אור ברסלב

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

בחוקתי

בהר

פרשה א

פסקה א

אם בחקותי מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה: יש מפרשים מדכתיב אם שהוא לשון בקשה כדכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך. ויש מפרשים מדכתיב תלכו וכן הוא אומר לו עמי שומע לי ולו לשון בקשה היא כדכתיב הן לו יהי כדברך:

פסקה ג

שתהא שונה בפיך פי' הלכות שבת זכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולמצרים. שתהא שונה בפיך הלכות נגעים זכרון עמלק שתהא שונה בפיך הלכות מגילה:

פסקה ד

וכן הוא אומר ונתתי את עריכם חרבה מעובר ושב. ומאי וכן כלומר מילתא יתירתה קאמר בהנך מה הנך דברי זכרון אף האי נמי אפי' מזכרון אדם יהיו חרבה וכן והשמותי את מקדשכם: אפי' הגדודיות פי' אפי' יסודות הבית יהיו שממה כדי שלא יהא לו זכר:

פרק א

פסקה א

ונתתי גשמכם בעתם ברביעיות פי' ביום רביעי לשבת או אינו אלא בחמישי וששי שהן ערבי שבתות וכו' ויום רביעי לא ידענא מאי טעמא קרי ליה בעתו טפי מיום ראשון ושני ושלישי. ואפשר דרבותא קאמר דאפי' ברביעי הוי עתו ולאפוקי חמישי וששי מפני שמתבטל מהן מעונג שבת. הדר אמר בעתם בלילות כלומר זה יותר עתו לפי שאין אדם בטל ממלאכתו ובכל לילי שבוע קאמר: והדר אמר כי לילי שבתות הוא עתם יותר מכולם שהרי אף למחר אינו יום מלאכה. ומאן דאמר בלילי רביעיות ולילי שבתות דרך אחרת היא משום דשכיחי מזיקין והכא משתעי בההוא עניינא:

פסקה ג

ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בני יומן כלומר מנין שבדרך שעשתה בימי אדם הראשון שתעשה עכשיו כך דכתי' זכר עשה לנפלאותיו. ואומר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע מלמד שבו ביום שהיא נזרעת וכו' וקאמר תדשא כלומר עתידה שתעשה כן בזמן אחר ואימתי כשיהיו ישראל עושין רצונו של מקום:

פסקה ז

ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה פי' הדרים בחוצה לארץ אינם בכלל ברכה:

פרק ב

פסקה א

ר' יהודה אומר מעבירן מן הארץ שלא ימצאו מזיקין בארץ כלל: ר' שמעון אומר משביתן שלא יזיקו כענין שנאמר וגר זאב עם כבש וגו':

פסקה ב

מושיט אצבעו לתוך גלגל עינו דכתיב ועל מאורת צפעוני. ומושיט אצבעו אל תוך פיו דכתיב על חור פתן ופיו זהו חורו וכן הוא אומר גמול ידו הדה זו היא ההורגת את הבריות פי' הדה קא דריש. תרגום הזאת הדה ר"ל מראה את המרה לבריות ואומר הדה היא דקטלא לברייתא:

פרק ג

פסקה ה

עבדים היו למלכים ולא עבדים לעבדים פי' שלא היו המצרים מושלים עליהם לעשות מלאכתם אלא לעבודת המלך ומרשות המלך. וקא דריש מדקאמר הכא מהיות להם עבדים ולא אמר מבית עבדים ומאי להם למלכתם ומאי מבית עבדים פי' מבית שהייתם בו עבדים: ובמכילתא מפיק לה מדכתיב ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים הוי עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים וכתיב נמי עבדים היינו לפרעה במצרים:

פסקה ו

לקצץ את הסמלונין נ"ל על אותם הכריכות שעושים לפרה שהיא חורשת ומשימין תחת העול כדי שלא ישחית העול את צוארה ומה שנקראו סמלונין על שם שהם עשויין מבלויי הסחבות ומשמלות בלות. ויש מפרשים על אותו החבל שקושרין בו עץ הדרבן בעול וגם לפעמים שנעשת משל בגד לפעמים משל עור:

פסקה ז

קוממיות מאתים אמה פי' הכי דריש קומה מאות הרי מאתים אמה. רבי יהודה אומר מאה דאתבנית היכל קא סמיך:

פרק ד

פסקה ג

מלמד שהוא נשחף פי' יבש. ומזה השורש הוא שחוף השנוי' במס' סוטה [כו.] שחוף מקנאין על ידו פי' אעפ"י שכל מוחו יבש ואינו מזריע:

פסקה ה

אבל בשעה שאעמוד מכם בכם פי' משומדים בשעת השמד והמסורות והם המגלים המטמוניות שלכם: ואין רודף אתכם מבלי כח כלומר לא יהיו צריכים לרדוף אחריהם אלא בנחת ילכו וישיגו אתכם מפני שאין כח בכם לרוץ ולהכנס כדכתיב וילכו בלא כח לפני רודף:

פרק ה

פסקה א

עד שמעיד בהם תחלה דכתיב ואם עד אלה קרי ביה עֵד ולר' יהושע קרי ביה עוד: אתם עברתם לפני שבע עבירות בואו וקבלו שבע פורעניות פי' שבע עבירות לפי פשוטן של דברים הן הם שבע עבירות הכתובים בתחלת הפרשה ועל דרך שפירש אותן במדרש זה. אם לא תשמעו. ולא תעשו. ואם בחוקותי תמאסו. ומשפטי תגעל נפשכם. לבלתי עשות מצותי. להפרכם את בריתי וכו' הרי שבע. ופירשו רז"ל כל אחת זו למעלה מזו. מי שאינו שומע פי' שאינו עושה. ולבסוף מואס אפי' באחרים העושים. ולבסוף שמואס גם את תלמידי חכמים דהיינו ואת משפטי תגעל נפשכם לשון שנאה הוא. ולסוף שאינו מניח לאחרים שיעשו. ולסוף שמפר ברית בבשר פי' שאינו מוהל את בניו. ומושך בערלתו. ויש מפרשים שמפר ברית שהוא כופר בעיקר הרי שבעה עבירות ושבע פורעניות גם כן כתובים בפרשה הראשונה כתיב ושברתי את גאון עוזכם. שנית ונתתי את שמיכם כברזל. ואת ארצכם כנחושה. ותם לריק כחכם שנתפרש בעניינים הרבה. ולא תתן הארץ יבולה. ועץ השדה לא יתן פריו. הרי שתים וכך דרשו אותם במדרש זה ועץ הארץ שלא יהא חונט העץ פירותיו. ובשעה שהוא מוציא יהא מלקה פירותיו הרי כאן שתי קללות שלא יחניט פירותיו בשעת חנטת האילנות. ובשעת יציאת הפירות ישיר אותם האילן ודרשו זה מדכתיב לא יתן פריו משמע אפי' יוציא פרי לא יתן אותו לכם אלא שישיר אותו עד שלא יגמר הרי שבע פורעניות:

פסקה ג

באחרונה הוא אומר פי' בקללות שבמשנה תורה אף שבע פורעניות אחרות כולן בפרשה שנית ואע"פי שאין כולן מפורשות בפרשה זו הרי כולן מפורשות במקום אחר. ואלו הן שן חיה. ושן בהמה. עם חמת זוחלי עפר. ושכלה. והכריתה. והמעיטה. ונשמו דרכיכם. כך פירש הרב צרפתי ז"ל בפי' התורה על דרך המדרש הזה. ושבע פורעניות השלישית גם הם אמורים בפרשה שלישית והבאתי עליכם חרב. ונאספתם אל עריכם זהו מצור. ושלחתי דבר. אבל ונתתם ביד אויב אינו מן המנין כי מענין הדבר הם באים לידי כך כי הלכה אין מלינין את המת בירושלי' ויש מוציאין ונאספתם אל עריכם מן המנין כי הוא מפני פחד החרב ומכניסין תחתיו ונתתם ביד אויב כי קללה בפני עצמה היא לומר שלא יהא לכם כח להנצל מן האויב אפילו סמוך לחומת העיר הרי כאן שלש. בשברי לכם מטה לחם. ואפו עשר נשים לחמכם וכו' שהיא קללת חסרון עצים. והשיבו לחמכם במשקל שהיא קללת פת ניפולין ואכלתם ולא תשבעו. הרי שבע קללות. ועוד שבע פורעניות אחרות גם הם בפרשה רביעית. ואכלתם בשר בניכם. והשמדתי את במותיכם והיא קללת השמדת הגנות והבריכות והמגדלות שעליהם היו מקטירין לע"ז לשמש ולירח. אבל והכרתי חמניכם אינה קללה שהיא הכרתת הקוסמים והמנחשים בחמה ובמזלות והכרתת הרשעים מן העולם הנאה ושמחה היא לעולם. ונתתי את עריכם חרבה. והשמותי את מקדשכם. ולא אריח בריח ניחוחכם. הרי כאן שבע פורעניות אבל והשמותי אני את הארץ הרי היא בכלל ונתתי את עריכם חרבה ולא בא הכתוב לומר אלא שאף האויבים לא ימצאו עליה נחת רוח והכי דריש ליה לקמן וכל הקללות האמורות מכאן ולהלן משילכו בגולה. אבל כל הפורעניות האמורין כאן בעוד שהם בארץ הן. הרי סדרנו שבע פורעניות על שבע עבירות על פי המדרש. אבל אותן שבע עבירות ושבע פורעניות השנויות במס' אבות אינם על הסדר הזה ואינם נדרשין כולן מפרשה זו אלא ממקומות אחרים דאית' בשבת פ' במה מדליקין [לג.] ואף שם אינם מסודרין על סדר המשנה: ואני תמה מאין הוציאו חומר פורענות להפקעת חלה יותר מן המעשרות ושמא מן הסמך שסמכו על מדרש הפסוק הזה. והפקדתי עליכם בהלה אל תקר' בהלה אלא בחלה ומכיון שייחדה הכתוב יותר משאר מעשרות שמע מינה כי היא חמורה מהן:

פרק ו

פסקה א

ונקם שאינו בברית דהיינו כגון סמוי עינים של צדקיהו פי' שלא היה ראוי לאותו עונש אלא שדורו חייב אותו לכך ונוקמת נקם קא דריש:

פסקה ב

כל משען לחם אף הליפתן. והשיבו לחמכם במשקל שתהא פת ניפולין והן יושבות ושוקלות אותו בתנור פירוש ביציאתו מן התנור ומאי בתנור בבית התנור לפי שלא היו מכירות את לחמם מפני שיהא נפרס וחולקות אותו במשקל כמו ששקלו בקמח תחלה בשעת לישה. ומאי והשיבו כלומר כשישיבו הלחם לבתיהם לא יהא אלא במשקל. ושוקלו ואומר אקח בו פת כלומר שוקל בדעתו מה יקנה ממנו. אלא כמים הנשפכין ושוב אינן חוזרין לכליין פי' והריקותי קא דריש לשון המריק מים מן הכלי לקרקע:

פרק ז

פסקה ג

אינו אומר והבאתי מורך בלבבכם אלא בלבבם ואיזו פחד ורעדה וכו' פי' מורך לשון מלכות דכתיב אברך. ואמרי' נמי לאו רכה ולא בר רכה כלומר כל שעה יהיה בלבבם פחד מלכות ואימתו ודאגתו שלא יקח את ממונם ושמא יגזור עליהם גזרות קשות. ואיכא נסחי דכתיב בהו אינו אומר מרוך אלא מורך פירוש מדכתיב מהתענג ומרוך כלומר רוך לבם מפחד ואימה:

פסקה ו

ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם זו שעה שנלכדה בה ירושלם פי' שאלו לאחר הגלות היה מדבר הרי אפילו קול העלין רודפין אותם. צריך לומר על האויבים. אלא ודאי על שעה שנלכדה ירושלים הוא מדבר שהשיגו את צדקיהו בברחו וכל חילו נפוצו מעליו להצילו מידם:

פרק ח

פסקה א

ואבדתם בגוים אלו העשרת השבטים שגלו למדי דברי רבי עקיבא פי' ר' עקיבא לטעמיה דאמר עשרת השבטים אינן עתידין לחזור ומשמע ליה אבדן אבדן ממש כגון מכת חרב והרג ואבדן כלומר כליון. אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה כמו תעיתי כשה אובד. או אינו אלא אבדן ממש כשהוא אומר ואכלה אתכם ארץ אויביכם הרי אבדן ממש אמור. ויש מפרשים שדברי אחרים לא באו לחלוק על ר' עקיבא אלא לפרש המקרא ולעולם בעשרת השבטים הוא מדבר שתאכל אותם ארץ אויביהם כליון. ויש מפרשים כי הוא חולק עליו דכיון דלשון אבדן על גלות קאמר אע"פי שנאמר בהם ואכלה אותם ארץ אויביהם אין בזה לשון כליון דדילמא כאכילת קישואין שאוכלין את אלו ויוצאין אחרים תחתיהם. ומה שאמרו אחרים הרי אבדן ממש אמור לא על כליון אמר אלא הרי מיתה אמורה קאמר:

פסקה ט

יען וביען וכי ראש בראש פרעתי מהם כלומר מה ריבה הכתוב לומר יען וביען גמול תחת גמול בתמיהה והלא לא פרעתי מהם אפי' אחד ממאה שחטאו לפני אלא כך רצה לומר יען במשפטי מאסו שהן הדינין וביען ואת חוקותי געלה נפשם שהם המדרשות פי' שהם כמו חוקים (לפני)[לפי] שאינן מפורשים בתורה והם קבלה:

פסקה י

ואף גם זאת דורש אותו לענין עונותיהם של ישראל שחטאו בעגל ובבעל פעור ובארץ בחטאת האמורי. ולכך אמר הכתוב יען וביען לפרש רבוי עונותיהם. בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכי מה הניח להם לישראל ולא נגעלו חוץ מספר תורה בלבד אלא כך אמר לא מאסתים בימי אספסיינוס קיסר וכו' פי' שכל אלו היו באים לכלותם ולא הניחם הקב"ה בידם:

פסקה יא

ברית כרותה לשבטים פירו' לשנים עשר בני יעקב שאף עמה' כרת הקב"ה ברית שלא יכלה את זרעם כדכתי' שבועות מטות אומר סלה אמר ר' עקיבא וכי שתי וכו':

פרשה ג

פסקה א

ואין הגוים מעריכין פי' לא מעריכין את עצמם ולא את אחרים אפי' ישראל וקסבר רבי מאיר שאין מקבלין מידם. הקדש בדק הבית כדכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וסתם ערכין קדש בדק הבית הן. ור' יהודה סבר מעריכין אבל לא נערכין כדמפרש טעמיה ואזיל. והאי לא לכם ולנו לבנות בית לאלהים דכתיב בעזרא משום רפיון ידים הוא. שהיו אומרים להם נבנה עמכם כלומר נתן לכם סיוע מממוננו והיו ישראל שבאותו הדור נסמכין עליהם ולא היו מתנדבין משלהם והם היו להם משענת קנה ולא היו נותנים כלום והיתה המלאכה באמצע ולפיכך גזרו עליהם שלא יקבלו מהם ואפי' מים ומלח לצורך הבנין. אבל לאחר שנבנה הבית דבר שאינו מסוי' היו מקבלין מהן אבל דבר המסוים אין מקבלין וכן אין מקבלין שקלים מידם לפי שמשיירי הלשכה היו מתקנין חומת העיר ומגדלותיה וכדי שלא יהיה להם זכרון בירושלם אי נמי מפני חטאת הצבור ושאר קרבנותם שלא יהיו חסרים: וקשיא לי הא דתנן בערכין [ה:] גבי פלוגתייהו דר' מאיר ור' יהודה וזה וזה מודים שנודר ונידר ואנכרי קאי וכיון דאמר ר' מאיר דקדשי בדק הבית אין מקבלין מהם מאי שנא דמים ומאי שנא ערכין: ואיכא למימר מאי נודרין עולות. והכי אית' בשקלי' ירושלמי. ואי קשיא לך כיון דדמים וערכין בהדי הדדי כתבו בפרשה דכתיב נדר בערכך ונדר היינו דמים מאי טעמא לא פליגי בדמים כי היכי דפליגי בערכין ומה טעם שוין בנכרי שהוא נדר. ואיכא למימר משום דעיקר הפרשה בערכין כתיבא הילכך דגוים אערכין שדינן ליה ולא על דמים. אי נמי כיון דטעמא דר' יהודה באין נערכין משום דיליף לה מטומטום ואנדרוגינוס שהן מעריכין ולא נערכין משום הכי נדרין שהרי אף טומטום ואנדרוגינוס נידרין:

פסקה ג

קטן שיש בו הפלאה פירו' שיש בו דעת להפליא ולהבחין למי נודרין ולמי מקדישין ת"ל כי יפליא מופלא סמוך לאיש והיינו בן שתים עשרה שנה ויום אחד שבודקין אותו כל שלש עשרה כדאית' במסכ' נדה [מו.]:

פסקה ה

בערכך להביא ערך הסתום מפרש בערכין [ד.] שהאומר הרי עלי ערך סתם נותן כפחות שבערכין ומאי ניהו שלשת שקלים וכו' ברייתא זו מיפרש' בערכין פ"ק שפיר:

פסקה יב

ונאמר בבכור ומעלה פי' בבכור מדבר דכתיב פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה יד הנודר ולא יד הנידר שאם היה הנידר או הנערך עשיר והנודר היה עני נותן ערך העני שאין הולכין אלא אחר הנודר לעניות ולעשירות. וכולה פרשתא איתא בערכין פ' השג יד [יח.]:

פרק ט

פסקה א

תמכר לצרכי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו רגל. וקא מקשינן בתמורה [יא:] וקא מייתי עלה דמיחסרה חד אבר. ומתרץ באומר בזוזא מן הדא בהמה לעולה פי' אין מוכרין אותה אלא למי שנדר להביא בהמ' אחת חוץ מרגלה. והרי בין שניהם מביאין אותה זה רגלה וזה שאר כל גופה:

פסקה ד

מאי מעשר קרבן יחיד פירו' דכתיב יהיה לך ולא בשותפות. והכי איתא בבכורו' [כו:] וכולה פרשתא מיפרשא בפ"ק דתמור':

פסקה טו

מלמד שהתמור' קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע פי' שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד ואפי' על ידי פדיון מה שאין כן בתחלת הקדש:

פסקה טז

רבי יוסי בר' יהודה אומר והיה קדש לרבות את השוגג כמזיד בתמורה. ומפרש לה בתמורה בפרק יש קרבנות כסבור מותר להמיר דכותה בקדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח והקדש לא לקי בתמורה לקי כי הגוזז והעובד בקדשים שהקדישן בטעות לא לקי:

פרשה ד

פסקה ג

מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדייתה לשעת הקדשה פי' ויש לה פדיון. ואע"פי שאין לה עמידה הואיל ושוה שעת פדיונה לשעת הקדשה: או דבר שאת למדו וכו' מה בהמה טמאה שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכולה לשמים אף אני לא אביא אלא כיוצא בה: ברייתא זו מביא אותה בבבא מציע' פ' הזהב [נד:] והיא קטועה שם. ועוד לשם הוא דורש מן המקרא האחר שבפרשה שניה דואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וכאן הוא דורש על המקרא הראשון ושמא בריית' אחרת היא ושם הוא דורשו לענין חומש שאינו מוסיף אלא על ההקדש ראשון דומיא דבהמ' טמאה דקרא משתעי בבהמ' הראשונה כדכתיב הטמאה טמאה ראשונ' ולמעוטי תמורה מחומש שאם הוממה וחללה לא יוסיף עליה חומש וכאן הוא דורש מן הפסוק הראשון ודורש אותו לענין פדיון כלומר מאין לנו לכל הקדשים שהוממו שיש להם פדיון ושמא איני מרבה אלא כיוצא בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת ומאי ניהי בעלת מום שהיא תחלת הקדש פירו' שאינה סוף הקדש שהרי אינה קרבה לגבי מזבח ואינה צורך הבנין ומועלין בה פי' מעילה ממש שהיא קדשי ה' הואיל ואין בה היתר אלא על ידי פדיון. וכולה לשמים פירו' כל זמן שלא נפדית אין בה שום היתר לכהנים ולא לשום אדם שאינו יכול לשחטה ולא לאכול ממנה אף אני מרבה כיוצא בה ומה שיש לנו להביא פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין פירוש שכולן לשמים ואף עורותיהן: ומועלין בהם והוא שיהיו תחלת הקדש שלא הוממו ושלא נתחללו אלא הם היו הראשונים שהוקדשו תחלה לכך ועכשיו הוממו. ומנין לרבות קדשי הקדשים וקדשים קלים של צבור ושל יחיד שאע"פי שתמצא אותם בתחלת הקדש מ"מ אינן במעילה ולאו בכולן לשמים שהרי קדשי הקדשים יש בהם לכהנים וקדשים קלים לכהנים ולבעלים ואין בהם מעילה ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה לרבות את כולם. ועכשיו נוכל לומר שבא לרבות אף אמצע הקדש שיהא לו פדיון כגון שהקדיש בהמה והוממה וחללה על אחרת עוד הוממה גם זו בא הכתו' לומר שהוא מחללה על אחרת אע"פי שהוא אמצע זה המדרש אנו צריכין כאן מן הפסוק הראשון והוא לענין פדיון שבכל הקדשי' נפדין בין הקדש ראשון בין הקדש שני לפי שאין כאן הטמאה דמשמע ראשונה ובהמה טמאה דהיינו בעלת מום משכחת לה בתחלת הקדש ובאמצע הקדש: ומן הפסוק האחר אנו דורשין לענין חומש והיא הברייתא השנויה בבבא מציעא והיא קטועה. ושמא במקומות הוא מסיים כמו שמסיים כאן על זה המדרש דכתיב ואם הבהמה ודרשינן ביה בהמה הבהמה בבהמה הרי כאן שני רבויין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים אע"פי שאין שוין לבהמה טמאה שוין כולן לשמים ואין בהן מעילה: מיהו בעינן שיהא תחלת הקדש אבל הקדש שני אם הומם וחללו [אין] מוסיף עליו חומש וכן על התמורה אם הוממה וחללה אין מוסיף עליה חומש משום דכתיב הקדש ראשון כדכתיב הטמאה טמאה ראשונה ולמאי אי לענין פדיון הרי רבינו אותם כולם מאם כל בהמה והכא לא כתיב הטמאה למעוטי אלא לאו לענין חומש וכששנה התנא הברייתא הזו לפני ר' אלעזר שנה אותה מקוטעת ומשובשת והיה מראה בה דלענין מעילה היא מדברת ור' אלעזר תירץ אותה שלא דבר בה לענין מעילה כלל אלא לענין חומש והמעילה שהיא שנויה שם על דרך המעילה השנויה כאן וכשהיא מסויימת במקומה כמו שהיא מסויימת כאן. וא"ת מאחר שהיא מסויימת כמו זאת מאין לו לרבי אלעזר שמיעט בה הקדש שני מחומש והלא לא מיעטנו אותו בהמה טמאה ושמא לא באה אלא לרבות כל הקדשים כמו שפירשנו כאן: תשובתך לפי שאות' הבריית' דורשת המקרא השני לו כיון שכבר דרשנו המקרא הראשון ורבינו כל הקדשים לענין פדיון ואפילו הקדש שני השני מה בא עוד ללמד. אלא לאו למעוטי הקדש שני מכל הקדשים מחומש דומיא דבהמה טמאה האמורה בתורה דכתיב הטמאה:

פסקה ה

בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה נפדין פי' ואע"פ שלא קדשו קדושת הגוף כגון שהעצים לא נשתוו למדת המערכה שהיו צריכין להיות אמה אורך ואמה רוחב כדאית' בזבחים [סב:]. לבונה אע"פ שלא קדשה בכלי שרת כלי שרת אין להם קדושת הגוף כל זמן שלא עבד בהן ולא משחן ואע"פי שלא קדשו קדושת הגוף כגון העצים: ומפרש טעמא במנחות פ' כל המנחות והנסכי' [קא.] משום דלא שכיחי ומשום הכי אין מוציאין אותם לחולין ואפי' נטמאו ועופות נמי ממעטי מפדיון מדכתיב בהמה. ומנחות ונסכים נמי משקדשו בכלי אין להם פדיון מדכתיב בהמה כלומר בהמה נפדית על ידי מום ואע"פי שקדשה קדושת הגוף אבל עופות אע"פי שחסרו אבר ומנחות ונסכים משקדשו בכלי אע"פי שנטמאו ודמו לבהמה טמאה לא מיפרקי אבל עד שלא קדשו בכלי ודאי מיפרקי דלא דמו לבהמה דאכתי לא קדשו קדושת הגוף בבהמה ושכיח טובא: ואמר שמואל ואפילו טהורין נפדין כל זמן שלא קדשו בכלי ור' אושעיא אמר אע"פי שלא קדשו בכלי טמאין נפדין טהורין אינן נפדין מאי טעמא דכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ואע"ג דשכיח כוותייהו והכי איתא בפרק המנחות:

פסקה ו

אין פודין את ההקדשות אכסרה פי' לשון לעז הוא כסרה והוא לשון הפסד ומדכתיב בין טוב לרע משמע שידקדק הכהן בדמיו אם טוב ואם רע: כערכך הכהן כן יהיה אמר אחד הרי הוא שלי בעשר סלעים פירוש אם חזר בו של חמשים מארבעים הרי בן ארבעים עומד במקומו מחליטין אותו לבן עשר ומשלם בן חמשים עשר לפי שאינו יכול לחזור בו כדכתיב כערכך הכהן כן יהיה כלומר כמו שהערכת על עצמך או שתקבל עליך ערך הכהן כן יהיה על כרחך. וכן כל אחד ואחד יש עליו אחריות עשר ודוקא כשחזרו זה אחר זה אבל אם חזרו כולן כאחת בן חמשים מסייע את כולם ובן ארבעים את שלמטה ממנו ובן שלשים מסייע את שלמטה ממנו. וכן הסדר כגון שמכרו את השדה בחמש סלעים לא נאמר שישלם בן עשר לבדו עד העשר אלא כולן מסייעין אותו בשוה עד השלמת העשר לבדן שהרי כולן חייבו עצמן בעשר. ואם מכרו אותו עשר בן עשר ודאי פטור והשאר כולן מסייעין לבן שלשים עד עשר וכן הדין לכולן. והכי איתא בערכין פרק המקדיש שדהו [כז.]:

פסקה ז

ואם גאול יגאלנה לרבות את האשה ואת היורש פי' האשה אם באה לפדות הקדש עצמה מוסיפה חומש אע"פי שכל הפרשה מדברת בלשון זכר. ואת היורש אם בא לפדות הקדש אביו מוסיף חומש שלא נחשוב אותו כאחר שהאחר הפודה הקדש חבירו אינו מוסיף חומש כדאיתא בסמוך. ויש מפרשים על האשה כמו כן אם באת לפדות הקדש בעלה מוספת חומש לפי שהמעו' שלה ובעל זוכה בהם והרי היא כשלוחו של בעל. ויש כענין [זה] בפ"ק דקדושין בענין מעשר שני. הרי כאן שנים אחד מוסיף חומש פירו' כי אמר למעלה מזה והעריך אותו הכהן בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה דמשמע הדמים יתן ולא יותר. וכאן הוא אומר שמוסיף כאן בבעלים כאן בכל אדם וכו' כדכתיב הכא ובערכין: מה מצינו בגאולות האמורות למטה פי' בבית ובשדה אחוזה שהם מפורש בהם את ההפרש שבין הבעלים לכל אדם. מה אני מקיים כי יקדיש איש את ביתו בשאר נכסיו ולכך הוצרך בלשון בית לומר מה ביתי ברשותו אף כל ברשותו שכל דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדישו. מפי הרב אדוני חמי ז"ל:

פרק י

פסקה א

כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום הבעלים אומרי' בעשרי' וכל אדם בעשרי' הבעלים קודמין. אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחד הבעלים נותנין עשרים ושש שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה. ומזה הפסוק למדנו כל זה שהרי מכאן למדנו שהפודה הקדש חבירו מוסיף חומש הילכך הבעלי' קודמין שהן מוסיפין כדכתיב בסמוך. ועוד למדנו מזה שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה דכתי' כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום ולא כאשר יעריך אותו האחר על עצמו אמר אחד הרי היא שלי בעשרים וחמשה סלעים נותנין שלשים הבעלים מוקי לה בערכין [כז:] כגון שאומרים בעלים בעשרים ופרוטה צריך ליתן חמש ועשרים סלעים ופרוטה הילכך כי אמר אחד הרי היא שלי בעשרי' וחמש' כופין הבעלים לפדות מפני שאמרו תחלה יותר ממה שאמר זה. ופרוטה וחומשא יתירתא לא קתני במתני' משום דלא חשיבא אבל אם לא אמר תחלה אלא עשרים סלעים אינו חייב ליתן אלא חמש ועשרים סלעים הקרן והחומש ואם בא אחר [ואמר] הרי היא שלי בחמשה ועשרים אין כופין את הבעלים לפדות משום דאמר יבא זה במקומי ויפדה והכי איתא בערכין. אמר אחד הרי היא שלי בששה ועשרים אם רצו הבעלים מעיקרא ליתן חשבון שלשים ואחד דינר הבעלים קודמין ומפ' לה בערכין הכי אם רצו הבעלים מעיקרא ליתן לחשבון המגיע לשלשים ואחד דינר כגון דאמור עשרים ואחד סלעים פי' כי עשרים ואחד יעלו עד החומש שלהם ששה ועשרים דינר וחמש סלעים שזה מוסיף עליו הרי ל"א דינר אם כך אמרו מתחלה הבעלים קודמין בעל כרחן שהוא אומר יותר מן האחר ואם לאו אומר לו הגעתך פי' ואם לא אמרו הבעלים מתחלה כדי שיעלו לזה החשבון שאמרנו אלא לשלשים בלבד כגון שלא אמר אלא עשרים סלעים שיעלו לכ"ה אומר לו לזה האחר הגעתך על כרחך אתה תפדה אותה כי אתה אמרת יותר מן הבעלים סלע אחד ואין מניחין אותו לחזור מעלויו של הקדש כמו שאמרנו למעלה אבל הבעלים אין כופין דאמר לאו אתה גברא בהדי קאי ויותר ממני כמו שפירשתי למעלה:

פסקה ב

אם נתן הכסף הרי היא שלו פירו' שאין קונין מן הקדש אלא בכסף:

פסקה ג

לפי זרע חומר שעורים ולא לפי גידוליו כלומר יפדה בחמשים. סלעים שיוכל לזרוע בה חומר שעורים. ולא נאמר שיפדה בהן שדה שיוצאין בה חומר שעורים כי זה דבר מועט הוא: בפרדסות סביטאי. מקום חשיב לפרדסות הוא והוא בארץ ישראל וכך שמעתי מפי ר' עמרם ש"ץ:

פסקה ד

מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו משנת היובל וכו' מפרש בערכין [כד.] שיהא אדם חס על נכסיו לפי שעכשיו יהיה צריך לפדותו חמשים סלעים שלמים וחומש שלהם:

פסקה ה

בערכך יקום נותן תשע וארבעים סלעים וכו' (סלעים). פונדיון זה מה טיבו קלבון לפרוטרוט פי' קלבון לכל סלע וסלע יעלה לכולם פונדיון ולא מיבעיא מי שהקדיש שדהו שתים ושלש שנים לפני היובל שנותן סלע ופונדיון לשנה אלא אפילו אם הקדישה שנותן חמשים סלעים שלמים מוסיף עליהם פונדיון לקלבון בין ששוקל אחד אחד בין ששוקל כולם כאחד וקא דריש לה מהאי קרא בערך שנה בשנה כן יקום אפי' משנת היובל: וקשיא לי הא דתנן במשנת שקלים כמה היא קלבון מעה כסף כדברי רבי מאיר וחכמים אומרים חצי מעה דהיינו פונדיון. ואם לחצי כסף ניתן פונדיון לקלבון לקלבון חמשים סלעים היאך לא יתן אלא פונדיון:

פסקה ו

ת"ל שדהו פירוש דכיון שהן מעשרה טפחים הרי היא נראית כשדה אחת דהנהו נגאני דארעא שדרי דארעא מיקרו:

פסקה ז

מנין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים מפרש בערכין [כד.] שאין מקדישין ליגאל בגרוע פחות משתי שנים ואם הקדיש פודה אותו חמשי' סלעים כאילו הקדיש משנת היובל הילכך לא יקדיש כך שיהא אדם חס על נכסיו. ולא גואלין אחר היובל פחות משנה מפרש לה התם ולא גואלין בגרוע פחות משנה שאם חסר מן היובל שלם חצי שנה יפדה אותו חמשים סלעים שלימים כאילו היה כל היובל שלם לפניו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש כדמפ' ואזיל בסמוך אבל הקדש מחשב חדשים לקמיה מפיק לה מקרא דאמרי':

פסקה י

ומנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים שנה יעשה ת"ל וכו' מפרש לה בערכין דאי אקדשה בפלגו דארבעין ותמני לא מיגרע ולא מידי פי' שהרי אמרנו שאין גואלין בגרוע פחות משתי שנים לפני היובל והרי זה פחות משתי שנים לפני היובל הקדיש שלא נשאר מן היובל אלא שנה ומחצה והרי ההקדש מחשב עמו החדשי' שפחתו משתי שנים. אבל הוא אינו מחשב חדשים להקדש אע"פי שיצאה חצי שנה נותן כשנה שלימה כדאמרן: עד שנת היובל שלא יכנס לה כלום פי' לא נאמ' מדרש זה בכאן אלא ללמד על הענין שאמרנו. שאין מקדישין ליגאל בגרוע בפחות משתי השנים לפני היובל וקאמר הכא שאלו השתי שנים שאמרנו אין היובל בכללם אלא השנים הנותרות עד שנת היובל בכלל אי נמי לענין הפדיון כלומר עד מתי יכולין הבעלים לפדותו עד שנת היובל אבל משיכנס היובל כלום שוב אינו יכול לפדותו ואמרי' לקמן אינו יכול לפדות כדי שתהא שלו אבל פודה אותה כאיש אחר שלקחה מיד הגזבר בשוויה לכשיגיע יובל תהא יוצאה מידו לכהנים:

פסקה יב

לאחר ולא לבנו. כלומר שאם גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל:

פרק יא

פסקה א

מה קדש האמור להלן אינו יוצא אלא בפדיון וכו' כלומר אין הכהנים זכין בה אלא אם כן גאלה אחר או יתנו הם את דמיה ויכנסו לתוכה:

פסקה ו

שלא ישהא שאפילו מרגלית קלום לקלום אין לה וכו' פי' אם הקדיש מרגלית אחת יפדה אותה מיד כפי מה שהיא שוה בשעתה ובמקומה ולא נמתין שמא יבא כאן אדם חשוב ויקנה אותה ביותר. קלום אדם בן חורין:

פסקה ז

אין בערכין פחות מסלע פי' להשיג יד קאמר שאם העריך עצמו ואין בידו אלא סלע נותנו לגזבר ופטור ואפילו העשיר לאחר מיכן אבל אם לא נתן לו סלע שלם ואח"כ העשיר חייב ליתן כל ערכו. לפי שנאמר ופדה בערכך משמע בכל דבר אפי' בעבדים ושטרות וקרקעות ת"ל וכו' אם כן למה נאמר בשקל פרט לעבדים ושטרות וקרקעות אבל בדבר המיטלטל לקמן הוא מפרש ובלבד שיהא נישום בכסף כדאיתא לקמן וכאן קצר דבריו:

פסקה ח

עשרים גרה ללמדך כמה תהא הסלע. ומנין שאם רצה לרבות ירבה ת"ל יהיה אם רצה לפחות שלא יפחת ת"ל הוא פי' בפרשת ויקח קרח בענין מתנות כהונה כתיב עשרים גרה הוא. כהויתו יהא שלא יפחת. ולענין מוסיפין על המטבעות קאמר שהן רשאין להוסיף על השקל אבל אין רשאין לפחות ממנו ואם הוסיפו עליו כמו שהיו נותנין חמשים סלעים בזרע חומר שעורים וחמש סלעים לפדיון הבן כך הם נותנין עתה לאחר התוספת. וכן בכל מקום שיהו זקוקין ליתן שקל הקדש ואם פחתו ממנו חייב ליתן לחשבון הראשון:

פרשה ה

פסקה א

אילו אמר בכור לא יקדיש אדם שהוא בכור הקדשות פי' אילו אמר הכתוב אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש ולא כתב אותו הייתי אומר כי על בכור אדם קא מיירי שלא יקדיש שום הקדש לה'. והא דקאמר בסוף הפסוק אם שור אם שה לה' הוא. השתא קא מיירי בבכור בהמה ואיידי דאיירי ברישא דקרא בבכור אדם איירי נמי בבכור בהמה מה דינו. ת"ל אותו משמע כי על בכור הבהמה קא מיירי שלא יקדיש אדם אותו פירוש שלא ישנה אותו לקדושה אחרת אבל על בכור אדם לא דבר אלא שהוא רשאי להקדיש הקדשות כשאר כל אדם: ועדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים ת"ל בבהמה וכו' פי' עדיין לא למדנו מכאן שאינו מדבר בבכור אדם ושמא כך אמר הכתוב אך בכור אשר יבוכר לה' והיינו בכור אדם שהוא לה' שצריך לפדות עצמו מן הכהן: לא יקדיש איש אותו בכור הבהמה. והיינו סופיה דקרא דכתיב אם שור אם שה לה' הוא. ואין בכור האדם רשאי להקדישו לקדושה אחרת אבל שאר כל האדם יקדישוהו לקדושה אחרת. ת"ל בבהמה בבהמה ולא באדם: ואיכא נסחא אחריתי דכתיב בה הכי. ועדיין אני אומר בכור לא יקדיש אבל מקדיש הוא אחרים ת"ל וכו' פירו' עדיין אני אומר שלא דבר תחלת פסוק זה אלא בבכור אדם ועל בכור אדם הזהיר שלא יקדיש את בכור הבהמה לקדושה אחרת. אבל מ"מ שאר הקדשות האמורין בפרש' למעלה ולמטה הוא מקדיש. ואגב ארחיה אשמועי' שלא דבר אלא בבכור אדם פשוט לא יקדיש שום הקדש: וכן פירוש הנסחא הזאת השנית עדיין אני אומר בכור אדם לא יקדיש בכור בהמה אבל מקדיש הוא הקדשות אחרים. מכלל דאדם פשוט אפי' שאר הקדשות לא יקדיש ת"ל וכו'.

פסקה ד

יכול לא יקדישנו הקדש עלוי פירוש הקדש בדק הבית וצריך לפדותו מיד הגזבר כדי טובת הנאה שבו. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כלומר כמה יתן ישראל אחר לבעל הבכור הזה בשביל שיתננו לבן בתו כהן או לבן אחותו כהן והיינו טובת הנאה לבעלים דאמרינן בכל מקום שבא ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זה ותן הבכורות שלך לבן בתי כהן ואותה טובת הנאה שיש לו עליו יכול הוא להתפיסו לבדק הבית: הקדש עלוי חל על הכל מפ' בתמורה [לא:] אפי' בנסורת ובשיפויין ובעלין הנושרין שהוא הנביה והוא מלשון תנובה וכן במס' עירובין [עט.] ניב של תבן שתי חצרות. אבל גזברים שלקחו את העצים למזבח אין מועלין לא בשפוי ולא בנביה והכי איתא במעילה [יד.]: יכול לא יקדישם הקדש עילוי וכו' פי' בשאר קדשים נמי יכול להתפיסן לקדשי בדק הבית ואם נדר הוא נותן את דמיו ואם נדבה נותן את טובתה כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו חייב פירו' שור זה אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו ואע"פי כן יפדה אדם אותו כרצונו מיד הגזבר בדמים מועטים כדי שיקריבנו עולה ואע"פי שאינו חייב בה: ר' עקיבא אומר מנין שלא יקדיש אדם את הבכור וכו' פירוש ר' ישמעאל ור' עקיבא פליגי במצוה להקדיש את הבכור בקדושתו דר' עקיבא מפיק להאי קרא דר' ישמעאל דכתיב הזכר תקדיש לומר אע"פי שהבכור קדוש מאליו מצוה להקדישו לשם. ור' ישמעאל מפיק להאי קרא דר' עקיבא דכתיב אך בכור למעוטי שאר ולדות בקדשים שאף בבטן אינו יכול להקדישם לקדושה אחרת משום דקא סבר ולדות ממעי אמן הן הן קדושים אבל בכור ודאי עד שלא יצא לאויר העולם חולין גמור הוא ויכול להקדישו לכל קדושה שירצה כדאמרן לעיל. והכי איתא בתמורה [כה.]ומאי דנפקא להו לרבי ישמעאל ור' עקיבא על שאר קדשים שיכול להתפיסן לבדק הבית מאך לרבי עקיבא. ומבקרך ומצאנך לר' ישמעאל נפקא להו ולרבנן מכל חרם קדש קדשים הוא לה' כדאיתא לקמן בערכין. ורבנן מפקי להנך קראי דר' ישמעאל ורבי עקיבא כדמפרש לעיל למצוה להקדיש את הבכור ולמעוטי שאר ולדות קדשים כדאמרן:

פרק יב

פסקה ו

ומנין שמחרים את קדשיו וכו' רבנן דפליגי אדר' יהודה בן בתירא קתני לה דמפקי לה להאי קרא להאי דרשא ולאו כדדריש ליה ר' יהודה ומפרש לה בערכין כיצד מחרימין. אם נדר נותן את דמיו. אם נדבה נותן את טובתה כדפרישית לעיל. ר' שמעון אומר הכהנים אין מחרימין מפני שהחרמים שלהם משום דקסבר סתם חרמים לכהן הילכך כי מחרים לנכסיה מאי הוי הדר איהו וזכי בגבייהו: ואי אמרת יהיו יוצאין מתחת ידו ומתחלקין לכל אחיו הכהנים כדאמרינן בשדה אחוזה של ישראל שגאלה אחד מן הכהנים וכדאמרינן נמי הכהן שהקדיש שדה חרמו ולא גאלה והעני יכול שהכהנים יהו נכנסין לתוכה בלא דמים לדעת ר' שמעון. ובדמים לדעת ר' יהודה שאינו יכול לומר הואיל ויוצא לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי אלא כולן זוכין בה כאחד כדיליף לה בסוף ערכין מקראי והכא נמי נימא כי האי גוונא: הא לא דמי דהתם במקדיש איירינן והמקדיש לשמים זכה בה ונותנו לכהנים אבל במחרים כיון דניכסי כהן נינהו ולא קדשי שמים דהא לא צריכי פדייה כלל משום הכי כי מחרים להו כהן לאלתר זכי איהו בגווייהו הילכך אין מחרימין:

פסקה ז

מנין למחויב שאמר אחד ערכו עלי שלא אמר כלום ת"ל אשר יחרם לא יפדה פי' והוא הדין אם אמר הוא עצמו ערכי עלי שאינו נערך וגזרת הכתוב הוא. אין לי אלא חייבי מיתות חמורות קלות מנין ת"ל כל חרם: קשיא לי האי גירסא כי מאחר שנגמר דינו להריגה מה לי מיתה קלה מה לי מיתה חמורה: ונ"ל כי הוא ענין אחר לפי שכלל הכתוב בכללו שכל המומתין אינן נפדין ואפי' על ידי עצמן מאי טעמא משום דחשבינן ליה כמת ואין המת נערך. למדנו עכשו מן הכלל הזה שאינו יכול להנצל מן המיתה בשום ממון שאילו יכול להנצל הרי הוא כחי גמור ויש לי ערך. והשתא דילפינן הכי מהדין כללא אצטריכינן למימר אין לי אלא חייבי מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה כגון מסית ומדיח ומברך את השם וכיוצא בהם שאין מביאין קרבן בשגגתן דכתיב אשר לא תיעשנה בעינן דבר שיש בו מעשה כדדרשינן בסדר ויקרא הילכך כיון שהן חמורות כל כך דין הוא שלא יהא להם פדיון בדמים. אבל חייבי מיתות קלות כגון מחלל וכיוצא בו שנתנה שגגתן לכפרה מנין שלא יהא להם פדיון בדמים ת"ל כל חרם: יכול עד שלא נגמר דינו כן ת"ל מן האדם ולא כל האדם. ודוגמת זו הגירסא שפירשתי ישנה בערכין [ו:] דתניא לפי שמצינו במומתין בידי שמים שנותנין ממון ומכפר להם פירו' דכתיב וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו יכול אף במומתין בידי אדם כן ת"ל כל חרם לא יפדה. אין לי אלא חייבי מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה וכו':

פסקה ח

ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין מפרש בערכין פ"א בנודר ומעריך ומקדיש לא פליגי דנהי דאיהו לא נערך מפני שהוא כמת אבל מעריך הוא את אחרים ומקדיש הקדשות. כי פליגי באם הזיק דתנא קמא סבר פטור דמלוה על פה היא ואינו גובה מן היורשין ושהויי נמי לא משהינן עד שעת העמדה בדין הילכך מלוה על פה היא ור' יוסי סבר מלוה על פה גובה מן היורשין:

פסקה ט

זרע הארץ לרבות שום ושחלים וגרגיר פי' שדרכן לזריעה ולאכילה. יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות וכו' פי' יכול שאני מרבה חרובי שטה וצלמונה פי' שלא היו ראויין לאכילה שטה וצלמונה וגרידא מקומות היו: יש מי שאומר כי אלו הזרעים ופירות האילן מעשרותם מן התורה אבל תרומתן אינה אלא מדרבנן דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך. אבל הירקות מעשרותם דרבנן דהכא לאו בהדיא כתיבא אלא מוכל מעשר מרבינן להו ופשטיה דקרא בזרעים ובפירות האילן קא מיירי. ובמשנה תורה נמי כתיב עשר את כל תבואת זרעך תבואה וזרעים אבל ירקות לא והכי איתא בירושלמי במס' מעשרות. ויש מי שאומר דהאי קרא דדרשינן הכא לרבות זרעים ופירות האילן אסמכתא בעלמא היא אבל מן התורה אינו חייב אלא בדגן תירוש ויצהר. והאי מזרע הארץ דגן. מפרי העץ תירוש ויצהר: יכול בשני המעשרות הכתוב מדבר פי' שיפדה אותם ומאי ניהו שני מעשרות מעשר ראשון ומעשר שני. ת"ל הוא הוא האמור להלן פי' בפרשת עשר תעשר דלא איירי התם אלא במעשר שני. כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ואי במעשר ראשון קאמר ההוא דלוי הוי ובכל מקום הוא נאכל דכתיב ואכגתם אותו בכל מקום אלא ודאי במעשר שני קאמר וקאמר התם דבעי פדיון כי הכא הילכך הוא האמור כאן הוא האמור להלן ודברים המחוסרים כאן אמרן להלן כי הרבה עניינים נתפרשו שם בענין פדיונו שלא נאמרו בכאן:

פסקה י

ואם גאול יגאל לרבות את האשה ואת היורש פי' האשה כשהיא פודה מעשר בעלה מוספת חומש ואפילו במעות שלה מאי טעמא לפי שהבעל זוכה במעותיה והרי היא כשלוחו. ואת היורש אדם היורש מעשר שני מאביו ופדאו מוסיף חומש אע"פי שלא הפרישו הוא מ"מ הרי הוא שלו עכשיו: וקשיא לי יורש למה לי לרבויי לא יהא אלא שניתן לו מי לא מוסיף עליה חומש. ואיכא למימר דמקבל מתנה ויורש חדא שיטה נינהו. וקמ"לן דמעשר ממון הדיוט הוא ומצי לאורותיה לבריה ומצי נמי למיהביה במתנה: וכי פריק ליה יורש ומקבל מתנה מעשר דנפשיה פריק ומיסיף חומש דלר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא לא מצי יהיב ליה במתנה ולא מצי לאורותיה לבריה: אי נמי הא דקתני יורש ולא קאמר מקבל מתנה אפי' לר' מאיר דקאמר ליה ואע"ג דבמתנה לא מצי יהיב ליה לענין ירושה מודה דיורש במקום אב קאי. וכי פריק ליה יהיב חומש כדאשכחן לענין גאולת ההקדשות שהיורש עומד במקום אביו גם כן להוסיף חומש שהקדש אינו יכול לא ליתנו במתנה ולא להורישו ואפילו הכי אמר רחמנא רבייה הכא נמי רחמנא רבייהו: איש להוציא את הקטן פי' שהקטן אינו יכול להקדיש ולא להוציא מיד הקדש לא לעשר ולא לחלל קדושת מעשר. יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואם גאל יגאל: נראה לי דלדעת ר' יוסי בר' יהודה קאמר לה דאמר שאם הביא שתי שערות מתשע שנים ויום אחד ולהלן הרי הוא כבן י"ב שנה ויום אחד לרבנן שנדרו נדר והקדשו הקדש הילכך יכול נמי לפדות. ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא האי נמי יכול לפדות מעשר שני דאורייתא. ואי מופלא סמוך לאיש דרבנן הכא נמי במעשר שני דרבנן כגין שזרע בעציץ שאינו נקוב. ויש מי שאומר דלענין פדיון מעשר הלכתא גמירי להו דבן תשע שנים ויום אחד פודה אותו ואסמכוה רבנן אקרא וההוא שמעתא דגיטין דפרק האומר התקבל [סה.] קשיא לי להאי סברא אבל הרואה יבין: פרט לשנכנס לירושלם ויצא שאינו יכול לפדות כלל דקלטוה מחיצות והאי נמי אסמכתא דרבנן היא דהא אמרי' בעלמא מחיצה לקלוט דרבנן: ממעשרו חמישיתו ולא כל מעשר פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה שאינו צריך פדיון וכיון שאין לו פדיון אין לו חומש והכי איתא בפרק הזהב [נג.] ופליגי עלה בבבא מציעא דאיכא מאן דאמר אין בחמשו פרוטה שאע"פי שיש בו שוה פרוטה כיון שאין בחומשו פרוטה אין מוסיף עליו חומש:

פסקה יא

ת"ל כל מעשר בקר וצאן פי' תן מעשר לבקר ומעשר לצאן מדלא כתיב כל מעשר בהמה: ת"ל וצאן כל משמע צאן אחד פי' שהכבשים והעזים בכלל צאן הם דכתיב אם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה וכיון שהוציאן הכתוב בדיבור אחד שמע מינה שמעשרין מזה על זה. וחדש וישן חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה ת"ל עשר תעשר בשני מעשרות הכתו' מדבר וכו' וכתיב שנה שנה:

פסקה יג

ואין מעשרין אותה משנה לחבירתה אלא שכר שנה בשנה. ואי קשיא לך לענין כבשים ועזים נמי לילף ממעשר דגן דאין מעשרין ממין על שאינו מינו כלל. הכא הא כתיב וצאן כל משמע צאן אחד. והא דקא מסיים בה דברי ר' עקיבא משום דר' עקיבא הוא דקא דריש לקמן להאי עשר תעשר בשני מעשרות אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה:

פרק יג

פסקה א

היו לו מאה ונטל עשרה וכו' ר' יוסי ברבי יהודה אומר מעשר ומפרש טעמא בבכורות פ' בתרא [נח:] דסבר לה כאבא אלעזר בן גמלא דאמר תרומת מעשר שני נטלת באומד ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתי' כי את מעשר בני ישראל את אשר ירימו לה' תרומה הא למדת שהמעשר נמי נטול באומד ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב עשר תעשר:

פסקה ב

מנין ששלשתן מקודשין ת"ל העשירי יהיה קדש פי' יהי קדש רבה: ס"א כל מעשר בקר והאי שלשתן מקודשין מפרש להו לקמן התשיעי נאכל במומו וכו' ומפרש טעמייהו בסדר ויקרא שלמים ואיתא בבכורות פ' בתרא [סא.] אילו היה תמורה לא היה קרב דקיימא לן דתרומת גופו של מעשר אינה קריבה כדאיתא פ"ק. אלא תמורת שמו הוא ותמורת שמו לאו תמורה היא וקריבה ועושה תמורה. ואיתא לכולה מלתא התם:

פסקה ג

קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש פי' לפי שלא נעקר שם עשירי ממנו. הילכך תרין עשירי בחד עשר ליכא אבל תשיעי מיהת קדוש ליאכל למומו לפי שעדיין לא קרא שם לעשירי: קרא לעשירי אחד עשר ולאחד [עשר] עשירי אין אחד עשר מקודש דברי ר' זה הכלל היה ר' אומר כל שלא נעקר שם מעשר ממנו לפניו מקודש ולאחריו אינו מקודש לפניו מקודש תשיעי שקראו עשירי שהרי עדיין לא נתקדש עשירי לאחריו אינו מקודש כדפרישנן. ואי קשיא לך והלא נעקר שם עשירי ממנו שהרי קראו אחד עשר ואמאי קאמר רבי שאין אחד עשר מקודש הא מילתא מפרש לה בבכורות פ' בתרא דאחד עשר לאו עקירה הוא דחד עישורא קאמר והוה ליה כמי שאמר עשירי אחד. ור' יוסי ב"ר יהודה קא חשיב ליה בעקירה:

פסקה ד

ואם המר ימיר לרבות את (האשה) [היורש] פי' אעפ"י שאם הקדיש אביו קרבן ומת ובא בנו והמיר בו מומר ואעפ"י שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו דכתיב והיה הוא ותמורתו מה הוא אין קדושה חלה עליו אלא בבית בעלים הכא גבי יורש כך כקרבן דידיה דמי אינהו נמי מכפר בגוויה. ור' מאיר קתני לה ומפ' טעמא משום דקסבר יורש אינו סומך על קרבן אביו מאי טעמא תלת זמני קרבנו כתיבי בסמיכה דשלמים וחד מינייהו למעוטי קרבן אביו וילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש תחלת הקדש תמורה סוף הקדש סמיכה. דתכף לסמיכה שחיטה. מה סוף הקדש אין היורש סומך אף תחלת הקדש אין היורש סומך ולא ממיר אבל ר' מאיר סבירא ליה דיורש סומך ויורש ממיר מהאי קרא יורש סומך דיליף סוף הקדש מתחלת הקדש. ואיתא להא מילתא כולה בריש תמורה: בבכור נאמר לא יפדה ונמכר אי במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט וכו'. מפרש לה בבכורות פר' כל פסולי המוקדשין דבכור לא תפדה דכתוב ביה איפרק הוא דלא מיפרק הא אזדבוני בקדושתיה מזדבן ודוקא תם חי אבל שחוט משולחן גבוה קא זכו ובעל מום נמכר חי ושחוט דממון כהן הוא אבל מעשר כתיב ביה לא יגאל דילפינן גאולה גאולה משדה חרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן הילכך אינו נמכר כלל. ואי קשיא לך הא דתנן כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שכל הנאתן לבעלים. משמע השתא דבביתיה מיהא מזדבני. מתרץ לה התם במעשר בהמה של יתומים שנמכרין שהוא נמכר לאחר מאי טעמא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ומאי נגאל נמכר דהאי לא יגאל נמי לא ימכר הוא כדאיתא התם בההוא פירקא ורבנן הוא דגזרו ביה לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא משום השבת אבידה דיתומים מזבנינן ליה כי אורחיה בביתא אבל לא באיטליז ולא נשקל בליטרא. ומעשר בהמה נמי דגדול ששחטו מבליעו בעורו ובחלבו ובגידיו ובקרניו ומוכרו על ידי הבלעה שלא גזרו על אלו שלא ימכרו לאחר שחיטה מאי טעמא דבר שאיפשר לישום מחיים כגון בשרו גזרו רבנן שלא ימכרנו אף לאחר שחיט' שמא ישום אותו מחיים וישחטנו וימכרנו באותה שומא והרי הוא כמי שנמכר מחיים ומשום הכי גזרו על בשרו שלא ימכרנו אף לאחר שחיטה אבל עורו וחלבו וגידיו שאי איפשר לישום אותם מחיים לפי שאין אדם יכול לעמוד עליהם עד שישחטו ויפשטו וינתחו לא גזרו עליהם שלא ימכרו לאחר שחיטה וכיון שאלו נמכרין אם רצה להבליע הבשר בדמיהן של אלו מבליע וקרניו נמי אע"ג דהן נשומין מחיים אין עליהם תורת מעשר ונמכרין אבל מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו לאחר שחיטה כדרכו בלא הבלעה כדאמרן:

פסקה ח

אל בני ישראל זכות ישראל גרמה לו למשה שתשרה עליו שכינה ושתנתן על ידו התורה שאלמלא לא קבלו ישראל את התורה לא היתה שכינה מדברת עם משה לפי שאם אין צאן אין רועה ואם יש צאן יש רועה. וכן בזכות ישראל נתנבאו הנביאים ולעתיד לבא כולן באין כאחד ומנחמין את ישראל כדכתיב קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ומשה רבינו בא בראש כולם כדכתיב ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל:

@99ע"כ נשלם פי' תורת כהנים. תהלה לאל שוכן מעונם. בנל"ך בריך רחמנא דסייען אמן

סוף הספר

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה