ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
מצורע פרשת זבים · פרשה א
פסקה א
איש אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן. אשה אעפ"י שכתובה בפרשת זבה וכל דיניה. יש דינין הרבה שלא נתפרשו בה כגון הסיטות מגופה בין ממשכבה ומושבה ורוקה ומי רגלים שלה וזובה שיהו טמאין ומרכבה כמו כן אינו מפורש בה והיסט כלי חרס ומדף שעליה ולכך הוצרכו לרבות את האשה:
פסקה ג
יכול אפי' זב מ"מ יהא טמא פירוש אם יזוב חוטמו או פיו: מה זבה במקום שהיא מטמאה בטומאה קלה פירוש כגון. פולטת ומשמשת מטמאה בטומאה חמורה דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה את מקורה הערה ואין נקרא מקור אלא אותו מקום אף זב וכו':
פסקה ז
משנזקק לזיבה אין בודקין אותו פירוש משראה שתים שלא מחמת אונס בשלישית אין בודקין אותו לקרבן הואיל ויש עליו כל טומאת זב למשכבות ומושבות ולספורת שבעה. אנסו וספקו ושכבת זרעו טמאים במשא שרגלים לדבר שמחמת הזיבה הם הואיל וכבר הוא זב גמור: ספקו מפרש במסכת נזיר פרק הגוים אין להם נזירות [סו.] אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא. ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראיה וכיון דנזקק לטומאה ספקו טמא דאילו מעיקר' תלינן בשכבת זרע כדתנן פ' זבים בפ' שני הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומ' יומו:
פסקה י
יכול הדם היוצא מן האמה של זב יהא טמא פי' הדם עצמו: יכול יהא טמא כזובו ורוקו ומי רגליו ת"ל הוא וכו' ולקמן קא בעי על הדם כולו אם יהא טמא עליו כמי שראה זיבה אם לאו. והאי אודם נמי דם וקא ממעט ליה מטומאתו טומאת ראיה בלובן ולא באודם. ובדין הוא דאתיא איבעי ליה למיתני ברישא דלבתר דאמעיט דם מטומאת עצמו דאפי' ברוקו ומימי רגליו נמי לא הוי בו למאי אצטריך למימר דלא גרים ליה טומאה בזיבה אלא איידי דגבי טומאת הזוב עצמו וטומאת רוקו ומימי רגליו קא מרבינן להו מוזאת קאמר נמי דדם היוצא מן האמה לא מטמא ואפי' כרוקו ומי רגליו לא הוי: ובמס' נדה פ' דם הנדה [נו.] מפרש מה ראוי לרבות מי רגליו מוזאת ולמעט דם היוצא מן האמה מהוא איפוך אנא וקאמר התם דומיא דרוק מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע דהיינו מי רגלים שהן מתעגלין סביב לבית יציאתן בשעה שהן צריכין לצאת וכשרוצה להעמיד את עצמו ולשהות את נקביו חוזרין ונבלעין במקומן ולאפוקי דם האמה שאינו מתעגל אלא ראשון ראשון מטפטף ויוצא. ולאפוקי נמי חלב האשה שאעפ"י שהוא מתעגל אינו חוזר ונבלע: ודם היוצא מן האמה שהוא טהור יש מי שאומר טהור מטומאה חמורה. אבל מטמא טומאת משקין לית ליה לא לטמא את האוכלין ולא להכשיר את הזרעים מאי טעמא בעינן דם חללים וליכא: והכי איתא במס' נדה פ' כל היד [יט:] בענין דם הירוק. ואפי' ר' מאיר דאמר התם אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה להכשיר את הזרעים וקאמ' להו לרבנן אלפוה בגזירה שוה דכתי' שלחיך פרדס רמונים וכתי' ושולח מים על פני חוצות: הני מילי בדם האשה דבאשה קא מיירי קרא אבל בדם איש לא דבעינן דם חללים. ואם מגפתו הוא דהויא דם חללים דמה לי קטילה כוליה מה לי קטליה פלגא אבל האי לאו דם חללים הוא כלל: