אור ברסלב
ראב"ד על ספרא ויקרא דבורא דנדבה › פרשה יג

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

ויקרא דבורא דנדבה · פרשה יג

פרק יד

פסקה א

ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העומר ר' יהודה אומר עתידה מנחת [בכורים] לפסוק ולחזור שהרי מנחת העומר חובה היא וקאמר ואם תקריב דמשמע דאיפשר שלא תקריב אלא מלמד שעתידה ליבטל כי יגלו:

ויש מפרשים שעתידה ליבטל מפני הבצורת שלא ימצא בזמנו:

והלא דומיא דיובל שאעפ"י שהיו ישראל במקומן היה היובל בטל משעה שגלו בני גד ובני ראובן. ועוד סייעתא להאי פירושא דאי משום גלות אמרינן בכל קרבנות צבור נמי איבעי ליה למכתב ואם:

פסקה ג

ר' שמעון וכו' או יכול נדבה לומר אם מביאים אתם לרצון מעלה אני עליכם כאלו הבאתם אותה נדבה פי' לרצון מדעתכם שלא על ידי כפרה כלומר להכי כתיב רחמנא ואם תקריב לפי שפעמים שהיא באה כעין נדבה ואימתי מדעתכם אבל אם אין מביאין אותם מדעתכם מעלה אני עליכם כאלו [לא] הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם פי' להתיר לכם את החדש. ואין אתם מקבלין שכר להביא אלא באנוסים להביא. וכן הוא אומר ולחם וקלי וכרמל וכו' עד הביאכם את קרבן אלהיכם הרי שהוא קורא הבאתם קרבן אלהיכם כלומר חייבין אתם להביא בעל כרחכם שלא מנדבתכם. ויש מפרשים לרצון למקום כדי לעשות לפניו לריח ניחוח אבל אם לא תביאו וכו' לכך מעלה אני עליכם כאלו לא הבאתם אותה אלא לאכילתכם וקא דריש להאי דרשא ממנחת בכורים לה' משמע כשתביאו אותה לשם ה' אז יהיה נדבה. וכן הוא אומר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם משמע כמי לשם אלהיכם מדלא כתיב קרבנכם. ופירושא קמא מסתבר טפי:

פסקה ד

ר' עקיבא אומר נאמר לצבור הביאו בכורים בפסח והביאו בכורים בעצרת. מה מצינו שממין שהיחיד מביא ממנו חובתו הצבור מביא בכורים בעצרת אף ממין שהיחיד וכו' ממנו יהא מביא הצבור בפסח ומאיזה מין (מן) היחיד מביא חובתו אף מן השעורים ופי' כגון מנחת סוטה ומנחת חוטא:

אף כל שאחרים באים לה חובה וכשם שהיחיד מביא חובתו משני המינין כך הצבור יהא מביא משני המינין בכורים שהם חובתו וכיון דשתי הלחם אתו מן החטים דכתיב בהו סלת הנך בכורים דפסח אתו מן השעורים על כרחיך. ובמנחות פרק ר' ישמעאל [סח:] איתא להא מילתא בלישנא אחרינא ותרויהו הדרי לחד טעמא:

פסקה ו

וחכמים אומרים אין לשון קלוי אלא בדבר אחד במנחות איכא לישנא אחרינא אין קלוי אלא לשון קלל ותרויהו חד טעמא נינהו. וכל חד וחד הויא פירושא לחבריה דלשון קל משמע לשון קלל כלומר ארוך מעט כלומר לא משכחת לה אלא בזמנו שהוא נקלה בדבר אחר ומאי ניהו אבוב של קלאין שאם החריך אותו באש עצמו אין זה קלל.

פסקה ז

אלו נאמר אביב קלוי גרש היה איפשר שיקלנו גרש או שיקלנו אביב כשהוא אומר אביב קלוי באש גרש כרמל באש הפסיק הענין:

ויקלנו אביב פי' כשהוא בשבולת:

פסקה ח

רך ומל פי' רך ונמלל ביד כלומר לא רך בחלב שלו אלא רך ונמלל שכבר נתקשה מעט כדי שיהא ראוי למוללו על ידי קליה.

פסקה ט

נעלסה נעלה ונשאה שהיא פורחת במרום הרבה נתעלסה באהבים נשא ונתן נעלה ונשמח במקום שמחה.

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה