ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
ויקרא דבורא דחובה · פרק יג
פסקה א
או נפש אשר תגע בכל דבר טמא זקנים הראשונים היו אומרים יכול אם נגע אדם במגע טומאה ונכנס למקדש יהא חייב וכו': נראה לי שהם ממעטים אפילו משכב ומושב ומרכב אעפ"י שהן אבות הטומאה כיון שהם מקבלין טומאה מאחרים ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש: בכל דבר טמא לרבות מי חטאת ושורף פרה ופרים ומשלח את השעיר: אבל רבי עקיבא מרבי להו כדמפרש ואזיל ואינו ממעט אלא אוכלין ומשקין וכלי חרס לפי שאינן נעשים אב הטומאה שהרי מדרס כלי חרס טהור כדנפקא במסכת שבת [פד:] מוכל כלי פתוח ואפילו עשאן גולל ודופק מגבו הנוגע בו טמא טומאת שבעה והוא אם פירש אינו מטמא אדם והכי איתא במשנת אהלות פרק ט"ו וכן העושה לבהמה גולל ודופק הנוגע בה טמא טומאת שבעה והיא עצמה טהורה לכשפירשה משם. ונראה לי משום דגמרינן לה ממדרס דכי היכי דגבי מדרס אינו נעשה אב הטומאה כן לכל הטומאות אינו נעשה אב לטמא אדם: ומפ' בתוספת' דשבועות [פ"א] דר' עקיבא ששימש את נחום איש גם זו דריש ריבויי ומיעוטי בכל דבר טמא ריבה. בנבלת בהמה בנבלת חיה בנבלת שרץ מיעט לכל טומאתו חזר וריבה ומשום הכי מרבה לכל הני ולא מיעט אלא אוכלין ומשקין וכלי חרס: וכן נראה שהוא ממעט סככות ופרעות וקרי דר' יהודה הוא דמרבה להו לקמן ורבי עקיבא לית ליה:
פסקה ג
או דבר שאת לומדו בדרך אחד את לומדו בכל הדרכים שיש בו כלומר אם בבנין אב אתה למד אין אתה יכול ללמד אלא מה שהוא דומה לו לגמרי. אבל מסקנא בכלל ופרט אתה למד וכעין הפרט אתה מרבה ואעפ"י שאינו דומה לפרט לגמרי: ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי כל שכן שהוא מרבה יתר: ואת מה אני מרבה שהוא דומה לו ממש. את מיעוט מי חטאת והמרכב שחלק מגעו ממשאו ועשהו אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים בין תבין כי זה צריך לפנים. היינו מיעוט מי חטאת דהיינו מי חטאת שאין בהם כדי הזייה קיימא לן שהן מטמאין אדם במגע לטמא אוכלין ומשקין ולא לטמא בגדים ובמשא אינן מטמאין כלל והכי איתא במסכת כלים [פ"א מ"ב] ובמסכת יומא [יד.]. ורוב מי חטאת דהיינו מי חטאת שיש בהם כדי הזייה מטמאין אדם במשא לטמא בגדים אבל במגע מטמאין אדם לטמא אוכלין אבל לא לטמא בגדים. נמצא עתה כי רוב מי חטאת דומין לנבלה לגמרי שהיא מטמאה בגדים במשא אבל לא במגע לטמא אדם לטמא בגדים. וכן המרכב כך היא טומאתו כמו כן. והנה שחלק מגעה ממשאה לענין טומאת בגדים. ומיעוט מי חטאת פחותים מנבלה ודומין לשרץ שהן מטמאין אדם במגע ולא במשא הנה עתה הוא מן התימה איך ריבה מיעוט מי חטאת מדמיון נבלת בהמה ומיעט רוב מי חטאת מדמיונה מפני ששוה מגעה למשאה. והלא פירשנו שהן דומין ממש לנבלה וחילק מגען ממשאו לענין טומאת בגדים כעין הנבלה מה שאין כן במיעוט מי חטאת: עתה כוף אזנך ושמע כי מה שריבה בתחלה מיעוט מי חטאת לא בדמיון הנבלה הרבה אותם אלא מדמיון השרץ כאשר אמרנו: ומפני כי השרץ כמו כן אב הוא ללמד יש לנו ללמוד ממנו מיעוט מי חטאת הדומין לו אעפ"י שאינן דומין לנבלה. ויש לנו ללמוד המרכב מן הנבלה שהוא דומה לה ומה שאמר ועשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים לא אמר לטמא בגדים אלא כנגד המרכב. מ"מ שניהם אבות הטומאה לטמא אדם וחלק מגען ממשאן זה לטומאת בגדים שהמשא חמור מן המגע. וזה לעיקר הטומאה שהמגע חמור מן המשא. וזה דומה לשרץ וזה דומה לנבלה: עתה בשביל שאמר בתחלה מיעט מי חטאת והביא מדמיון השרץ. ורוב מי חטאת שוה מגעו למשאו לטמא אדם לכך כלל אותם עם המשא. והביא אותם מבכל טמא. מ"מ היה יכול להביאם מדמיון הנבלה כאשר אמרנו. אלא כאדם שהוא אומר אעפ"י שאינן דומין לשרץ אפי' לא היה להם דמיון עם הנבלה היינו יכולים להביאם בכל טמא כמו המשכב שאין לו דמיון עם אחד מן הפרטיים. ומ"מ הוא בא מריבוי הכללות: וכשהוא אומר [בכל] טמא לרבות השורף את הפרה ופרים ומשלח את השעיר שהן מטמאין בגדים כדתנן [זבחים קד:] היו סובלין אותה במוטות ראשונים יוצאין חוץ לחומת עזרה. הראשונים מטמאין בגדים וכו' ואעפ"י שאין מטמאין אדם במגע וקרא בטומאת מגע מיירי דכתיב כי תגע בכל דבר טמא אפי' הכי מרבינן להו מקראי ובתוספתא אומר ר' ישמעאל דדריש לקראי בכלל ופרט ממעט לשורף פרה ופרים ומשלח את השעיר משום דבעי טומאת גויות דומיא דפרטי יצאו אלו שהן טומאת קדושות שאין טומאתן אלא מפני קדושתן שהרי אין מטמאין אלא בשעה שהן מתעסקין בשריפתן וכשהוא אומר בכל טמא לרבות הסככות והפרעות והקרי דברי ר' יהודה: נראה לי כי סכבות ופרעות הלכה למשה מסיני הן שאין הנזיר מגלח עליהם ורבי עקיבא סבר לה כר' יהושע כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה קרבן על ביאת מקדש והכי איתא בנזיר פ' כהן גדול ונזיר [נו:]: והא לא ידענא מהיכא אית ליה אי מהלכה אי נגמר ביאה ביאה נאמר בביאת מקדש ואל המקדש לא תבא ונאמר בנזיר על נפש מת לא יבא. אבל ר' יהודה לית ליה האי כללא שהרי אין הנזיר מגלח על הסככות והפרעות כדאיתא בנזיר ואפי' הכי מרבה להו לענין ביאת מקדש לכל דבר. ור' עקיבא מפיק ליה להאי דבר לטומאת נגעים והכי איתא בתוספתא דשבועות [פ"א] דמרבה ר' עקיבא אפי' טומאת נגעים מכל דבר אפי' טומאה התלויה בדבר דהיינו טומאת נגעים שהיא תלויה בכהן מדהוה ליה בכל טמא. ובקרי לא ידענא במאי פליגי אלא מתחזי בקרי לא פליגי אלא מפני שהקרי מטמא במגע ואינו מטמא במשא ועד כאן לא ריבה מבכל טמא אלא אותם שהם מטמאין במשא ונשאר לו הקרי שהוא מטמא במגע ואינו מטמא במשא וריבה אותו מבכל דבר וכלל עמו הסככות והפרעות כדברי ר' יהודה שהרי הם באים בכל דבר. ובמסכת נזיר [שם] פליג נמי ר' מאיר אהאי כללא דאמרינן לעיל כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו. וקא סבר לא תהא זו קלה מן השרץ שאעפ"י שאין הנזיר מגלח עליה חייבין עליה משום ביאת מקדש ואיפשר דסככות ופרעות נמי כר' יהודה סבירא ליה:
פסקה ה
קרנה שערה חבורה וכו' קרנה ושערה משום שומר חבורה משום יד כגון המפשיט העור בבהמה לשטוח כדי אחיזה וכו' כדאמרינן במסכת חולין [קכג.] ואמרינן התם יד להכניס ולהוציא שומר לצרף הילכך קרנה ושערה איצטרוף אצטרופי נמי לכזית ודוקא במקום שחותכין את הקרב ומוציא ממנו דם כדאיתא התם חבורה להוציא טומאה כנבלה אבל אצטרופי לא מצטרף:
פסקה ו
אין לי אלא בשרו דמו צירופו עירובו מנין ת"ל טמא. דמו בפרשת שרצים נפקא לן מוזה לכם הטמא. צירופו מהטמאים מלמד שהם מצטרפין זה עם זה דם בדם בשר בבשר בין במין אחד בין בשני מינים והתם ילפינן שהם מטמאין והכא ילפינן שחייבין עליהם קרבן על טומאת מקדש וקדשיו: עירובו יש מפרשים כגון שנתערב שרץ בשרץ חולד בעכבר נגע בא' מהם דאפי' למ"ד [שבועות יח:] בעינן עד שידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי אבל שרץ בשרץ מיהא מודה דלא בעינן שרץ מיוחד. ויש מפרשים אפי' שרץ טמא בשרץ טהור בזמן שהרוב טמא ונגע בכולו הרי הוא חייב עליו משום טומאת מקדש וקדשיו. ואעפ"י שכל נגיעה ונגיעה ספק היתה ריבה הכתוב טמא לחייבו קרבן:
פסקה ז
ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאההוא חייב כדאיתא בשבועות פ"ב [יד:]:
פסקה ח
טומאת אדם זה טמא מת רבי יהודה קתני לה דלא סבירא ליה דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש שהרי נזיר הנוגע בטמא מת אינו מגלח עליו ולא אפי' הנוגע בחרב הנוגע במת והכי איתא בסיפרי לפנים: שני להם פי' לנוגע בשפוד: אין לי אלא ימי חומרו ימי קולו מנין ימי חומרו הם ימי הראיות ימי קולו הן ימי הליבון: ואני לא ידעתי איזו קולא יש בימי הליבון מימי הראיות: ואיפשר דבימי ראייתה היא יתבא לגיסא מפני הדמים שלה שלא תלך ותטמא טומאה מרובה אבל בימי ליבונה עושה מלאכת בעלה ואיפשר כמו כן לענין כיחול ופיקוס ושינוי בגדים שכל ימי ראייתה אינה כוחלת ופוקסת ולובשת מאני פחתי וצואי אבל בימי ליבונה כוחלת ופוקסת ולובשת מאני נקיי': ורבי' חננאל ז"ל כתב במסכת כתובות [סא.] בהני עובדי דשמואל ואביי ורב פפא דאיכא דמחלפי לכסא מידא דימינא לשמאלא. ואיכא דהות מנחא ליה אבי סדיא ואשרשיפא: וכתב הוא ז"ל דקיימא לן דכל הני בימי ליבונייהן. ואפשר כי מכאן הוציאו שהרי הזכיר אותו כאן ימי קילו: בה לרבות בלע נבלת עוף טהור. ובשבועות פרק א' [ז:] מקשה והא אמרת בה מיעוטא ומתרץ משום דהוי מיעוט אחר מיעוט אייתר ליה וכו' כדאיתא התם:
פסקה ט
אם נאמרו הקלות למה נאמרו החמורות פי' על הטומאות שהנבלה והשרץ קלות: והמת והזב והזבה חמורות פי' ואם על הטומאות הקלות חייב קרבן כל שכן על החמורות: אם נאמרו הקלות ולא נאמרו החמורות הייתי אומר על הקלות בעולה ויורד ועל החמורות בקבועה פי' הואיל ומטמא מקדש הרי הוא בכרת כשאר כל חייבי כריתות שבתורה ואולי לא נתפרשו בו אלא הטומאות הקלות כיון שקרבן עולה ויורד חדוש הוא בחייבי כריתות אין לך בו אלא חידושו והקלות שנתפרשו בו הם בעולה ויורד אבל החמורות הן בכלל חייבי כריתות שהן בקרבן קבוע. ואם נאמרו החמורות ולא נאמרו הקלות הייתי אומר על החמורות חייב קרבן ועל הקלות פטור פי' הואיל ובחמורות עצמן הקל לדונן בעולה ויורד הייתי אומר כי על הקלות יהא פטור לגמרי: