אור ברסלב
ראב"ד על ספרא ויקרא דבורא דנדבה › פרשה ד

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

ויקרא דבורא דנדבה · פרשה ד

פרק ד

פסקה א

ומה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים. מפרש בזבחים בפרק כל הפסולין [לב.] סמיכה בטהורים לפני ה' וסמך. ואי אמרת נעול ידיה ונסמוך קסבר ביאה במקצת לא שמה ביאה:

אף שחיטה בטהורים מפרש התם אסמכת' בעלמא הוא דאיפשר מדאוריית' דעביד סכין ארוכה ושחיט מיהו רבנן גזרו ביה בטמא שלא ישחוט בקדשים כלל שמא יגע בבשר:

פסקה ב

וכי מנין באת כלומר מאיזה מקום היית מרבה שחיטה בכהן והלא בפרשה צו לא הוזכר כהן לשחיטה:

פסקה ג

בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' פי' דעביד סכין ארוכה ושחיט מאבראי:

שמעון התימני אומר מנין שתהא ידו של שוחט לפנים מן הנשחט פי' שצריך שיהא השוחט בפנים ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' השוחט את בן הבקר לפני ה':

פסקה ד

נאמר כאן כיהון פי' בני אהרן הכהנים ונאמר להלן כיהון אלה בני אהרן הכהנים אשר מלא ידם לכהן דהיינו לבישת הבגדים דכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם:

פסקה ה

קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה בזבחים פ"ק [יג.] רמי ליה להאי קרא אקרא דפרשת צו את אהרן דאמרינן התם יכול לא תהא מחשבה פוסלת אלא בזריקה פי' מדכתי' ואם האכל יאכל ביום הקריבו יאכל ביום השלישי לא ירצה וזריקה היא המרצה והאי קרא דריש ליה התם במחשבה על מנת לאכול חוץ לזמנו ביום השלישי. מנין לרבות שחיטה וקבול ת"ל ואם האכל יאכל בדברים המביאים לידי אכילה וכו' ומחשבה פסלה בקבלה כזריקה. ומתרץ לה רבא התם הא דאמרינן הריני שוחט על מנת לקבל דמו למחר. יש מפרשי' כי השוחט על מנת לקבל דמו למחר לא פסלה והטעם מפני שהוא דבר שאי איפשר לפיכך אינו אלא כמשחק. אבל המקבל על מנת לשפוך שיריה למחר פסלה. ויש מפרשי' כי השוחט על מנת לקבל למחר פסלה והיינו דקתני מנין לרבות שחיטה וקבול וכו' אבל המקבל על מנת לשפוך שיריה למחר לא פסלה כדקתני יצאו שפיכות שירים והקטורת אימורין שאינן מעכבין את הכפרה וראיה לזה הפירוש דקאמר ליה ההוא מרבנן לרבא ושפיכות השיריים והקטרת אימורין לא פסלא בהו מחשבה. והתניא יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא באכילת בשר מנין לרבות שפיכות שיריים והקטורת אימורין וכו' ואם כפי' הראשון הרי אמר רבא שהמקבל על מנת לשפוך שיריים למחר פסולה הואיל והמחשבה בשעת עבודה שהיא מעכבת את הכפרה וכל שכן דמחשבה בזריקה על מנת לשפוך שיריה למחר דפסלה. וממילא הך דקתני באידך פסילן כשחשב זו הלאו קאמר. וזהו הראיה לפי' האחרון כי הואיל ואינן מעכבין כפרה לא פסלא בהו מחשבה. לא שנא חשב בעבודה אחרת עליהם לא שנא חשב עליהם לעבודה אחרת. מיהו דוקא במחשב בקבלה עליהם. אבל חשב בזריקה עליהם פסולה וזו המעלה יש בין זריקה לקבלה ולהכי קתני לעיל לא עשה בהם מחשבה כמעשה זריקה עשה בה מחשבה כמעשה. והטעם מפני שאפילו הכתוב פסל במחשבה בזריקה יותר משאר עבודות שאינן באות אלא מריבוי הכתוב:

זהו דרך לפירוש האחרון אלא שיש לדקדק אדקא מתרץ ליה רבא לההוא מרבנן בקושיא דשפיכות שיריים והקטרת אימורין לא קשיא הא דאמר הריני זורק לשפוך שיריים למחר הא דאמר הריני שופך על מנת להקטיר אימורין למחר. כלומר כי אמר הריני זורק על מנת לשפוך שיריים פסלה. וכי אמר הריני שופך וכו' לא פסלה. ואיכא לאקשויי על פירוש בתרא למה ליה לרבא למימר הריני שופך להקטיר אימורין למחר לא פסלה. דתרוייהו לא מעכבי כפרה. והא אמרינן דאפילו במחשב לקבלה על מנת לשפוך שיריים לא פסלה. מ"מ הקשיא הראשונה היא מסייעא לפירוש השני:

עוד יש לי קושיא לפירוש הראשון מזה התירון עצמו שתרן רבא לההוא מרבנן למה שינה רבא את דבריו ולא אמר הא דאמר הריני מקבל על מנת לשפוך השיריים למחר פסלה כדאמרינן בתירוצא קמא ולא היה צריך לשנותו לזריקה דהא במחשב בקבלה קיימינן ואמרינן דפסלה והא דקתני דשפיכת שיריים והקטרת אימורין לא פסלה דאמר הריני שופך וכו' תרוייהו לא מעכבי כפרה הנה גם זו הקושיא לפירוש הראשון מעתה כיון שיש לנו על פי' הראשון שתי טענות גדולות ועל הפי' השני טענה אחת ראוי לנו לגלגל עם פי' השני יותר מן הראשון ונתרץ הקושיא שיש עליו. והא דאוקמא רבא לההוא מתניתין דקתני יצאו שפיכות שיריים והקטרת אימורין וכו' כגון דאמר הריני שופך על מנת להקטיר אימורין למחר ולא אוקמה כגון דאמר הריני מקבל על מנת לשפוך שיריים איפשר דלישנא דמתניתין נקט דייקא נמי לתרוייהו כחדא אי נמי לא אשמעינן רבא טעמא דאמר הריני שופך על מנת להקטיר למחר לא פסיל אבל אמר הריני מקבל על מנת להקטיר אימורין למחר אע"ג דלא מעכבי כפרה פסלה. והיינו מתניתין דתנן [זבחים כט:] השוחט והמקבל והמוליך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר כזית חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת וזה הפרש יש בין שפיכת שיריים והקטרת אימורין ואע"ג דתרוייהו לא מעכבי כפרה. וטעמא דמילתא משום דכתי' ואם האכל יאכל ואכילת האש קרויה אכילה דכתיב תאכלהו אש לא נופח. ושפיכת שירים [נהי דדמיא] לאכילת מזבח אבל אכילה לא נקראת בהדיא ונראה כן בבירור:

נחזור לסדרנו קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה פירוש שאם עשה בה שום מעשה פוסלת כגון שקבל למחר פסלו או אם קבלו בחוץ פסלו ואם חשב בקבלה לשפוך שירים למחר לא פסלו כאשר פירשנו:

המקבל בחוץ פטור בפ' שחוטי חוץ [צ"ל פ' פרת חטאת קטו:] יליף לה מהעלאה דבעינן גמר עבודה דומיא דהעלאה. קבלוהו פסולין אין חייבין עליו פי' אותם הפסולין שקבלוהו אין חייבין עליו ומאן נינהו פסולין זר ומחוסר בגדים וטמא ושלא רחוץ ידים ורגלים וכולהו איתנהו בזבחים פרק בתרא [צ"ל פ"ב טו:] ומאי טעמא דכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת ודרשינן [יומא כד.] ועבדתם עבודה תמה:

וטומאה וזרות בהדדי כתיבי בפ' וינזרו מקדשי בני ישראל כדאיתא בפסחים בפ"ב [צ"ל זבחים טו:] ומחוסר בגדים נמי כל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם ואם לאו זרים נינהו [שם יז:]. שלא רחוץ ידים ורגלים גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים [ג"ז שם]:

פסקה ז

שכן אם נתערבו חיים יקרבו פי' כדאמרינן לעיל זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקריב לשם מי שהוא:

ומנין אפי' נתערבו באשם וכו' כיון שהזכיר אותם לכשרות הקדים את הקרוב לכשרות תחלה ולמעלה שהזכיר אותו לפסלות הזכיר את האשם באחרונה ובזבחים פ' כל הזבחים [פא:] נשנו בענין אחר. ואין ביניהם מחלוקת:

שאלו ואלו מתן ארבע פי' שתים שהן ארבע:

ומנין אפי' נתערבו בבכור ומעשר ופסח. פי' שינתנו במתן ארבע כר' יהושע [שם פ. עי"ש] אעפ"י שאלו בזריקה ואלו בשפיכה ותניא בזבחים פ' בית שמאי [לז.] מנין לכל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא שנ' ודם זבחיך ישפך:

פסקה ח

ת"ל דמו פירוש בפרשת ואם מן הצאן:

פסקה ט

אי סביב יכול יקיפנו בחוט. הכי גרסי' הא כיצד הפסק מתנות פי' שתים שהן ארבע והכי איתא בזבחים פ' איזהו מקומן [נג:]:

פסקה י

ר"ש אומר נאמר כאן סביב ונאמ' להלן סביב פי' בפרשת מלואים גבי פר חטאת מה להלן הפסק ארבע מתנות וכו' בזבחי' [שם] מסיים לה הכי אי מה להלן ארבע קרנות אף כאן ארבע קרנות אמרת עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית אין לו יסוד הילכך הנך ארבע מתנות דקא אמרינן לאו על ארבע קרנות אלא על שתי קרנות באלכסון מיהו נותן וחוזר ונותן בכל קרן וקרן מאותן שתי קרנות שתי מתנות על שתי רוחות והכי מפרש התם:

פסקה יא

והקריבו בני אהרן את הדם מה ת"ל שוב את הדם מנין אתה אומר נשפך הדם מן הכלי וכו' קשיא לי דהא דרשינן לעיל מה ת"ל דם להכשיר את שנתערב דם עולה בדם עולה וכו' ואיפשר דאת קא דריש הכא:

יכול אפילו נשפך מן הצואר וכו' ת"ל הדם ה"א מיעוטא הוא ואת הדם קמא כיון דלגופיה אצטריך לא דרשי' לא את ולא ה"א ובזבחי' בפ"ב [כה.] מפיק לה להאי מלתא מדם הפר דכהן משוח ודריש הכי דם מהפר יקבלנו ואיפשר דהתם למצוה והכא לעכב:

אי נמי התם בקדשי קדשים ובחטאות הפנימיות הכא אפי לקדשים קלים ולחטאות החיצונות:

פסקה יב

מה הדם בזריקה אף בשר בזריקה. מפרש בזבחי' פ' קדשי קדשים [סב:] אויר היה בין כבש למזבח ועומד על הכבש וזורק למערכה והכי דריש התם מה הדם אויר קרקע מפסיקו פי' שהרי על הארן עומד וזורקו כדדריש הכא הדם על גבי המזבח ולא הזורק על גבי המזבח:

אף בשר אויר קרקע מפסיקו פי' ולעמוד למטה ולזרוק אי איפשר שהרי המזבח גבוה עשר אמות והמערכה היתה שתי אמות לפנים מן המזבח אלא ודאי על הכבש היה עומד וזורק דאויר קרקע מפסיקו ושמע מינה אויר קרקע היה מפסיק בין כבש למזבח משהו:

יכול יהא זורק ורובג פי' דוגמתו באהלות פ"ג וכן מרבג של אבנים מרבג כמו בנין של אבנים זו על זו כך פירוש בערוך. והאי נמי יכול יהא נותן אבר על גבי אבר כאדם שעושה גל של אבנים. ת"ל וערך הא כיצד עורך ונותן זו בצד זו:

פסקה יד

יכול יהא הכיור נתון בין האולם ולמזבח נתון כלפי דרום. ובזבחי' פ' קדשי קדשים [נח:] איתא להא מילתא ומפיק טעמא מקרא אחרינא דכתיב בפ' ואלה פקודי ואת מזבח העולה שם פתח אהל מועד ובההיא גרסי' משוך קימעא כלפי דרום. ובזבחים פ' קדשי קדשים [שם] איתא נוסחי התם דכתי' בהו ומשוך קימעא כלפי צפון וההיא נוסחא דכתי' בה כלפי צפון אתיא כי הך דהכא. לית בה קימעא דמשמע רובא דכיור הוה קאי בדרום הפתח של היכל מיעוטו בצפונו דקסבר ר' יוסי הגלילי דכוליה מזבח בצפון קאי דכתי' על ירך המזבח צפונה לפני ה' שלא יהא דבר מפסיקו בינו לבין ההיכל צריך שיתן מקצתו בין האולם ולמזבח כדי לקיים בו ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח מכל מקום במשכן רובו בצפון לדרום הפתח דהיינו מחצי הפתח ולדרום כדי לקיים המזבח פתח אהל מועד שלא יפסיקנו מן הפתח והפסקת מיעוטו אינה הפסקה: מיהו קשיא לי אי הפסקת מיעוטו לא הויא הפסקה אם כן כשנתן מיעוטו בין האולם ולמזבח היכי חשיבא נתינה והכתי' ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. מגרסא דהכא לא קשיא מידי דאיפשר דהאי משוך כלפי דרום דגרסינן הכא מחצה למחצה קאמר כדי לקיים שני מקראות הללו. והאי דקאמר מזבח פתח אוהל מועד כלומר הואיל ולא נאמר בכיור פתח אהל בין אהל ולמזבח אלא בין אהל ולמזבח גרידא משמע שלא היה הכיור מפסיק (בין הכיור ולפתח) [כולו] אבל צריך שיהא מקצתו מפסיקו כדי לקיים בין אהל מועד ובין המזבח. מיהו לנוסחי דזבחים דכתי' בהו קימעא איתא לאקשויי כדאקשינן וסוף דבר דעתי נוטה לאותה נוסחא דזבחים דכתי' בה משוך קימעא כלפי דרום דכיון דכתי' ונתת אותו בין אהל ובין המזבח מסתמא דנתינת רובו נתינה. ואי אמרת הוה ליה הפסקה כיון דמדיוקא דקרא קא ממעט הפסקה ולא בהדיא כתיבא מסתייא בהמשכת מיעוטא בדרום וכן עיקר:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה