אור ברסלב

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

בהר

אמור

פרשה א

פסקה א

בהר סיני אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו וכו' פירש שהרי מצינו בשמטה שנאמרה בסדר ואלה המשפטים שנאמרו בסיני ולמה הוצרך כאן לומר בהר סיני אלא לומר לך שכללותיה ודקדוקיה נאמרו בסיני והיא מלמדת על כולן שנאמרו כללותיהן ודקדוקיהן בסיני שהרי בסוף הפרשה הקיש את כולן להר סיני דכתיב בסוף הקללות אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' וכו' בהר סיני ביד משה ודרשינן התם מלמד שנתנה תורה הלכות ודקדוקין ופירושין עד משה בסיני. ונראה לי כי מהיקש שביעית שנכללה ביניהם הוא דורש. ודלא כההוא תנא דאמר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו כדי לזרזן זרוז אחר זירוז ולכרות עליהם ברית על כל פעם ופעם:

פסקה ב

הארץ המיוחדת הארץ המשובחת: יכול משבאו לעמון ומואב חשבון ובנותיה שהן ארצות משובחות ת"ל אשר אני נותן לכם ולא עמון ומואב פי' כשכבשו אותה מעצמן היה ולא נתנה לאברהם יצחק ויעקב:

פסקה ג

כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בערלה ובחלה ובחדש פי' שבכולן נאמרה ביאה ובמושבותיכם האמור בחדש פי' על מקום שאתם יושבין ממש ולא לאחר ירושה וישיבה: ולאחר ארבע עשרה שנה נתחייבו במעשר דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא וכו' זרעך המיוחד לך: אי נמי משום דקודם שחלקו הוה ליה הפקר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידו וידך שוין בו:

פסקה ד

מנין לחרוש לעדור לנכש לכסוח ולבקוע וכו' פי' לחרוש בבקרים לעדור במעדר כגון טרשין שאין הבקר יכול לחרוש בהן. ועודרין אותם במעדר כדרך שעודרין בכרמים. לנכש שתולש את העשבים העולין בין התבואה. לכסוח פי' אף הוא כעשבים אלא שהוא חותך אותם מתחת הקרקע ואינו תולש אותן משרשיהן. לבקוע הוא באילן כדתנן בשביעית פ"ב המבקע בזית לא יחפה בעפר אבל מכסה באבנים. בקוע כמשמעו דכתיב ויבקע עצי עולה פי' כשהזית מתיישן מבקעין בענפיו ומכסין את בקועו בעפר כדי שיתחדש:

פסקה ה

מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן ת"ל שדך לא תזרע וכו'. ס"א מיבלין ותרויהו אינהו אין מזבלין למקשאות ומדלעות שכן דרכן בשני שבוע. אין מיבלין באילן מהו מיבלין מפרש בירושלמי אין מעבירין את היבולת פי' פעמים שעולה באילן כמו יבלת והוא מכחיש את האילן. מפרקין בעלין מאבקין עושין לו אבק פי' אבק של סמנין או שום דבר אחר ומשליכין אותו על עיקרו כדי לפטמו. מעשנין (מתעין) [אולי צ"ל בעלין] נ"ל כי אלו העשונים הוא עשון של פטום הוא: מנין שאין מקרסמין. ואין מזרדין. ואין מפסגין. ס"א מפסלין והכי איתא בשביעית קרסום וזירוד הוא תלישת ענפין יתרין שעולין באילן ומכחישין אותו: אלא שהקרסום מאותו שעולין בשרשי האילן והן דומין לעשבים וזרדין הן העולין בשוכתו של אילן או תחת הענפים עצמן להקל מהן והוא מפסגין. אלא שמפסלין נקרא על פסל וקרדום. ומפסגין הוא ביד ופיסוג הוא ניתוח:

פסקה ו

יכול לא יקשקש תחת הזיתים מפרש במסכת סוכה [מד.] ובע"ז [נ:] תרי קשקושי הוו. חתומי פילי שרי. אבריי אילני אסיר. ועיקר קשקש הוא שמקבץ עפר על עיקרי הזית ומקיש אותו עליהן או להכרותו או לכסות ביקועו משרשין שנתגלו וממלא את הנקעים מים פי' נקעים חצצין שבין השדות ואין זו השקאה שהרי השקאת אילן אסורה בשביעית כדתנן פ"ב מזהמין את הנטיעות. וכורכין אותן וקומטין אותם ומשקין אותן עד ראש השנה עד ראש השנה אין בשביעית לא אלא אוקומי בעלמא הוא. פי' איפשר שיביא לחות לאילנות שבשדה מן המים שבארץ הסמוכה לשדה: ועושה עוגיות לגפנים. פי' ערוגות לגפנים עושה כעין ערוגה וגדודיה קטנים כדי שתחזיק מימיה ותשתה מהן הגפן כל צרכה: וקשה לי והרי הוא עודר תחת הגפנים ואיכא למימר שאינו חופר אלא שמקבץ את העפר התיחוח שהוא נתלש ועושה לו גדודין סביב סביב: מה זרע וזמיר שהן עבודה בארץ ובאילן פי' עבודה בארץ היא עבודת זרעים. זמיר הוא עבודת האילן: יכול תהא שנת יובל עולה למנין שני שבוע הראשון שבתחלתו יובל השני. ודלא כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן:

פסקה ז

מנין לאורז ודוחן וכו' שהשרישו לפני ראש השנה שכונסין אותן בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה. וסמיך ליה ובשנה השביעית. ובמסכת ר"ה [יג:] מפרש טעמא אזיל בהו רבנן בתר השרשה מפני שנעשין פרכין פרכין. פי' שאין מתבשלין בבת אחת וראשון ראשון המתבשל הוא לוקט הילכך ליכא למיקם עליהו לא בתר לקיטה ולא בתר שליש ומשום הכי אזיל בהו בתר השרשה. ותבואה שהלכו בה בתר שליש נפקא להו מהא קרא דועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש. וכתיב ביה ועשת:

פרק א

פסקה א

ומנין לשלשים יום קודם ראש השנה הרי הן ככל השנה. פי' שאם נטע והבריך והרכיב שלשים יום בערב שביעית מותר לקיימן בשביעית. ת"ל ובשנה השביעית פי' סמיך ליה על ואספת את תבואתה האמור למעלה ממנו כדדרשינן לעיל לגבי זרעים. מיהו שלשים יום דקליטה לאו מהאי קרא נפקא לן אלא סברא דנפשיה קאמר דכל הרכבה אינו קולטת פחות משלשים יום: ופליגי בהא תנאי במסכת ראש השנה [י.] דאיכא מאן דאמר שלשה ואיכא מאן דאמר שתי שבתות. ואיכא מאן דאמר שלשים יום. דתנן בשביעית פ' ב' אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית [פחות] משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע והבריך והרכיב יעקור ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומרים לשתי שבתות: ובמסכת ראש השנה [י:] מייתי לה מתניתין ואתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים וכו' פי' שלשים לקליטה ושלשים אחרים כדי שתעלה לו שנה: ואית דמפרשי לה להאי מימרא לענין שביעית: וקשה לי אם לענין שביעית איתא להא מימרא דרב נחמן למה לי שלשים לממני שנה קודם שלשים נמי אטו שני הפרקים שנאסרו בתוספת שביעית דתנן עד כמה חורשין שדה הלבן ערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת הני כדי שתעלה לו שנה נינהו. וכי עושין שנה משלשים יום ושנה מארבעה חדשים ושנה מששה חדשים ומאחר שנקלטו ערב שביעית מה אנו צריכין עוד שלשים יום לחשבון שנה. ויש מי שמפרש מפני תוספת שביעית. וסמכי לה להאי מילתא אהא דאמרינן במועד קטן אמר ר' יצחק כי גמירי הלכתא שלשים יום לפני ראש השנה ואתו בית שמאי ובית הלל וגזור מפסח ועצרת וכיון דהלכתא היא אם נטע (נטע) והבריך. והרכיב בתוך שלשים יום ושלשים יום לפני ראש השנה הרי הוא כמי שנטע בשביעית ויעקור דתלתין קמאי לא נקלטה והוה לה כמי שמונחת בחבית: ומקליטה ואילך בעינן שלשים יום. זהו דעת הפרש הזה: וקשה לי הא דתנן בשביעית פרק ב לגבי הא מתניתין דלעיל האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית. לא השרישו לפני ראש השנה מתעשרין להבא ואסורין בשביעית אלמא כי השרישו לפני ראש השנה מותרין בשביעית ולא קתני הכא שלשים יום דקליטה דהיינו השרשה ולפיכך אומר אני כי לעולם מפני תוספת שביעית אין עוקרין את הנטוע לא שנגמרה קליטתו בתוך שלשים ולא שנגמרה לפני שלשים. ותניא נמי במסכת גיטין [נג:] הנוטע בשבת במזיד יעקור בשוגג יקיים ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור דברי ר' מאיר וכו' פי' הא דקתני ובשביעית לקליטה קאמר ולא לתחלת נטיעה וקאמר בשביעית אין בערב שביעית לא: הלכך הא דאמר רב נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשה ושלשים וכו' לאו אשביעית קאי אלא אערלה קאי דתניא בברייתא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית. והאי לא עלתה לו שנה ודאי על שם ערלה קאמר ואסור לקיימן בשביעית מפני שלקטו בשביעית. והאי דקתני לה הכא לגבי שביעית מנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה לאו משום דצריך לחשבון שנה אלא הכי קאמר מנין שהוא כשלשים יום לפני שביעית כאלו הוא מעיקר ששית ומותר לקיימו בשביעית ת"ל ובשנה: אי נמי נקט ביה האי לישנא לאגמורי נמי לשני ערלה ור' מאיר קתני לה דיום שלשים עולה לכאן ולכאן כלומר כמו שעולה לענין שביעית כך עולה לו לשני ערלה מפני שהן ככל השנה: ואע"ג דאיכא למידק בהא פירושא בשקלא וטריא בשמעתא דהתם מיהו מסקנא שפיר מיתרצא בהאי פירושא דאמרי במסקנא דהא מתניתא ר' מאיר קתני לה דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה. ואי קתני הכא שלשים יום לקליטה ויום שלשים עולה לכאן ולכאן הילכך אם נטע שלשי' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה לענין ערלה ומותר לקיימה בשביעית שהרי פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה לענין ערלה ואסור לקיימה בשביעית משום קליטה. ויש להעמיד דברי המפרש הראשון שאמר רב נחמן אף לענין שביעית קאמר. ולא שיעקור מפני תוספת שביעית אלא צריך שירחיק לכתחלה קאמר: מיהו הסוגיא קמייתא דשמעתא הוו סבירין למימר דאפילו מפני התוספת עוקרין הא דקתני בברייתא פחות משלשים יום אסור לקיימן: מיהו אמסקנא הכי אסיקנא דאין עוקרין אלא צריך שירחיק מאחר הקליטה שלשים יום מפני התוספת שביעית: ולאו מילתא היא דרב נחמן הלכה למעשה אתא לאשמועינן וכבר באו ר"ג ובית דינו והתירו כל תוספת שביעית כעין שבת בראשית. אלא על כרחך לא איירי אלא לענין ערלה: שבת שבתין יהיה לארץ מכאן אמרו בנות שוח שביעית שלהן שניה מפני שעושות לשלש שנים פי' מדכתב רחמנא שבת שבתון יהיה ריבה להם איסור שביעית אפי' למוצאי שביעית שאם חנטו פירותיו בשביעית אסורין למוצאי שביעית: הילכך בנות שוח שחנטו פירותיו בשביעית אסורין בשנה שניה של שמיטה ואין פירותיהן נגמרין עד שנת שלישית: ומפרש בירושלמי שבכל שנה הן חונטין אלא פירות הנחנטין בשנה זו אינן נגמרין אלא בשנה שלישית ופירות הנחנטין בשנה האחרת נגמרין בשנה של אחר שלישית וכך היא נוהגת לעולם נמצאו בתאנה זו לעולם שלשה מיני תאנים: שבת לה' כשם שנאמרה בשבת בראשית שבת לה' וכו' יש מפרשי' להחמיר על איסור שביעית שהרי הוקשה לשבת בראשית. ויש מפרשים להקל כדאמרינן במועד קטן [ד.] מהשבת בראשית אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף שביעית היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין: ומן הטעם הזה נמנו ר' חנינא בן גמליאל ובית דינו על שני פרקים שלפני שבועות והתירום: מעצרת לאילן. ומפסח לשדה הלבן:

פסקה ג

מכאן סמכו על הספיחים יש מפרשים שהן אסורין לאחר שכלה לחיה מן השדה קאמר. ויש מפרשים שהן אסורים לגמרי קאמר: ומסתבר' כמאן דאמר אסורין לגמרי קאמר מההיא שמעתא דפרק קמא דמנחות [ה:] דאמרינן התם מנחת העומר תוכיח שמותרת לגבוה ואסורה להדיוט אף אני אביא טריפה שאעפ"י שהיא אסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה: מה למנחת העומר שכן מתרת חדש. ומתרץ בשביעית כלומר שאינה מותרת כלום. בשביעית נמי שכן מתרת ספיחים. כר' עקיבא דאמר ספיחין אסורין. הילכך אינה מתרת כלום. וש"מ דלר' עקיבא ספיחין אסורים לגמרי: ומגופא דשמעת' דלקמן נמי שמעינן לה דכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אמר ר' עקיבא מכאן על הספיחין שיהו אסורים. וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים: ד"א הן לו נזרע ולא נאסוף אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין והן מכניסין לקיום המותר לנו יבערוהו מזמן הביעור ואילך מה אנו אוכלין. אי אמרת בשלמא אסור לגמרי קאמר אפילו קודם הביעור היינו דקאמר ד"א הן לא נזרע וכו' דמפרש ליה להאי קרא אליבא דרבנן דהאי לא נאסוף אקיום קאמר אלא אי אמרת דר' עקיבא נמי לאחר ביעור קאמר והאי ד"א על כרחך ר' עקיבא קתני לה אם כן מאי דבר אחר מעיקרא נמי הכי דרשינן ליה ותו לא מידי: ותו אשכחן בשקלים ירושלמי פרק התרומה ר' חייא בר אדא בעא קודם ר' מני ולא נמצא הקומץ על שיריים שאינן נאכלין פי' על משנת שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה קא מקשה. וש"מ דספיחים בשביעית אסירים לגמרי. ותירץ לה עשאוהו כחמשה דברים שהן באין לידי טומאה ואין נאכלין בטומאה: ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. נראה לי שאין זה המדרש נדרש מזה הפסוק שהרי אנו דורשין אותו בסמוך לא תבצור כדרך הבוצרין וכו' ואם כן נאמר כי מן השמור אסור לבצור כדרך הבוצרים אבל מן המופקר בוצר כדרך הבוצרים: והא אמרינן עלה מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותו במוקצה. אלא כך נראה לי דמילתא בעלמא קאמ' דהכי קיימא לן מן השמור בארץ אי אתה בוצר כדאמרינן לקמן והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור הילכך הא דאמר רחמנא לא תבצור לא תלקט לא קאמר דמשמע לא תבצור כדרך הבוצרין הא שלא כדרך הבוצרים מותר מן המובקר קאמר ולא מן השמור כי מן השמור בכל ענין הוא אסור כדאמרינן לקמן אליבא דב"ה לר' יהודה: אין קוצין פי' אין קוצעין מלשון ליטרא קציעות במוקצה מקים מיוחד לייבש הקציעות ולעשות שם הדבילות: אין עושין אותם בבד ובקוטבי בד הוא הקורה קוטבי הוא הוא האבן הגדולה שממעכת את הקורה: אלא כותש פי' במכתשת ומכניס לבודדה במקום בית הבד והשמן יוצא ממנו על ידי טעינת אבנים. ויש מפרשים בודדה מקום אחד קטן שהוא עשוי כעין בית הבד ויש בו קורה קטנה ומפני שניו צריך לעשות כך כדי שיהא לו היכר שהוא פירות שביעית:

פסקה ד

שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאה שביעית אעפ"י שפירותיה שמיטה מותר לעשות מלאכה באילן פי' שנת שבתון קא דריש כלומר שבתון בארץ לא תהא אלא שנתו בלבד אבל פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט פי' אעפ"י שתשרי ראש השנה לשמיטין כיון שט"ו בשבט ר"ה לאילנות כל פירות שחנטו עד ט"ו בשבט בשמיטה אסורין לעולם משום קדושת שביעית. הילכך כל פירות שחנטו בשביעית ועד ט"ו בשבט של שנה שמינית אסורין משום שביעית וכך אנו אומרין לענין ערלה ורבעי דר"ה שלהן תשרי הילכך כל פירות שחנטו בשביעית מתשרי ועד ט"ו בשבט של רביעית ושל חמישית נוהגין בהן מנהג ערלה ורבעי. ונפקא לן במסכת ר"ה מקראי דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וכו' ובשנה הרביעית. וכתיב נמי ובשנה החמישית. פעמים שברביעית אתה נוהג בהן מנהג שלישית פעמים שבחמישית אתה נוהג בהן מנהג רביעית. ומערלה ורבעי ילפינן לשביעית ואי קשיא לך לגבי ערלה ורבעי כיון דפירותיו אסורים עד ט"ו בשבט ופירות שחנטו קודם לשבט אסורין הן לעולם אם כן למאי הלכתא הוי ראש השנה שלו שבט לכל דבר. ולאו מילתא היא דנהי דאם נטעום שלשים יום לפני ראש השנה לא מנכרא ביה מילתא דהוי ראש השנה שלו תשרי אבל אם נטעם אחר ראש השנה מיד איכא טובא בינייהו דאי אמרינן דשבט הוי ראש השנה שלו אין פירות נטיעה זו אסורין אלא אותן שחנטו כל כ"ח חדש שלפני שבט שהן חשובים שנה וכ"ד משבט לשבט הרי שתי שנים אבל אם חנטו משבט שלישי ואילך מותרין: ועכשו שאנו אומרים דר"ה שלו תשרי לא עלו לו שלש שנים אלא מתשרי לתשרי שהם שלשים וששה חדשים ועוד ארבעה חדשים שהשלישית נמשכת עד שבט הרי שיש בין זה לזה שנים עשר חדש שלימים:

פסקה ה

מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. מכאן אמרו שדה שנטייבה בשביעית בית שמאי אומר אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרי' אוכלין: מפרש בירושלמי אי זהו הטיוב כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שני פעמים. אמר ר' יוסי תמן אין המלכות אונסת ברם הכא אונסת. פי' על שדה שנקווצה בשביעית דאמרי' תזרע למוצאי שביעית ומפרשי רבנן עלה שנחרשה ואפי' הכי תזרע למוצאי שביעית ובשדה שנטייבה אמרינן לא תזרע למוצאי שביעית ומפרש ר' יוסי טעמא כי החרישה פעם אחת מפני אונס המלכות הוא עושה מפני ארנוניות של מלך כדאמרי בסנהדרין [כו.] מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעתא משום ארנונא: אבל הטבה שהוא חורש שני פעמים לא עשה מפני אונס המלכות ומשום הכי לא תזרע למוצאי שביעית ואמרי בית שמאי דשדה שנטייבה בשביעית אין אוכלין פירותיה בשביעית פי' אפי' לאחרים פירותיה אסורין דהוה ליה כשומר אבל זריעה למוצאי שביעית הוא ניהו דאסור לזרעה הא אחרים מותרין שהרי אמרו הטיבה ומת בנו זורעה וכל שכן אחרים וב"ה אומרים אוכלין שאין דנין אותה כשמור ופירות אילן שיוצאין בתוכה מותרין: אי נמי אם נזרעה מפני אונס המלכית פירותיה מותרין לאחרים. אי נמי קא סברי בית הלל שאף השמור. מיהו בהא מודו בית הלל שאם היטבה בשביעית הוא עצמו לא יאכל מפירותיה בשביעית שהרי אף במוצאי שביעית הוא אסור לזרעה: בית שמאי אומרים אוכלין פירות שביעית שלא מן הטובה פי' דהיינו מן השבות בארץ אבל מן השמור שהוא צריך להחזיק טובה לבעלים לא יאכל: עיינתי במשנת שביעית פרק ד' ומצאתי זאת הנסחא לדעת ב"ש בהפך: בית שמאי אומרים אוכלין פירות שביעית בטובה וכך מצאתיה במשנת עדיות אבל בגמרא דבני מערבא מתחזי דהכי היא הנסחא כדאיתא הכא: ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה דקסברי שמור נמי מותר. ר' יהודה אומר חילוף הדברים דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. דב"ה סברי שמור אסור ומכאן אמרו דאמרינן לעיל אליבא דב"ה היא:

פסקה ו

לכם ולא לאחרים פי' שאין מוסרין פירות שביעית לגוי כדי לאכלם אלא אם כן היה שכירו ותושבו. אי נמי אכסניא של מלך שמזונותיהן עליו והכי איתא לקמן: העניים אוכלין אחר הביעור וכו' פי' תוך שביעית העניים אוכלים אעפ"י שכבר כלה אותו המין מן השדה אבל לא העשירים. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. והביעור הזה שהיו עושים תוך שביעית אינו אלא שהיו מפקירין את האוצר שאצרו בו הפירות כדי שתהא יד כל אדם שוה בהם כדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני וכו'. ומפרש בשביעית פרק ט' מי שהיו לו פירות והגיע שעת הביעור מחלקין מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד והעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים. והאי דקאמר ואכלו אביוני עמך בזמן שהפירות מרובים. אבל אוכלים בשוה והיינו דאמר ויתרם תאכל חית השדה ר"ל בזמן שיש שם יתרון. ובזמן שהפירות מועטין לך ולעבדך ולאמתך כלומר שלא היו מפקירים אותם לכל אדם ומתרץ להני קראי הכי לך ולעבדך ולאמתך וכו' קודם הביעור. ואכלו אביוני עמך כפשטיה אבל לא עשירים. ר' יוסי סבר ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר והיתרים עליהם יאכלו כמו כן ומאי ניהו עשירים: תני רבי שמעון אומר העשירים אוכלים מן האוצר אחר הביעור. כלומר שאין מחלקים להם מזון שלש סעודות אלא במה שצריך להם היו נוטלים ואוכלים ודריש הכי ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר בעוד שהעשירים יספיקו לעצמן מן האוצר שלא הוקשו הם לעניים אלא הם העיקר והעניים טפלים להם:

פסקה ז

ד"א ואכלו אביוני עמך ויתרם וכו' הראוי לאדם לאדם לבהמה לבהמה פי' אכל מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה מפני שהוא כמפסיד:

פסקה ח

ומה אני מקיים ביעור פירות שביעית פי' דהא כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך דאוקימנא אחר הביעור בפירו' אדם דכתיב ואכלו אביוני עמך. אבל פירות בהמה תהא אוכלת לעולם:

פסקה ט

אשר בארצך מה שבארצך אתה אוכל ולא מה שהוציא עקילס לעבדיו ולפונטוס פי' שאם יצאו פירות שביעית לחוצה לארץ אסורין באכילה: ונ"ל הטעם כדי שלא יתחלפו בפירות חוצה לארץ ונמצאו פירות שביעית יוצאין לחולין: ועוד אני אומר כי אעפ"י שהן אסורין באכילה אינם מתבערים עד שיגיע זמן הביעור ואם רצה להחזירם לארץ ישראל ולאכלן שם רשאי. אבל אם הגיעם שם בזמן הביעור בהא פליגי תנאי אם יבערם שם או צריך להחזירן לארץ ולבערם ופלוגתייהו בפסחים [נב.] וזה הביעור או שריפה או קבורה הוא:

פסקה י

מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה פי' כדי שלא יהא מפסיד בפירות שביעית. דכתיב לאכלה ולא להפסד. הפגים משהזריחו אוכל בהם פתו בשדה הזריחו הלבינו מעט שכן דרך תאנים כשמתחילין להתבשל מלבינים. ביחלו כונס לתוך ביתו וכיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות: ומפרש במסכת נדה [מז.] משילבינו ראשיהן וקשיא לי מאי דאשכחית עלה בירושלמי דאמר ר' אבא בשם רבי יעקב בשם ר' יוחנן משיאדימו פיהם ור' יוחנן הוא דאמר הכא משילבינו ראשיהם. ונראה לי כי בודאי סימן בישול התאנים משיאדים פיהם התחתון כדמפרש בירושלמי והא דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במסכת נדה לאו על התאנים קאמר אלא על הדדים שבאשה שהוא כנגד הבוחל שבתאנים שהן תחלת בישול והן סימן נערות: אי נמי איפשר ששני הסימנין בתאנים הם ובתחלת בישולם פיהם התחתון מאדים וראשיהם העליון מלבין ולענין הנערות פירוש הלבין מפני שהדדין בראשיהן מלבין בתחלת הנערות. אבל הזריחו ודאי לשון לובן הוא לומר שיצאו מעט מידי ירקות והלבינו ומה טעם אוכל בהם (כתיב) [פתו] בשדה מפני שאף בשאר שני שבוע כך דרכו לאכול בהם פתו:

פסקה יא

הבוסר פי' בענבים משהביא בהם מים אוכל בו פתו בשדה פי' משגדל עד שיכול לסחוט ממנו מים. הבאיש כונס לתוך ביתו וכו' מפרש בירושלמי משיקראו באישה: יש מפרשים הבוסר כשהלבינו פניו או עליו חולניות כאדם שהלך דמו מפניו ולשון באישה חולה. זתים הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו מפרש בירושלמי מהו השליש מתניתא במקום שעושין שלשת לוגין לסאה כותש בשדה מפני היכר פירות שביעית כדאמרינן לעיל לא תבצור כרמך כדרך הבוצרים:

פסקה יב

ושאר פירות האילן אי אתה רשאי לא לכבש ולא לשלק ולא לאכול מפניהם כלל. הילכך אם בא לאכול מהן הרי הן מפסידין. זולחין זלוף לפי שאינו שוה לכל אדם והרי הוא כמלוגמא:

פרשה ב

פסקה א

וספרת לך בב"ד נראה לי שבית דין חייבין למנות שמיטה ביובל והשנים שבשמטה ושני היובל. ומברכין על זאת הספירה בראשי השנים כדרך שאנו מברכין על ספירת העומר בתחלת הלילה. וכך היו אומרין בשמטה ראשונה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת שני השמטה. היום כך וכך שנים בשמטה: אי נמי על ספירת שני היובל שהם שבוע אחת: וכשנכנסו בשנת השמיטה אומר היום שבע שנים ביובל שהן שבוע אחד. וכשנכנסו בשמינית אומרים היום שמונה שנים ביובל שהם שבוע אחד ושנה אחת: וכשנכנסו בשנת השמטה השניה אומרים היום ארבע עשרה שנים ביובל שהן שני שבועות: וכך הוא מונה עד שיכלה היובל ומשם ואילך מתחיל מן היובל השני ומניח הראשון וכולהו איתנהו בשמעתא דהכא שצריך בית דין לספור שני השבוע ושני היובל והשמיטין:

פסקה ב

מנין עשה שביעית אעפ"י שאין יובל פי' היכא שגלו עשרת השבטים שבטל היובל אבל שביעית לא בטלה משבט יהודה ובנימין: ומנין עשה יובל אעפ"י שאין שביעית כגון אם חזרו עשרת השבטים למקומן בסוף השמיטין שאעפ"י שלא מנו השמיטים עושין שנת היובל ומשלימין אותו עם בני יהודה ובנימין. ואי קשיא לך הא דאמרינן בערכין [יב:] לדעת ר' יהודה הנך דאגלינהו סנחרב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לא קא חשבינן להו והכא קאמר דחשיב להו ומשלים עליהו ליובל התם לא קאי מילתא בהכי ודחיתא בעלמא היא. ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד פי' תקנת רבן יוחנן בן זכאי היתה שהתקין משחרב בית המקדש שיהו תוקעין בכל יום [במקום] שיש שם ב"ד כדאיתא בר"ה:

פרק ב

פסקה א

וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת"ל פי' שנה קרא יתירא קאמר ורבי יוחנן בן ברוקא קתני לה לכלה והכי איתא בר"ה:

פסקה ג

יושביה ולא בזמן שגלו מתוכה שאם התחילו ביובל וגלו באמצע יובל אין משלימין אותו: היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה ובנימין יכול יהא היובל נוהג ת"ל יושביה כלומר בזמן שהם מיושבין עליה. וקשיא לי הא דנפקא לן לעיל משדך וכרמך שאין מונין שביעית עד שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו וכרמו ואם שביעית אין כאן יובל אין כאן. וי"ל דלא כר' יהודה אצטריך דאע"ג דאמר ר' יהודה לעיל עשה יובל אע"פי שאין שביעית סד"א אם היו מעורבבין שבט יהודה ובנימין עד חצי היובל ובסוף היובל נתיישבו יעשו היובל אעפ"י שלא מנו שבע שמיטין לכך אמר יושביה כלומר שאין עושין שנת היובל אלא א"כ היו מיושבין כל שנות היובל. וכי אמר ר' יהודה לעיל עשה יובל אעפ"י שאין שביעית כגון שגלו מקצתן וחזרו שהרי שביעית לא בטלה מן הארץ כדפרשית לעיל. ויש מפרשי' להך מלתא דהכא דכי אתא למעוטי דאפילו היו מיושבין בשבע שמיטין ובשנת היובל נתערבבו שאין עושים אותה שנת יובל ולא נהירא: לכל יושביה נמצאת אומר כיון שגלו וכו' כלומר אע"פ שלא היו יושבי הארץ המיוחדת מעכבין את היובלות:

פסקה ד

יובל אעפ"י שלא שמטו פי' אעפ"י שלא שמטו קרקעית לבעליהן כגון דורו של יהויקים ודורו של צדקיהו שהיו רשעים אעפ"י כן הכשרים שבהם נוהגין בו קדושת יובל לזריעה ולקצירה ולכל קדושת הארץ. יכול אעפ"י שלא תקעו בשופר ת"ל היא. ומפר' בראש השנ' [ט:] טעמייהו במאי פליגי ר' יהודה ור' יוסי דר' יוסי כדקא מפרש טעמיה. ור' יהודה סבר מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולא לפני פניו דכתי' תעבירו שופר בכל ארצכ'. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור וכו' הרי תקיעת שופר ושילוח עבדים לפני הזכרת היובל ולפני פניו וכתי' בתריה ושבתם איש אל אחוזתו וגו' דהיינו שמטת קרקעות. ומיעוטא דהוא נדרש לשלוח עבדים שהוא סמוך לו לפניו ומשום הכי מעכב אבל לא לשמטת קרקעות שהוא לאחריו ולא לתקיעת שופר שהוא לפני פניו. וקשי' לי מאי חזי ר' יהודה דשדי מיעוט' דהוא לשלפניו בלחוד וריבוייא דיובל שדי אלפני פניו ואלאחריו והיכי אמרי' לרבי יהודה דקסב' מקרא נדרש לפניו ותו לא והרי רבויי' דיובל קא דריש אכולהו. ואיכא למימר דיובל לא משמע רבוייא אלא אסמכתא בעלמא הוא רבוייא אבל היא משמע מיעוטא ומדמיעוט' הוא לא דרשינן ליה אלא אלפניו בלחוד ממילא אסמכתא דרבוייא קאי אשארא. והאי דקאמר ר' יוסי וכי מאחר שמקרא אחד מרבה לאו רבוייא ממש קאמר אלא אסמכתא בעלמא. וקשיא לי מאי דקא מקשה בגמ' דר"ה לרבנן דאמרי שלשתן מעכבין והכתיב יובל. ומתרץ לאתויי בחיצה לארץ דאלמא יובל רבויא משמע: שאפשר לעולם בלא שלוח עבדים פי' איפשר שלא יקנו עבד עברי ואם לא יקנו עבד נאמר שיבטל היובל. ור' יהודה נמי היכא דליכא עבד עברי בישראל לא נאמר דניבטיל יובל אלא ה"ק ר' יוסי כיון דעבד עברי איפשר דלא הוי ושופר אי אפשר שלא ימצא דינא הוא דלישרי עיכובא אתקיעת שופר:

פסקה ה

ושבתם איש אל אחוזתו אמר רבי אליעזר ב"י במי הוא מדבר אם בנמכר לשש הרי אמור ואם בנמכר שנה או שתים לפני היובל הרי אמור הא אינו מדבר אלא בנרצע שנה או שתים וכו' כך היא הגירס' בכאן והיא מחולפת מן הגירס' השנויה במס' קדושין [ח.]. וכך היא שנויה שם במי הוא מדבר אם במוכר עצמו הרי אמור. ואם במכרוהו ב"ד הרי אמור הא אינו מדבר אלא בנרצע שנה או שתים וכו'. וזו הגירסא כבר פירשתיה במס' קדושין כי על שני מקראות האמורים בפרשת וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. הוא אמור הכתוב בה עד שנת היובל יעבוד עמך. וכתיב בתריה ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו. הרי כאן שתי חזרות ביובל האחד במוכר עצמו שיצא ביובל והאחרת במכרוהו ב"ד ולא נרצע שיצא ביובל והאי ושבתם איש אל אחוזתו דהכא בנרצע שתים ושלש שנים בפני היובל וכי'. אי נמי י"ל לאותה גירס' אם במוכר עצמו שיצא ביובל הרי אמור בהאי עניינא גופיה דהא כתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה אם במכרוהו ב"ד שיצא ביובל הרי כבר אמור ושב אל משפחתו וכו' ולא נהירא דא"כ הוה ליה לאוקומי לההוא במוכר עצמו כדכתיב בריש עניינא וכי ימוך. והאי וקראתם דרור במכרוהו ב"ד. אבל הגירס' שבכאן אינה על זה הענין כי אותם שני מקראות עד שנת היובל יעבוד עמך. ושב אל משפחתו וכו' תרוייהו חד עניינא חשוב להו ובנמכר שנה או שנתים לפני היובל והאי נמכר עצמו קאמר כדכתיב בריש עניינא וכי ימוך אחיך וגו' וקא מתמה הכי אם בנמכור לשש פי' שמכרוהו ב"ד לשש שיצא לסוף שש ולא על יובל קא מיירי הרי אמור בפרשת ואלה המשפטים כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד. ואלו הכא ודאי לאו על יציאת שש קא מיירי אלא על יציאת יובל. אם בנמכר מעצמו שנה או שנתים לפני היובל הרי אמור דכתי' ושב אל משפחתו כדאיתא לקמן בפרשת כי ימוך הא אינו מדבר אלא בנרצע שנה או שתים לפני היובל שהיובל מוציאו פי' ואע"פי שלא עבד שש לאחר הרציע'. ואע"פי ששנה באיסור שנמכר ונרצע ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אפי' הכי לא קנסינן ליה ויצא ביובל. והשתא להך גירסא מוכר עצמו שנה או שתים לפני היובל או מכרוהו ב"ד שנה או שתים לפני היובל מחד קרא נפקי. ושמא נישנית זו הגירסא לדעת מאן דיליף שכר שכיר. ואותה גירס' לדעת תנא אחר ובמסכת קדושין מפרש דאצטריך למימר ושבתם ואצטריך למימר ועבדו לעולם: וכן הוא אומר בגולה דכתיב ביה ישוב אל ארץ אחוזתו. ואי קשיא לך והיכי דרשינן האי קרא בעבד עברי והא בשמטת קרקעות קא מיירי ושלוח עבדים מקרא דלעיל נפקא לן דכתיב וקראתם דרור בארץ וכו'. אין ודאי הכי הוא ושבתם איש אל אחוזתו בשמיטת קרקעות קא מיירי אבל סיפיה דקרא קא דריש ואיש אל משפחתו תשובו דהא ודאי בשלוח עבדים הוא. מיהו קשה לי וקראתם דרור בארץ למאי אתא. ואיכא למימר דלמדרש ביה לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה הוא דכתביה: תשובו לרבות האשה פי' על שמטת קרקעות קאי שאם מכרה האשה קרקע שלה שמחזירין לה ביובל אבל שלוח עבדים לא קאמר שהרי האשה אינה נמכרת בב"ד ולא נרצעת. ואמרינן בקדושין על זה הפסוק איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה אלא ודאי טל כרחך אשמטת קרקעות קאי:

פרק ג

פסקה ה

אוכלין ברגילה עד שיכלו סנדיות וכו' שני מיני ירקות הן. והרגילה היא כלה ראשונה וסנדיות כלות אחרונות לכל ירקות. ופלוגתייהו דר' אליעזר ור' יהושע מפרש לה בירושלמי דר' אליעזר סבר אותו המין נותן טעם לשאר המינין. וכיון שכלה מינו מן השדה הוה ליה כאיסור שנתערב בתוך היתר שאם נתן בו טעם אסרו ור' יהושע סבר אף המין האחרון נותן טעם בראשון כלומר אדרבה כיון שהמין האחרון הוא נותן טעם במין שכלה ראשון נעשה כולו היתר שהרי אם היה המין הראשון כרישין והמין האחרון כרוב וקבלה הכרישין טעם מן הכרוב והרי הכרוב לא כלה מינו מן השדה כי הטעם הוא עיקר הירק וכיון שנמצא כטעמו של זה המין עדיין כיוצא בו בשדה גם זה מותר. ומשום הכי אמר ר' יהושע אוכל והולך עד שיכלה אחרון שבה. אבל היכא שנתערבו פירות שביעית לאחר איסורן בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה דבכי האי גוונא לא פליג ר' יהושע:

פסקה ו

תשובו איש אל אחוזתו לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו פי' לפי שנאמר בכתוב וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וכו' ולא למדנו אם תצא מיד הגואל הזה לעולם לכך אמר כאן בשנת היובל תשובו וכו':

פרשה ג

פסקה ד

אל תונו איש את אחיו וכו' כל הדא הלכתא בפ' הזהב:

פסקה ט

אין לי אלא תגר לתגר פירו' דהא כתיב איש אל אחיו דמשמע אחיו הוא בתגרות וקראי בתגרי משמע דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה משמע אחיו הוא בתגרות במי שדרכו למכור ולקנות קא מיירי אבל תגר להדיוט או הדיוט לתגר ואפי' הדיוט להדיוט אנו צריכין אעפ"י שהוא אחיו בהדיוטות מנין שיש בהם דין אונאה כדפרשי' וכו'. הדיוט לתגר אין לו אונאה משום דידע וקא מחיל:

פסקה י

אחר היובל סמוך ליובל מופלג מן היובל מנין פי' שיוכל אדם לקנות שדהו מחבירו שהרי לא אמר הכתוב תקנה מאת עמיתך אלא אחר היובל שהוא סמוך ליובל ת"ל לפי רוב השנים וכו' מקרא זה בא ללמדנו לפי דרכו שיוכל אדם למכור את שדהו סמוך ליובל או מופלג אבל עיקרו לא בא אלא להזהיר את הקונה שיזהר במקחו שלא ירבה לו בדמיו אם הוא סמוך לפני היובל ובא להודיע כי השדה תחזור לבעליה ביובל. מיהו אם ריבה לו בדמיו או מיעט אין לו אונאה שהרי אמרנו אין אונא' לקרקעות: במספר שני תבואות ימכר לך [לא] שנת שדפון וכו' פי' שאינה עולה למנין שתי שנים שאמרנו שאינו מותר לגאול בפחות משתי שנים של תבואה. פעמים שאתה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים פי' בחרפי ואפילי אם מכרה לו בר"ח סיון והיו תבואות אפילות ולא נקצרו באותו זמן ובסוף שנה שניה לפני סיון היו חרפי. והיו ראוין ליקצור קוצרה ומחזירה לו על ידי גאולת דמים דהא כתיב תבואות הוא מוכר לך רבה אצלו תבואות:

פרק ד

פסקה ב

ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על מקחו ויאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח מפני שגונב דעתו שהוא סבור שיש בדעתו לקנותו והוא אינו אלא מתלוצץ בו והרי הוא כסך שמן מפך ריקן מפני שהוא גונב דעת חבירו שזה סבור שמכבדו ואינו אלא מתלוצץ בו ובתוספת' מפר' מפני שמשביח דעתו של מוכר. ודומה שבא על הפי' הזה שפירשנו שמשביח את דעתו על דבר חנם וליצנות וגניבות דעת:

פסקה ד

שיהא אדם אוכל הרבה ושבע כלומר יהיו לכם פירות הרבה ותוכלו לאכל מהן הרבה עד שתשבעו. אף היא אינה סימן ברכה שלא ישבע אדם עד שיאכל: ולא אכילה גסה פי' אכילה גסה אינה לשבע אלא פשטידי"ו בלע"ז: וישבתם לבטח עליה לא מפחדים עליה ולא גולים קשיא לי הא דרשינן ליה לעיל ולמה לי למכתב זימנא אחריתי. ואיכא למימר דקמאי אבטחינהו שלא יגלו ממנה לחוצה לה. ובתרא אבטחינהו דאפי' ממקום למקום לא יגלו בתוכה לא מפני פחד ולא מפני בצורת. ויש מפרשי' בהך בתרא דהכי קאמר עליה אתם יושבים לבטח אבל משתגלו לא תשבו בטח:

פסקה ו

וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית אין לי בששית וכו' ת"ל בשנה הששית בשנה קרא יתירא הוא לומר שבכל שנה תהיה ברכה שיספיקו פירותיה משנה לחברתה. (וזרעתם) אלא שבששית צריכה ברכה יתירה שתספיק לשלש שנים כדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים לששית פי' למקצת הששית מן הפסח שהוא זמן קצירה ואילך ולמוצאי שביעית עד הפסח שיקצורו נמצאו הללו שלש שנים אינם אלא שתים חצי הששית ושביעית וחצי שמינית. ד"א לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל הרי אלו שתי שנים ומחצה שביעית ויובל הסמוך לה וחצי מוצאי יובל והכל לפי צורך הזמן אבל הששית כולה משל חמשית היא נזונת כדאמרן שהן מספיקות משנה לחברתה:

פסקה ז

וזרעתם את השנה השמינית זו שמינית שלאחר שמיטה ובא עכשיו להוסיף על הברכ' שאמר למעלה שיאכל מן התבואה של ששית שביעית ושמינית שהיא מוצאי שביעית ושמא לא תספיק לו אלא לאכילה אבל לא לזרוע ממנה לכך נאמר וזרעתם את השנה השמינית כלומר תספיק לכם לאכילה ולזריעה של שמינית. כשהוא אומר את השנה זו תשיעית שלאחר שמטה ברכה זו צריכה להיות בסוף שמטה אחרונה שביובל שאינם יכולים לזרוע עד התשיעית שהיא מוצאי יובל. ואכלתם מן התבואה ישן ולא סרמגטון פי' בלא רקבון שלא תטלנה רקיבות כשהייתה דהא כתיב ואכלתם ממנה. עד התשיעית עד התשיעית שלאחר שמינית שאחר שמטה פירוש גם זה המקרא בא להוסיף עוד על הברכה הראשונה שאמר למעלה שתספיק תבואה של ששית לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית פי' דהיינו שמינית. ועוד בא להם ברכה שתספיק להם גם לתשיעית עד ועד בכלל והצורך מפני שיזרעו מן החדש' בתשיעית שאם תקצר נפשם בה. כשהוא אומר עד השנה התשיעית זו עשירית שאחר תשיעית שאחר יובל שאחר שמטה דהיינו בסוף שמטה אחרונה שביובל עד ועד בכלל ומפני הצורך שפירשנו שהן צריכין לזרוע בעשירית מתבואת התשיעית עד בא תבואתה תאכלו ישן שהיא י"א לזית פי' אעשירית קאי כלומר עד בא תבואת העשירית תאכלו ישן וזית שנחבט בעשירית אינו נגמר עד אחד עשר וברכה זו אינה מן הצורך אלא כל ברכותיה של עשירית שוות לזרעי' ולכל פירות האילן כמו שימצאו זרעים של ששית זרעים של עשירית כך ימצאו כל פירות האילן של ששית פירות של עשירית וכל פירות של עשירית אינן נגמרין עד אחת עשר והיינו לזית:

פסקה ח

אתם עמדי דיו לעבד שיהא כרבו כשהיא שלי הרי היא שלכם פירוש הבטיחם אם יגלו ממנה הוא יצא עמהם. והא דקאמר כשהיא וכו' תיקון מלה הוא היה לו לומר כשהיא שלכם הרי שלי:

פסקה ט

ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו יכול בעבדים וכו' שיוכל המוכר לגאול ממכרו מיד הקונה לשתי שנים כדרך שגואל בשדה אחוזה ת"ל וכו' לרבות בתים ועבד עברי במס' קדושין [כא.] מפ' לה וכו' כדאיתא התם:

פרק ה

פסקה א

מנין שאין אדם רשאי למכור שדהו ולהביא אפונדתו וליקח לו בית וליקח לו בהמה וכלים אלא אם כן העני ואין לו במה יחיה: ת"ל כי ימוך. והאי בהמה דקתני היא בהמה לרכוב עליה קאמר דומיא דכלים ובית שהם להנאת עצמו אבל שוורים לחרוש בהן מותר מההוא מעשה דגיטין פ' הניזקין [נב.]: אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו פי' דכתיב אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ודרשינן התם מאדם ולא כל אדם וכו' יכול אם החרים את כולן יהו מוחרמין ת"ל אך: ואם לגבוה אפילו דעבד נמי לאו כלום הוא ק"ו להדיוט שאם בזבז ומכר לא עשה כלום. ויש מפרשי' שאם בזבז ומכר להדיוט מה שעשה עשוי שהרי לא מעט בו הכתוב כדרך שמיעט בהקדשות. וא"ת ק"ו איכא למיפרך מה להקדשות שכן אינן חוזרין אצלו ביובל אלא אורח ארעא קמ"ל שלא יהא אדם מפקיר נכסיו אפי' לצדקה ויהא מצמצם למזונותיו ק"ו מהקדש ואגב גררא איירי בה הכא לפי שהמוכר שדהו למזונות ענין בזבוז והפקר מזונות הוא. והכי מוצא מילתא במס' חולין [פד.] דלענין צמצום מזונותיו קאמר דשמעי' ליה לר' אלעזר בן עזריה מילתא כי האי גוונא כדאיתא התם:

פסקה ג

וחשב את שני ממכרו שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים ומנין אם רצה לעשות עמו חדשים שנה שיעשה ת"ל וחשב מכל מקום פירוש בא לומר הכתוב שיד המוכר על העליונה שאם מכרה לו חמש שנים לפני היובל ואכלה שתי שנים ומחצה ובא הגואל לפדותה אינו נותן לו אלא דמי השתי שנים שנשארו שלימות עד היובל אבל אותם ששה חדשים היתרים לא יחשב ולא יתן לו בשבילם יותר. ואם יש מקום שיהיה לו הנאה למוכר אם יחשב החדשים ויצרף אותם לחשבון שנה הרשות בידו לחשוב ולצרף כגון אם מכרה לו בחצי השנה בפרס הפסח ואכלה שתי שנים מקוטעות חצי הראשונה וחצי האחרונה ואמצעית שלימה יחשוב המוכר החדשים הראשונים והאחרונים ויעשה אותם שנה והרי אכלה שתי שנים ואם רצה לגאול את שדהו הרשות בידו. ואילו לא חשבנו חדשים המפוזרים לשנה לא היה מותר לגאול בפחות משתי שנים: והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו. מנין אתה אומר מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים וכו' ת"ל אשר מכר לו. מכרה לראשון במאתים וכו' תלמוד לומר לאיש לאיש שבתוכה דברי ר' ר' דוסתאי בן יהודה אומר מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים מנין שאיני מחשב אלא במנה ת"ל והשיב את העודף העודף שבידו כלומר מה שנשתייר בידו מן הדמים שלקח ממנו אבל לא מה שנשתייר בדמי הקרקע שאם מכרה לו חמש שנים קודם היובל במאה דנרין הרי כ' דינרין לשנה וכיון שלקחה זה השביחה ועמדה על מאתים הרי ארבעים דינרין לשנה אכלה ג' שנים ובא המוכר לפדותה אם היינו מחשבין בקרקע כמה שהוא שוה עתה היה נותן לו שמונים דינרין לב' שנים לפי חשבון שמכרו ואם הכסיפה ביד הקונה מחשב עמו לפי מה שהיא שוה עכשיו והיינו העודף שנשתייר בקרקע כלומר מה ששוה קרקעו עכשיו בין לר' בין לר' דוסתאי לא משמע קראי לקולא למוכר אלא האי דקא דרשינן להו לקולא למוכר משום דילפינן גאולה גאולה מעבד עברי דהתם בהדיא כתיב דלקולא אזלינן גבי עבד כדכתיב ואם עוד רבות בשנים. ואם מעט נשאר בשנים וכו' כדאיתא בערכין [ל.] ובקידושין [כ:]. ובערכין פריך מאי איכא בין לר' לר' דוסתאי דתרויהו בהשביחה והכסיפה לקולא למוכר אזלי ומה לי באדם אחד מה לי בשני בני אדם. ומשני איכא בינייהו דאייקור וזול ואייקור פי' שמכרה לראשון במאתים דהיינו אייקר והכסיפה ומכרה ראשון לשני במנה והשביחה ביד השני ועמדה על מאתים לר' דקא מפליג בגברי הרי האיש שבתוכה קנה אותה במנה ואע"ג דהשביחה בידו הרי הוא כלוקח ראשון שאילו מכרה ללוקח ראשון במנה והשביחה בידו במאתים לא היה מחשב אלא בדמים שמכרה לו דרחמנא אזיל גבי מוכר הם הכי חזינן ללוקח שני כאילו לקחה מיד הבעלים ועמו הוא מחשב משעת הזול שלקחה ולא משעת היוקר שהוא עכשיו אבל לר' דוסתאי דלא דריש לאיש ולא מפליג בגברי אלא בעודף שבידו או בעודף שבקרקע הכא ליכא לאפלוגי מידי דעודף שבידו או בעודף שבקרקע שוים הן הילכך מחשב בהדיה מאתים: ושב אל אחוזתו בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר פי' ולא בשני מוכרים שיחזור למוכר האמצעי אלא למוכר הראשון יחזור שהוא בעל אחוזה:

פסקה ה

ואם לא מצאה ידו די השיב לו מה ת"ל פי' דהא כתיב עליה והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו ודרשי' ליה ידו יד עצמו שלא ילוה ויגאול. ומצא שלא ימכור ברחוק וכו' כדי גאולתו שלא יגאל לחצאין: וא"כ למה ליה למכתב זמנא אחרינא הוה ליה למכתב ואם לא והיה ממכרו ביד הקונה אותו. אלא אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל בסדר הזה אם לא מצא שלא ימכור ברחוק וכו' ידו שלא ילוה די השיב שאינו גואל לחצאין:

פסקה ז

עד שנת היובל שלא יכנס היובל כלום כלומר עד שנת ביובל ולא היובל בכלל לומר שהיובל מוציא בתחלתו שאלו לא היה מוציא עד סופו הרי היה ממכרו ביד הקונה אותו כל שנת היובל והתורה אמרה עד שנת היובל ולא עד בכלל: והא מילתא מוקים לה בערכין [כח:] כר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה דאמר מראש השנה חייל יובל. נמצאת אומר שדות וכספים משמיטין ביובל שהיובל מוציא בתחלתו פי' אע"פ שאמר למעלה שהשביעית משמטת כספים והיובל משמט שדות מ"מ שניהם נשמטין ביום אחד ובשעה אחת בערב היובל שהוא סוף שביעית. בסוף שעה אחרונה סמוך לחשכה הכספים נשמטין בשביל השביעית והשדות נשמטין בשביל היובל שהרי אמרנו שלא יכנס ליובל כלום: ויצא ביובל אעפ"י שהקדישו הלוקח: ושב לאחוזתו לרבות האשה פי' לכל מה שאמור בענין לגאולת קרובים ולכל הדינין שאמר לא יגאל וכו' ואע"פי שהקדישו הלוקח לומר שכל דיני האשה שוין לאיש:

פרשה ד

פסקה א

כגון (הצטורא המונה והצפרי) [קצרה הישנה של צפורי] וקרא של גוש חלב כלו' אלו היו ערי מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. וגמלא בגליל וגדור בעבר הירדן. וחדיד ואונו וירושלם ביהודה מפ' בערכין [לב.] גמלא שבגליל לאפוקי שאר ארצות. גדוד בעבר הירדן לאפוקי שאר ארצות דהנהו שאר ארצות לא היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואותם שהיו בארץ בנימין ולא הוקפו מהיכן הם לפי שלא היו כמותם יש כשמותם בשאר ארצות. וירושלם ביהודה היינו טעמא דאצטריך ליה לפרושי שמותייהו דתרי ירושלם הוה והכי איתא בערכין. אי נמי משום דתנינן בעזרא בני גזם עולי גולה בנאוה והקיפוה חומה. לפיכך הוצרכו לומר ירושלם ביהודה מוקפת חומה מימות יהושוע בן נון היתה. וא"ת והלא עולי גולה בנאוה והקיפוה לא לגמרי אלא פרוצה היתה והשלימוה וחזקו את החומה ובנאוה יותר גבוהה והיינו דכתיב בעזרא בנו וחזקו ר"ל הגביהו אותם שבנו מצאוה פרוצה לגמרי עד הקרקע. ואותן שחזקו לא מצאוה פרוצה לגמרי אלא חומה נופלת וחזקוה והגביהוה: ונ"ל כי כל היסודות היו קיימות שלא מצינו בנין יסוד. אמר ר' ישמעאל למה בנו את אלו אלא שכבשום כשעלו מן הגולה. ומפרש בערכין מצאום וקדשום פי' מצאום בחומתן וקדשום מיד אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ כלומר ערים מוקפות חומה הרבה היו בארץ אלא שבטלו קדושתן משבטלה הארץ פי' משחרבה. וגם אלו כשבנאום היו צריכות לקדש כמו שאמרנו ולא בנאום אלא מפני שמצאום בנויות בחומתן. קסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא:

פסקה ב

ימים תהיה גאולתו ר' אומר אומר אני אין ימים פחות משנים פי' משני ימים כלומר שעד שני ימים יש לו רשות לגאול על שנתו: ואני מצאתי פי' אחר נכון שאין היכול לגאלו ביום שמכרו לו עד שיעמוד שני ימים ביד הלוקח. וכן מוכיח בפ' בתר' בערכין [לא.] דקתני התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש ואמרי' בגמ' מתני' דלא כר' משמע אליבא דר' אין גואל מיד:

פסקה ג

בני שנה לראשון ולא בני שנה לאחרון דכתיב עד מלאת לו שאם מלאה שנה משעת מכירתו של מוכר עד עכשיו כבר הלכה לה מן המוכר הראשון ופליגי בערכין [לא.] למי הבית חלוט ללוקח ראשון או ללוקח שני ר' אלעזר אמר ללוקח שני הוא נחלט ומהאי טעמא דאמרי' מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:

פסקה ה

וקם הבית אין לי אלא בית בתי בדים וכו' ת"ל אשר בעיר יכול אף השדות ת"ל בית דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אין אלא בית בתי בדים והשדות מנין ת"ל אשר בעיר. וקא פריך בערכין [לב:] לר' מאיר בית למעוטי מאי ומתרץ חולסית ומצולה איכא בינייהו פי' הנך שדות דפליגי בהו ר' מאיר ור' יהודה לאו שדה זרע נינהו דהנהו דברי הכל לאו כבית נינהו ובית משמע למעוטי הנהו שדות אלא אשדה חולסים ומצולה פליגי פי' שדה שחופרין בו ומוציאין ממנו חול ושדה שיש בה מצולות מים ודגים גדלין בהם דר' מאיר מדמי להו לבתים מפני שיש בהן חפירות עמוקות. ור' יהודה מדמי להו לשאר שדות:

פסקה ז

אשר לא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו אם היה לו וכו' פי' לא כתיב וקרי לו קסבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא:

פסקה ט

לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל יצא הקדש שאין לו דורות פי' להדיוט בית נחלט שאינו יכול לגאלו מזה אחר שנת היובל ומיד הקדש יכול לפדותו אפי' אחר כמה שנים כל זמן שלא נגאל מן ההקדש אבל אם בא אחר וגאלו מן ההקדש נותנין לי מנה להדיוט כאילו קנאו מן הבעלים ואם לא גאלוהו הבעלים בתוך שנה הבית לבעלים חלוט לפודה מן ההקדש והכי איתא בערכין ומפיק טעמ' מדכתי' לקונה אותו משמע אפי' מידי הקדש לפי שנאמר שנים תקנה:

פרק ו

פסקה ד

יכול אף בלוים כן פי' בשדה אחוזה אינו מותר לגאול בפחות משתי שנים:

פסקה ו

תקנה אף לוי מלוי גואל פי' גואל לעולם: בשדה אחוזה גואל מיד וגואל לעולם וכן בבתי ערי חומה וכן בהקדש אם הקדיש שדהו ולא גאלו ומכרו גזבר לאחר ופגע בו היובל ביד הפודה אינו יוצא לכהנים ביובל אלא חוזר ללוי בלא דמים כדכתי' גאולת עולם תהיה ללוים כדדרשי' ליה לעיל גבי ישראל הם הכי לוי הבא לגאול מיד לוי חברו כך הוא דינו. פשוט של מקרא כך שאמר למעלה מזה גאולת עולם תהיה ללוים וסמיך ליה ואשר יגאל מן הלוים כלומר וכן דינו אם יגאל לוי מלוי: ומה שאמרת על לוי שהקדיש שדהו וגאלו אחר מיד הקדש כשיגיע יובל אז יחזור ללוי בלא דמים לא מצאתי אותו בפי' לא כאן ולא בערכין ולא עוד אלא שיש מקום לבעל הדין לחלוק כדכתי' גאולת עולם תהיה ללוים דעליה קא דריש להך דרשא וכיון דכתיב גאולת עולם היכי מצינן למימר דהדרא ביה בלא דמים ושמא נותן דמים ותחזור לו שדהו דהיינו גאולת עולם. אלא שלמדתי דבר זה מבתי החצרים לישראל שיש להם כח יפה אפי' לישראל בבתי ערי הלוים כדאמרינן לעיל. וקא חזינן בהו דאמרי בערכין על הדא מילתא דאמרינן לעיל הואיל ונתת להם כח יפה שבבתים וכח יפה שבשדות יכול לא יצא ביובל ת"ל וביובל יצא: וקא פריך עלה בגמ' דערכין מאי קאמר כלומר מפני שנתתי לו כח שבזה ושבזה הייתי אומר שלא יצא ביובל וכי היובל אינו כח יפה שבשדות: ומתרץ לא נצרכה אלא למקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה פי' בשנה שנית לגאולתו. דאי מדמת לה לבתי ערי חומה הא איחלט לה משנה ואילך. ואי לשדה אחוזה מדמת לה הא נפקא להו לכהנים ביובל הילכך האי נמי לא יצא לכהנים ביובל ת"ל ביובל יצא לומר שחוזר לבעלים ביובל: והא ודאי בלא דמים קאמר ומדחזינא בהא דהדרא למרה בלא דמים אפי' לישראל כ"ש ללוים ולא בא הכתוב להחמיר אלא להקל על הלוים יותר מישראל: והא דכתב רחמנא גאולת עולם לאיתויי הנך אחריני דבישראל אינו גואל ובלוים גואל ועוד לא מצינו חזרה ביובל שתהא צריכה דמים אלא לעולם יובל מחזיר בלא דמים:

מן הלוים ולא כל הלוים פרט לבן לוי נתין ולבן לוי ממזר פי' דהוה ליה למכתב ואשר יגאל הלוי אי נמי ואשר יגאלו הלוים ויצא וכו' ת"ל בית עיר אחוזה כלומר חד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות וחד למעוטי מטלטלין: הנה זה המקרא לפי המדרש הזה נחלק לשנים כי אשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל מילתא אחריתי קאמר כדמפרש ואזיל: ומצינו כיוצא בו באגדה דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי וקא קרי ליה להאי סדור שנחלק:

פסקה ח

וחכמים אומרי' אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים ומפרש במס' ערכין [לג:] אבל עד שיהא לוי לא אמרי' כלומר דישראל שיורש את אבי אמו לוי הרי הוא גואל כסדר הזה שכיון שהוא יורשו עומד במקומו לכל דבר. ונראה דלדעת רבנן אפי' בן לוי נתין בן לוי ממזר גואל כסדר הזה דהאי ואשר יגאל מן הלוים אפי' מקצת לוים משמע להו. שהרי אף בן בתו ישראל דלאו לוי הוא כלל קא מרבה הואיל ובא משבט לוי כ"ש בן נוי נתין בן לוי ממזר דלוי פסיל הוא: היא אחוזתם להגיד מה גרם כלומר לכך הרבה להם גאולות שרצה המקום שיהיו עריהם אחוזת עולם:

פסקה ט

מנין שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש וכו' א"ר אלעזר בד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה (שדה) [מגרש] עיר ולא עיר מגרש כדי שלא יחריבו את עריהם. ת"ל ושדה מגרש עריהם לא ימכר ומפ' בערכין [שם] מאי לא ימכר כלל והא כתיב גאולת עולם תהיה ללוים פי' גבי עיר ובית. מכלל דמזדבני והכא קאמרי' דלא שדה ולא מגרש ולא עיר לא ימכר. אלא מאי לא ימכר לא ישתנה כמו התמכר לעשות הרע וכו' הרי שהזהיר עליהם הכתוב שלא ישנו לא משדה למגרש ולא ממגרש לשדה ולא מעיר לשניהם ולא משניהם לעיר. לא ימכר מכר גזבר או לא ימכר מכר עולם ת"ל עולם: ס"א כי אחוזת עולם היא להם הא מה אני מקיים לא ימכר מכר גזבר פי' לא ימכר מכר גזבר שאם הקדיש בן לוי שדהו או מגרשו או עירו ולא גאלו אין רשאי הגזבר למכרו לאחר כדי שיצא לכהנים ביובל אלא לעולם תחזור ללוי כמו שאמרנו למעלה בבית ועיר שחוזרין אצלו ביובל בלא דמים כך דיניהם בשדה ומגרש. ויש מפרשים לא ימכר מכר גזבר שאינו רשאי הגזבר למכרו לאחר כלל אלא שתעמוד לפני ההקדש עד שיגאלנה בן לוי וזה יפה כח הוא ללוי מפני שאין אחר רשאי לירד לתוך שדהו ומזלזל בדמיו: ולזה הפירוש יבא דבר המקרא מתוקן שאמר למעלה גאולת עולם תהיה ללוים ודרשנו אותו אף למקדיש כי לעולם הוא גואל אפי' לאחר היובל: ומ"מ אינה חוזרת לו אלא בדמים ר"ל על ידי פדיון הרי כבר נאמר כי אחוזת עולם הוא להם. וכיון שהבטיחם המקום שתהא אחוזתם לעולם למדנו שהן חוזרין ביובל וגם יש להן פדיון ואינם נחלטין ללוקח הא למה נאמר לא ימכר מכר גזבר. ואי קשיא לך הא אפיקנה לדרשא דלעיל לא ימכר לא ישתנה. אם כן הוה ליה למימר לא ימכור או לא ימכרנו מאי לא (ימכרנו) [ימכר] משמע על ידי אחר ומאי ניהו גזבר:

פרשה ה

פסקה א

יכול אפי' אם מפסידו לתרבות רעה פי' אם מטה ידו מפני תרבות רעה שיש בו שהוא שוכר הזונות ומשחק בקוביא ומפסיד ממונו:

פסקה ב

אל תקח מאתו נשך ותרבית ממנו אי אתה לוקח אבל אתה נעשה לו ערב. לפי פשטו של דבר כך הוא אומר אל תקח מאתו נשך ותרבית כדי ליתן בכיסך אבל אתה לוקח ממנו כדי ליתן לבעל חובו גוי כיצד שאם הכניסך בערבות אצל גוי שהלוה ברבית והגיע זמן לפרוע גוי. ובא ותובע אותך מן הערבות ואתה בא אצל הלוה ותוציא ממנו הקרן והרבית ותפרענו לגוי: וכבר הביאו זאת הברייתא בבבא מציעא [עא.] והעמידו אותה כשיקבל עליו לדון בדיני ישראל כלומר שלא יתבע הערב תחלה עד שיתבע הלוה ויגבה ממנו אם יש בידו לפורעו: ובשעת פרעון בא הגוי אצל הלוה ותבעו בדין ולא מצא מה לגבות ממנו והלך אצל הערב והוציא ממנו הקרן והרבית מותר הערב היה לגבות מן הלוה כל מה שפרע בשבילו בכל עת שימצא לו נכסים. אבל אם לא קבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל כיון דגוי דיני' בתר ערבא אזיל אשתכח דגוי קא מוזיף לערב והערב מוזיף ללוה ברבית. הנה זה הענין יוצא לנו מפשטו של דבר. ויש עוד ענין אחר בערבות של גוי כגון שהלוה ישראל לגוי ברבית וישראל חברו נעשה לו ערב מן הכל יש דנין הענין לאיסור חמור יותר מן הראשון שאפי' קבל הגוי שהלוה לדון בדיני ישראל שלא ידחה המלוה אצל הערב אפי' הכי אסור שאם אין ביד הגוי מה יפרע לא יפרע מן הערב ישראל כי אם הקרן בלבד וגם אסור להעשות לו ערב מן הרבית כלל כי הערב גם הוא לוה שאם אין ביד הגוי לפרוע ילך אצל הערב והערב לא יצא מידי תורת לוה ומשועבד למלוה. ונמצא כי הוא משועבד לו עצמו לקרן ורבית. ויש דנין אותו להתר. יותר מן הראשון שאעפ"י שלא קבל הגוי הלוה לדון בדיני ישראל מותר לישראל ליעשות ערב בשבילו לישראל מה טעם כי הלוה הוא העיקר לשעבוד החוב ואם זה הערב התנה לו רבית בשבילו מה בכך אפילו משלו יתן לו הרבית מותר והרי זה כמי שאמר לחבירו הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא וכל שכן שכל מה שיתן לו יוציא מן הגוי. וא"ת למה לא יהא הענין קל מן הראשון ויהא צריך שיקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא ידחה את המלוה אצל הערב בשעת הפרעון אינו צריך מה טעם שלא אמרו יהי צריך לכך אלא בזמן שהגוי הוא המלוה וישראל לוה לערב שכל זמן שלא קבל הגוי המלוה לדון בדיני ישראל ילך לו תחלה אצל ישראל הערב להשמט ממנו ולדחותו אצל הלוה תחלה שכך דיניהם הילכך אף הערב נעשה לוה מן הגוי ונעשה מלוה לישראל אבל בזמן שהמלוה ישראל הוא שהלוה לגוי וישראל אחר נעשה לו ערב אין כח ביד ישראל המלוה לבא אצל ישראל הערב תחלה שהוא דוחה אותו אצל הלוה גוי ויאמר לו אין כחך יפה בזה הערבות יותר מערבות ישראל וילך אצל הלוה תחלה. וא"ת כשיבא אצל הגוי הלוה תחלה גם הוא ידחה אותו אצל הערב ישראל בדיניהם. אין כח ביד הלוה לדחות את המלוה מעליו בשביל הערב שאם הכניס עצמו בערבותיה מפני מה נפטר בחובו דיו לערב שיהיה כלוה ולא יותר ממנו. וכך דנין בכל יום כענין הזה הילכך מסתמא הרי הוא כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל. הרי לך שני עניינים הללו זה כנגד זה ואין בידי להכריע:

פסקה ג

כספך ולא כסף אחרים פי' לא כסף גוים כדתנן מלוה אדם מעותיו של גוים מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל. ומפרש לה בבבא מציעא [עא:] שפיר:

פרק ז

פסקה א

ת"ל עבד כלומר במקומות הרבה קורא אותו הכתוב עבד כי תקנה עבד עברי. ואם אמור יאמר העבד הילכך יש עליו לנהוג את עצמו כעבד לקרותך אדוני ולישב כנגדך אבל אתה לא תקרא לו עבדי אלא אחי בא ועשה לי כך וכך:

פסקה ג

מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה כן נראה לי דלענין הענקה קאמר. כי יצא מעמך ביום שישלים עבודתו אתה צריך ליתן לו הענקתו. ויש מפרשים על דמי ממכרו שאם לא נתן לו דמי ממכרו תחלה ושיהה אותו עד לאחר שהתחיל לעבדו בכל יום ויום עובר עליו בשכיר יום. ויש אומרים שאינו עובר עליו בשכיר יום. ויש אומרים שאינו עובר עד לאחר שש מפני שהוא אצלו בשכיר שש שנים. ותנן [ב"מ פ"ט מ"א] היה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל (הלילה)[היום]: ת"ל הוא ואשתו ובניו פי' הוקשו אשתו ובניו לו דכתיב הכא הוא ובניו עמו. ובסדר משפטים כתיב ויצאה אשתו עמו מה הוא לא נכנס לרשות רבו אלא מדעת רבו אף אשתו ובניו לא באו לרשותו אלא מדעת רבו שלא יתבייש:

פרשה ו

פסקה ג

מה אמה אין בה קידושין דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

פסקה ד

וגם מבני התושבים הגרים וכו' זהו אחד משאר אומות שבא להתגורר בארץ אין בו משום לא תחיה כל נשמה. ת"ל אשר הולידו בארצכם מפרש בקידושין [סז:] מן הנולדים בארצכם ולא מן הדרים בארצכם לאפוקי אחד מן הכנענים שבא על אחת מן האומות שהבן בכלל לא תחיה כל נשמה הוא מפני שאביו הוא בארץ ובנו הוא נדון אחריו:

פסקה ו

אין לך בהם אלא עבודה בלבד פי' שאינו רשאי להכותו ולצערו ולביישו כדאיתא במס' נדה [מז.] לעבודה נתתיו ולא לבושה. והרי אם הרגו נהרג עליו חוץ מיום או יומים ואילך. מיהו אם הכהו וחבל בו וביישו פטור מן התשלומין דתנן [ב"ק פ"ח מ"ה] החובל בעבד כנעני שלו פטור מכלום: רודה אתה בבן חורין בפרך פי' אם הוא שכירך:

פרק ח

פסקה א

או לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה פי' מפני שהוא צריך לעקרה ולשרש אחריה נקראת עקר. בא ואמר לך הריני נמכר יכול יזקק לו ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו: נראה לי כי זה המדרש לדעת מי שאומר גאולת קרובים לשחרור ואם בא ואמר הריני רוצה למכור את עצמי לגוי אם לא תתנו לי כדי דמי והרי כשאמכר תפדוני על כרחכם ואהיה כבן חורין מכם ומה שתעשו לאחר מכירה עשו לי עכשיו ותנו לי כדי דמי יכול יהיו נזקקין לו קרובים ליתן לו כלום ת"ל אחרי נמכר וכו':

פסקה ג

לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה לקרוב קרוב קודם ואינו מחשב עם היורשים פי' שהנמכר לנוי אינו עובד לא את הבן ולא את האח:

פסקה ד

בכסף הוא נגאל ואינו נגאל בתבואה וכלים. מוקים לה בקידושין [ח.] בפחות משוה פרוטה והכי קאמר בכסף הוא נגאל דהיינו שוה פרוטה [אבל פחות משו"פ] אפי' הנך דמקרבא אהניתיהו לא: והא דאמרי' דאינו נגאל בפחות משוה פרוטה משום דעבד עברי קנוי לגוי למעשה ידיו הילכך אינו קונה עצמו מידו אלא בדמים דכיון דגוי לא קני לא מקנה אלא חוב על עצמו כדי לצאת מתחת ידו אינו יוצא אלא א"כ קונה את עצמו בפרוטה או בשוה פרוטה ואילו היה גבי ישראל כי האי גוונא הוה אמר ליה באנפי תרי זיל דבני ישראל בני מחילה נינהו אבל הגוי דאינו בר מחילה אין שום דבר נקנה מידו אלא בכסף: ובמס' קידושין [ח.] איתא להא מילתא בלישנא אחרינא. בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים וכו' כדפרי' לעיל. והא לישנא ניחא טפי מההוא לישנא דהכא:

פסקה ה

נמכר לו במנה והשביח וכו' מפרש' בערכין [ל.] ובקידושין [כ.] שפיר:

פרק ט

פסקה א

ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל ר' יוסי הגלילי אומר באלה לשחרור ובכל אדם לשעבוד ר' עקיבא אומר וכו' פי' באלה הם קרובים וקאמר רחמנא אם אינו נגאל בקרובים אלא בשאר כל אדם כדכתיב לעיל ונגאל ביד כל אדם ויצא ביובל כלומר יהא משועבד לגואל עד היובל אלמא גאולת כל אדם לשעבוד הוא לו. ור' עקיבא דאמר גאולת קרובים לשעבוד ושל כל אדם לשיחרור לאו מהכא נפיק ליה אלא מההוא דכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל הרי כאן שתי גאולות גאולת קרובים וגאולת כל אדם וכיון דמיעט רחמנא באלה מסתברא שדינן מיעוטא אשאר כל אדם דגאולתן לשחרור דאי אמרת גאולת קרובים לשיחרור הדר אזיל ומזבן נפשיה אבל בשאר כל אדם מימר אמר אי מזביננא נפשאי תו לא פרקי לי. ואי לאו באלה הוה אמינא כולהו לשיחרור דומיא דגאולת עצמו. והא דקאמר ר' עקיבא באלה לשעבוד לאו פשטיה דקרא קא מתרץ דבהכי לא מתרץ קרא אלא לישנא דר' יוסי הגלילי נקט איידי דקאמר איהו באלה לשיחרור אמר איהו נמי באלה לשעבוד. מיהו לאו על אלה דקרא קאמר דהא באלה דקרא שיחרור הוא מר מוקים ליה בקרובים ומר מוקים ליה בכל אדם:

פסקה ב

יכול יגלום עליו פי' יטעה אותו:

פסקה ג

או אינו אומר אלא בגוי שאינו תחת ידך שאינו יכול לאנסו ממנו אבל בגוי שהוא תחת יד ישראל ימשכנו ויצא בלא שום השבון שגזל הגוי אינו גזל. כשהוא אומר ויצא בשנת היובל וכו' הרי לדעת ר' שמעון כיון דהאי ויצא בשנת היובל מתחת יד גוי קאמר ולא מתחת יד הגואל מצי למימר דכולן לשחרור. ובאלה למעוטי שאינו יוצא בשש והכי איתא בקידושין [טז.]:

פסקה ה

מה פסל אם עשיתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלה: נראה לי מכאן שנו חכמים אבן שעשאה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה. בימוס זהו מושב עבודה זרה וכן מצבה שמניחין עליה דורין לע"ז נקרא בימוס ובימוס אבן אחת היא ומזבח אבנים הרבה להקטיר עליו ואעפ"י שהבימוס אינו אלא מושב ע"ז דינו כדין ע"ז עצמה מה ע"ז עצמה נאסרת בעשייתה מיד כדתני [ע"א נא:] ע"ז של נכרי אסורה מיד אף הבימוס נאסר מיד שאין דינו כדין משמשין אלא כע"ז ובימוס היינו מצבה וקא דריש ליה מקרא במס' ע"ז דכתי' פסילי אלהיהם כיון שפסלו נעשה אלוה. והריני מקיש מצבה לפסל לענין לא תעשו. ופסל למצבה נמי לענין איסור בל תקימו דסמיך לא תקימו למצבה ולא תעשו לפסל: ולמ"ד ע"ז של ישראל אסורה מיד במס' ע"ז מארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' כיון שעשאו נעשה תועבה. לא תקימו זה המרקילוס אשר ע"ג הדרכים לכם קא דריש כלומר אפי' המרקוליס שאינו אלא מרגמת אבנים לא תקימו אותו משום דארחיה לשוי על פרשת דרכים משום הכי קאמר לא תקימו: רבן גמליאל אומר אלו החמנים שבראשי הגגות שהם עומדים שבמקום רואים ומשום הכי אמר קרא לכם: ע"כ פרשה

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה