אור ברסלב
ראב"ד על ספרא ויקרא דבורא דנדבה › פרק ב

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

ויקרא דבורא דנדבה · פרק ב

פרק א

פסקה א

ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. נ"ל שבא למעט אותם הדברות שנאמר בהם אל משה ואל אהרן ואף על פי שהיה אהרן נכנס עמו לא היה הדיבור שומע אלא מפי משה:

פסקה ד

ר' יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמרה תורה וכו' פי' נאמרו מצות למשה. ונ"ל דר' יוסי הגלילי אתא לאוסופי על דברי ר' יהודה בן בתירא דאיהו לא קא חשיב אלא מהחדש הזה ואילך. שהוא תחלת המצות ומההוא ואילך היו שלש עשרה דברות שאמר בהם למשה ולאהרן חוץ מאותם שנאמרו לאהרן לבדו ור' יוסי הגלילי אתא למימר שאף מן המצות שנאמרו קודם לכן נתמעט אהרן כגון וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו' וכגון כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת. וכגון קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן ושמא אף המצות שנאמרו לו הוא ממעטו ולא מחוור דאם כן למה הוזכר משה:

פסקה ה

או אינו אלא ליתן יעידה לדיבור. כלומר שכולם היו נועדים אל אהל מועד עם משה:

תלמוד לומר וכו' ולא אוציא את בני ישראל בדינו עם משה. נ"ל מדכתיב בפרשה זאת החיה אשר תאכלו וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם ודרשינן ליה בדוכתיה לאמר לבני אהרן כלומר ללמד לבני אהרן תחלה ואחר כך לכל ישראל:

פסקה ו

או אינו אלא לישראל שאין הקדמה לבני אהרן על ישראל כשהוא אומר דברו אל בני ישראל משמע כאילו נצטוו כולם ללמד לישראל. הרי שנתייחד הדיבור עליהם ועל אביהם ועל אחי אביהם והכי דריש ליה בויקרא רבה: ועוד יש לפרשו מדכתי' בפרשת פנחס ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר הכהן שאו את ראש וכתיב בפ' מטות ויאמר אלעזר הכהן לאנשי הצבא זאת חוקת התורה הרי שנראו כמי שדבר עמהם המקום ונעשו שלוחים לישראל:

ולא אוציא את אהרן. שנתייעד בדיבור עם משה פירוש באותם הדברות שהוזכרו משה ואהרן שהיה אהרן נכנס באהל מועד עם משה:

פסקה ז

אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות. פי' שאף על פי שלא הוי נכנסים עמהם היו שומעין למה נאמר דבר אל בני ישראל. י"ל דשמא הדיבור היו שומעים פי' הדיבור (לא) היו שומעין ולא היו יודעין אלא משה לבדו והוא היה מלמד להם לכך הוצרכו למעט מן הדיבור שלא היו שומעין אותו:

פסקה ט

ולא אוציא מלאכי השרת שאין משה יכול ליכנס לתוך הענן עד שקראו הקב"ה:

ת"ל קול לו קול אליו. פירוש דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו והוה מצי למכתב וישמע את הקול מדבר לו: ונ"ל שאף על פי שלא היה שומעין את הדיבור אבל יודעים את התורה ואת המצות:

פסקה י

מאהל מועד לאמר מלמד שהיה הקול נפסק וכו' קשה לי דכיון שהקול נפסק שלא היה יוצא חוץ לאהל מועד כבר נתמעטו כל העדה באהל למה הוצרך הכתוב למעט אותם מן הדברות. וי"ל שאף מן הדברות שנאמרו למשה קודם הקמת המשכן מהם נתמעטו:

פסקה יב

מאהל מועד יכול מכל הבית היה מדבר עמו ת"ל מעל הכפורת. מיהו אעפ"י שלא היה מדבר עמו אלא מעל הכפורת:

אמר ר' שמעון בן עזאי אינו משיב על דברי ר' אלא כמוסיף פי' מפני שהיו דבריו נראין כמתמיה על דברי רבו לומר היאך איפשר לאותו כבוד שנאמר בו את השמים ואת הארץ אני מלא לצמצם בין שני הכרובים לכך אמר איני משיב על דבריו אלא מוסיף אני לפרש שלא עשה כך אלא להראות חבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד המרובה הזה כל כך לדחוק ולדבר מבין שני הכרובים פי' כאלו נדחק ומדבר משם:

אמר ר' שמעון בן עזאי איני כמשיב וכו' כאן הוצרך לומר מפני שנראה כחולק על דברי ר' עקיבה שהוא היה דורש מן חיות והוא דורש מן חיים. וקאמר איני כמשיב על דבריו כלומר איני סותר את דבריו אלא מוסיף אני עליו שאף שיש להם תואר אדם אינן רואין אותו:

פסקה יג

שכל ל"ח שנה שהיה ישראל כמנודין לשמים פי' משלוח מרגלים ואילך וקיימא לן שנה שניה שלח מרגלים. ובתשעה באב נגזרה הגזרה עליהם ובט' באב נפסקה שכלו מיתי מדבר נמצאו ל"ח האמצעיים היו בנדוי:

דכתי' ויהי כאשר תמו למות וידבר ה' אלי לאמר פרש"י ז"ל בפי' התורה מתחלת שלוח מרגלים ואילך לא נאמר אלא ויאמר ה' אל משה. ועכשו וידבר ה' אלי משמע לשון חבה וקביעות לישוב הדעת. אבל ויאמר משמע לשון עראי ואעפ"י שיש בתורה כמה וידבר משלוח מרגלים ואילך איפשר כשנכתבה תורה לסוף ארבעים שנה החזיר אותה ללשון דבור אבל הוא מעיד על עצמו שלא היה בדבור קבוע וחזק עד אשר תמו למות:

והשיבני פי' השיבני אם יקבלו וכן להראות חבתן לפניו שלא היה צריך לתפלתו:

לא היה מדבר עמו לצורך עצמו פי' אותם ל"ח שנה. יכול לא היו לו שאלותיו של משה בחבה ובצוהר פנים:

ת"ל ויהי כאשר תמו וכו' לאמר לישראל לא היה בדיבור עד אשר תמו אבל לצורך עצמו אפילו קודם לכן:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה