אור ברסלב
ראב"ד על ספרא בהר › פרק א

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

בהר · פרק א

פרשה א

פסקה א

ומנין לשלשים יום קודם ראש השנה הרי הן ככל השנה. פי' שאם נטע והבריך והרכיב שלשים יום בערב שביעית מותר לקיימן בשביעית. ת"ל ובשנה השביעית פי' סמיך ליה על ואספת את תבואתה האמור למעלה ממנו כדדרשינן לעיל לגבי זרעים. מיהו שלשים יום דקליטה לאו מהאי קרא נפקא לן אלא סברא דנפשיה קאמר דכל הרכבה אינו קולטת פחות משלשים יום: ופליגי בהא תנאי במסכת ראש השנה [י.] דאיכא מאן דאמר שלשה ואיכא מאן דאמר שתי שבתות. ואיכא מאן דאמר שלשים יום. דתנן בשביעית פ' ב' אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית [פחות] משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע והבריך והרכיב יעקור ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומרים לשתי שבתות: ובמסכת ראש השנה [י:] מייתי לה מתניתין ואתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים וכו' פי' שלשים לקליטה ושלשים אחרים כדי שתעלה לו שנה: ואית דמפרשי לה להאי מימרא לענין שביעית: וקשה לי אם לענין שביעית איתא להא מימרא דרב נחמן למה לי שלשים לממני שנה קודם שלשים נמי אטו שני הפרקים שנאסרו בתוספת שביעית דתנן עד כמה חורשין שדה הלבן ערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת הני כדי שתעלה לו שנה נינהו. וכי עושין שנה משלשים יום ושנה מארבעה חדשים ושנה מששה חדשים ומאחר שנקלטו ערב שביעית מה אנו צריכין עוד שלשים יום לחשבון שנה. ויש מי שמפרש מפני תוספת שביעית. וסמכי לה להאי מילתא אהא דאמרינן במועד קטן אמר ר' יצחק כי גמירי הלכתא שלשים יום לפני ראש השנה ואתו בית שמאי ובית הלל וגזור מפסח ועצרת וכיון דהלכתא היא אם נטע (נטע) והבריך. והרכיב בתוך שלשים יום ושלשים יום לפני ראש השנה הרי הוא כמי שנטע בשביעית ויעקור דתלתין קמאי לא נקלטה והוה לה כמי שמונחת בחבית: ומקליטה ואילך בעינן שלשים יום. זהו דעת הפרש הזה: וקשה לי הא דתנן בשביעית פרק ב לגבי הא מתניתין דלעיל האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית. לא השרישו לפני ראש השנה מתעשרין להבא ואסורין בשביעית אלמא כי השרישו לפני ראש השנה מותרין בשביעית ולא קתני הכא שלשים יום דקליטה דהיינו השרשה ולפיכך אומר אני כי לעולם מפני תוספת שביעית אין עוקרין את הנטוע לא שנגמרה קליטתו בתוך שלשים ולא שנגמרה לפני שלשים. ותניא נמי במסכת גיטין [נג:] הנוטע בשבת במזיד יעקור בשוגג יקיים ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור דברי ר' מאיר וכו' פי' הא דקתני ובשביעית לקליטה קאמר ולא לתחלת נטיעה וקאמר בשביעית אין בערב שביעית לא: הלכך הא דאמר רב נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשה ושלשים וכו' לאו אשביעית קאי אלא אערלה קאי דתניא בברייתא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית. והאי לא עלתה לו שנה ודאי על שם ערלה קאמר ואסור לקיימן בשביעית מפני שלקטו בשביעית. והאי דקתני לה הכא לגבי שביעית מנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה לאו משום דצריך לחשבון שנה אלא הכי קאמר מנין שהוא כשלשים יום לפני שביעית כאלו הוא מעיקר ששית ומותר לקיימו בשביעית ת"ל ובשנה: אי נמי נקט ביה האי לישנא לאגמורי נמי לשני ערלה ור' מאיר קתני לה דיום שלשים עולה לכאן ולכאן כלומר כמו שעולה לענין שביעית כך עולה לו לשני ערלה מפני שהן ככל השנה: ואע"ג דאיכא למידק בהא פירושא בשקלא וטריא בשמעתא דהתם מיהו מסקנא שפיר מיתרצא בהאי פירושא דאמרי במסקנא דהא מתניתא ר' מאיר קתני לה דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה. ואי קתני הכא שלשים יום לקליטה ויום שלשים עולה לכאן ולכאן הילכך אם נטע שלשי' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה לענין ערלה ומותר לקיימה בשביעית שהרי פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה לענין ערלה ואסור לקיימה בשביעית משום קליטה. ויש להעמיד דברי המפרש הראשון שאמר רב נחמן אף לענין שביעית קאמר. ולא שיעקור מפני תוספת שביעית אלא צריך שירחיק לכתחלה קאמר: מיהו הסוגיא קמייתא דשמעתא הוו סבירין למימר דאפילו מפני התוספת עוקרין הא דקתני בברייתא פחות משלשים יום אסור לקיימן: מיהו אמסקנא הכי אסיקנא דאין עוקרין אלא צריך שירחיק מאחר הקליטה שלשים יום מפני התוספת שביעית: ולאו מילתא היא דרב נחמן הלכה למעשה אתא לאשמועינן וכבר באו ר"ג ובית דינו והתירו כל תוספת שביעית כעין שבת בראשית. אלא על כרחך לא איירי אלא לענין ערלה: שבת שבתין יהיה לארץ מכאן אמרו בנות שוח שביעית שלהן שניה מפני שעושות לשלש שנים פי' מדכתב רחמנא שבת שבתון יהיה ריבה להם איסור שביעית אפי' למוצאי שביעית שאם חנטו פירותיו בשביעית אסורין למוצאי שביעית: הילכך בנות שוח שחנטו פירותיו בשביעית אסורין בשנה שניה של שמיטה ואין פירותיהן נגמרין עד שנת שלישית: ומפרש בירושלמי שבכל שנה הן חונטין אלא פירות הנחנטין בשנה זו אינן נגמרין אלא בשנה שלישית ופירות הנחנטין בשנה האחרת נגמרין בשנה של אחר שלישית וכך היא נוהגת לעולם נמצאו בתאנה זו לעולם שלשה מיני תאנים: שבת לה' כשם שנאמרה בשבת בראשית שבת לה' וכו' יש מפרשי' להחמיר על איסור שביעית שהרי הוקשה לשבת בראשית. ויש מפרשים להקל כדאמרינן במועד קטן [ד.] מהשבת בראשית אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף שביעית היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין: ומן הטעם הזה נמנו ר' חנינא בן גמליאל ובית דינו על שני פרקים שלפני שבועות והתירום: מעצרת לאילן. ומפסח לשדה הלבן:

פסקה ג

מכאן סמכו על הספיחים יש מפרשים שהן אסורין לאחר שכלה לחיה מן השדה קאמר. ויש מפרשים שהן אסורים לגמרי קאמר: ומסתבר' כמאן דאמר אסורין לגמרי קאמר מההיא שמעתא דפרק קמא דמנחות [ה:] דאמרינן התם מנחת העומר תוכיח שמותרת לגבוה ואסורה להדיוט אף אני אביא טריפה שאעפ"י שהיא אסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה: מה למנחת העומר שכן מתרת חדש. ומתרץ בשביעית כלומר שאינה מותרת כלום. בשביעית נמי שכן מתרת ספיחים. כר' עקיבא דאמר ספיחין אסורין. הילכך אינה מתרת כלום. וש"מ דלר' עקיבא ספיחין אסורים לגמרי: ומגופא דשמעת' דלקמן נמי שמעינן לה דכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אמר ר' עקיבא מכאן על הספיחין שיהו אסורים. וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים: ד"א הן לו נזרע ולא נאסוף אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין והן מכניסין לקיום המותר לנו יבערוהו מזמן הביעור ואילך מה אנו אוכלין. אי אמרת בשלמא אסור לגמרי קאמר אפילו קודם הביעור היינו דקאמר ד"א הן לא נזרע וכו' דמפרש ליה להאי קרא אליבא דרבנן דהאי לא נאסוף אקיום קאמר אלא אי אמרת דר' עקיבא נמי לאחר ביעור קאמר והאי ד"א על כרחך ר' עקיבא קתני לה אם כן מאי דבר אחר מעיקרא נמי הכי דרשינן ליה ותו לא מידי: ותו אשכחן בשקלים ירושלמי פרק התרומה ר' חייא בר אדא בעא קודם ר' מני ולא נמצא הקומץ על שיריים שאינן נאכלין פי' על משנת שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה קא מקשה. וש"מ דספיחים בשביעית אסירים לגמרי. ותירץ לה עשאוהו כחמשה דברים שהן באין לידי טומאה ואין נאכלין בטומאה: ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. נראה לי שאין זה המדרש נדרש מזה הפסוק שהרי אנו דורשין אותו בסמוך לא תבצור כדרך הבוצרין וכו' ואם כן נאמר כי מן השמור אסור לבצור כדרך הבוצרים אבל מן המופקר בוצר כדרך הבוצרים: והא אמרינן עלה מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותו במוקצה. אלא כך נראה לי דמילתא בעלמא קאמ' דהכי קיימא לן מן השמור בארץ אי אתה בוצר כדאמרינן לקמן והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור הילכך הא דאמר רחמנא לא תבצור לא תלקט לא קאמר דמשמע לא תבצור כדרך הבוצרין הא שלא כדרך הבוצרים מותר מן המובקר קאמר ולא מן השמור כי מן השמור בכל ענין הוא אסור כדאמרינן לקמן אליבא דב"ה לר' יהודה: אין קוצין פי' אין קוצעין מלשון ליטרא קציעות במוקצה מקים מיוחד לייבש הקציעות ולעשות שם הדבילות: אין עושין אותם בבד ובקוטבי בד הוא הקורה קוטבי הוא הוא האבן הגדולה שממעכת את הקורה: אלא כותש פי' במכתשת ומכניס לבודדה במקום בית הבד והשמן יוצא ממנו על ידי טעינת אבנים. ויש מפרשים בודדה מקום אחד קטן שהוא עשוי כעין בית הבד ויש בו קורה קטנה ומפני שניו צריך לעשות כך כדי שיהא לו היכר שהוא פירות שביעית:

פסקה ד

שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאה שביעית אעפ"י שפירותיה שמיטה מותר לעשות מלאכה באילן פי' שנת שבתון קא דריש כלומר שבתון בארץ לא תהא אלא שנתו בלבד אבל פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט פי' אעפ"י שתשרי ראש השנה לשמיטין כיון שט"ו בשבט ר"ה לאילנות כל פירות שחנטו עד ט"ו בשבט בשמיטה אסורין לעולם משום קדושת שביעית. הילכך כל פירות שחנטו בשביעית ועד ט"ו בשבט של שנה שמינית אסורין משום שביעית וכך אנו אומרין לענין ערלה ורבעי דר"ה שלהן תשרי הילכך כל פירות שחנטו בשביעית מתשרי ועד ט"ו בשבט של רביעית ושל חמישית נוהגין בהן מנהג ערלה ורבעי. ונפקא לן במסכת ר"ה מקראי דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וכו' ובשנה הרביעית. וכתיב נמי ובשנה החמישית. פעמים שברביעית אתה נוהג בהן מנהג שלישית פעמים שבחמישית אתה נוהג בהן מנהג רביעית. ומערלה ורבעי ילפינן לשביעית ואי קשיא לך לגבי ערלה ורבעי כיון דפירותיו אסורים עד ט"ו בשבט ופירות שחנטו קודם לשבט אסורין הן לעולם אם כן למאי הלכתא הוי ראש השנה שלו שבט לכל דבר. ולאו מילתא היא דנהי דאם נטעום שלשים יום לפני ראש השנה לא מנכרא ביה מילתא דהוי ראש השנה שלו תשרי אבל אם נטעם אחר ראש השנה מיד איכא טובא בינייהו דאי אמרינן דשבט הוי ראש השנה שלו אין פירות נטיעה זו אסורין אלא אותן שחנטו כל כ"ח חדש שלפני שבט שהן חשובים שנה וכ"ד משבט לשבט הרי שתי שנים אבל אם חנטו משבט שלישי ואילך מותרין: ועכשו שאנו אומרים דר"ה שלו תשרי לא עלו לו שלש שנים אלא מתשרי לתשרי שהם שלשים וששה חדשים ועוד ארבעה חדשים שהשלישית נמשכת עד שבט הרי שיש בין זה לזה שנים עשר חדש שלימים:

פסקה ה

מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. מכאן אמרו שדה שנטייבה בשביעית בית שמאי אומר אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרי' אוכלין: מפרש בירושלמי אי זהו הטיוב כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שני פעמים. אמר ר' יוסי תמן אין המלכות אונסת ברם הכא אונסת. פי' על שדה שנקווצה בשביעית דאמרי' תזרע למוצאי שביעית ומפרשי רבנן עלה שנחרשה ואפי' הכי תזרע למוצאי שביעית ובשדה שנטייבה אמרינן לא תזרע למוצאי שביעית ומפרש ר' יוסי טעמא כי החרישה פעם אחת מפני אונס המלכות הוא עושה מפני ארנוניות של מלך כדאמרי בסנהדרין [כו.] מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעתא משום ארנונא: אבל הטבה שהוא חורש שני פעמים לא עשה מפני אונס המלכות ומשום הכי לא תזרע למוצאי שביעית ואמרי בית שמאי דשדה שנטייבה בשביעית אין אוכלין פירותיה בשביעית פי' אפי' לאחרים פירותיה אסורין דהוה ליה כשומר אבל זריעה למוצאי שביעית הוא ניהו דאסור לזרעה הא אחרים מותרין שהרי אמרו הטיבה ומת בנו זורעה וכל שכן אחרים וב"ה אומרים אוכלין שאין דנין אותה כשמור ופירות אילן שיוצאין בתוכה מותרין: אי נמי אם נזרעה מפני אונס המלכית פירותיה מותרין לאחרים. אי נמי קא סברי בית הלל שאף השמור. מיהו בהא מודו בית הלל שאם היטבה בשביעית הוא עצמו לא יאכל מפירותיה בשביעית שהרי אף במוצאי שביעית הוא אסור לזרעה: בית שמאי אומרים אוכלין פירות שביעית שלא מן הטובה פי' דהיינו מן השבות בארץ אבל מן השמור שהוא צריך להחזיק טובה לבעלים לא יאכל: עיינתי במשנת שביעית פרק ד' ומצאתי זאת הנסחא לדעת ב"ש בהפך: בית שמאי אומרים אוכלין פירות שביעית בטובה וכך מצאתיה במשנת עדיות אבל בגמרא דבני מערבא מתחזי דהכי היא הנסחא כדאיתא הכא: ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה דקסברי שמור נמי מותר. ר' יהודה אומר חילוף הדברים דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. דב"ה סברי שמור אסור ומכאן אמרו דאמרינן לעיל אליבא דב"ה היא:

פסקה ו

לכם ולא לאחרים פי' שאין מוסרין פירות שביעית לגוי כדי לאכלם אלא אם כן היה שכירו ותושבו. אי נמי אכסניא של מלך שמזונותיהן עליו והכי איתא לקמן: העניים אוכלין אחר הביעור וכו' פי' תוך שביעית העניים אוכלים אעפ"י שכבר כלה אותו המין מן השדה אבל לא העשירים. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. והביעור הזה שהיו עושים תוך שביעית אינו אלא שהיו מפקירין את האוצר שאצרו בו הפירות כדי שתהא יד כל אדם שוה בהם כדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני וכו'. ומפרש בשביעית פרק ט' מי שהיו לו פירות והגיע שעת הביעור מחלקין מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד והעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים. והאי דקאמר ואכלו אביוני עמך בזמן שהפירות מרובים. אבל אוכלים בשוה והיינו דאמר ויתרם תאכל חית השדה ר"ל בזמן שיש שם יתרון. ובזמן שהפירות מועטין לך ולעבדך ולאמתך כלומר שלא היו מפקירים אותם לכל אדם ומתרץ להני קראי הכי לך ולעבדך ולאמתך וכו' קודם הביעור. ואכלו אביוני עמך כפשטיה אבל לא עשירים. ר' יוסי סבר ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר והיתרים עליהם יאכלו כמו כן ומאי ניהו עשירים: תני רבי שמעון אומר העשירים אוכלים מן האוצר אחר הביעור. כלומר שאין מחלקים להם מזון שלש סעודות אלא במה שצריך להם היו נוטלים ואוכלים ודריש הכי ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר בעוד שהעשירים יספיקו לעצמן מן האוצר שלא הוקשו הם לעניים אלא הם העיקר והעניים טפלים להם:

פסקה ז

ד"א ואכלו אביוני עמך ויתרם וכו' הראוי לאדם לאדם לבהמה לבהמה פי' אכל מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה מפני שהוא כמפסיד:

פסקה ח

ומה אני מקיים ביעור פירות שביעית פי' דהא כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך דאוקימנא אחר הביעור בפירו' אדם דכתיב ואכלו אביוני עמך. אבל פירות בהמה תהא אוכלת לעולם:

פסקה ט

אשר בארצך מה שבארצך אתה אוכל ולא מה שהוציא עקילס לעבדיו ולפונטוס פי' שאם יצאו פירות שביעית לחוצה לארץ אסורין באכילה: ונ"ל הטעם כדי שלא יתחלפו בפירות חוצה לארץ ונמצאו פירות שביעית יוצאין לחולין: ועוד אני אומר כי אעפ"י שהן אסורין באכילה אינם מתבערים עד שיגיע זמן הביעור ואם רצה להחזירם לארץ ישראל ולאכלן שם רשאי. אבל אם הגיעם שם בזמן הביעור בהא פליגי תנאי אם יבערם שם או צריך להחזירן לארץ ולבערם ופלוגתייהו בפסחים [נב.] וזה הביעור או שריפה או קבורה הוא:

פסקה י

מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה פי' כדי שלא יהא מפסיד בפירות שביעית. דכתיב לאכלה ולא להפסד. הפגים משהזריחו אוכל בהם פתו בשדה הזריחו הלבינו מעט שכן דרך תאנים כשמתחילין להתבשל מלבינים. ביחלו כונס לתוך ביתו וכיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות: ומפרש במסכת נדה [מז.] משילבינו ראשיהן וקשיא לי מאי דאשכחית עלה בירושלמי דאמר ר' אבא בשם רבי יעקב בשם ר' יוחנן משיאדימו פיהם ור' יוחנן הוא דאמר הכא משילבינו ראשיהם. ונראה לי כי בודאי סימן בישול התאנים משיאדים פיהם התחתון כדמפרש בירושלמי והא דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במסכת נדה לאו על התאנים קאמר אלא על הדדים שבאשה שהוא כנגד הבוחל שבתאנים שהן תחלת בישול והן סימן נערות: אי נמי איפשר ששני הסימנין בתאנים הם ובתחלת בישולם פיהם התחתון מאדים וראשיהם העליון מלבין ולענין הנערות פירוש הלבין מפני שהדדין בראשיהן מלבין בתחלת הנערות. אבל הזריחו ודאי לשון לובן הוא לומר שיצאו מעט מידי ירקות והלבינו ומה טעם אוכל בהם (כתיב) [פתו] בשדה מפני שאף בשאר שני שבוע כך דרכו לאכול בהם פתו:

פסקה יא

הבוסר פי' בענבים משהביא בהם מים אוכל בו פתו בשדה פי' משגדל עד שיכול לסחוט ממנו מים. הבאיש כונס לתוך ביתו וכו' מפרש בירושלמי משיקראו באישה: יש מפרשים הבוסר כשהלבינו פניו או עליו חולניות כאדם שהלך דמו מפניו ולשון באישה חולה. זתים הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו מפרש בירושלמי מהו השליש מתניתא במקום שעושין שלשת לוגין לסאה כותש בשדה מפני היכר פירות שביעית כדאמרינן לעיל לא תבצור כרמך כדרך הבוצרים:

פסקה יב

ושאר פירות האילן אי אתה רשאי לא לכבש ולא לשלק ולא לאכול מפניהם כלל. הילכך אם בא לאכול מהן הרי הן מפסידין. זולחין זלוף לפי שאינו שוה לכל אדם והרי הוא כמלוגמא:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה