשעה שמשחקין בקומפון קאמפו בלע"ז הילכך מטמא מושב. אבל אוכף של נקה טמא מושב פי' לדברי הכל הוא ואפילו אותו התחוס של עץ הנקרא גבא דאוכפא אפי' הוא טמא מושב מפני שכורכין עליו בגדי צמר ועורות כדי שיהו רכים לישיבה ועיקר עשייתן של אלו אינן אלא לישיבה שחובשין אותו על הפרדות ההולכת לאט ורוכבין עליהן בעלי הנאות והנשים:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה