אור ברסלב
ראב"ד על ספרא ויקרא דבורא דחובה › פרק א

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

ויקרא דבורא דחובה · פרק א

פרשה א

פסקה א

אחר שרבינו דברים שהן כע"ז וכו' למה כתב ע"ז מעתה פי' למה הוקשה כל התורה כולה לע"ז דכתי' תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכו':

פסקה ב

ואימה ע"ז מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף ארבה כל חייבי מיתות ב"ד: ואת מה אני מרבה את המקלל אביו ואמו וכו' ועדים זוממין ת"ל ועשה ובמס' סנהדרין פ"ד מיתות [סה.] מייתי להא תיובתא לר' יוחנן אליבא דרבנן דאמרי מודו רבנן במשתחוה לע"ז שמביא קרבן ואע"ג דבעי מעשה מאי טעמא דכפיפת קומתו הוה ליה מעשה. ועקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה. ושנינן דשאני מגדף דישנו בלב דכתי' למען תפוש את בית ישראל כלכם: תו אקשינן עליה מהא דתניא יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה אלמא עקימת שפתים לא הוי מעשה אע"ג דליתנהו בלב. ושאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה אותיות הגרון שאין בהן עקימת שפתים שהרי העדים ששאלו אותה הראיה בעדות זו והוא משיב הן או לאו הרי כבר העידו ומשום הכי אמרינן דאפילו הוציאו אותו בשפתים אותה עקימה אינה חשובה מעשה וקשיא לי תינח עדים זוממין אבל אידך אי עקימת שפתים הויא מעשה מאי טעמא לא חשיבא להו מעשה וממעטינן להו מועשה. ואיכא לתרוצי דהאי דנקט להו להנך בהדי עדים זוממין משום דדמי להו להא מילתא דלית בהו מעשה אלא עקימת שפתים בלחוד ואע"ג דעקימת [שפתים] חשיב מעשה מ"מ ממעטי' להו מקרבן מטעמא דאמרי' לקמן לפי שאין חייבין על זדונם כרת דהא לא כתיב בהו כרת ומהאי טעמא מכה אביו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא ע"פ ב"ד [אימעטו] ואעפ"י שיש בהם מעשה. וא"ת זקן ממרא מאי מעש' אית ביה טפי מהנך מאי טעמא פלגיה מנביא שקר ומעדים זוממין. תשובתך דהא קיימא לן דאינו חייב עד שיעשה מעשה דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע או שיעשו אחרים בהוראתו דכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וילפינן דבר דבר מונעלם דבר מעיני הקהל וגמרינן צבור מזקן ממרא וזקן ממרא מצבור צבור מזקן ממרא דאינן חייבין על עקירת כל המצוה דכתיב בזקן ממרא על פי הדבר אשר יגידו וזקן ממרא מצבור דהוראה תלויה בו ומעשה תלוי אף באחרים ולא בעינן שיעשה מעשה הוא בעצמו וכיון דגמרינן דבעינן ביה שוב מעשה משום הכי אתיא בהדי הנך דאית בהו מעשה:

פסקה ד

אי מאחת יכול אפי' כתב אות אחת ת"ל ועשה אחת הא כיצד וכו':

פסקה ה

ר' יהודה אומר אפי' כתב שתי אותיות והם שם אחד כגון ש"ש ת"ת וכו' במס' שבת בפרק הבונה [קג:] מוקים לה להא דר' יהודה משום דרביה אבל אליבא דנפשיה בעינן שתי אותיות משם גדול כגון נח מנחור דן מדניאל. ורישא ר' יהודה משמא דנפשיה הוא וסיפא משמא דרביה:

פסקה ו

ר' שמעון אומר ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל הפסוק כולו ת"ל מאחת. ומ"מ לר' שמעון לא מחייב עד שיכתוב כל השם. ונראה לי דבבגד עד שיארוג שלש על שלש ונפה וכברה עד שיארוג כדי נפה וכברה קטנה שכיוצא בהן מתקיימת:

פסקה ז

אם מעין אבות מלאכות עשה וכו' כגון קצירה וטחינה חייב שתים אפי' בהעלם אחד. ואם מעין מלאכה אחת כגון אב ותולדה דידיה אינו חייב אלא אחת ואעפ"י שהן כעין שתי מלאכות כעין קיצר ובוצר וכ"ש קוצר וקוצר בהעלם אחד:

פסקה ח

הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו וכו' במס' כריתות פ' אמרו לו [טו.] מתרץ לה הבא על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ומשכחת לה ברשיעא בר רשיעא כגון אליפז בא על אמו והוליד ממנה שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד ממנה עמלק ובא על אחות אמו שהיא אחות בת אביו מן האם. וקא מבעיא לי שמות מוחלקין בעינן או גופין מוחלקין, דהכא שמות איכא גופין ליכא. ופשטו ליה דשמות מקל וחומר ומה הבא על נשיו גויות שהן שם אחד חייב על כל אחת ואחת. הכא דשמות מוחלקין לא כל שכן: והבא על חמש נדות נפקא לן מואל אשה בנדת טומאתה לחייב על כל אשה ואשה:

פסקה ט

ועוד שאלו האבר המדולדל בבהמה מהו פי' מדולדל שאינו יכול לעלות ארוכה עוד אם הוא טמא במקומו או טהור אם נחשוב אותו כאלו נתלש ממנה האבר מן החי ומטמא טומאת נבלה כדאית' בפ' שמיני ופשטו ליה שהוא טהור: ובכריתות [שם] מוקי לה להא מילתא במוכי שחין שניתנין בכל שהו דבשעת פרישתו לא הוי חבור כלל ולא מקבל טומאה מיניה והא דתנן במס' חולין [קכז.] האבר והבשר המדולדלין בבהמה הרי אלו מטמאין טומאת אוכלין במקומן. ודכוותה נמי תנן [שם קכט:] האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין. הנך תרתי בתר דשמעונהו קבעינהו במתני' ואגמרינהו לתלמידיה והתם נמי פליגי עלה במיתה עושה ניפול דר' מאיר סבר אע"ג דמחיים לא מטמו במקומן כי מתה בהמה חזינן לאבר כאלו נתלש מחיים כדכתי' וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מיתה עושה ניפול והאי כל אשר יפול הכי קאמר אינו מטמא עד שיפול והאי במותם כעין במותם פרט ליבשין שאין מטמאין:

פסקה י

ועוד שאלן השוחט חמש' זבחים בחוץ בהעלם אחד פי' לא קא מבעיא ליה חלוק זבחים בגופו דמי פשיט' ליה דחלוק הוויין מיהו גופי בהמות קא מבעיא ליה אי חשיבי לחלק או לא ופשט ליה דגופין הוו מחלקין מק"ו השתא אמר תמחויין מחלקין אפי' בהמה אחת ק"ו גופי בהמות דמוחלקין ור' עקיבא לא קבלה מיניה דאע"ג דלענין מיתה גופה ותמחויין מוחלקין לגבי נותר ושוחט בחוץ לאו מוחלקין כדאית' לקמן:

פסקה יא

אמר ר' שמעון וכי מה ראיה אוכל לשוחט מה לאוכל שהוא נהנה וכו' אלא כך שאלו באוכל נותר וכו' שעשה בה המאכיל כאוכל וכו' דתנן [מעילה כ.] נתנה לחבירו הוא מעל וחברו לא מעל. והאי באוכל הכי קאמר כאלו נטלה ואכלה הוא:

פסקה יב

צירף את המעילה לזמן מרובה מה שאין כן בנותר דבעי' כזית אכילה בכדי אכילת פרס:

פסקה יג

העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ומעין מלאכה [אחת] בהעלם אחד מה מפר' לה בכריתות [טז.] בזדון שבת ושגגת מלאכות קא מבעיא ליה שבתות או כגופין דמי או לא ילדי מלאכות במקום (כ') מלאכות אם חייב על התולדה במקום אב והיינו דקאמר מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת. ופשט ליה דכגופין דמיין וחייב על התולדה במקום אב והיינו דקאמר ומה נדה שאין בה תולדה. ומתרץ לה תני תולדות כלומר כי היכי דנדות הויין גופין מוחלקין וחייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלם אחד אף שבתות כגופין מוחלקין וחייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלם אחד (אף שבתות הויין כגופין מוחלקין). ודקאמרינן נמי הבא על הבהמה יוכיח הבא על הבהמות קאמר: ואיכא מ"ד התם לא קא מבעיא ליה דאין כאן גופין שהרי אינו מכיר בשבתות כולן כמו שמכיר בגופי הנדות שאעפ"י שאינו יודע בטומאתן מכיר את גופיהן הילכך מחלקין ואע"ג דאין כאן גופין מוחלקין קא מבעיא ליה ימים שבנתים אי הוו ידיעה לחלק או לא פי' הואיל והוא מותר במלאכה בנתים וכל העולם עושין מלאכה וימי שבתות רואה אותם כולם בטלים אעפ"י שאינו מתבונן בהן הוו עליה כידיעות מפני שהיה לו לדעת. וכן בנדה אפי' נדה אחת שאין כאן גופין אם ראתה ובא עליה כיון דבימי טומאתה אינה מתעסק' עמו בשמושו ולבישת בגדיה ותכשיטיה כמו שמתעסקת בימי טהרתה אותן ימים הויין ליה כידיעה לחלק שהיה לו להתבונן בהם. ודקאמר ליה ר' אליעזר הבא על הבהמה יוכיח לאו דשייכי בבהמה ימים שבנתים דהכא ודאי ליכא שום חלוק. מיהו סבירא ליה לר' אליעזר כיון דבענין עריות כתיבא וכתי' בסופם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה. ואמר מר הוקשו כל העריות זו לזו בהמה נמי כנדה דמיא לחלק על כל ביאה וביאה. ומבהמה נמי ק"ו לשבת: ואמר לו ר' עקיבא הבהמה כשבת דבהמה לא הוקשה לעריות מדכתי' בסיפיה ונכרתו הנפשות העושות דמשמע בועל ונבעלת ובהמה לאו בת כרת היא ולמאן דאמר ימים שבנתים קא מבעיא ליה בשגגת שבת וזדון מלאכות אי הוו ידיעה לחלק או לא: איכא לאקשויי ליה היכי מבעיא ליה לר' עקיבא ילדי מלאכות במקום מלאכות אם חייב אתולדה במקום אב או לא והלא זדון מלאכות הוא ואפילו אקצירה וטחינה נמי לא ליחייב אלא חדא וכל שכן אתולדה במקום אב. ואיכא למימר בתרתי דוכתי קא מבעיא ליה והכי קא מבעיא ליה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה בזדון שבת ושגגת מלאכות בהעלם אחד מהו אי נמי מלאכה אחת בשבתות הרבה בהעלם אחד. אי נמי בשגגת שבת זדון מלאכות מהו. וקמייתא הוי בעיא אתולדה במקום אב ובתרייתא בימים שבנתים אי הוו ידיעה לחלק או לא. והאי דקאמרינן הכא לר' אליעזר בנדה משום ימים שבנתים או הוו ידיעה לחלק לדבריו דר' אליעזר קאמר ליה דאילו לדידיה אפי' בנדה אחת ואפי' בלא ידיעה באמצע מחייב ר' אליעזר על כל אחת ואחת כדאיתא התם וטעמיה דר' דמחייב על כל כח וכח דמשמע אפילו בביאה אחת מחייב:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה