ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
בהר · פרק ב
פסקה א
וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת"ל פי' שנה קרא יתירא קאמר ורבי יוחנן בן ברוקא קתני לה לכלה והכי איתא בר"ה:
פסקה ג
יושביה ולא בזמן שגלו מתוכה שאם התחילו ביובל וגלו באמצע יובל אין משלימין אותו: היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה ובנימין יכול יהא היובל נוהג ת"ל יושביה כלומר בזמן שהם מיושבין עליה. וקשיא לי הא דנפקא לן לעיל משדך וכרמך שאין מונין שביעית עד שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו וכרמו ואם שביעית אין כאן יובל אין כאן. וי"ל דלא כר' יהודה אצטריך דאע"ג דאמר ר' יהודה לעיל עשה יובל אע"פי שאין שביעית סד"א אם היו מעורבבין שבט יהודה ובנימין עד חצי היובל ובסוף היובל נתיישבו יעשו היובל אעפ"י שלא מנו שבע שמיטין לכך אמר יושביה כלומר שאין עושין שנת היובל אלא א"כ היו מיושבין כל שנות היובל. וכי אמר ר' יהודה לעיל עשה יובל אעפ"י שאין שביעית כגון שגלו מקצתן וחזרו שהרי שביעית לא בטלה מן הארץ כדפרשית לעיל. ויש מפרשי' להך מלתא דהכא דכי אתא למעוטי דאפילו היו מיושבין בשבע שמיטין ובשנת היובל נתערבבו שאין עושים אותה שנת יובל ולא נהירא: לכל יושביה נמצאת אומר כיון שגלו וכו' כלומר אע"פ שלא היו יושבי הארץ המיוחדת מעכבין את היובלות:
פסקה ד
יובל אעפ"י שלא שמטו פי' אעפ"י שלא שמטו קרקעית לבעליהן כגון דורו של יהויקים ודורו של צדקיהו שהיו רשעים אעפ"י כן הכשרים שבהם נוהגין בו קדושת יובל לזריעה ולקצירה ולכל קדושת הארץ. יכול אעפ"י שלא תקעו בשופר ת"ל היא. ומפר' בראש השנ' [ט:] טעמייהו במאי פליגי ר' יהודה ור' יוסי דר' יוסי כדקא מפרש טעמיה. ור' יהודה סבר מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולא לפני פניו דכתי' תעבירו שופר בכל ארצכ'. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור וכו' הרי תקיעת שופר ושילוח עבדים לפני הזכרת היובל ולפני פניו וכתי' בתריה ושבתם איש אל אחוזתו וגו' דהיינו שמטת קרקעות. ומיעוטא דהוא נדרש לשלוח עבדים שהוא סמוך לו לפניו ומשום הכי מעכב אבל לא לשמטת קרקעות שהוא לאחריו ולא לתקיעת שופר שהוא לפני פניו. וקשי' לי מאי חזי ר' יהודה דשדי מיעוט' דהוא לשלפניו בלחוד וריבוייא דיובל שדי אלפני פניו ואלאחריו והיכי אמרי' לרבי יהודה דקסב' מקרא נדרש לפניו ותו לא והרי רבויי' דיובל קא דריש אכולהו. ואיכא למימר דיובל לא משמע רבוייא אלא אסמכתא בעלמא הוא רבוייא אבל היא משמע מיעוטא ומדמיעוט' הוא לא דרשינן ליה אלא אלפניו בלחוד ממילא אסמכתא דרבוייא קאי אשארא. והאי דקאמר ר' יוסי וכי מאחר שמקרא אחד מרבה לאו רבוייא ממש קאמר אלא אסמכתא בעלמא. וקשיא לי מאי דקא מקשה בגמ' דר"ה לרבנן דאמרי שלשתן מעכבין והכתיב יובל. ומתרץ לאתויי בחיצה לארץ דאלמא יובל רבויא משמע: שאפשר לעולם בלא שלוח עבדים פי' איפשר שלא יקנו עבד עברי ואם לא יקנו עבד נאמר שיבטל היובל. ור' יהודה נמי היכא דליכא עבד עברי בישראל לא נאמר דניבטיל יובל אלא ה"ק ר' יוסי כיון דעבד עברי איפשר דלא הוי ושופר אי אפשר שלא ימצא דינא הוא דלישרי עיכובא אתקיעת שופר:
פסקה ה
ושבתם איש אל אחוזתו אמר רבי אליעזר ב"י במי הוא מדבר אם בנמכר לשש הרי אמור ואם בנמכר שנה או שתים לפני היובל הרי אמור הא אינו מדבר אלא בנרצע שנה או שתים וכו' כך היא הגירס' בכאן והיא מחולפת מן הגירס' השנויה במס' קדושין [ח.]. וכך היא שנויה שם במי הוא מדבר אם במוכר עצמו הרי אמור. ואם במכרוהו ב"ד הרי אמור הא אינו מדבר אלא בנרצע שנה או שתים וכו'. וזו הגירסא כבר פירשתיה במס' קדושין כי על שני מקראות האמורים בפרשת וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. הוא אמור הכתוב בה עד שנת היובל יעבוד עמך. וכתיב בתריה ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו. הרי כאן שתי חזרות ביובל האחד במוכר עצמו שיצא ביובל והאחרת במכרוהו ב"ד ולא נרצע שיצא ביובל והאי ושבתם איש אל אחוזתו דהכא בנרצע שתים ושלש שנים בפני היובל וכי'. אי נמי י"ל לאותה גירס' אם במוכר עצמו שיצא ביובל הרי אמור בהאי עניינא גופיה דהא כתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה אם במכרוהו ב"ד שיצא ביובל הרי כבר אמור ושב אל משפחתו וכו' ולא נהירא דא"כ הוה ליה לאוקומי לההוא במוכר עצמו כדכתיב בריש עניינא וכי ימוך. והאי וקראתם דרור במכרוהו ב"ד. אבל הגירס' שבכאן אינה על זה הענין כי אותם שני מקראות עד שנת היובל יעבוד עמך. ושב אל משפחתו וכו' תרוייהו חד עניינא חשוב להו ובנמכר שנה או שנתים לפני היובל והאי נמכר עצמו קאמר כדכתיב בריש עניינא וכי ימוך אחיך וגו' וקא מתמה הכי אם בנמכור לשש פי' שמכרוהו ב"ד לשש שיצא לסוף שש ולא על יובל קא מיירי הרי אמור בפרשת ואלה המשפטים כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד. ואלו הכא ודאי לאו על יציאת שש קא מיירי אלא על יציאת יובל. אם בנמכר מעצמו שנה או שנתים לפני היובל הרי אמור דכתי' ושב אל משפחתו כדאיתא לקמן בפרשת כי ימוך הא אינו מדבר אלא בנרצע שנה או שתים לפני היובל שהיובל מוציאו פי' ואע"פי שלא עבד שש לאחר הרציע'. ואע"פי ששנה באיסור שנמכר ונרצע ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אפי' הכי לא קנסינן ליה ויצא ביובל. והשתא להך גירסא מוכר עצמו שנה או שתים לפני היובל או מכרוהו ב"ד שנה או שתים לפני היובל מחד קרא נפקי. ושמא נישנית זו הגירסא לדעת מאן דיליף שכר שכיר. ואותה גירס' לדעת תנא אחר ובמסכת קדושין מפרש דאצטריך למימר ושבתם ואצטריך למימר ועבדו לעולם: וכן הוא אומר בגולה דכתיב ביה ישוב אל ארץ אחוזתו. ואי קשיא לך והיכי דרשינן האי קרא בעבד עברי והא בשמטת קרקעות קא מיירי ושלוח עבדים מקרא דלעיל נפקא לן דכתיב וקראתם דרור בארץ וכו'. אין ודאי הכי הוא ושבתם איש אל אחוזתו בשמיטת קרקעות קא מיירי אבל סיפיה דקרא קא דריש ואיש אל משפחתו תשובו דהא ודאי בשלוח עבדים הוא. מיהו קשה לי וקראתם דרור בארץ למאי אתא. ואיכא למימר דלמדרש ביה לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה הוא דכתביה: תשובו לרבות האשה פי' על שמטת קרקעות קאי שאם מכרה האשה קרקע שלה שמחזירין לה ביובל אבל שלוח עבדים לא קאמר שהרי האשה אינה נמכרת בב"ד ולא נרצעת. ואמרינן בקדושין על זה הפסוק איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה אלא ודאי טל כרחך אשמטת קרקעות קאי: