ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
בחוקתי · פרק יג
פסקה א
היו לו מאה ונטל עשרה וכו' ר' יוסי ברבי יהודה אומר מעשר ומפרש טעמא בבכורות פ' בתרא [נח:] דסבר לה כאבא אלעזר בן גמלא דאמר תרומת מעשר שני נטלת באומד ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתי' כי את מעשר בני ישראל את אשר ירימו לה' תרומה הא למדת שהמעשר נמי נטול באומד ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב עשר תעשר:
פסקה ב
מנין ששלשתן מקודשין ת"ל העשירי יהיה קדש פי' יהי קדש רבה: ס"א כל מעשר בקר והאי שלשתן מקודשין מפרש להו לקמן התשיעי נאכל במומו וכו' ומפרש טעמייהו בסדר ויקרא שלמים ואיתא בבכורות פ' בתרא [סא.] אילו היה תמורה לא היה קרב דקיימא לן דתרומת גופו של מעשר אינה קריבה כדאיתא פ"ק. אלא תמורת שמו הוא ותמורת שמו לאו תמורה היא וקריבה ועושה תמורה. ואיתא לכולה מלתא התם:
פסקה ג
קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש פי' לפי שלא נעקר שם עשירי ממנו. הילכך תרין עשירי בחד עשר ליכא אבל תשיעי מיהת קדוש ליאכל למומו לפי שעדיין לא קרא שם לעשירי: קרא לעשירי אחד עשר ולאחד [עשר] עשירי אין אחד עשר מקודש דברי ר' זה הכלל היה ר' אומר כל שלא נעקר שם מעשר ממנו לפניו מקודש ולאחריו אינו מקודש לפניו מקודש תשיעי שקראו עשירי שהרי עדיין לא נתקדש עשירי לאחריו אינו מקודש כדפרישנן. ואי קשיא לך והלא נעקר שם עשירי ממנו שהרי קראו אחד עשר ואמאי קאמר רבי שאין אחד עשר מקודש הא מילתא מפרש לה בבכורות פ' בתרא דאחד עשר לאו עקירה הוא דחד עישורא קאמר והוה ליה כמי שאמר עשירי אחד. ור' יוסי ב"ר יהודה קא חשיב ליה בעקירה:
פסקה ד
ואם המר ימיר לרבות את (האשה) [היורש] פי' אעפ"י שאם הקדיש אביו קרבן ומת ובא בנו והמיר בו מומר ואעפ"י שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו דכתיב והיה הוא ותמורתו מה הוא אין קדושה חלה עליו אלא בבית בעלים הכא גבי יורש כך כקרבן דידיה דמי אינהו נמי מכפר בגוויה. ור' מאיר קתני לה ומפ' טעמא משום דקסבר יורש אינו סומך על קרבן אביו מאי טעמא תלת זמני קרבנו כתיבי בסמיכה דשלמים וחד מינייהו למעוטי קרבן אביו וילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש תחלת הקדש תמורה סוף הקדש סמיכה. דתכף לסמיכה שחיטה. מה סוף הקדש אין היורש סומך אף תחלת הקדש אין היורש סומך ולא ממיר אבל ר' מאיר סבירא ליה דיורש סומך ויורש ממיר מהאי קרא יורש סומך דיליף סוף הקדש מתחלת הקדש. ואיתא להא מילתא כולה בריש תמורה: בבכור נאמר לא יפדה ונמכר אי במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט וכו'. מפרש לה בבכורות פר' כל פסולי המוקדשין דבכור לא תפדה דכתוב ביה איפרק הוא דלא מיפרק הא אזדבוני בקדושתיה מזדבן ודוקא תם חי אבל שחוט משולחן גבוה קא זכו ובעל מום נמכר חי ושחוט דממון כהן הוא אבל מעשר כתיב ביה לא יגאל דילפינן גאולה גאולה משדה חרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן הילכך אינו נמכר כלל. ואי קשיא לך הא דתנן כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שכל הנאתן לבעלים. משמע השתא דבביתיה מיהא מזדבני. מתרץ לה התם במעשר בהמה של יתומים שנמכרין שהוא נמכר לאחר מאי טעמא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ומאי נגאל נמכר דהאי לא יגאל נמי לא ימכר הוא כדאיתא התם בההוא פירקא ורבנן הוא דגזרו ביה לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא משום השבת אבידה דיתומים מזבנינן ליה כי אורחיה בביתא אבל לא באיטליז ולא נשקל בליטרא. ומעשר בהמה נמי דגדול ששחטו מבליעו בעורו ובחלבו ובגידיו ובקרניו ומוכרו על ידי הבלעה שלא גזרו על אלו שלא ימכרו לאחר שחיטה מאי טעמא דבר שאיפשר לישום מחיים כגון בשרו גזרו רבנן שלא ימכרנו אף לאחר שחיט' שמא ישום אותו מחיים וישחטנו וימכרנו באותה שומא והרי הוא כמי שנמכר מחיים ומשום הכי גזרו על בשרו שלא ימכרנו אף לאחר שחיטה אבל עורו וחלבו וגידיו שאי איפשר לישום אותם מחיים לפי שאין אדם יכול לעמוד עליהם עד שישחטו ויפשטו וינתחו לא גזרו עליהם שלא ימכרו לאחר שחיטה וכיון שאלו נמכרין אם רצה להבליע הבשר בדמיהן של אלו מבליע וקרניו נמי אע"ג דהן נשומין מחיים אין עליהם תורת מעשר ונמכרין אבל מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו לאחר שחיטה כדרכו בלא הבלעה כדאמרן:
פסקה ח
אל בני ישראל זכות ישראל גרמה לו למשה שתשרה עליו שכינה ושתנתן על ידו התורה שאלמלא לא קבלו ישראל את התורה לא היתה שכינה מדברת עם משה לפי שאם אין צאן אין רועה ואם יש צאן יש רועה. וכן בזכות ישראל נתנבאו הנביאים ולעתיד לבא כולן באין כאחד ומנחמין את ישראל כדכתיב קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ומשה רבינו בא בראש כולם כדכתיב ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל:
@99ע"כ נשלם פי' תורת כהנים. תהלה לאל שוכן מעונם. בנל"ך בריך רחמנא דסייען אמן
סוף הספר