ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
אמור
פרשה א
פסקה ה
אמור אל הכהנים: מה אביו שאינו מחולל אף אמו שאינה מחוללת. [אמו שנתחללה] מנין פי' שאחר שנולד ממנה מת אביו שהיה כהן ונשאת לכהן גדול ונתחללה אעפ"י כן יטמא לה.
פסקה יג
לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק פי' על קרוביו ודאי מטמא אבל לא על הספקות כגון ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון שאם היו הם כהנים והוא כהן הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאין לו כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה [ק:]: שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו פי' דכתיב בריש עניינא לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו משמע השתא לשארו גופיה לא יטמא אלא למת אבל לאבר מן החי לא: אבל מטמא הוא על עצם כשעורה מאביו מת לקברה. ר' יהודה אומר אינו מטמא לעצם כשעורה לכתחלה דנפש בעינן אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו דלא קפיד רחמנא על נפש אלא על הבא ליטמא לכתחלה אבל אם נטמא כבר ושכח ממנו עצם מותר לחזור עליו ולקברו. ואבר מן החי מן האדם מטמא באהל כאבר מן המת דנפקא לן בספרי או בעצם אדם זה אבר מן החי ואתקש בהאי קרא דחרב חרב למת לטומאת שבעה ולאהל:
פסקה טו
לא יטמא בעל בעמיו מה ת"ל כלומר והלא כבר אמר למעלה שהוא מטמא לאשתו דכתיב כי אם לשארו לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו הרי הוא מטמא להם בין כשרין בין פסולין כדאמרינן לעיל אמו מחוללת מנין ושער קרובים נמי לא אשכחן דפליג בהו רחמנא יכול אף לאשתו מטמא לה בין כשרה בין פסולה ת"ל לא יטמא בעל בעמיו כלומר לאשתו מחוללת:
פסקה טז
בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו קרא יתירא קא דריש כלומר דאף לשאר קרובים נמי בזמן שעושים מעשה עמם מטמא להם ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור פי' שנשתמדו אפילו לעבירה אחת כגון שהוא משומד לאכול חלב או דם והשתא קא סמיך להחלו לבעמיו להא מילתא דבזמן שהוא משומד לא יטמא לו אך אם חזר בו יטמא לו ולא מצי למימר דבשאר קרובים נמי אם פסולין הם לא יטמא להם שהרי ריבה הכתוב למעלה אפי' לאמו מחוללת: ועוד אם איתא דבכולהו פליג בהו רחמנא למה ליה למכתב לא יטמא בעל בעמיו להחלו אלא ש"מ בבעל הוא דקפיד רחמנא בין אשתו כשרה לאשתו פסולה אבל בשאר קרובים לא. והאי בעמיו לאתויי שאר קרובים בזמן שפירשו מדרכי צבור: בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין לאו ממשמעות בעליו קאמר אלא בעמיו להחלו כלומר קרוביו שהם מחללים אותו לא יטמא להם ואימתי הוא נפגם בזמן שפורשים מדרכי צבור אבל אם חזרו בהם אין פוגמין אותו ומטמא להם:
פרק א
פסקה ו
הם המקריבים לא הלוים פי' שאין הלוים מוזהרין על טומאת מת ולא על נשואי פסולות לפי שאינם מקריבין קרבן:
פסקה ז
זונה זו אילונית מפרש ביבמות [סא:] טעמא דר' יהודה דכתיב הזנו ולא יפרוצו כל ביאה שאין בה פרצה מלשון ויפרץ לרוב אינו אלא זנות:
פסקה ח
איזו היא חללה כל שנולדה מאחת מן הפסולות מפרש בקידושין [עז:] איזו היא חללה מפורשת בתורה שאינה צריכה פי' מדברי סופרים זו שנולדה מן הפסולות דכתיב ולא יחלל זרעו בעמה ויש חללה אחרת שאינה מפורשת כל כך וזו היא הנבעלת לפסול לה ונפקא לן מלא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל כגון זו:
פסקה י
ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה שהרי החולצת שליחותה דידה עבדא דאי לא תימא הכי צרה אמאי מתסרא על החולץ והא לא עבד בה מידי אלא ש"מ הך חולצת שליחות' דצרה עבדא וכיון שלא בנה שוב לא יבנה אשתכח השתא דצרה נמי הרי נעשה בה מעשה:
פסקה יד
ובת איש כהן כי תחל כוליה קרא לדרשא דיליה מייתי ליה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין:
פסקה יח
את אביה היא מחללת באש תשרף ר' אליעזר אומר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה בסנהדרין מפיק לה את אביה בסקילה ואת חמיה בשריפה ומאי את אביה ואת חמיה ברשות אביה וברשות חמיה וסבר לה כרבנן דאמרי נשואה יוצאת לשריפה ולא ארוסה דארוסה בת כהן בסקילה היא כישראלית מפני שהסקילה חמורה והיינו ברשות אביה דארוסה היא בסקילה:
פרשה ב
פסקה א
ומצאוהו חוצב פי' חוצב בהר את המחצב פי' מקום שהסיעו ממנו האבן דנשארה גומה ומלאוה דינרי זהב. והלא חתננו היו כלומר ואנו בקיאין בו יותר מכם:
פסקה ב
אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפי' שעה אחת לקמן מרבה דאפילו מרובה בגדים בלא משיחה הרי הוא ככהן גדול לכל דבריו. הילכך האי קרא דהכא או האי קאמר:
פסקה ד
לא יבא ולא יטמא פי' אהל ונגיעה ואע"ג דהכל בכלל טומאה הוא כיון דכתיב גבי כהן גדול לא יבא ולא יטמא מכלל דכהן הדיוט דלא כתיב ביה לא יבא לא מחייב אלא על נגיעה בלבד ומשום הכי אצטריך גזרה שוה. ויש מפרשים חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא שלוקה עליו משום שני לאוין בשני שמות:
פסקה ה
הם נכסים והוא נגלה פי' אם עוברים הם במקום שהוא מכוסה עליהם הוא הולך במקום המגולה ולא מפני טומאה אלא מפני שינוי שלא יראה כאבל:
פסקה ז
הוא ולא המלך הוא ולא הנזיר פי' אעפ"י שיש נזר על ראש המלך וכן בנזיר כתיב בו כי נזר אלהיו על ראשו ואע"פי כן מותרין בפסולות הללו: אשה בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה ר' אלעזר ורבי שמעון מכשירין בבוגרת ומפרש טעמייהו בכתובות פרק אלמנה נזונת [צז:]:
פרק ב
פסקה א
אמר אלמנה מה ת"ל גרושה. ובפרק עשרה יוחסין מפרש להנך קראי בתירוצא אחרינא ומפרש התם על חללה למה נשנית בכהן גדול לומר לך אין חללה אלא מאיסורי כהונה והכא איכא נסחא אחרינא וחלל האי זו היא חללה זו שנולדה מן הפסולות. ונראה לי כי נכתבה נסחא זו בכאן בשיבוש וטעה הכותב מפני שראה אותה למעלה בכהן הדיוט והעתיקה בכאן בכהן גדול: אלא לא יקח ולא יחלל ואין זרעו מן הנדה חולין פי' כהן שבא על הנדה אעפ"י שהוא בכרת לא נעשית זונה באותה ביאה. ואם חזר ובא עליה והוליד ממנה בן אין זה חלל כמו שנולד מן הזונה: אבל אם בא על אחותו או על שאר חייבי כריתות עשאה זונה ואם יבא עליה כהן אחר או שישאנה בנישואין כל זרעו ממנה חללים מפני שנולד מאיסורי כהונה מה שאין כן בנדה דאינה נעשית זונה בביאתה מאי טעמא דהא תפשי בה קדושין דכתיב ותהא נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה. והכי איתא בתמורה בפ' כל האסורין: אמר רב אחד אתנן זכור ואחד אתנן כל העריות אסור חוץ מאתנן אשתו נדה מאי טעמא זונה כתיב ואשתו נדה לאו זונה היא. ויש מפרשי' ואין זרעו מן הנדה חולין דלא מבעיא ממזר דלא הוי אלא חולין [נמי] לא הוי לכהונ' ולא דמי לשאר חייבי כריתות לר' יהושע דאמר אין הולד מהן ממזר אלא פגום הוא לכהונה וכן בגוי ועבד הבא על בת ישראל שאעפ"י שהולד כשר פגום הוא לכהונה דאתי לה בק"ו מאלמנה לכהן גדול וכו' כדאיתא ביבמות פרק החולץ. והיאך נדה נמי אעפ"י שאין הולד ממנה ממזר סד"א נהוי פגום לכהונה קמ"ל שאין זרעו מן הנדה חולין דאפי' פגום לכהונה נמי לא הוי:
פסקה ח
תאמר באשה שמתחללת בכל מקום פירש שאם באו עליה אחד מן הפסולין פסלוה כגון ממזר ועמוני ומואבי מצרי ואדומי דכתיב בה כי תהיה לאיש זר מי שזר אצלה. אי נמי אפילו בנישואי היתר היא מתחללת מן התרומה כגון בת כהן שנשאת לישראל והואיל ומתחללת בכל מקום דין הוא שתחלל פי' מכהן האסור בה: ואם נפשך לומר לא יחל ולא יחלל אף מי שהיה כשר ונתחלל פי' ואי אמרת מעיקרא מהיכא מייתת לה לא בק"ו מזרעה איכא למפרך מה לזרעה שכן יצירתו בעבירה תאמר בהא שאין יצירתה בעבירה הרי הוא אומר לא יחל ולא יחלל וכו':
פסקה ט
בעמיו להביא בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה. נראה לי דהכי קאמר להביא בת ישראל זכר שתהא פסולה ולמעט בת חללה מישראל שהיא כשרה לכהונה וקא דריש לה מדכתיב בעמיו דהיינו בת חלל שהיא מתייחסת אחרי שבט אביה אבל בת חללה מישראל אינה בעמיו של כהן גדול שהרי אחר אביה ישראל היא מתייחסת. ובמסכת קדושין פ' עשרה יוחסין [עז.] מייתי להא מלתא בגזרה שוה בעמיו בעמיו מלא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות וכו' ובת חלל זכר שהיא פסולה נפקא לן מלא יחלל זרעו מה הוא מחלל זרעו אף בנו החלל מחלל זרעו. אי נמי מפשטי' דקרא דלא יחלל זרעו קאי נמי אזרעו שלא יחלל הזרע שיהיה לו ועלה קאמר רחמנא כשהזרע שלו מחלל הני מילי בעמיו דהיינו החלל זכר שהוא מחלל זרעו מבת ישראל מפני שהיא מתייחסת אחריו כדאמרן אבל חללה שנשאת לישראל אינה מחללת זרעו ממנו מפני שאין זרעה מתייחסת אחריה ואיכא למימר תנאי נינהו מר מייתי לה מהכא ומר מייתי לה מהכא:
פרשה ג
פסקה ב
נולד בעל מום ממעי אמו מנין פי' כיון דכתיב אשר יהיה בו מום וזה כבר היה בו מעולם. ושמא כיון דתחלת ברייתו הוא כך אין זה מום ת"ל אשר יהיה וכו':
פסקה ד
ומנין אימורי חטאת ואשם וכו' דאי מלחם אימא עולה דכולה כליל דומיא דתמיד אבל אימורין אימא נשתרו בבעל מום ת"ל לא יגש להקריב: קשיא לי הני נמי תיפוק ליה מלחם שהרי אימורין קרויין לחם כדכתי' בספר ויקרא גבי אימורי שלמים לחם אשה ריח ניחוח לה': ודרשי' התם לימד על החלבים שקרויין לחם. מנין ליציקות והבלילות התנופות וההגשו' הקמיצות וההקטרות המליקות והקבלות וההזאות ת"ל לא יגש: נראה לי דקמיצות וההקטרות דקא חשיב בהדייהו שטפא דגמרא הוא דקא קתני להו לעיל מנין הקומץ והלבונה וכו' והקטרה וכו' הרי קמיצות והקטרות. והזאות בהזאה דבן עוף. אי נמי בהזאות דלוג שמן של מצורע: מה לחם מיוחד שהוא עבודה דהיינו הקטרת אימורין כדכתיב לחמי לאשי. אי נמי לחם אשה אף כל שהוא עבודה יצאו היציקות והבלילות והתנופות וההגשות שאינן עבודה שהרי אם לא יצק ולא בלל ולא הניף ולא הגיש כשרה כדאיתא במנחות בפרק הקומץ רבה:
פסקה ו
אין לו אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין וכו' חוורור והמים הקבועין וכו' פי' חוורור כמין חברבורות לבנות בשחור שלו שאינן יוצאות ואין הלבן שלו חלק כשאר בני אדם אלא שיש בתוך השחור שלו טיפין טיפין לבנות. ואין זה תבלול האמור במקרא כי תבלול הוא לשון בלבול והוא לבן הפוסק ונכנס בשחור כמו שמפרש במשנת בכורות פ' על אלו מומין [לח.] והתם מפרש בכמה שהם קבועים: פ"א חוורור שנתלבנו עיניו וכהה מאורו לגמרי. וזה עיקר דהכי קא מפרש לה בפרק אלו מומין. אמר רבא הילכך כל מחמת כיהותא מאיש עור: מחסרותא מאיש דק מבלבלותא מתבלול. משניות' מבעיניו. ואמרינן התם דאי כתב רחמנא איש עור משום דלא חזי בהו כלל אבל מחסרותא לא. כתב רחמנא דק:
פסקה ז
חרום שחוטמו שקוע פי' מלשון מצודים וחרמים לבה. והן החפירות שעושים לדגים על חוף הים או על הנהר להפיל בהן את הדגים וכן עושין בעיירות להפיל בהן החיות ומכסין בקשין או בסבכי האילנות כדי שלא יזהרו בהם וכיוצא בו במסכת עירובין חרם שבין שני תחומי שבת פי' חפירה גדולה שנתקבצו המים בתוכ': בלום נפוח והוא לשון לעז שקורין לאדם שהוא נפוח אנבולומונט. ולכך נקראת הריאה בולמון על שם שהיא נפוחה לעולם. ודומה לו בנדרים שמא רגליה נאות מבולמות פי' נפוחות: סולד פי' דומה כמי שהרתיחוהו ברותחין שהוא אדום ונקלף וכיוצא בו במסכת שבת יד סולדת בו:
פסקה ט
שרוע שנשתרבבה יריכו פי' שרוע כמו סרוח והוא משורש וסרח העודף לשון יתר ר"ל שיריכו אחת ארוכה מחבירתה:
פסקה י
שבר רגל פי' כל השוק נקרא רגל אבל פסח אינו אלא עד הרגל לבדו. הקשן והעקלן והקולבן. הקשן הוא מלשון וארכובתיה דא לדא נקשן. והעקלן כמשמעו מעוקל ושניהם שוקיהן עקומות אלא שהקשן שוקיו עקומות כלפי חוץ והכי איתא במשנת מומין אלו: והקולבן כמו כן. או שבר או עקמימות בקלבוסת שלו והוא עצם לקולית הירך ודומה לאילן שקד וחלב שבו הוא נקרא כף הירך והסימן הכדור שבו הוא בראש הכרכשא עומד בין שתי העצמות אחד שבירך זו ואחד שבירך זו. והחלב שתחת זאת הכרכשא קראוהו בספרא חלב שבין הפקוקלות. ובלשון הגמרא תרבא דאקליבוסתא. ובאגדה אמרו וינאץ השקד זו הקלבוסת מפני שהוא עשוי כאילן השקד רחב מלמטה ומלמעלה ודק באמצע וראש הקולית נכנס בו באמצעו. וקלבוסת לשון מפתח ועל זה נקראו פקוקלות מלשון פקק:
פסקה יב
חלזון נחש ענב מפרש בבכורות [לח.] חלזון זהו נחש והוא בדקה שבעין ויש לה צורת חלזון. ולפעמים שהוא עגול כענבה של אשכול וקא מרבה ליה מאו דק: ואני תמה על המתרגם תבלול חלוז שאינו שוה למדרש חכמים:
פסקה יג
אי זהו תבלול לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור פי' אין זו מחמת מכה ואינו חסר ממאור עיניו שום דבר אלא כך נברא שהלובן שלו נמשך ונכנס לפנים מן הסירה ומגיעה עד תוך השחור הראשון החיצון והשחור הוא בת עין שהוא שחור שבשחור:
פסקה יד
בעיניו להביא את שבעיניו: שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה פי' להביא כל שינוי שבעיניו כגון שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי או למטה מן הראוי להם עינו אחת למטה ועינו אחת למעלה עד שהוא רואה את החדר ואת העליה כאחד: שני שמש שישנא להביט בשמש. והזגדוס שאין הזוגות שלו שוין עינו אחת משונה ועינו אחת שוה לשאר בני אדם:
פסקה טו
גרב זה החרס. ילפת זו חזזית מצרית מפרש בבכורות גרב זה שחין יבש בין מבפנים בין מחוץ והוא כחרס האמור בקללות. וגרב האמור בקללות הוא לח מבחוץ ויבש מבפנים והוא ילפת האמור כאן ושניהם מומין אבל גרב שהוא לח מבחוץ ומבפנים אינו מום קבוע לשחוט עליו את הבכור במדינה. ולא לפדות בו את המוקדשין אלא מום עובר הוא: נמרחו אשכיו פי' נמעכו אשכיו: שהרוח בתוכם והם נפוחין:
פרק ג
פסקה ב
כושי שחור. גיחור הוא האדום ביותר לווקן לבן ביותר שדומה לבהק: כפח כמו גבח והוא ארוך ביותר ואיבריו נשמטין עליו:
פסקה ד
אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו פי' אהרן ובניו הותרו לעבוד עבודה בבת אחת אבל בהמה אסור לשחוט הזכר ובניו. ומני חנניה היא והכי איתא בבכורות אדם טריפה מותר לעבוד עבודה כגון שנקבו הדקין שלו בתוך בטנו שאינם בגלוי:
פסקה ח
שאילו לא נאמר מן הקדשים יאכל הייתי אומר קדשים שהותרו בזר ולהן פירוש כיון שמצינו שהותרו לזר בקדש במה דקסבר יש מנחה בבמה הואיל והיא באה בזרות וכיון שמצינו היתר לענין זרות גם להם שהן בעלי מומין הותרו. אבל קדשים קלים שלא מצינו היתר לאיסורן הייתי אומר שיאסרו לבעלי מומין:
פסקה יא
יכול לא יכנס לבין האולם ולמזבח לעשות ריקועין ת"ל אך נראה לי מפני שהיתה גפן של זהב עומדת על פתחו של היכל מודלה על גבי כלונסאות. וכל מי שמתנדב עלה של זהב לבדק הבית או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה וכשהם מפנין אותה ועושין מן הזהב ריקועי פחים צפוי למזבח הזהב או לבית קדש הקדשים אינם רוצים להוציאם ממקומם כדי שלא להקל בקדושתן ולמזבח. וכך היא מצותן הכהנים נכנסים אם אין שם כהנים לוים נכנסים אם אין שם טהורים נכנסין טמאים אם אין שם תמימים יכנסו בעלי מומין: ברייתא זו חולקת על שתי הברייתות השנויות בעירובין בסופו האחת מכשרת בכהנים ולוים וישראל ובלבד טהורים אבל טמאים כלל כלל [לא]: וזו מכשרת כהנים ולוים אבל לא ישראל ומכשרת בפניהם טמאים וטהורים ובעלי מומין: ודומה לדעת זאת הברייתא כי הלוים טהורים ותמימים קודמין לכהנים טמאים ובעלי מומין כשם שהקדימן למשנה כך הם קודמין למעשה: ונאמר להלן חלול בתרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו: וחכמים אומרי' אין בעל מום במיתה אלא באזהרה דכתיב ומתו בו ולא בבעל מום:
פסקה יב
והכהנים על ישראל (וישראל) [והבנים] זה על זה שיזהירו זה את זה מלהכנס לשם בעלי מומין לפנים ממחיצתן וישראל לפנים ממחיצתן:
פרשה ד
פסקה א
על קדשי ישראל חייבין משום פגול ונותר וטמא בהדיא כתיב בהאי פרשתא פגול ונותר נמי כדאיתא לקמן דילפינן נותר חלול [חלול] מטומאה והדר אתי פיגול עון עון מנותר:
פסקה ב
מנין שהיא מדבר אף בפסול זמן פי' בפסול נותר נאמר כאן חלול ונאמר להלן חלול פי' בנותר כתיב כי את קדש ה' חלל. ומנא לן דבנותר קא משתעי דילפינן קדש קדש מנותר מה להלן פסול זמן אף כאן נמי פסול זמן לומר שנותר נוהג בכל הקדשים בין בדבר שיש לו מתירין בין בדבר שאין לו מתירין מה שאין כן בפגול ואע"ג דילפינן להו מהדדי מעון עון הכא לא ילפינן להו מהדדי אלא מנותר טומאה גמרינן ליה חלול חלול: ובזבחים פרק בית שמאי מפיק לישנא הכי ולא יחללו בשני חלולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה. ותרויהו חדא טכסיסה אינון: ומה כאן הרציה אף להלן הרציה. ויש ספרים שכתוב בהן ומה להלן הרציה אף כאן הרציה ותרויהו חד אורחא אית להו אלא שהראשון הוא יותר מכוון מ"מ פסול נותר למד מפסול טומאה: והנסחא הכתוב' בה ומה להלן הרציה וכו' כך פירושה אחר שלמדנו בחלול זה כאמור כאן בתחלת הפרשה פסול נותר יש בכלל מעתה נלמד הענין הזה מן הענין שלמטה המפורש בטומאה. מה להלן הרציה פי' מה ענין טומאה בענין הרציה שאין חייב עד שיקרבו כל מתיריו בדבר שיש לו מתירין ודבר שאין לו מתירין עד שיוכשר ליקרב דהיינו משקדש בכלי אף לענין נותר כן. ודבר שיש לו מתירין לענין טומאה דבעינן שיקרבו מתיריו נפק' לן בסדר צו את אהרן מוהבשר כל טהור יאכל בשר. בשר הנאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאינו נאכל לטהורים דהיינו קודם זריקת דמים אין חייבין עליו משום טומאה ושאין לו מתירין עד שיקדשו בכלי נפק' לן מאשר יקרב עד שיוכשר ליקרב. וזה הענין אינו אלא בפסולי נותר ופסול טומאה אבל בפיגול אינו כן שאינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין כגון שלמים שהן מפורשים בו. ואעפ"י שהפיגול למד עון עון מנותר והנותר חלול חלול מטומאה. ובגזרה שוה זו אנו מרבים בו לכל הקדשים אעפ"י כן כיון שאין מפרש בו אלא שלמים בלבד אהני ביה פרטא דשלמים לומר שאין חייבין עליו אלא בדבר שיש לו מתירין כעין שלמים. אבל בנותר וטומאה כיון דשאר קדשים בגופייהו כתיבי. טומאה בהדיא כתיבא בהאי פרשתא. נותר נמי כתיב ביה כי את קדש ה' חלל ונכרתה ואמרינן בסדר צו את אהרן בנין אב לכל שהוא קדש יהו חייבין עליו כרת פי' משום נותר וכיון דבגופייהו כתיבי שאר קדשים אהני גזרה שוה דחלול חלול וכולהו אתו בכללא ואהני פרטא דשלמים בתרויהו למעוטי דם בלחוד לרבנן ולר' שמעון למעוטי נמי דברים שאינם נאכלין כגון הלבונה והעצים והקטרת כדאיתא בצו את אהרן. ומה להלן כרת אף כאן כרת פי' כיון דילפינן נותר מטומאה שהואי נוהג בכל הקדשים אצטריכינן למימר דכי היכי דאיכא כרת בשלמים המפורשים כך יש עליו כרת על שאר הקדשים הלמדין בגזרה שוה. דלא תימא לילף חלול דהכא מחילול דתרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ומה להלן מיתה אף כאן מיתה אלא מגופיה דנותר ילפי' ליה מה נותר האמור בשלמים כרת אף נותר של כל הקדשים כרת. רבי יהודה אומר נאמר כאן אני ה' ונאמר למטה אני ה' מה למטה אני ה' מכרת פי' ר' יהודה אתא למימר דהא מילתא לא צריכה למילף בגזרה שוה דחלול חלול אלא מהאי עניינא גופיה גמרינן להו מה למטה לענין טומאה כרת אף למעלה לענין נותר של שאר כל הקדשים כרת:
פסקה ג
והרבה מצות בבנים שאין באבות פירוש מצות הנוהגות בארץ:
פסקה ח
וטומאתו עליו טומאת הגוף יכול אף טומאת בשר יהא חייב נאמר כאן וטומאתו עליו וכו' מה להלן בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף: נראה לי שנכתב כאן הלשון כמו שהוא כתוב בסדר צו את אהרן. ואותו הענין למד מזה כי בכאן מפרש יותר שהוא בטומאת הגוף כדמפרש ר' חייא בסמוך כי להלן הזכיר בשר והזכיר נפש וטומאתו עליו מסופק או על הנפש או על הבשר אבל כאן הזכיר איש והזכיר קדשים וטומאתו עליו בידוע כי הוא חוזר על איש ולא על הקדשים שהם לשון רבים ולפיכך אני אומ' כי זאת הגירסת כולה אין עיקרה כאן אלא שנכתבה כאן כדרך שנכתבה שם. שלא לצורך:
פסקה ט
ר' אומר ואכל וטומאתו עליו וכו' בטומאת הגוף וכו' מפרש לה בזבחים פרק בית שמאי [מג:] הואיל ופתח בו הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר בא באמצע בטומאת הגוף דבר הכתו' והכי פירוש' כי יאכל וטומאתו עליו שני מקראות הם זה בצד זה בסדר צו את אהרן. הראשון כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ולמד העליון מן התחתון שהרי כמו שהתחתון פתח בלשון נקבה דכתיב נפש כי תגע וסיים בלשון נקבה דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ולשון זכר באמצע ואכל מבשר זבח השלמים כך העליון פתח בו בלשון נקבה והנפש אשר תאכל בשר וסיים בלשון נקבה ונכרתה הנפש ולשון זכר באמצע וטומאתו עליו וכיון ששניהם סדורים על דרך אחד נלמוד אותם זה מזה מה ואכל שהוא לשון זכר שבאמצע מדבר על גוף האוכל ולא דבר על בשר הנאכל: ר' חייא אומר נאמרו קדשים בלשון רבים נראה לי כי הוא מפרש דברי ת"ק דסביר' ליה דהאי וטומאתו עליו דהכא מדבר בטומאת הגוף מה טעם מפני שנאמרו כאן שהן לשון רבים כו' כדפרישי' לעיל: אחרים אומרים וטומאתו עליו במי שטומאה פורחת ממנו. פירוש אחרים אומרים טעמא מההוא קרא גופיה ולא צריכי למגמר מהכא דאמר קרא וטומאתו עליו כלומר בעוד שטומאתו עליו. משמע שאיפש' לטומאה להיות פורחת ממנו על ידי מקוה וזהו טומאת הגוף אבל טומאת בשר אי איפשר לפרוש ממנה הטומאה משנטמאת בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר:
פרק ד
פסקה א
אוכלין הם ישראל במעשר טבול יום פי' האי אשר יטהר בהערב השמש קאמר כדיליף להו לקמן וקאמר זרע אהרן הוא דלא יאכלו בקדשים הראויין להם עד אשר יערב השמש עליהם אבל ישראל אוכלין במעשר שני הראוי להם אפי' טבולי יום אבל טמאים ממש לא דהא כתיב לא בערתי ממנו בטמא וכתיב בהאי פרשתא ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ במים הא רחץ טהור ומוקמינן לה במעשר שני ביבמות [עד.]: מיהו האי תנא לא משמע ליה האי קרא להאי דרשא ומפיק לה מרישא דעניינא. והאי קרא דכי אם רחץ בשרו במים מוקים לכולה כפשטיה בתרומה וה"ק לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל וכו' אי נמי השתא דנפק' ליה מרישא דעניינא שיש הפרש בין תרומה למעשר האי קרא דכי אם רחץ בשרו נמי מוקמי' ליה במעשר וקרא דבתריה בתרומה וחד בטמאים מחוסרי כפרה. וחד בטמאים שאינן מחוסרי כפרה ובתרויהו ביאת השמש מעכבן אבל כפרה לא מעכבן להו:
פסקה ד
אשר יטמא לו לרבות השעורים פי' שלא תאמר בכל השרץ כתיב עד שיגע בשרץ כולו להכי אמר אשר יטמא לו לרבות אפילו כעדשה ממנו כך היא הנסחא: באדם זה המת טומאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא חומרי פי' ימי זיבתן ימי קולן מנין פי' ימי ספירתן ת"ל לכל טומאתו אשר יטמא לרבות בועל נדה: לו לרבות בולע נבלת עוף טהור. ואעפ"י שאינו נדרש בסדר המקרא נדרש הוא בסדר הטמאות ואין כאן בטומאת אדם זה טמא מת שאינו במקרא אלא במטמא מקדש וקדשיו הוא בסדר ויקרא. ועוד כי טמא מת כבר נאמר למעלה והנוגע בכל טמא נפש:
פסקה ה
נפש אשר תגע בו לרבות המסיטה פי' המגע שוה בכל אלו אבל ההיסט אינו שוה בכולן ובשביל כך תפש הכתוב אשר תגע בו: ולא יאכל מן הקדשים יש לך קדשים שהוא אוכל בהם והנסחה הישנה שבספרים והשנויה בספרים בגמרא דמסכת' ערלה כך היא יש לך קדשים שהוא אוכל בהן פרט לעירוב ולפחות ממאה:
פסקה ו
אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה מנין אוכלי (חולין) [תרומה] באוכלי חולין וכו' ת"ל מן הקדשים ריבה זו היא הגי' הישנה. ואעפ"י שהיא רחוקה עלי בפירושה הריני מפרשה על פי דרכה. מקרא קמא קא דריש מדקאמר ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ חלק בקדשים שיש לך קדשים שהוא אוכל אעפ"י שלא רחץ ועכשו לא פירש הקדשים שהוא אוכל אלא פירש שאסור עליו הכתוב לאכלם עד שיטהר ומה הן פרט לערובו ולפחות ממאה וממילא ידעינן את שהוא מותר בהם. פרט לעירובי' פי' פרט לעירוב מעשר שני בחולין אפילו ביתר ממאה חולין מאי טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לפדותו משוה פרוטה ולמעלה והכי איתא בבא מציעא פ' הזהב [נג.] הילכך אם חוץ לירושלם הוא בין טמא בין טהור יכול לפדותו. ואם בירושלם הוא טמא יכול לפדותו. ומ"ה אינו בטל כלל כדי לאכלו בטומאת הגוף. ולפחות ממאה. אתאן לתרומה דכיון דתרומה לא בטלה אלא במאה עדיין קדושת תרומה בעירובה ואסור לאכלה בטומאת הגוף: אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה פי' סאה תרומה טמאה שנתערבה בפחות ממאה תרומה טהורה בזו אמרה תורה שהאוכל ממנה בטומאת הגוף לוקה ואעפ"י שכבר נתחללה מקדושתה שאינה ראויה אלא לשריפה דגרסינן בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ואפילו הכי לוקה עליה מפני שהכל תרומה היא ואין תרומה מבטלה תרומה לפוטרה מאיסור תרומה: ומנין אוכלי תרומה באוכלי חולין פי' סאה תרומה בפחות ממאה חולין אינו אוכל עירובה בטומאת הגוף אעפ"י שרובה חולין וכל שכן סאה חולין בתשעים תרומה: עד כאן זו ואין צריך לומר זו כדפרישית והוא באוכלין: מעתה אתחיל לשאול בתערובת משקין מנין לנו על לוג תרומה שנפל לחולין שאינו שותה בעירובין בטומאת הגוף אעפ"י שרוב רובו חולין. ואין צריך לומר לוג של חולין בתשעים וכל שכן משקה קדש במשקה תרומה ומשקה תרומה במשקה קדש וכ"ש משקה קדש במשקה קדש ת"ל מן הקדשים ריבה פי' ריבה כל אלו לבל יאכל עד אשר יטהר מדלא אמר ולא יאכל מן הקדש הרי ריבה אוכלי תרומה באוכלי [תרומה] שאסור בהם בטומאת הגוף וכ"ש כל אלו שאמרנו:
פסקה ט
ואחר יאכל מן הקדשים יש לך קדשים שאינו אוכל בהם פרט לעירובין וביותר ממאה: גם זה על הדרך שפירשתי בראשון שלא פירש כאן את שאינו אוכל בהם אלא אותם שאוכל בהם שהכתוב מתירן ומה הם פרט לעירובין וליותר ממאה: האי דקאמר הכא פרט משום דנפקי מכלל האסורין והאסורין הן הן שכתבנו למעלה ונתרבו מריבוייא דקרא דלעיל דלא יאכל כי אם רחץ: ומי ניהו תרומה טמאה או קדש טמא שנתערבו בטהורין פחות ממאה שאסור לאכלן מפני טומאת עצמן וקאמר הכא כי אם אחר שרחץ והעריב שמשו מותר לאכול בכל עירובי מעשר: ודוקא שהוא טהור ובירושלים והכא ודאי לא הוה צריך למימר אלא איידי דתנא לעיל עירובין במעשר דאסורי תנא הכא נמי עירובין במעשר דשרי: ואית דמפרשי בתרויהו דחדא קתני פרט לעירובין ובאי זה עירוב בפחות ממאה וביתר ממאה ובעירוב דתרומה וקדש קא מיירי ולא בעירוב דמעשר: והאי פירושה מסתבר לי טפי מקמא. וביותר ממאה עירובי תרומה טמאה בטהורה ואפילו תרומה טמאה בקדש טהור או קדש בתרומה טהורה ואפילו משקין במשקין בין דתרומה בקדש בין דקדש בתרומה ובין דקדש בקדש. ואף באלו יש שלא היו צריכין לשאול מפני שהיו באים מכלל אותם האמורים לפניהם אלא שתפס בהם הדרך שלמעלה ולא שינה ממנה מ"מ הרי הן שנויין כאן על הסדר יותר מן העליונים ואותם שאינם צריכים כאן מעטים הם כי בתחלה שאל אין לי אלא אוכלי תרומה טמאה במאה דטהורה שמותר הכל לכהנים שהרי אין מבטל בה אלא איסור טומאה בלבד. ומנין אוכלי תרומה טמאה במאה חולין טהורין שיהא עליהן תורת חולין שהרי מבטלין בהן שני איסורין איסור זרות ואיסור טומאה הרי אלו שאלה צריכה: אוכלי חולין טמאים במאה תרומה טהורה זו אינה צריכה שאלה: אוכלי תרומה טמאה במאה אוכלי קדש טהור ואפילו אוכליקדש טמא במאה תרומה טהורה מנין שמותרות לכהנים הרי אלו צריכות מפני שחמורה טומאת קדש מטומאת תרומה. ומנין משקה תרומה טמאה במאה חולין טהורין שיהו מותרין לזרים אעפ"י שמבטלין בהם שני איסורין הרי זו צריכה. משקה חולין טמאין במאה תרומה טהורה זו אינה צריכה. משקה תרומה טמאה במשקה קדש טהור ומשקה קדש טמא במאה תרומה טהורה ומשקה קדש טמא במאה קדש טהור כולן צריכות מפני שחמורה טומאת משקין מטומאת אוכלין כי טומאת משקין בכל שהן ומטמאין זה לזה אפי' הן מאה ואעפ"י כן אם נתערבה במאה טהורין בטלה טומאתן. ומנין לכל אלו שהן מותרין ת"ל מן הקדשים ריבה וכי אמרינן דעירובי קדש מותרין לו לאחר שרחץ והעריב שמשו. ודוקא בטמא שאינו מחוסר כפרה [אבל מחוסר כפרה] לא:
פסקה יא
כי לחם כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה פי' מדקרי ליה לחמו ולא אמר לח' שמע מינה לחמו הראוי לו שאם מפונק הוא ואינו אוכל את חטיו אלא סלת גמור יכול הוא לעשות כן בחטי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה. אעפ"י כי המורסן והקמח יאכיל לבהמתו כמו הכרשינין:
פסקה יד
יכול בנבלה הכתוב מדבר פי' שהרי דבר בה הכתוב דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. ובנבלת עוף טהור קא מיירי כדאמרינן יכול על איסור אכילת נבלה ענש הכתוב מיתה ת"ל עליו ולא קאמר עליה ש"מ באכילת קדש קא מיירי:
פסקה טו
ומתו בו ולא במעשר שהרי גם במעשר דבר הכתוב למעלה כדאמרן:
פסקה טז
אם נאמרו הקלות למה (לא) נאמרו החמורות ואם נאמרו חמורות למה נאמרו הקלות. אם נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה: מפרש לה בזבחים פ' בית שמאי [מד.] קלות שרץ ומעשר חמורות טומאת מת ותרומה. וה"ק אם נאמרו הקלות כולן ומן החמורות עמהם ומאי ניהו שרץ ומעשר ותרומה ולא נאמרה טומאת מת עמהן הייתי אומר על הקלות בלאו פי' שרץ על מעשר אבל מת אפי' על מעשר במיתה מאי טעמא מדקלות על חמורות במיתה דהיינו שרץ על תרומה חמורות על הקלות נמי במיתה. ומאי ניהו טומאת מת על מעשר לכך נאמרו הטומאות החמורות דאידי ואידי על מעשר בלאו: ואם נאמרו חמורות פי' טומאת מת עם מעשר ותרומה ולא נאמרה טומאת שרץ עמהם הייתי אומר וכו': וכל זר לא יאכל קדש מה קדש האמור להלן קדשי הגבול וכו'. בקדשים לא יאכל וכו' אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה בתרומה וכו' כדאיתא ביבמות פרק הערל:
פרשה ה
פסקה ד
ת"ל ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו פי' הם יאכילו והכי איתא ביבמות [סז]: הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת [חסר כאן בכ"י] פי' שאינו רשאי לסוך את המת בשמן של תרומה בין שהוא טמא בין שהוא טהור:
פסקה ט
היא בתרומת הקדשים לא תאכל פירוש במורם מקדש ומאי ניהו חזה ושוק כיון דנשאת לזר או שנבעלה למי שזר אצלה לא תאכל מהם: ודייקינן מינה היא אינה אוכלת אבל אמה אוכלת בשבילה:
פסקה י
כיצד בת ישראל לכהן וכו':
פרשה ו
פסקה א
אם נאמר בתרומה למה נאמר בקדשים ואם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה. פי' הרי למדנו למעלה בתרומה שהבן מאכיל את אמו דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. וכאן למדנו לחזה ושוק שהיא מאכלת אמה ומה הוצרכו שניהם לומר: קדשים הותרו לזר קדשים קלים:
פרק ה
פסקה ד
אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין פי' אין לי אלא זרע זרעה כשר זרע זרעה פסול מנין כדמפרש ואזיל בזרע זרעה אבל לזרעה פסול לא איצטריך למכתב קרא שלא תחזור ללחם אביה דבלא זרע נמי הא איפסול גופה מתרומה שהרי נבעלה לפסול לה:
פרק ו
פסקה א
והדין הוא ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון וכו' הדא מילתא כולה איתא בפ' יש מותרות [פז.]:
פסקה ד
בשגגה פרט למזיד פי' שאינו מוסיף במזיד. אמר ר' יוסי שמעתי באוכל בשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שמשלם את הקרן לכהנים פי' לאחר זריקת דמים אין בו מעילה וגבי מעילה כתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' קדשים המיוחדין לה' יש בהם חומש ואשם. אבל בשר קדשים לאחר זריקה אינם מיוחדין לשם הילכך אינו משלם אלא קרן אעפ"י שהוא ממון כהן כתרומה. והכהנים לוקחים בדמיהם שלמים פי' שלא להוציא דמי קדשים לחולין. ונראה לי שאין זה אלא מעלה בעלמא שהרי התשלומין חולין גמורין שהרי שלמים מותרין לזרים ועורותיהן חולין אלא שמע מינה מעלה בעלמא:
פסקה ה
ומנין שאין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממעש' ראשון שניטלה [תרומתו] ולא ממעש' שני והקדש שנפדו לפי שאין הקדש פודה הקדש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים משלמין מכולם:
פסקה ו
ומנין שאין משלמין אלא ממין על מינו שנאמר ונתן לכהן את הקדש לפיכך אכל קשואין וכו' דברי ר' עקיבא ר' אליעזר אומר משלמין ממין על שאינו מינו. הא מילתא מיפרש' לה במשנת תרומות פי' ממקום שר' אליעזר מקל ר' עקיבה מחמיר שנאמר ונתן לכהן את הקדש כל שהוא ראוי לעשות קדש דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר ונתן לכהן את הקדש מה שאכל מהקדש: מתחזי ליה דר' עקיבא ור' אליעזר לא פליגי אלא במין על שאינו מינו. אבל באוכל קישואין של ערבי שביעית ורוצה לשלם קשואין של שביעית דברי הכל אינן תשלומין שהרי אף לר' אליעזר בעינן דבר שיהא ראוי ליעשות קדש ופירות שביעית אינן ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים. והאי דקאמר הכא על מילתיה דר' עקיבא כפיכך אכל קישואין וכו' לאו למימרא דר' אליעזר פליג עלה למימר שישלם לו שביעית אלא כיון דאמר קרא ונתן לכהן את הקדש וסבר ר' עקיבא הקדש שאכל אבל מין על שאינו מינו לא. לפיכך אכל קישואין של ערב שביעית ימתין לקישואין של מוצאי שביעית שהרי כבר כלו קישואין של ערב שביעית ואינו יכול לשלם לו מהם. וממין אחר נמי אי איפשר לו לשלם לפיכך ימתין לקישואין של מוצאי שביעית. ואמר ר' אליעזר אינו צריך להמתין עד מוצאי שביעית כלל אלא ישלם לו בערב שביעית ממין אחר זהו מחלוקת של ר' אליעזר ור' עקיבא. אבל בין ר' מאיר ורבנן איכא הנך קמייתא דר' מאיר סבר לקט שכחה ופיאה הרי הוא כפירות שביעית. ובין לר' אליעזר ובין לר' עקיבא בעינן שיהיה מדבר חייוב ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו אעפ"י שהיו דבר חיוב כיון דתחלתן קדש אין קדש פודה קדש דבעינן ונתן לכהן את הקדש מי שעל ידי נתינה יהיה קדש יצאו אלו שכבר היו קדש קודם נתינה ואעפ"י שכבר נפדו ורבנן סברי לקט שכחה ופיאה והפקר לא דמו לפירות שביעית וראויין ליעשות קדש קרינא בהו הואיל דהיתה להן זיקת תרומה ומעשר קודם הפקרן. ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו נמי אע"ג דמעיקרא קדש הוו השתא מיהא חולין גמורין נינהו: והכי מפרש לה בגמרא ירושלמי דתרומות לדעת רבנן והאי דלא פריש טעמא לר' מאיר מעיקרא משום דסמוך ליה על טעמא דר' אלעזר דקא מפיק טעמייהו מהאי קרא ונטר ליה עוד עד סיפא דמילתא והדר מפרש טעמייהו דכולהו:
פסקה ז
יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש כדאיתא במשנת תרומות ונפקא להו טעמא מהאי קרא ונתן לכהן את הקדש כפשטיה דקרא מה שיתן יהיה קדש וקא בעי השתא יכול הפרשת התשלומין יהיו קדושים שאם אכלה זר יהיה משלם עליהם קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקדש משעת נתינה יהיה קדש ולא משעת הפרשה דברי ר' ר' אלעזר בר שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו מאי טעמא את הקדש כתיב שהיה כבר קודם נתינה. ומאן דמפרש לה מילתא על תרומה עצמה דעלה קאמר ר' שלא תהא הפרשתה מקדשתה לחייב עליה קרן וחומש עד שיתננה לכהן טועה הוא שהרי מפורש במשנת תרומות פרק ו' שמשלם עליה קרן וחומש עד שלא זכה בה כהן: ולקמן נמי קא בעינן יכול יהו חייבין חומש על תרומה שבטבל ת"ל את אשר ירימו לה' על המורם חייבין ואין חייבין על תרומה שבטבל. ש"מ דעל המורם מיהת חייבין אעפ"י שלא זכה בהן שלא נתמעטה אלא תרומה שבטבל:
פסקה ח
להביא את הסך ואת השותה מפרש לה בגמרא להביא את הסך כשותה דשותה גופיה לא אצטריך לרבויי דשתיה בכלל אכילה:
פסקה י
והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה קרא יתירה קא דריש דכיון דכתיב ולא יחללו את קדשי וכו' וילפינן חלול חלול מטמא שאכל את התרומה שהוא במיתה למה ליה למכתב והשיאו אותם עון אשמה אלא ודאי להביא את הטבל עצמו שהתרומה באה ממנו שהוא בעון אשמה האמור בתרומה ומאי ניהו מיתה דאתי חלול כדאמרן: ובמסכת סנהדרין נפק' לן טבל שהוא במיתה מדכתיב את אשר ירימו לה' בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ויליף חלול מתרומה. באכלם את קדשיהם פרט לזורע ולמטמא פי' קא דריש באכלם וקא דריש קדשיהם קדשיהם הם ולא גידוליהן שהזורע את התרומה ואת הטבל גידוליהן חולין וזר האוכל מהם פטור ואפילו אכלם בטומאה אלא שאסורין לזרים כדאיתא במשנת תרומות וקא דריש נמי באכלם על אכילתם בטומאה יש נשיאות עון מיתה אבל הטמא אין בו עון מיתה ואע"ג דכתיב לעיל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וכו' שהרי הזהירן הכתוב על שמירת התרומה שלא תטמא ואעפ"י שנזהרו על שמירתה לא חייב מיתה אלא עלאכילתה אבל לא על טומאתה. ואי קשיא לך הא אוקימנא להאי קרא בטבל וטומאת תרומה מאי עבידתה הכא. הא לא קשיא דבתרומה קא עסיק ואתי דהא כתיב לעיל מיניה ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. והכא נמי כתיב באכלם את קדשיהם ותרומה ודאי הוא דאיקרי קדש:
פרשה ז
פסקה ב
אם כן למה נאמר לה' לעולה פרט לנזירות דברי ר' יוסי הגלילי פי' שאין הגוים נודרין נזירות ואעפ"י שהוא נדר ונדבה. אמר לו ר' עקיבא אפילו אתה מרבה כל היום כולו אין כאן אלא עולה בלבד מפרש לה במנחות פרק ואלו מנחות ה"ק אפילו הוא מביא שלמים יהיו עולות: ואיכא נסחי דכתיב בהו דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יוסי הגלילי מיהו האי נסחא דכתיבנא איתא במנחות: לרצונכם אין כופין את הצבור על כרחם פי' שאם לא רצו להביא לתרומת הלשכה כדי ליקח ממנה קרבנות צבור אין כופין אותם על כרחן אלא כופין אותם עד שיאמרו רוצים אנו שהרי חייבין הם להביאם: ותנן בשקלים פרק קמא בט"ו באדר שולחנות יושבות במדינה בעשרים וחמשה ישבו במקדש משישבו במקדש התחילו למשכן את מי ממשכנין לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין. ותנן בערכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אלמא כשם שכופין את היחיד כך כופין את הצבור. מיהו בתרוייהו קרבן לא קרב עד שיאמר רוצה אני. והא דאצטריך הכא למימר בצבור סד"א כיון דרחמנא רמא חייובא עלייהו ולא בנדר ונדבה בדידהו תליא מילתא נכפינהו בעל כרחן ואע"ג דלא אמרו רוצים אנו קמ"ל:
פסקה ה
המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה שמות וכו' כולן כתובין בפרשה: מלמד שאין מרצין פירוש אין דם בעל מום מרצה כלל שאפי' עלה למזבח ירד והכי איתא בזבחים [פד.]:
פסקה ח
אין לי אלא שלמים מנין לרבות עולה וכו' פי' לתמימות: נפל מן הגג ונשבר יכול יהא עובר עליו פי' מפני שהניחו על הגג דאיבעי ליה לאסוקי אדעתי' דילמא נפיל: ת"ל ל"א ירצ"ה כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום קרי ביה לא יהויה בו מום דיש אם למסורת ומדלא כתיב ויהיה בשני יודי"ן שמע מינה למדרש ביה נמי יהויה הוא דכתב רחמנא הכי:
פסקה י
בכור שאחזו דם אין מקיזין לו דם אפי' מת דברי ר' יהודה פי' קסבר ר' יהודה מטיל [מום] בבעל מום חייב והאי בכור שאחזו דם אע"ג דבעל מום הוא שהרי אם לא יקיז אותו עתה ימות אעפ"י כן אסור להקיז אותו במקום שיש בו מום קבוע. וחכמים אומרי' יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. חכמים דהכא היינו ר' מאיר דבריית' דבכורות דסביר' ליה דאסור להטיל מום בבעל מום מיהו לא גזרו במקום שאינו עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו דקסבור דבר שאין מתכוין אסור. ואעפ"י שעשה שלא בכוונה אסור לשוחטו עליו כמי שעשה בכוונה. ר' שמעוו אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום. קסבר דבר שאין מתכוין מותר לכתחלה. ואעפ"י שיקיזנו במקום שעושה בו מום לא פסיק רישיה ולא ימות הוא דאיפשר דבההיא הקזה לא נפיל ביה מום קבוע כגון שלא יפתח בו אלא מעט ואינו חושש שמא ישנה ויפתח בו יותר מדאי שלא בכוונת מום. וקאמר בברייתא דבכורות דמותר נמי לישחוט על אותו מום דלא קנסינן ליה על השגגה. ובברייתא דבכורות איכא רבנן אחריני דפליגי אדר' מאיר ואדר' שמעון ואמרי יקיז ואף על פי שעושה בו מום: ואם עשה בו מום לא ישחט עליו קא סברי רבנן מטיל מום בבעל מום מותר הילכך יקיז אותו ויעשה בו מום לכתחלה. מיהו אסור לישחוט עליו בהקזה זו או אם הטיל בו מום בכוונה שאם נתרפא מחולי הדם והוא שוחטו מפני מום ההקזה נמצא מטיל בו מום בידים ושוחטו עליו:
פסקה יב
חרוץ כמו חריצין ונעיצין שנראה מקומו חסר: ריס לשון עין ר"ל השפה החיצונה של עין והוא מקום שקורין פישטאנייא"ש בלע"ז. חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו פי' הערוך חיטיו שיניו: ותמיה לי טובא אמאי לא אמר שיניו. ומאי שנא הכא דקרי ליה חיטיו. ועוד דגבי מומי אדם תנן ושנטלו שיניו פסול מפני מראית העין נראה מפני מראית העין הוא דפסול אבל מומא לא הוי: ואיכא מאן דאמר דחיטיו היינו חניכיו והן מקום השינים ומפני שהן דומין לחיטין קורא אותם חיטיו ואותן החנכים אם נפגמו או נגממו פי' שהשוו לשאר הבשר לפי שהחנכים גבוהים על שאר הבשר שבסביבותיהן. ואם השוו לבשר מפני חסרון הרי זה מום: נגממו מלשון גומא אלא שתפשו חכמים בלשון זה לדבר שחסור גבהותו או יתרותו והשווה למה שבסביבותיו נקרא גמום כמו שאמרו מצא בהמה שפיה גמום פירוש חתוך עד שאינו ניכר אם היו לה שינים למעלה או לא: וכן אמרו בגיד הנשה גוממו עם השופי פי' שוה כשופי ואינו נכנס בשופי: וקשיא לי בין להאי פירוש' בין לההוא פירוש' דלעיל מאי דאמרי' בבכורות פרק מומין אלו קלוט וחטים דליתנהו באדם ובבהמה לא פסלי ואם שינים הוא חנכים אמאי ליתנהו באדם הא חזינן דאיתנהו: וקרוב אני לומר כי חטים הללו הם המוסגים שיש לבהמה בין שינים החיצונות לפנימיות שהן דומין לחטים ממש ודוגמתן כעין שינים והתיומת הנזכרת בכאן והשנויה בבכורות לא על השן היא שנויה אלא על דבוק השפתים מקום ששם כלה חיתוך השפתים והם דבוקות זו בזו והיא הנקראת תיימת. ועוד מקום אותו הדבוק נקראו חיצונות מפני שכשפותח את פיו מיד הן נראות. הילכך אפילו נפגמו או נגממו הוי מום שבגלוי אבל מאותו הדבוק ולפנים אינו נראה אלא בזמן דהוא כעי ושהוא פעי נמי כי נעקרו הוא דמתחזי אבל נפגמו או נגממו לא מתחזי ומשום הכי הפנימיות אם נעקרו הוא מום ואי לא לא הוי מום: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן התיימות ולפנים אף לא את התיימת פי' אף לא בפגימה ולא בעיקרה אע"ג דכי פעי מתחזי והכי איתא בבכורות ועל זה הדרך ודאי לא נמצאו חיטים באדם:
פסקה יג
יבלת כדרג"א בלע"ז והוא לשון גובה ובלשון ערבי אל גובל: גרב זה החרס: ילפת זו חזזית המצרית. כבר פירשתי למעלה כי החרס האמור בשחין מצרים והוא יבש בין מבפנים בין מבחוץ. וילפת הוא גרב הנאמר במצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים. אלא שהגרב הוא יותר נמאס מן החזזית ואעפ"י שזה לח וזה יבש לפי שהגרב הוא שחין גדול ורחב כדינרי זהב ודומה לה החזזית שהיא דקה כעדשים ואעפ"י שהיא לחה מבחוץ אינה נמאסת כגרב והכי איתא בבכורות:
פרק ז
פסקה ב
אבל אתה מקריב את שעבדה בה עבודה מפרש בסוטה לא שנא עבודת היתר ולא שנא עבודת איסור ולא שנא עבד בהן כשהן חולין ולא שנא משהוקדשו וכולהו מקראי כדאיתא התם פרק בתרא:
פסקה ד
ואשה אלו החלבים אין לי אלא כולם פי' כי לשון אשה משמע כל הראוי לאישים. והוא החלב כולו. מקצתם מנין ת"ל לא תתנו מהם וזהו שאמרנו למעלה שעובר משום בל תקטיר כולו ומשום בל תקטיר מקצתו. ואי קשיא לך וכי האוכל חתיכה גדולה של חלב בבת אחת בהתראה עובר עליה משום בל תאכל כולו ומשום בל תאכל מקצתו ויהא חייב על כל זית וזית. ואי אמרת דבזה אחר זה עסקי' הכא ובשתי התראות אם כן מאי כולו ומאי מקצתו דקאמר במקצתו נמי משכחת לה תרי ותלתא לאוי דהא אי אייתרו ביה על כל זית וזית לקי אכולהו. אלא לעולם בבת אחת ובחדא התראה דקאמר דלקי תרתי משום כולו ומשום מקצתו מה שאין כן בחלב ודם ושאר איסורין. מאי טעמא דחלב ודם בין לזית אחד בין למאה זתים חד לאו הוא דכתיב אבל הכא אע"ג דחד לאו נמי הוא כיון דפרט בהו רחמנא בכולן ממקצתם וכתביה ללאו בי מצעי הוה ליה כמאן דכתיבי בחד תרי לאו. ובתמורה פרק קמא פליגי בה אביי ורבא אי לקי אתרויהו או לאו משום דהוה ליה לאו שבכללות. ואיתותב אביי דסבר אין לוקין:
פסקה ו
שרוע שנשתרבבה יריכו פי' שיריכו האחת ארוכה משל חברתה. נדבה תעשה אותו אלו קדשי בדק הבית וכו' יכול אף על המזבח ת"ל לא ירצה וכו' ר' אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר ולנדר לא ירצה אי זה קדש מרצה וכו' פי' ת"ק הא דריש מדקשיא קרא רישיה אסיפיה רישיה קאמר נדבה תעשה אותו ולנדר והדר אמר לא ירצה. אלא ש"מ רישא בקדשי בדק הבית וסיפיה בקדשי מזבח. ודקא דריש ליה מפשטיה דקרא דסיפא נמי לאו קא פסיל ליה אלא להרצאה דהיינו קדשי מזבח דכתיב ונרצה לו לכפר עליו. והשתא לא ידעינן מאי איכא בין ר' לרבנן אלא משמעות דורשין איכא ביניהו. ולר' מייתר ליה תעשה אותו דהוה ליה למיכתב נדבה ולנדר לא ירצה וממילא ידעינן דלקדשי בדק הבית מותר ולרבנן אותו לחודיה הוא דמייתר דהוה ליה למכתב נדבה תעשה ולנדר לא ירצה. ותרויהו קא דרשי להאי אותו למעוטי תמימים לבדק הבית שאם הקדישן לבדק הבית שעובר בעשה כדמפרש ואזיל. ובתמורה פ"ק מפיק לה להא דרבי בלישנא אחרינא. ר' אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר וקא פריך התם ת"ק נמי בהרצאת גופו אמר אלא לאו דמי נסכים איכא בינייהו דת"ק סבר אפי' הקדישו לדמי נסכים נמי מיחייב ור' סבר להרצאת גופו הוא דלקי אבל לדמי נסכים לא לקי. אבל האי לישנא דהכא לא מסתגי בהאי פירושא:
פסקה ח
מנין אף לא תעשה ת"ל וידבר ה' אל משה לאמור מפרש בתמורה לאמר לא אמר אי נמי לא יומרו הדברים. והשתא לדעת ר' יהודה כל פרשה האמורה בתורה שיש בתחלתה לאמר ובתוכה לאו הבא מכלל עשה הרי הוא לוקה עליו כלאו גמור:
פסקה ט
כלן בביצים דברי ר' יהודה מפרש בבכורות כלן אף בביצים והוי מומין שבגלוי מעוך וכתות משום דכווצן נתוק וכרות משום דתליין. ר' יוסי אומר מעוך וכתות אף בביצים דליתנהו נתוק וכרות בגיד ולא בביצים דהא איתנהו. ובבכורות פרק על אלו מומין בברייתא פליג עלייהו ר' אליעזר בן יעקב ואמר כלן בגיד ולא בביצים מאי טעמא דבבריא נמי זמנין דתליין או דכווצן הילכך לא הוי מום שבגלוי:
פסקה יא
אין לי אלא שלא יקריבו מנין שלא יעשו פי' אמעוך וכתות ונתוק וכרות קאי דהוי סירוס. אין לי אלא תמימים פי' דשמא כדי שלא יפסול אותם מקרבן הוא דקפיד רחמנא אבל על בעלי מומין לא קפיד ת"ל לא תעשו כלומר סתמא כתיב ולא יעשה. בחוצה לארץ מנין ת"ל לא תעשו בכל מקום שאתם מדלא כתיב לא יעשה אי נמי ובארצכם לא ולישתוק ת"ל ובארצכם בארצכם בכם דברי ר' חכינאי מדלא כתיב ובארץ לא תעשו:
פסקה יב
ומנין שהנקבות בסירוס ת"ל כי משחתם בהם ר' יהודה אומר אין הנקבות בסירוס האי סירוס דקאמר ת"ק סירוס בידים הוא שלא יחתוך האם שלה כדי שלא תלד אבל גרמא כגון על ידי מאכל או על ידי משקה שמצמקת האם שלה ואינה יולדת דבר זה אף באשה מותרת שאינה מצווה על פריה ורביה. ובזכר בין סרוס דבידים בין דממילא אסור בין באדם בין בבהמה כדאיתא בשבת פרק שמונה שרצים [קי]. והא דאמר ר' יוחנן הרוצה לסרס תרנגולו יטול כרבלתו ויסתרס מאליו. התם לאו סרוס הוא כלל אלא רמות רוחא הוא דנקיט ליה משום דאפגים לא בעי לאתהנויי מנקבה אבל [הכא] מיירי דהוי סירוס אפילו ממילא אסור: