ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
ויקרא דבורא דנדבה · פרק טו
פסקה ב
בכוריך בכורי כל מלמד שאינה באה אלא משל צבור דאי כל יחיד ויחיד קאמר להא מנייהו מפסקת אלא על כרחך לכולהו קאמר וכתיב מנחת אלמא מנחה אחת באה לכולם. מתרומת הלשכה כדי שיהא לכולם חלק בה:
מכאן שאין באה אלא משל צבור שאין הצבור מביאין אותה בפני עצמה כלל. פי' אחר בכוריך בכורי כל יחיד ויחיד כלומר שיהא לכולם חלק בה דאי לחד קאמר כמה בכורים יש למנחה אלא לימד בכל יחיד ויחיד בכוריך מפני שהיא בכורים לכל אחד ואחד ולהכי כתב רחמנא בכוריך ולא כתב בכוריכם דהוה אמינא כל יחיד ויחיד מביא מנחת העומר בפני עצמו להכי כתב בכוריך דמשמע כעין קרבן יחיד וישבו כמה דברים מלמד שאינה באה אלא משל צבור שאין היחידים מביאין אותה עם הצבור. ולא מבעיא שאם הביא היחיד בפני עצמו והצבור לא הביא שלא יצאו ידי חובתן ולא הותר החדש בשבילה שהרי כבר נאמר והבאתם עומר ראשית קצירכם משל צבור ואפילו הביא ומסר לצבור לאו כלום הוא דחיישינן שמא לא ימסור יפה אלא שהוצרכו לדרוש מן המקרא הזה כך משום דהכא משמע שהיא באה משל יחיד שהרי כבר נאמר בלשון יחיד אעפי' שנאמר בפרשת מועדות בלשון רבים הוה אמינא יביא משל צבור ומשל יחידים לכך הוצרכו לומר כי אף בפרש' זו קרבן יחיד משמע אבל היחידים לא הביאו כלום:
ר' שמעון אומר נאמר כאן בכורים ליי' ונאמר להלן פי' בשתי הלחם בכורים ליי' מה להלן משל צבור דכתיב ממושבותיכם תביאו אף כאן משל צבור:
וא"ת זה משל יחיד ולהלן משל צבור פי' או תאמר כי איך איפשר לקיים גזרה שוה זו והלא כבר הזכיר העומר הבא משל צבור בפרשת מועדות על כרחיך זה משל יחיד ולהלן בפרשת מועדות משל צבור. ויביאו שנים הצבור יביא והיחידים יביאו בפני עצמן. הואיל ונאמרה זו בלשון יחיד אי איפשר לומר כן. בכורים ליי' אף להלן ראשית קציר וכו' אלא על כרחך אחת היא. וא"ת מאחר שהיא אחת ומשל צבור מפני מה שנאה בשני מקומות דברים המחסרין כאן אמורין להלן וכאן נכתבו מפני הזכרת שאר מנחות ולהלן הוזכרה עם סדר המועדות. ומה שחסר כאן השלים כאן:
ואי קשיא לך ר' שמעון מעיקר' אייתי לה בגזירה שוה והשתא אייתי לה בטעמא אחרינא דאיכא למפרך מה לשתי הלחם שכן אם ימצא קצור אינו קוצר ואינו מתיר במדינה תאמר בעומר שאם מצא קצור קוצר ומתיר חדש במדינה הילכך יביאו שנים משל צבור ואחד משל יחידים. הדר אמר אם זו בכורים ליי' אין להלן ראשית קציר חטים:
פסקה ג
ונתת עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן פי' שהרי הזכיר בו לבונה ולא הזכיר בו שמן וכיון דכתיב פה מיעוטא שמע מינה עיכובא הוא דאין בו שמן:
שהיה בדין. ומה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה ואעפ"י כן נכתב בה שמן לחם הפנים שהוזכר בו לבונה אינו דין שיהא טעון וכו' פי' דכתיב ושור ואיל לשלמים וכו' ומנחה בלולה בשמן וכי היכי דאית בה שמן הכי אית בה לבונה. הואיל ונקמצת במנחת יחיד ונאכלת במנחת יחיד:
פסקה ה
היא פרט לשתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.
פסקה ו
והלא דין הוא בלא מיעוטא נמי דינא הוא אם מעטיה מלבונה שהוא בלחם הפנים כל שכן מן השמן ולמה יהיו שתי הלחם חמורין בשמן יותר מלחם הפנים. וא"ת תינח שמן שאינו בשתי הלחם אבל לבונה הואיל וישנה בלחם הפנים תהיה אף בשתי הלחם להכי אמר והוא הדין אם מעטתיה מן השמן שהיא במנחת נסכים לא אימעטה מן הלבונה שאינה נוהגת בנסכים ולמה יהיו שתי הלחם חמורין יותר ממנחת נסכים. הדר אמר בתמיהה הא אם מעטתים מן השמן שאינו נוהג בלחם הפנים אמעטם מן הלבונה שהיא נוהגת וכו' כלומר שמא אלמוד אותה מלחם הפנים לכל דבר. ואם מעטתים מן הלבונה שאינה נוהגת במנחת נסכים לכל דבר ויהא שמן נוהג בה ולא לבונה כעין מנחת נסכים להכי איצטריך קרא למעוטינהו משמן ומלבונה דכיון דלא כתיבי בהו שמן ולבונה וכתי' בהו מיעוטא להכי כתביה רחמנא כי היכי דלא גמרי לה בבנין אב לא ממנחת נסכים ולא מלחם הפנים ואע"ג דהוו קרבן צבור כוותייהו ולית בהו קמיצה כותיהו. ואי קשיא לך מה ראית למעט מנחת נסכים מלבונה ולרבות מנחת שמיני ומיעוט למנחת נסכים [יש כאן חסרון בכ"י]