ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
מצורע פרשת זבים · פרק א
פסקה ב
זב שאינו מטמא את שבועל פי' אינו מטמא את בועלו אלא שדברו חכמים בלשון נקיה ולא רצה להזכיר בו בועלו לפי שאין דרך האיש ליבעל והכי איתא לקמן בפרשת זבה:
פסקה ג
אין לי אלא גדולות קטנות מנין ת"ל תהיה אפי' כ"ש. או החתים אפי' כל שהוא פי' אין לי אלא גדולות דמסתמא בגדולות קא מיירי. אלא אם כן ריבה את הקטנות. האי גדולות דקתני הכא לא ידענא מאי שיעורייהו דאי אמרת כמגדיון כדאמרי' לקמן האי מהי תיתי בשלמא לבתר דקיימ' לן דשלש קטנות מטמו ליה אזול בהו רבנן בתר סברא ואמרו דאינה הפסקה אלא אם כן שהה ביניהם כדי טבילה וספוג בין כל אחת ואחת דהיינו דם בשתי טבילות ושני ספוגין לשלשתן. והראיות עצמן אין להם שיעור דאפי' במשהו מטמאין ושיעור הגדולה נמי שמטמאה בשלש קטנות הויא נמי כי האי שיעור': אלא השתא דקימא לן דשלש קטנות מטמו ליה שלש גדולות מאי שיעורייהו. ונראה לי כי גדולות דהכא כחתימת פי האמה הן מדכתיב החתים והאי דקא מרבה מהחתים אפי' כ"ש לאו מהחתים מרבה אלא מדכתיב או החתים או לרבות. והחתים עצמו הא דרשינן ליה במס' נדה פ' יוצא דופן [מג:] לח מטמא יבש אינו מטמא. ושמעת מינה דרבוייא דמשהו לאו מהחתים נפקא לן אלא מאו. ויש ספרים שאין כתוב בהן החתים אפי' כל שהוא אלא תהיה אפילו כל שהו. ולנסחא זו או החתים כוליה אתא לההיא דרשא במסכת נדה: פירוש אחר אין לי אלא גדולות קטנות מנין. גדולות מדכתי' זובו רר וכל דבר שזב מאליו יש בו הרבה שהמשהו אינו זב אלא עומד כמשקה טופח. ורר נמי לשון זיבה הוא כדכתיב ויורד רירו אל זקנו. והאי להאי פירושא שיעורא דגדולות כדי שיזובו וזהו העיקר: ואם נאמרו גדולות למה נאמרו קטנות פי' מאחר שאמרה תורה בראיות גדולות שמטמאות אותו למה חזרה ואמרה שהקטנות יטמאו אותו ועכשיו דברי תורה סותרין זה את זה שאילו אמרה על הקטנות שהן מטמאות לא היה צריך לומר על הגדולות שהרי יש בכלל מאתים מנה ולמה הזכירה ראיות גדולות כלל א"כ משמע דבא למעט את הקטנות: חזר ואמר לא הוזכרו גדולות לגופן אלא לומר שאפי' אחת גדולה מטמאה כשלש קטנות וההפסקה שביניהם שהן כשיעור שתי טבילות ושתי ספוגין וכאן ראו חכמים לומר שכיון שישהה כדי לטהר מן הראייה דהיינו טבילת סיפוגה שדרך הטובל להיות מסתפג באלונתית ואם שהה כך אחר הראיה הראשונה היא שנעקרה ולא נתמרקה לצאת אלא בסירוגין ודבר זה אינה ראיה מפורשת מן התורה אלא מכיון שאמרה תורה דבעינן הפסקין ביניהם שהרי הצריכתו שלש אזול רבנן בתר סברא ואמרינן דאינה הפסקה אלא א"כ שהה כדי טהרת ראיות וסיפוגה הצריך לה: והצריכה תורה את הגדולות שאפי' אחת מרובה כגון השלש עם אויריהן הצריכים להם לטומאה הרי היא מטמאה כשלש:
פסקה ד
ר' אמר למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה וכו' פי' לא בא אלא לפרש על הקטנות עצמן שאמרנו שהן מטמאות עם הפסקן ואמר שצריך לאותם שיהו משולשין שלא תאמר אם שהה מתחלת הראשונה עד סוף השלישית כמגדיון לשילוח שיהא טמא ואעפ"י שלא הפסיק בין הראשונה לשניה או בין השניה לשלישית כדי טבילה וספוג אלא אינו טמא אלא א"כ היתה ההפסקה שוה ביניהם ולא נתמעטה מכדי טבילה וסיפוגה: ומנא אמינא לה דבעינן הפסק כדי טבילה וסיפוג בין כל אחת ואחת דתנן במס' זבים פ"ק ראה אחת והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואח"כ ראה שתים או אחת מרובה כשתים והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואח"כ ראה אחת הרי זה זב גמור: ראה אחת מרובה כשלש שהן כמגדיון לשילוח שהן כשתי טבילות ושני סיפוגין הרי זה זב גמור: