ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
בחוקתי · פרשה ד
פסקה ג
מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדייתה לשעת הקדשה פי' ויש לה פדיון. ואע"פי שאין לה עמידה הואיל ושוה שעת פדיונה לשעת הקדשה: או דבר שאת למדו וכו' מה בהמה טמאה שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכולה לשמים אף אני לא אביא אלא כיוצא בה: ברייתא זו מביא אותה בבבא מציע' פ' הזהב [נד:] והיא קטועה שם. ועוד לשם הוא דורש מן המקרא האחר שבפרשה שניה דואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וכאן הוא דורש על המקרא הראשון ושמא בריית' אחרת היא ושם הוא דורשו לענין חומש שאינו מוסיף אלא על ההקדש ראשון דומיא דבהמ' טמאה דקרא משתעי בבהמ' הראשונה כדכתיב הטמאה טמאה ראשונ' ולמעוטי תמורה מחומש שאם הוממה וחללה לא יוסיף עליה חומש וכאן הוא דורש מן הפסוק הראשון ודורש אותו לענין פדיון כלומר מאין לנו לכל הקדשים שהוממו שיש להם פדיון ושמא איני מרבה אלא כיוצא בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת ומאי ניהי בעלת מום שהיא תחלת הקדש פירו' שאינה סוף הקדש שהרי אינה קרבה לגבי מזבח ואינה צורך הבנין ומועלין בה פי' מעילה ממש שהיא קדשי ה' הואיל ואין בה היתר אלא על ידי פדיון. וכולה לשמים פירו' כל זמן שלא נפדית אין בה שום היתר לכהנים ולא לשום אדם שאינו יכול לשחטה ולא לאכול ממנה אף אני מרבה כיוצא בה ומה שיש לנו להביא פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין פירוש שכולן לשמים ואף עורותיהן: ומועלין בהם והוא שיהיו תחלת הקדש שלא הוממו ושלא נתחללו אלא הם היו הראשונים שהוקדשו תחלה לכך ועכשיו הוממו. ומנין לרבות קדשי הקדשים וקדשים קלים של צבור ושל יחיד שאע"פי שתמצא אותם בתחלת הקדש מ"מ אינן במעילה ולאו בכולן לשמים שהרי קדשי הקדשים יש בהם לכהנים וקדשים קלים לכהנים ולבעלים ואין בהם מעילה ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה לרבות את כולם. ועכשיו נוכל לומר שבא לרבות אף אמצע הקדש שיהא לו פדיון כגון שהקדיש בהמה והוממה וחללה על אחרת עוד הוממה גם זו בא הכתו' לומר שהוא מחללה על אחרת אע"פי שהוא אמצע זה המדרש אנו צריכין כאן מן הפסוק הראשון והוא לענין פדיון שבכל הקדשי' נפדין בין הקדש ראשון בין הקדש שני לפי שאין כאן הטמאה דמשמע ראשונה ובהמה טמאה דהיינו בעלת מום משכחת לה בתחלת הקדש ובאמצע הקדש: ומן הפסוק האחר אנו דורשין לענין חומש והיא הברייתא השנויה בבבא מציעא והיא קטועה. ושמא במקומות הוא מסיים כמו שמסיים כאן על זה המדרש דכתיב ואם הבהמה ודרשינן ביה בהמה הבהמה בבהמה הרי כאן שני רבויין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים אע"פי שאין שוין לבהמה טמאה שוין כולן לשמים ואין בהן מעילה: מיהו בעינן שיהא תחלת הקדש אבל הקדש שני אם הומם וחללו [אין] מוסיף עליו חומש וכן על התמורה אם הוממה וחללה אין מוסיף עליה חומש משום דכתיב הקדש ראשון כדכתיב הטמאה טמאה ראשונה ולמאי אי לענין פדיון הרי רבינו אותם כולם מאם כל בהמה והכא לא כתיב הטמאה למעוטי אלא לאו לענין חומש וכששנה התנא הברייתא הזו לפני ר' אלעזר שנה אותה מקוטעת ומשובשת והיה מראה בה דלענין מעילה היא מדברת ור' אלעזר תירץ אותה שלא דבר בה לענין מעילה כלל אלא לענין חומש והמעילה שהיא שנויה שם על דרך המעילה השנויה כאן וכשהיא מסויימת במקומה כמו שהיא מסויימת כאן. וא"ת מאחר שהיא מסויימת כמו זאת מאין לו לרבי אלעזר שמיעט בה הקדש שני מחומש והלא לא מיעטנו אותו בהמה טמאה ושמא לא באה אלא לרבות כל הקדשים כמו שפירשנו כאן: תשובתך לפי שאות' הבריית' דורשת המקרא השני לו כיון שכבר דרשנו המקרא הראשון ורבינו כל הקדשים לענין פדיון ואפילו הקדש שני השני מה בא עוד ללמד. אלא לאו למעוטי הקדש שני מכל הקדשים מחומש דומיא דבהמה טמאה האמורה בתורה דכתיב הטמאה:
פסקה ה
בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה נפדין פי' ואע"פ שלא קדשו קדושת הגוף כגון שהעצים לא נשתוו למדת המערכה שהיו צריכין להיות אמה אורך ואמה רוחב כדאית' בזבחים [סב:]. לבונה אע"פ שלא קדשה בכלי שרת כלי שרת אין להם קדושת הגוף כל זמן שלא עבד בהן ולא משחן ואע"פי שלא קדשו קדושת הגוף כגון העצים: ומפרש טעמא במנחות פ' כל המנחות והנסכי' [קא.] משום דלא שכיחי ומשום הכי אין מוציאין אותם לחולין ואפי' נטמאו ועופות נמי ממעטי מפדיון מדכתיב בהמה. ומנחות ונסכים נמי משקדשו בכלי אין להם פדיון מדכתיב בהמה כלומר בהמה נפדית על ידי מום ואע"פי שקדשה קדושת הגוף אבל עופות אע"פי שחסרו אבר ומנחות ונסכים משקדשו בכלי אע"פי שנטמאו ודמו לבהמה טמאה לא מיפרקי אבל עד שלא קדשו בכלי ודאי מיפרקי דלא דמו לבהמה דאכתי לא קדשו קדושת הגוף בבהמה ושכיח טובא: ואמר שמואל ואפילו טהורין נפדין כל זמן שלא קדשו בכלי ור' אושעיא אמר אע"פי שלא קדשו בכלי טמאין נפדין טהורין אינן נפדין מאי טעמא דכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ואע"ג דשכיח כוותייהו והכי איתא בפרק המנחות:
פסקה ו
אין פודין את ההקדשות אכסרה פי' לשון לעז הוא כסרה והוא לשון הפסד ומדכתיב בין טוב לרע משמע שידקדק הכהן בדמיו אם טוב ואם רע: כערכך הכהן כן יהיה אמר אחד הרי הוא שלי בעשר סלעים פירוש אם חזר בו של חמשים מארבעים הרי בן ארבעים עומד במקומו מחליטין אותו לבן עשר ומשלם בן חמשים עשר לפי שאינו יכול לחזור בו כדכתיב כערכך הכהן כן יהיה כלומר כמו שהערכת על עצמך או שתקבל עליך ערך הכהן כן יהיה על כרחך. וכן כל אחד ואחד יש עליו אחריות עשר ודוקא כשחזרו זה אחר זה אבל אם חזרו כולן כאחת בן חמשים מסייע את כולם ובן ארבעים את שלמטה ממנו ובן שלשים מסייע את שלמטה ממנו. וכן הסדר כגון שמכרו את השדה בחמש סלעים לא נאמר שישלם בן עשר לבדו עד העשר אלא כולן מסייעין אותו בשוה עד השלמת העשר לבדן שהרי כולן חייבו עצמן בעשר. ואם מכרו אותו עשר בן עשר ודאי פטור והשאר כולן מסייעין לבן שלשים עד עשר וכן הדין לכולן. והכי איתא בערכין פרק המקדיש שדהו [כז.]:
פסקה ז
ואם גאול יגאלנה לרבות את האשה ואת היורש פי' האשה אם באה לפדות הקדש עצמה מוסיפה חומש אע"פי שכל הפרשה מדברת בלשון זכר. ואת היורש אם בא לפדות הקדש אביו מוסיף חומש שלא נחשוב אותו כאחר שהאחר הפודה הקדש חבירו אינו מוסיף חומש כדאיתא בסמוך. ויש מפרשים על האשה כמו כן אם באת לפדות הקדש בעלה מוספת חומש לפי שהמעו' שלה ובעל זוכה בהם והרי היא כשלוחו של בעל. ויש כענין [זה] בפ"ק דקדושין בענין מעשר שני. הרי כאן שנים אחד מוסיף חומש פירו' כי אמר למעלה מזה והעריך אותו הכהן בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה דמשמע הדמים יתן ולא יותר. וכאן הוא אומר שמוסיף כאן בבעלים כאן בכל אדם וכו' כדכתיב הכא ובערכין: מה מצינו בגאולות האמורות למטה פי' בבית ובשדה אחוזה שהם מפורש בהם את ההפרש שבין הבעלים לכל אדם. מה אני מקיים כי יקדיש איש את ביתו בשאר נכסיו ולכך הוצרך בלשון בית לומר מה ביתי ברשותו אף כל ברשותו שכל דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדישו. מפי הרב אדוני חמי ז"ל: