אור ברסלב
ראב"ד על ספרא ויקרא דבורא דחובה › פרשה יא

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

ויקרא דבורא דחובה · פרשה יא

פרק יט

פסקה א

אין מעילה אלא שינוי פי' המשנה מקדש לפי שאין לשון מעילה מפורש ושמא הייתי אומר כי מעילה זו כמעילת הפקדון שהוא אף בכופר חוב ובכובש שכר שכיר ובהקדש כמו כן אם אמר הרי עלי מנה לבדק הבית וכפר יהא מביא אשם מעילות שהרי ממעט את ההקדש. אי נמי אם פשע בשמירת ההקדשות שיהא נקרא ג"כ מועל ומביא קרבן לכך אין מעילה אלא שינוי כגון שנטל הגזבר פרוטה ולקח שום דבר לעצמו או אם נטל אבן או קורה של הקדש ובנאה בתוך ביתו אם אינו (נזכר) [ניכר] ונטלה מרשות הקדש על מנת להוציאה לחולין כיון שנטלה מיד מעל שכבר שינה אותה: וכן הוא אומר וימעלו בני ישראל באלהי אבותם ויזנו אחרי הבעלים כלומר שינו וגם החליפו יראתם באלהים אחרים. וכן הוא אומר כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל שהחליפה שכיבתו באיש אחר:

פסקה ב

פוגם ואינו נהנה כגון שהזיק את ההקדש ולא נהנה כלום נהנה ולא פגם כגון שילבש חלוק של קדש או נתכסה בטלית של הקדש ונהנה ממנו בשוה פרוטה והחלוק לא נפגם בשוה פרוטה: ונאמר חטא בתרומה דכתיב ולא ישאו עליו חטא וכל זר לא יאכל קדש:

פסקה ג

מה חטא האמור בתרומה פוגם תרומה נהנה ממנה באכילתה ובתלוש מן הקרקע שאין התרומה חלה על המחובר שהרי גורן ויקב כתיבי בתרומה ובשליח שעשה שליחותו שהרי התורם כריו של חבירו שלא מדעתו אינה תרומה דכתיב כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

פסקה ד

אף חטא האמור כאן פוגם נהנה ומה שפוגם נהנה למעוטי מי שנטל קרדום של הקדש ובקע בו עצים של חבירו ונפגם בשוה פרוט' שהמבקיע הוא הפוגם ולא נהנה לא בבקיעה ולא בטובה שהרי לא ידעו בו הבעלים. אי נמי המבקע עצי הקדש או עצי הפקר אעפ"י שיש הנאה בבקיעה אין ההנאה שלו. ובדבר שפגם בו נהנה למעוטי בקע בקרדום בפרוטה וקרע שירים של הקדש בפרוטה. ופגמו והנאתו כאחד למעוטי בקע בפרוטה ואחר כך פגמו בפרוטה שלא על ידי הבקיעה שאעפ"י שהנאה והפגימה בדבר אחד אינו כאחד. ובשליח שעשה שליחותו למעוטי מי שאמר לשלוחו קנה לי אתרוג וקנה לו רמון. ולמעוטי נמי הבא לי מעות מן החלון והביא לו (מן החלון והביא לו) מן הדלוסקימאי אעפ"י ששניהם הקדש הרי לא עשה שליחותו ממש. וא"ת כיון דבעינן פוגם ונהנה מי שנתן שוה פרוטה של הקדש לחבירו אמאי מעל והלא הפוגם אינו נהנה ועוד שליח שלא עשה שליחותו אמאי מעל השליח והלא השליח פוגם ואינו נהנה ואיכא למימר כיון דמתנה אית בה טובת הנאה לבעלים הנותן פרוטה לחבירו הוא פוגם ונהנה ואעפ"י שאין בטובת הנאה שוה פרוטה הרי אנו אומרים לפנינו שהנאת חבירו והנאתו מצטרפין וכו'. שליח (אשר) [שלא] עשה שליחותו כיון ששינה שליחותו כמאן דזבנה לנפשיה דמי והוא הנוטל פרוטה מן ההקדש (ומהנה)[ומשנה] אותה לחולין ואעפ"י שחוזר ונותן הקמח לבעלים הראשוני' כמו שנותן מתנה משלו היא וכבר מעל בה משעת מקחו:

פסקה ה

אי מה חטא האמור בתרומ' אכל ונהנה פי' הוא עצמו אכל התרומ' בפרוט' ונהנה ממנה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו. ואם האכילה לפועליו ולאורחיו אינו משלם כלום אלא הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתם. והכי איתא בתרומות [פ"ו מ"ג]: ומנין אכילתו ואכילת חבירו ת"ל תמעול מעל ריבה. ואי קשיא התם השתא באכילת חבירו לחודה מיחייב. באכילתו ואכילת חבירו מבעיא לא קשיא מידי דמתנת הקדש לחבירו מיהא נפקא לן דמחייב דכל מהנה לחבירו כהנאתו והנאת חבירו דמיא כדאמרן: לא צירף שתי אכילות כאחת פי' דבעינן אכילת כזית בכדי אכילת פרס ומנין שאפינו בענין הזה מצטרפין ת"ל תמעול וכו' ובמעילה פ' הנהנה [יט.] מפרש למאי הלכתא מקשי' מעיל' לסוטה ולע"ז ולתרומה:

פסקה ו

כיון שלקח הבהמה מעל וכו' וחכמים אומרים עד שיזרקו הדמים קשיא לי מאי שנא הכא דבעינן זריקת דמים ומאי שנא בשאר מעילות דמשמע לקיחת הפירות: ואיכא למימר דשאני הוצאת הקדש לחולין משינוי קדש לקדש. ותו קשיא לי הא דתנן בשקלים פ"ב [מ"ב] הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל ובפסקא אחריתי תנן השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל ותנא (דברים) [דבי רבי] אם נתקרבה הבהמה וכו' ועלה אקשי [בירושלמי עי"ש] אפי' נתקרבה הבהמה אמאי מעל אלו גנב פרתו של חברו ושחטה סתם לא לבעלים הראשונים עלתה ושני ליה במסויים של בית רבן גמליאל שהיה מתכוין ודוחפו לקופה של תרומה שלא יפול לשירים לפי שאין מועלין בשירים והרי הן כחולין אפי' לר' מאיר דאמר מועלין המסויים היה מבזין ותורמו לשמו אלמא יש מעילה בין התרומה והשירים שהרי אף בתרומה עצמה היה מעילה בין לשם בעלים והסתם משום נחת רוח בבעלים לא נגמר לבעלים עד שתתקרב הבהמה כי אז יאמר קרבו המעות לפני המקום. ובמסקנא דמילתא אקשינן ומה נהנה כלומר למאן דתני נתרמה התרומה. וא"ת מפני נחת רוח הרי אין לו נחת רוח א"ר אבין מתוך שנתנו ב"ד זמן למשכן ולא משכנו כאלו נהנה: והשתא קשיא לי לתנא דידן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כיון דרישא חשיב ליה כנהנה בהקדש מפני שלא משכנוהו ומשום הכי כיון שנתרמה התרומה מיד מעל אם כן סיפא נמי אמאי בעי קרבן הבהמה ומתחזי לי פירוקא דהאי קושי' היינו טעמא דבעינן קרבה הבהמה משום דבגזבר עסקינן שכל ההקדשות תחת ידו ואם נטל שקלו ממעות בדק הבית ושקלה לתרומת המזבח לא נהנה כלום עד שתתקרב הבהמה. וא"ת כבר נהנה שהרי הציל עצמו ממשכון הרי שנינו אין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום וכל שכן הגזברים שבידם הגבוי והמשכן והכל. אבל רישא בישראל עסקי' שנתנו למשכון וכיון שהציל עצמו בהקדש שלא משכנו אותו חשוב כמו שנהנה:

פסקה ח

תאמר במעילה שהיא בעון מיתה וכו' ר' קתני לה דתניא הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה ואמרינן מ"ט דרבי גמר חטא חטא מתרומה וכו' והכי איתא בסנהדרין פ' הנשרפין [פ"ג.]: וקשיא לי טובא מאי חומר' דמיתה מכרת. ונראה שהמיתה יותר קרובה מן הכרת שהכרת כמו שהוא מת בחצי ימיו כמו שא"ר ז"ל מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת דכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי שנותיו של אדם שמונים שנה יצא מהם עשרים שאין אדם נענש בהם נשארו ששים חצין לחלק שנותיו הרי ר אבל המיתה אין ממתינין לו עד כאן אלא שהכרת בניו נענשין כדכתיב ערירים ימותו אבל המיתה אין בניו נענשין על ידו ובפסחי' פ"ב [לב:] מקש' האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה ומתרץ לה כדאיתא התם והתם נמי מפרשי לה חומרי אחריני דליתנהו הכא כגון מתעסק ושאין מתכוין דחייב במעילה מה שאין כן בשאר מצות כגון שבת אלא דרך התנאים פותחים בקלין וחמורין ומפרשים קצת החומרות ובאים אחרים ומשלימין אותם:

פסקה י

מה שאר אשמות באין על הזדון כשגגה פי' אשם גזלות אשם מעילות אשם שפחה חרופה שהם בעון מיתה פי' מיתה וכרת שניהם קרויין עון מיתה:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה