ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
ויקרא דבורא דנדבה · פרק ד
פסקה א
צפונה לפני ה' פי' בבן צאן הוא:
אין צפון בבמה. שאין העולה הקריבה בבמה טעונה שחיטת צפון ובבמת יחיד קאמר והכי איתא בפרק קמא דזבחים [צ"ל בפ' בתרא קי"ט:] והסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד שלא מצינו סמיכה בצבור אלא בפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח. והכי איתא במנחות בפרק שתי מדות [צב.]:
פסקה ב
ולא ידו על גב פי' על השדרה כנגד חללה. ולא על צואר פי' גרון. על גבים פי' על גבי צואר דהיינו מול העורף. ונראה לי דהנך כולהו מראשו דשלמים יליף להו דהתם מייתא כולהו והתם נמי דריש כי האי גוונא. ובמנחות פרק שתי מדות [צג:] לא תני להו ולא על גב וקא מעייל תותיה ולא על הצדדים. פי' על הלחיים והתם קא מצריך להו לתלתא קמאי דאי תנא צואר משום דלא קאי להדי ראשו וכו' ואי תנא הני משום דלא טעיני תנופה. אבל חזה דטענו תנופה צדדין ודאי אצטריך ליה למעוטי משום דראשו נינהו:
פסקה ח
ר' שמעון אומר ונרצה לו [לו] ולזבחו אע"פי שלא סמך הזבח מרצה פי' משמע ליה לר' שמעון דהאי לו אזבח נמי קאי והזבח מאי ריצוי בעי אלא שמע מינה שאע"פי שחסר סמיכה:
פסקה ט
אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה פירוש חוץ למקומו נמי קרוי פגול דההוא קרא דכתיב בפ' קדושים מוקים ליה בזבחים בחוץ למקומו וקרי ליה פגול הוא לא ירצה:
אם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב. פי' עון נותר זה שחשב עליו חוץ לזמנו ומאי עון נותר מחשבת נותר. ונפקא לן מקרא אריכא דצו את אהרן דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וכו' המקריב אותו לא יחשב לו פיגול וכו' ונראה לי דהאי דקרי ליה עון פיגול נותר משום דכרת דפיגול עון עון מנותר ילפינן ליה בזבחים [מד.] והאי דפרשי' ליה חוץ לזמנו ולא קא מפרשי ליה בנותר ממש חדא משום דבנותר לא כתיב שלא יחשב. ועוד שהרי הציץ אינו מרצה על אכילות כלל דכתיב לכל מתנות קדשיהם:
וכן פי' הרב צרפתי ז"ל בפ"ק דיומא [ז:] ונראה שאין אנו צריכין לזה הדוחק אלא עון פיגול ובשתיהם כתיב לא ירצה עון נותר ממני. וא"ת בנותר היכן נאמר בו לא יחשב. תשובתך לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואעפ"י שאנו דורשין ואם האכל יאכל במחשב עליו על מנת לאכול ביום השלישי מ"מ מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה שמע מינה בנותר גופיה קאי בלא יחשב לומר שאין הציץ מרצה עליו וקרא דכתיב בנותר גופיה עדיף ליה לאיתויי ומיניה קא ממעט לן הדם שהוא עון נותר:
וא"ת ירצה עון יוצא הרי הוא בכלל חוץ למקומו שאם על המחשבה אינו מרצה כל שכן על היוצא עצמו:
פסקה י
שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה פי' שלא סמך מעלין עליו כאלו לא כפר וכפר מפרש לה בזבחים בפ"ק [ו.] כפר בעשה דאיכא גביה לא כפר סמיכה משום דהוה ליה דלאחר שחיטה מאי טעמא דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי:
ואיכא דמפרשי ליה כפר גברא לא כפר קמי שמיא פי' כפר גברא דאפי' עשה דסמיכה כפר לא כפר קמי שמיא. דלא עבד מצוה מן המובחר:
עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו פי' מי שאמר הרי עלי עולה חייב באחריותי דהכי קא דריש ליה עליו לכפר מי שאמר עלי זקוק עד שעת כפרה אבל אמר הרי זה אם אבד אין זקוק לו: