ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
ויקרא דבורא דנדבה · פרק ו
פסקה א
וערכו בני אהרן יכול מאה פי' גוזמא הוא והכי קאמר יכול אם היו שם מאה אברים יערכום מאה כהנים ת"ל וערך אבל לתמיד אחר ודאי לא משכחת להו מאה דהא אמרינן ולא נתחיה לנתחים:
מלמד שהטלה עולה בששה כהנים פי' התמיד לבדו חוץ מהחביתין והיין והסולת כדאית' במשנת תמיד [לד:] ואי קשיא לך האי קרא בבן הבקר כתי' במס' יומא [כז.] מתרץ לה הכי מדכתי' בהאי קרא על עצים אשר על האש איזהו דבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח הוי אומר זה טלה של שחר כלומר מדכתי' על העצים אשר על האש אשר על המזבח משמע אותם עצים ואש ומזבח שהוזבח במקום אחר וזהו מה שזכר בפ' צו את אהרן על ענין התמיד:
הכהנים לרבות את הקרחנים דברי ר' יהודה מייתי לה בבכורות פ' אלה מומין [מג:] ומפרש התם כשר הוא מן התורה אלא שאמרו פסול מפני מראית העין וכן ננסין וכן זבלגין. ורבנן סביר' להו דפסולין נינהו מן התורה משום שאינן שוין בזרעו של אהרן דכתי' כל איש אשר בו מום מזרע אהרן. ואם עבד עבודה לרבנן עובר בעשה דהכי דרשי' כל איש אשר בו מום לא יגש וצריך כמו כן שיהא מזרע אהרן כלומ' שוה בזרע אהרן הכהן הא אם אינו שוה בזרע אהרן הכהן לא יגש ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל על בעל מום כתי' מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב דקאי עליה בלאו ומחיל נמי עבודה דכתיב כי מום בו ולא יחלל והנך דפסילי משום שאינן שוין בזרעו של אהרן לא מחלי עבודה ולא קיימי אלא בעשה.
פסקה ב
מלמד שאין הראש והפדר מהנתחין קשיא לן הא דכתי' ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. ואם כן מאי איריא ראש ופדר אפי' שאר איברים נמי אין מנתחים אותן לשנים. ותו קשיא לן פר קרב בכ"ד העוקץ והרגל העוקץ בשנים והרגל וכו' וכן שאר הנתחים שיש מהם מתחלקין לשלשה והא בעולת בן הבקר כתי' אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. ואיסתברא לן דהנך נתחים דתמיד דחשבינן להו כחד חד לאו משום משמעות דקרא קא חשבינן דאם כן בבן בקר נמי הכי הוו אלא כפי מנהג הקצבים שהיו באותו הפרק שהיו מקצבין אותן כן לשולחנות מלכים או לבעלי סעודות כך חלקו אותם במשנת תמיד [לד.] ששה לטלה וכמו שחשבו אותם במס' יומא [כו:] כ"ד לפר. וכפי המנהג נקראו נתחים וקאמר שלא ישנה מן המנהג ולא יחלוק נתחים חלוקה אחרת וכל הנתחים נתלין במנהג חוץ מן הראש ומן הפדר ואעפ"י כי הראש הגדול מתחלק לכמה חלקים אפי' הכי התורה אמרה כי הראש והפדר אינה מנתחין הילכך חלק אותם אשאר נתחים:
שהרי הראש והפדר בכלל כל הנתחים ולמה הוציאם מכללם לומר לך אפי' בשור הגדול שהראש מנתח לכמה חלקים הלחיים לחלק אחד והלשון לחלק אחד והפדר מתחלק לכמה חלקים כאן יהיו שלימים וכן שנינו במס' יומא [שם] הראש באחד והרגל בשנים:
פסקה ג
ר' חייא אומר מנין לשחיטה מן הצואר מייתי לה בחולין פ"ב [כז.] והתם מקשה פתח בראש ופדר וסיים בראשו ועדרו וכו' כדאיתא התם והא דאייתי' לראשו ופדרו כלל לגלויי דהקדמת ראש ופדר לשאר איברים ומקרא אחרינא נפקא לן ואייתר ליה הראש והפדר לאגמורי דשחיטה מן הצואר והראש כבר הותז דאי לאו דהקדמתן נפק' לן מקרא אחרינא הוה מוקמינ' האי קרא להקדמה ושחיטה מן הצואר לא ילפינן מיניה ולהכי אדכר בהאי דרשא ראשו ופדרו:
פסקה ד
עצים נתונים להיות אש פי' להיות גחלת פרט לאותן שנעשין כולם אפר ומשום הכי ממעטי' של זית ושל גפן:
ר' אליעזר מוסיף אף של חרוב ושל שקמה ושל דקל ושל מיש ושל חרובי אלון דהנך נמי קטמי מאבראי מפני קליפתן שהיא עבה נעשית אפר מיד ומכבה את הגחלים והכי מפרש בגמר' דתמיד [כט:].
פסקה ו
והקרב והכרעים ירחץ וכו' בבן צאן הוא כתוב ומשום דמייתר דריש נמי ריבוייא:
פסקה ז
ירחץ יכול מה רחיצה האמורה להלן בארבעים סאה דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים ת"ל במים פי' דבבן צאן קרא יתירא הוא להכשיר את המים ואעפ"י שאינם מים חיים קל וחומר למי כיור דהיינו מים חיים:
קסבר מי כיור מי מעין הם אבל מי כיור עצמן פסולים לרחיצת הקרבים דמים שאין להם שם לווי בעינן כדכתיב במים סתמא:
פסקה ט
עולה לשם עולה [אישים וכו'] לאפוקי כבבא דלא ובשר שנצלה על גבי גחלים עוממות ולא נצלה כל צרכו נקרא כבבא על שם גחלים כבות. כלומר שתהא כוונתו לשרוף אותם על גבי מערכה ולא שקיים בהם מצות הקטרה. מיעט על הגחלים עוממות. ואח"כ יטלם משם בבית הדשן:
ובמס' סנהדרין [ע:] אמרינן כבשר כיבה דאכלי גנבי ובעירובין פ' בכל מערבין [כט:] ליתי (אוגני) [צ"ל סוגייני] דעורבתא וניכביה וניכול כלומ' לא יצלה אותו כל צרכו:
ריח לשם ריח לאפוקי איברים שצלאן והעלן דלא והכי מפרש בזבחים פ' בית שמאי [מו:].