ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
ויקרא דבורא דחובה · פרק כב
פסקה א
לא אמרתי אלא כחש שקדמו חטא ומאי ניהו שבועת כפירת ממון שאפי' קודם שנשבע לו משעת כפירה נמי קם ליה בחטא אי נמי כיון שנתן דעתו להחזיק בממון חברו אפי' קודם כפירה נמי קם ליה בחטא: יצאו דברים (שהם) [שאינם] של ממון שקודם כפירה אין בהם חטא: וקשיא לי והלא כלל ופרט וכלל הוא כדאמרינן (בבא קמא) [שבועות לז:] וכחש בעמיתו כלל בפקדון או בתשומת יד פרט או מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' ואם כן מאי איצטריך ליה ואיכא למימר דר' הוא דקא דריש בכלל ופרט וכלל כדאיתא בסמוך ולדידיה ודאי לא אצטריך אלא כי אצטריך לר' אלעזר דדריש בריבויי ומיעוטי ומרבה כל מילי וממעט שטרות. והשתא אי לאו דנפקא לי מכללא גופיה מיעוטא לכחש דברים על כרחך מיעוט' הוא למעוטי שטרות:
פסקה ג
ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שיש בהם בה' ובעמיתו. אימורים לגבוה ובשר לבעלים והאי תנא מרבה קדשים ואפי' מעשר בהמה אעפ"י שאינו נמכר ואינו כפרה וכן ממעט מעשר שלמים ובכור ממונו הוא והכי איתא בבבא קמא פרק א' [יב:]: ר' שמעון אומר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים שחייב באחריותן קורא אני בהם בה' וכחש פי' אע"ג דכתיב וכחש בעמיתו לא תימא דבעי' חולין גמורין אלא הנך קדשים נמי מחייב עלייהו דכתיב בהו בה' וכחש והיינו הקדשים שחייב באחריותן: אני קורא בהן בעמיתו וכחש וליכא משום הכי פיטור על כפירתן מאשם והכי איתא בפ' הזהב [נח:]:
פסקה ד
שלישי שביניהם זה הקב"ה שהוא עד ביניהם לומר שקשה לפני המקום במי שכופר בממון שאין עליו עדים ולא שטר ממי שכופר בשטר ובעדים כי זה הלוהו על אמונתו ועל אמונת המקום ברוך הוא ומי שכופר בו כאלו כופר באמונת המקום וככופר במקום עצמו:
פסקה ה
וכחש בעמיתו יכול בדברים ת"ל בפקדון האי תנא רבי יהודה הוא דאיירי כי האי גוונא לעיל ומשום דבעי לאורויי עלייהו ולרבויי כל אונאה כדבעי למימר קמיה משום הכי אהדר ליה הכא:
פסקה ו
אי מה פקדון שאין לו רשות להוציאו כגון שוכר ושואל מרבינן אבל ממון שיש לו רשות להוציאו כיון מלוה מנין שיהא חייב עליו ת"ל בתשומת יד: אי מה אלו מיוחדים דברים הבאים לרשותו שלא מדעת בעלים וכו' פי' כלומר כל הני פרטי מנין להני אמר מפני שאין ענינו של זה דומה לזה ואילו לא נאמר אלא האחד לא הייתי מרבה עיסקא ומגזל הייתי מרבה גניבה וכיון שיש לנו לרבות מן הכללים כעין הפרט כל אלו העניינים שפירשנו מעתה שמא הייתי אומר מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון ודברים שניטלין מרשות בעלים אף כל וכו' ולאיתויי כל הנך דכתבינן אבל כובש שכר שכיר אעפ"י שהוא מיטלטל וגופו ממון לא שמענו לכך אמר או עשק ועדיין אני אומר מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון ודברים שדעת שניהם יודעת בהם אבל אבידה לא לכך נאמר או מצא אבידה: ומסקנא אפילו דברים שאי איפשר לו לדעתן כגון מיני אונאה כדכתיב ונשבע על שקר על כל דבר שקר דקרא יתירא הוא דהא כתיב מכל אשר ישבע עליו לשקר: וכחש בה ולא במוצא הפי' אם תבעוהו בעלים אם מצא אבידתו או ראה מי שימצא אותה וכפר ונשבע שלא מצא ולא ראה מי שמצאה ולבסוף הודה או הודה בתחלה וכפר בגוף האבידה מביא (חומש) [אשם] אבל אם הודה שראה מי שמצאה אין מביא אשם אבל יש לומר שמביא חטאת ככופר על עדותו. ואיפשר כמו כן לומר שהוא פטור לגמרי מפני שהוא עד אחד ועד אחד פטור שהוא דבר הגורם לממון ולאו כממון דמי ופלוגתא היא בבבא קמא פ' הגוזל [קה:]: מיהו קשיא לי מאי איצטריך ליה למעוטי ולא במוצאה פשיטא דכופר בעדותו לא מחייב אשם דהא כתיב ביה חטאת עולה ויורד. ונראה לי משום דשאני כפירת עדות אבדה משאר עדות לפי ששאר עדיות יש בהם תובע ונתבע אבל עדות אבדה שהוא אינו יודע מי מצאה אבל הוא תובע לזה אם הוא מצאה או ראה מי שמצאה סד"א ליהוי האי כתובע ונתבע בגוף האבדה קמ"ל: בן עזאי אומר שלש אבדות הן. ובפ' הגוזל [קה:] גרסינן שלש שבועות הן ושניהם ענין אחד הוא אלא שזה הלשון השנוי כאן בספרא יותר מדוקדק מפני שהשבועה אחת שהוא כפר הכל שלא הכיר האבדה ולא הכיר מוצאיה ולבסוף הודה מה שהודה. ופעמים שמודה שהכיר במוצאיה ולא בה בכל אלה פטור הוא מאשם משום דבעי' וכחש בה ולא במוצאה נמצא שאין ההפרש אלא בידיעת האבדה אבל בשבועה אין הפרש. ונשאר לנו לפרש כשהודה שהכיר בה ולא במוצאה או הכיר במוצאה ולא בה מה תועלת יש לו בהודאתו או מה הפסד היה לו בכפירתו. ואיפשר לומר כגון שהיה בעל האבדה תופס את שורו מיד אחר ואמר לו זה השור שלי הוא שאבד ממני והלה אומר לא כן מצאתיו אבל אינו שלך כשיעיד העד שהשור שלו אעפ"י שיאמר איני מכיר מוצאו ולא ידעתי אם מצאו זה או אחר מכל מקום השור חוזר לבעליו מתוך הודאת המוצא והעדות הרי כשהיכיר מפסידו בכפירתו: וכשהיכיר במוצאה ולא בה כגון שיאמר המוצא זה השור שלך הוא אבל אני לקחתיו ממך ובעל השור אומר אבד ממני ומצאת אותו והעד יודה עכשיו שהוא ראה את השור תועה בין הכרמים ואמר אלך ואאספנו אל ביתי עד ידרשו אותו כי אבדה היא והוליכו לביתו בחזקת אבדה אבל העד אינו יודע שזה השור של זה האיש הוא אבל מ"מ הרי הודה זה כי השור של זה הוא נמצא שזה מתחייב מעדותו של זה ומהודאתו:
פסקה ח
בל בקיא כשמו דומה שהוא ממיני צבעים ובסוף תוספת' דמעשרות ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה כגון זרע אסטים ובקיא והשורש נקרא בקיא והעלין שלו נקרא בל בקיא כגון נדיא ששנינו בע"ז [מח.] ובמעילה [יד:] והמים ששולקין אותם בהם צחים ושמינים ומראיהם כמראה שמן: מי מעים מי שליקת המעים לאחר שהוציא הפרש ורחיצתו מפני שהם נקרשים ודומין במראיהם לבנים: חלב חמור כקטף הקטף הוא הצרי והוא מקטיפת היניקות של אילן ידוע שקוטפין אותו ביד בראש יניקותיו והמים היוצאין מן הקטיפה הם חשובים והוא הצרי והם ירוקים כמו חלב החמור ובעלי האונאות מערבין אותו בו: רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף: קומוס במור מיני שרפים הם אלא שהמור יש בו חשיבות יותר משאר שרפים והוא ממין ידוע: חול בפול עלי גפנים בפילון: פילון כינוס של מיני ירקות כדאמרינן במסכת שבת [סב.] חומרתא דפילון ועלי גפנים דומין לעליו:
פסקה ט
דברים שאין משלמין עליהם את הקרן כגון תשלומי כפל וכו' והמוציא שם רע מוקים לה בכתובות [מב.] כשעמד בדין ואח"כ תבעו וכפר בו (שכפר) [שכבר] נעשה אצלו ממון וכי מודה ליה תו לא מיפטר ור' שמעון פליג עליה ואמר דאע"ג דהשתא ממונא ניהו גביה מכל מקום לענין קרבן שבועה בעינן דומיא דאבדה ופקדון שהיה עיקרן ממון יצאו אלו שהיה עיקרן קנס והכי מפרש לה בכתובות [שם]:
פסקה י
אחת בה בהנה מכל כולם בפסוק אחד הם ושלשה מיעוטין יתרין הן אחת ובהנה ומכל אבל בה כבר דרשנו אותו למעלה בה ולא במוצאה. ואלו שלשה מיעוטין ממעטין חבלה בשבת והדלקת גדיש בשבת וחבלת אביו מפני שהוא נדון בנפשו ואינו משלם ממון: