ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
בחוקתי · פרק יב
פסקה ו
ומנין שמחרים את קדשיו וכו' רבנן דפליגי אדר' יהודה בן בתירא קתני לה דמפקי לה להאי קרא להאי דרשא ולאו כדדריש ליה ר' יהודה ומפרש לה בערכין כיצד מחרימין. אם נדר נותן את דמיו. אם נדבה נותן את טובתה כדפרישית לעיל. ר' שמעון אומר הכהנים אין מחרימין מפני שהחרמים שלהם משום דקסבר סתם חרמים לכהן הילכך כי מחרים לנכסיה מאי הוי הדר איהו וזכי בגבייהו: ואי אמרת יהיו יוצאין מתחת ידו ומתחלקין לכל אחיו הכהנים כדאמרינן בשדה אחוזה של ישראל שגאלה אחד מן הכהנים וכדאמרינן נמי הכהן שהקדיש שדה חרמו ולא גאלה והעני יכול שהכהנים יהו נכנסין לתוכה בלא דמים לדעת ר' שמעון. ובדמים לדעת ר' יהודה שאינו יכול לומר הואיל ויוצא לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי אלא כולן זוכין בה כאחד כדיליף לה בסוף ערכין מקראי והכא נמי נימא כי האי גוונא: הא לא דמי דהתם במקדיש איירינן והמקדיש לשמים זכה בה ונותנו לכהנים אבל במחרים כיון דניכסי כהן נינהו ולא קדשי שמים דהא לא צריכי פדייה כלל משום הכי כי מחרים להו כהן לאלתר זכי איהו בגווייהו הילכך אין מחרימין:
פסקה ז
מנין למחויב שאמר אחד ערכו עלי שלא אמר כלום ת"ל אשר יחרם לא יפדה פי' והוא הדין אם אמר הוא עצמו ערכי עלי שאינו נערך וגזרת הכתוב הוא. אין לי אלא חייבי מיתות חמורות קלות מנין ת"ל כל חרם: קשיא לי האי גירסא כי מאחר שנגמר דינו להריגה מה לי מיתה קלה מה לי מיתה חמורה: ונ"ל כי הוא ענין אחר לפי שכלל הכתוב בכללו שכל המומתין אינן נפדין ואפי' על ידי עצמן מאי טעמא משום דחשבינן ליה כמת ואין המת נערך. למדנו עכשו מן הכלל הזה שאינו יכול להנצל מן המיתה בשום ממון שאילו יכול להנצל הרי הוא כחי גמור ויש לי ערך. והשתא דילפינן הכי מהדין כללא אצטריכינן למימר אין לי אלא חייבי מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה כגון מסית ומדיח ומברך את השם וכיוצא בהם שאין מביאין קרבן בשגגתן דכתיב אשר לא תיעשנה בעינן דבר שיש בו מעשה כדדרשינן בסדר ויקרא הילכך כיון שהן חמורות כל כך דין הוא שלא יהא להם פדיון בדמים. אבל חייבי מיתות קלות כגון מחלל וכיוצא בו שנתנה שגגתן לכפרה מנין שלא יהא להם פדיון בדמים ת"ל כל חרם: יכול עד שלא נגמר דינו כן ת"ל מן האדם ולא כל האדם. ודוגמת זו הגירסא שפירשתי ישנה בערכין [ו:] דתניא לפי שמצינו במומתין בידי שמים שנותנין ממון ומכפר להם פירו' דכתיב וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו יכול אף במומתין בידי אדם כן ת"ל כל חרם לא יפדה. אין לי אלא חייבי מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה וכו':
פסקה ח
ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין מפרש בערכין פ"א בנודר ומעריך ומקדיש לא פליגי דנהי דאיהו לא נערך מפני שהוא כמת אבל מעריך הוא את אחרים ומקדיש הקדשות. כי פליגי באם הזיק דתנא קמא סבר פטור דמלוה על פה היא ואינו גובה מן היורשין ושהויי נמי לא משהינן עד שעת העמדה בדין הילכך מלוה על פה היא ור' יוסי סבר מלוה על פה גובה מן היורשין:
פסקה ט
זרע הארץ לרבות שום ושחלים וגרגיר פי' שדרכן לזריעה ולאכילה. יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות וכו' פי' יכול שאני מרבה חרובי שטה וצלמונה פי' שלא היו ראויין לאכילה שטה וצלמונה וגרידא מקומות היו: יש מי שאומר כי אלו הזרעים ופירות האילן מעשרותם מן התורה אבל תרומתן אינה אלא מדרבנן דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך. אבל הירקות מעשרותם דרבנן דהכא לאו בהדיא כתיבא אלא מוכל מעשר מרבינן להו ופשטיה דקרא בזרעים ובפירות האילן קא מיירי. ובמשנה תורה נמי כתיב עשר את כל תבואת זרעך תבואה וזרעים אבל ירקות לא והכי איתא בירושלמי במס' מעשרות. ויש מי שאומר דהאי קרא דדרשינן הכא לרבות זרעים ופירות האילן אסמכתא בעלמא היא אבל מן התורה אינו חייב אלא בדגן תירוש ויצהר. והאי מזרע הארץ דגן. מפרי העץ תירוש ויצהר: יכול בשני המעשרות הכתוב מדבר פי' שיפדה אותם ומאי ניהו שני מעשרות מעשר ראשון ומעשר שני. ת"ל הוא הוא האמור להלן פי' בפרשת עשר תעשר דלא איירי התם אלא במעשר שני. כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ואי במעשר ראשון קאמר ההוא דלוי הוי ובכל מקום הוא נאכל דכתיב ואכגתם אותו בכל מקום אלא ודאי במעשר שני קאמר וקאמר התם דבעי פדיון כי הכא הילכך הוא האמור כאן הוא האמור להלן ודברים המחוסרים כאן אמרן להלן כי הרבה עניינים נתפרשו שם בענין פדיונו שלא נאמרו בכאן:
פסקה י
ואם גאול יגאל לרבות את האשה ואת היורש פי' האשה כשהיא פודה מעשר בעלה מוספת חומש ואפילו במעות שלה מאי טעמא לפי שהבעל זוכה במעותיה והרי היא כשלוחו. ואת היורש אדם היורש מעשר שני מאביו ופדאו מוסיף חומש אע"פי שלא הפרישו הוא מ"מ הרי הוא שלו עכשיו: וקשיא לי יורש למה לי לרבויי לא יהא אלא שניתן לו מי לא מוסיף עליה חומש. ואיכא למימר דמקבל מתנה ויורש חדא שיטה נינהו. וקמ"לן דמעשר ממון הדיוט הוא ומצי לאורותיה לבריה ומצי נמי למיהביה במתנה: וכי פריק ליה יורש ומקבל מתנה מעשר דנפשיה פריק ומיסיף חומש דלר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא לא מצי יהיב ליה במתנה ולא מצי לאורותיה לבריה: אי נמי הא דקתני יורש ולא קאמר מקבל מתנה אפי' לר' מאיר דקאמר ליה ואע"ג דבמתנה לא מצי יהיב ליה לענין ירושה מודה דיורש במקום אב קאי. וכי פריק ליה יהיב חומש כדאשכחן לענין גאולת ההקדשות שהיורש עומד במקום אביו גם כן להוסיף חומש שהקדש אינו יכול לא ליתנו במתנה ולא להורישו ואפילו הכי אמר רחמנא רבייה הכא נמי רחמנא רבייהו: איש להוציא את הקטן פי' שהקטן אינו יכול להקדיש ולא להוציא מיד הקדש לא לעשר ולא לחלל קדושת מעשר. יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואם גאל יגאל: נראה לי דלדעת ר' יוסי בר' יהודה קאמר לה דאמר שאם הביא שתי שערות מתשע שנים ויום אחד ולהלן הרי הוא כבן י"ב שנה ויום אחד לרבנן שנדרו נדר והקדשו הקדש הילכך יכול נמי לפדות. ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא האי נמי יכול לפדות מעשר שני דאורייתא. ואי מופלא סמוך לאיש דרבנן הכא נמי במעשר שני דרבנן כגין שזרע בעציץ שאינו נקוב. ויש מי שאומר דלענין פדיון מעשר הלכתא גמירי להו דבן תשע שנים ויום אחד פודה אותו ואסמכוה רבנן אקרא וההוא שמעתא דגיטין דפרק האומר התקבל [סה.] קשיא לי להאי סברא אבל הרואה יבין: פרט לשנכנס לירושלם ויצא שאינו יכול לפדות כלל דקלטוה מחיצות והאי נמי אסמכתא דרבנן היא דהא אמרי' בעלמא מחיצה לקלוט דרבנן: ממעשרו חמישיתו ולא כל מעשר פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה שאינו צריך פדיון וכיון שאין לו פדיון אין לו חומש והכי איתא בפרק הזהב [נג.] ופליגי עלה בבבא מציעא דאיכא מאן דאמר אין בחמשו פרוטה שאע"פי שיש בו שוה פרוטה כיון שאין בחומשו פרוטה אין מוסיף עליו חומש:
פסקה יא
ת"ל כל מעשר בקר וצאן פי' תן מעשר לבקר ומעשר לצאן מדלא כתיב כל מעשר בהמה: ת"ל וצאן כל משמע צאן אחד פי' שהכבשים והעזים בכלל צאן הם דכתיב אם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה וכיון שהוציאן הכתוב בדיבור אחד שמע מינה שמעשרין מזה על זה. וחדש וישן חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה ת"ל עשר תעשר בשני מעשרות הכתו' מדבר וכו' וכתיב שנה שנה:
פסקה יג
ואין מעשרין אותה משנה לחבירתה אלא שכר שנה בשנה. ואי קשיא לך לענין כבשים ועזים נמי לילף ממעשר דגן דאין מעשרין ממין על שאינו מינו כלל. הכא הא כתיב וצאן כל משמע צאן אחד. והא דקא מסיים בה דברי ר' עקיבא משום דר' עקיבא הוא דקא דריש לקמן להאי עשר תעשר בשני מעשרות אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה: