אור ברסלב
ראב"ד על ספרא ויקרא דבורא דחובה › פרק כא

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

ויקרא דבורא דחובה · פרק כא

פרשה יב

פסקה א

וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מה ת"ל כלומר כל זה מיותר שהרי בחטאת לא כתב כן אלא וכפר עליו ונסלח לו אלא לרבות שאם בא לידו ספק חלב וספק דם וכו' בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת אשם תלוי שנאמר וכפר עליו הכהן על שגגתו שגגתו אחת משמע מדלא כתיב שגגותיו שמע מינה הא דקאמר על כל שגגה ושגגה צריך כפרה אבל אם בא לפניו ספק חלב ולא הודע לו לא ידיעה ודאית ולא ספק עד שאכל ולבסוף נודע לו את שתיהן ספק מנין שאינו חייב ת"ל אשר שגג פי' רבויא הוא לכל השגגות שיתכפרו כולם בכפרה אחת: בא לפניו ספק חלב וידע פי' ידיעת ספק ואח"כ בא לפניו ספק חלב וידע פי' ידיעת ספק: ר' אומר כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת מתרץ לה רבה ור' יוחנן במסכ' כריתות [יח.]דהכי קתני כשם שאם היתה ידיעה ודאי ביניהם היו חלוקות לחטאת כך על ידיעת ספק שביניהם הם חלוקות לאשמות:

פסקה ב

ר' שמעון בן יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרי אינו חייב אלא אחת שנאמר וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג אפי' שגגות הרבה אינו חייב אלא אחת ובאיזה ענין נחשבות כשגגות הרבה אבל מ"מ במינים הרבה מודה ר' שמעין דחייב על כל אחת ואחת דכתיב על שגגתו כדדרשינן לעיל: והוא לא ידע פרט לשאמרו (חכמים) [אחרים] פי' כשנודע לו לעצמו ידיעת ספק אז הוא מביא אשם תלוי אבל אם אם חזר הדבר ספק אצל אחרים ולעצמו לא חזר בשום ספק ומכחיש אינו מביא כלום: יכול אף על פי שאינו מכחיש כלומר שמאמין להם לא יביא אשם תלוי על ספקם ת"ל או הודע אליו חטאתו והביא כלומר מכאן הרבינו לגבי חייב חטאת בפרשת (אמור) [יחיד] ונשיא שידיעת אחרים בזמן שאינו מכחיש הויא ידיעה כל שכן לידיעת ספק: הא למה זה דומה לעגלה ערופה וכו' נפקא לן במסכת סוטה [מז:] מהכא ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו:

פסקה ג

מנין אתה אומר הביא אשם תלוי שחטו וזרק את דמו וכו' מנין שמותר באכילה וכו' כלומר שלא יהא כחולין שנשחטו בעזרה ת"ל אשם אשם פי' דכתיב אשם הוא אשום אשם לה' כלומר אשם מכל מקום: יכול אפילו לא נזרק הדם ת"ל הוא: מה יעשה לו [וכו'] והבשר יצא לבית השריפה כחולין שנשחטו בעזרה: ור' יוסי פליג עליה שאע"פי שלא נזרק הדם הואיל ונתקבל הרי הוא כזרוק שכל העומד לזרוק כזרוק דמי אי נמי סבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב והכי איתא בכריתות [כד:] ומתחזי לי מהתם שאפי' שחטו משנודע לו וקבל דמו אעפ"י שבשעת קבלה כבר נפסל כלי שרת מקדשין אותו ליקרב והוא למעוטי אותו שנודע לו עד שלא נשחט: ומה יעשה לו יצא וירעה בעדר דברי ר' מאיר דכיון דלא צריך ליה לא מקדש ליה והכי איתא בכריתות פ' בתרא [שם]. ואי קשיא לך כי נודע לאחר זריקה נמי לא צריך ליה הא מפרש בכריתות [שם] דאמר קרא והוא לא ידע ונסלח לו והא לא הוה ליה ידיעה בשעת סליחה: וחכמים [אומרים] ירעה עד שיסתאב וכו' מפני שהוא כמותר אשמות שהם הולכים לנדבה כדתניא הכא בסמוך: ר' אליעזר אומר יקרב שאם לא בא על חטא זה וכו' קסבר ר' אליעזר אשם תלוי בא על נבלה וכן על כל חייבי לאוין דלא יליף ר' אליעזר ואשם ואשם כדגמרינן לעיל: ולדעת רבי אליעזר ספק חייבי לאוין כפרה נינהו מה שאין כן בודאן: ואפשר מפני שאשם תלוי קרוב הוא לקרבן נדבה שהרי אינו מכפר כפרה גמורה ואיתא להא מילתא בכריתות פ' בתרא [כה:]:

פסקה ה

אשם לה' יכול יפול כולו לבדק הבית פי' מותר האשמות דהא במותרות איירי הכא כדדרשינן לעיל מאשם הוא: ת"ל אשם לכהן פירוש דכתיב לעיל בערכך לאשם אל הכהן:

פסקה ו

אין לי אלא מותר אשמות מותר חטאות ומותר קיני זבין וכו' פי' מותר חטאות כבר נפקא לן בפרש' שמיעת הקול מדכתיב והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא: אלא מותר קיני זבים וזבות וקיני יולדות ומותר קרבנות נזיר ומצורע הוא דנקט להאי קרא וכן דקתני בהדייהו והמקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויים לגבי מזבח וכו' לא מהאי דרשא אצטריכא ליה דהא ליכא בהו חטא ואשמה. ובירושלמי דשקלים [פ"ד עי"ש] נפקא ליה מכל נדריהם לכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה ובראש הסדר בפ' עולה מפיק לה ר' אלעזר להאי מילתא מכבשים ותנאי נינהו: אי נמי איכא למימר דמהתם נפק' לן שכולם באים עולות אבל שיהיו עורותיהם לכהנים לא למדנו עור העולה לכהן אלא בעולת נדבה מיוחדת אבל בעולת המותרות אימא לא קמל"ן אשם לה' ואשם לכהן וכתיב אשום אשם לרבות את כולן וכן עיקר: ובהאי תירוצא מיתרצי כולהו מותרות: ובזבחים פ' טבול יום [קג.] תני עולת איש פרט לעולה הבאה מן המותרות שלא יהיו הכהנים זוכין בעורה דברי ר' יהודה אמר לו ר' שמעון אם כן בטלתם מדרש יהוידע הכהן: אשם הוא אשום אשם לה'. כל שבא משום חטא ומשום אשמה וכו' והדר ביה ר' יהודה לגבי ר' שמעון וסתם ספרא ר' יהודה וקאמ' הכא דכולהו מותרות עורותיהם לכהנים: מיהו קשיא לי הא דגרסינן הכא עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר' יהודה ורב הונא מתרץ לה במקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות ראויות לגבי מזבח זכרים ונקבות ר' אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות וכו'. ר' יהושע אומר זכרים הם עצמם יקרבו עולות וכו' ושאר נסכים יפלו לבדק הבית: ואפי' לר' יהושע דאמר אדם חולק את נדרו הני מילי בבשר אבל עורות נתפשים לבדק הבית והכא אמרי' במקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויין לגבי מזבח שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות בשר לה' ועורות לכהנים. ונר' לי דשאני יינות שמנים ועופות מבהמה מפני שהבהמה אין עורה למזבח ומשום הכי עור דידה נתפס לבדק הבית ואעפ"י שהיא קריבה עולה אבל יינות שמנים ועופות הנה הם דברים הראויין לגבי מזבח הילכך כשהוא לוקח עולות אין הקדש בדק הבית חל על העורות מפני שלא היה באביהם דבר שיחול עליו הקדש בדק הבית: ואומר כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו פי' למותר חטאות ולמותר אשמות לא יפול לבדק הבית אלא חלק יהיה לכהנים ומאי ניהו עורות:

פסקה ז

מנין לאשם שפחה חרופה שלא יביא אלא בכסף שקלים וכו' שלא נתפרש בו כסף שקלים כמו שנתפרש באשם מעילות. וא"ת באשם תלוי שלא נתפרש בו כסף שקלים ולא באשם גזילות ולא בגזל הגר מאי. התם אעפ"י שלא נאמר בהם כסף שקלים נאמר בהם בערכך לאשם. ומשמע כערך שנתפרש באשם מעילות ומאי ניהו כסף שקלים וגזל הגר נמי אע"ג דלא כתיב ביה בערכך מ"מ הרי הוא בכלל אשם גזלות האמור בסדר ויקרא וכתיב בערכך לאשם. אבל שפחה חרופה לא כתיב בכסף שקלים ולא כתיב ביה נמי בערכך לרבוי מין אשם או אשם כלל לרבות: יכול שאני מרבה אף אשם נזיר ואשם מצורע פי' אעפ"י שהם באים בני שנתן שיהא צריך לחזור בכבש גדול דדמיו שתי סלעים. ת"ל הוא מיעט: הוא בכסף שקלים ואין אחר בכסף שקלים ואותם אשמות שהם באים איל ובאים בכסף שקלים אם לקחם בפחות לא יצא דתניא בכריתות פ' בתרא [כז.] בשעת הפרשה יפה שתי סלעים ובשעת כפרה יפה סלע בשעת הפרשה ובשעת כפרה יפה שתי סלעים לא יצא. ודוקא שהוקרו הטלאים ועמד בשתי סלעים אבל לקחו בסלע ופטמו והעמידו בשתים יצא דהא חסר ליה תמניא והכי איתא התם:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה