אור ברסלב
ראב"ד על ספרא אמור › פרשה ז

ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה

אמור · פרשה ז

פרק ו

פסקה ב

אם כן למה נאמר לה' לעולה פרט לנזירות דברי ר' יוסי הגלילי פי' שאין הגוים נודרין נזירות ואעפ"י שהוא נדר ונדבה. אמר לו ר' עקיבא אפילו אתה מרבה כל היום כולו אין כאן אלא עולה בלבד מפרש לה במנחות פרק ואלו מנחות ה"ק אפילו הוא מביא שלמים יהיו עולות: ואיכא נסחי דכתיב בהו דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יוסי הגלילי מיהו האי נסחא דכתיבנא איתא במנחות: לרצונכם אין כופין את הצבור על כרחם פי' שאם לא רצו להביא לתרומת הלשכה כדי ליקח ממנה קרבנות צבור אין כופין אותם על כרחן אלא כופין אותם עד שיאמרו רוצים אנו שהרי חייבין הם להביאם: ותנן בשקלים פרק קמא בט"ו באדר שולחנות יושבות במדינה בעשרים וחמשה ישבו במקדש משישבו במקדש התחילו למשכן את מי ממשכנין לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין. ותנן בערכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אלמא כשם שכופין את היחיד כך כופין את הצבור. מיהו בתרוייהו קרבן לא קרב עד שיאמר רוצה אני. והא דאצטריך הכא למימר בצבור סד"א כיון דרחמנא רמא חייובא עלייהו ולא בנדר ונדבה בדידהו תליא מילתא נכפינהו בעל כרחן ואע"ג דלא אמרו רוצים אנו קמ"ל:

פסקה ה

המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה שמות וכו' כולן כתובין בפרשה: מלמד שאין מרצין פירוש אין דם בעל מום מרצה כלל שאפי' עלה למזבח ירד והכי איתא בזבחים [פד.]:

פסקה ח

אין לי אלא שלמים מנין לרבות עולה וכו' פי' לתמימות: נפל מן הגג ונשבר יכול יהא עובר עליו פי' מפני שהניחו על הגג דאיבעי ליה לאסוקי אדעתי' דילמא נפיל: ת"ל ל"א ירצ"ה כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום קרי ביה לא יהויה בו מום דיש אם למסורת ומדלא כתיב ויהיה בשני יודי"ן שמע מינה למדרש ביה נמי יהויה הוא דכתב רחמנא הכי:

פסקה י

בכור שאחזו דם אין מקיזין לו דם אפי' מת דברי ר' יהודה פי' קסבר ר' יהודה מטיל [מום] בבעל מום חייב והאי בכור שאחזו דם אע"ג דבעל מום הוא שהרי אם לא יקיז אותו עתה ימות אעפ"י כן אסור להקיז אותו במקום שיש בו מום קבוע. וחכמים אומרי' יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. חכמים דהכא היינו ר' מאיר דבריית' דבכורות דסביר' ליה דאסור להטיל מום בבעל מום מיהו לא גזרו במקום שאינו עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו דקסבור דבר שאין מתכוין אסור. ואעפ"י שעשה שלא בכוונה אסור לשוחטו עליו כמי שעשה בכוונה. ר' שמעוו אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום. קסבר דבר שאין מתכוין מותר לכתחלה. ואעפ"י שיקיזנו במקום שעושה בו מום לא פסיק רישיה ולא ימות הוא דאיפשר דבההיא הקזה לא נפיל ביה מום קבוע כגון שלא יפתח בו אלא מעט ואינו חושש שמא ישנה ויפתח בו יותר מדאי שלא בכוונת מום. וקאמר בברייתא דבכורות דמותר נמי לישחוט על אותו מום דלא קנסינן ליה על השגגה. ובברייתא דבכורות איכא רבנן אחריני דפליגי אדר' מאיר ואדר' שמעון ואמרי יקיז ואף על פי שעושה בו מום: ואם עשה בו מום לא ישחט עליו קא סברי רבנן מטיל מום בבעל מום מותר הילכך יקיז אותו ויעשה בו מום לכתחלה. מיהו אסור לישחוט עליו בהקזה זו או אם הטיל בו מום בכוונה שאם נתרפא מחולי הדם והוא שוחטו מפני מום ההקזה נמצא מטיל בו מום בידים ושוחטו עליו:

פסקה יב

חרוץ כמו חריצין ונעיצין שנראה מקומו חסר: ריס לשון עין ר"ל השפה החיצונה של עין והוא מקום שקורין פישטאנייא"ש בלע"ז. חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו פי' הערוך חיטיו שיניו: ותמיה לי טובא אמאי לא אמר שיניו. ומאי שנא הכא דקרי ליה חיטיו. ועוד דגבי מומי אדם תנן ושנטלו שיניו פסול מפני מראית העין נראה מפני מראית העין הוא דפסול אבל מומא לא הוי: ואיכא מאן דאמר דחיטיו היינו חניכיו והן מקום השינים ומפני שהן דומין לחיטין קורא אותם חיטיו ואותן החנכים אם נפגמו או נגממו פי' שהשוו לשאר הבשר לפי שהחנכים גבוהים על שאר הבשר שבסביבותיהן. ואם השוו לבשר מפני חסרון הרי זה מום: נגממו מלשון גומא אלא שתפשו חכמים בלשון זה לדבר שחסור גבהותו או יתרותו והשווה למה שבסביבותיו נקרא גמום כמו שאמרו מצא בהמה שפיה גמום פירוש חתוך עד שאינו ניכר אם היו לה שינים למעלה או לא: וכן אמרו בגיד הנשה גוממו עם השופי פי' שוה כשופי ואינו נכנס בשופי: וקשיא לי בין להאי פירוש' בין לההוא פירוש' דלעיל מאי דאמרי' בבכורות פרק מומין אלו קלוט וחטים דליתנהו באדם ובבהמה לא פסלי ואם שינים הוא חנכים אמאי ליתנהו באדם הא חזינן דאיתנהו: וקרוב אני לומר כי חטים הללו הם המוסגים שיש לבהמה בין שינים החיצונות לפנימיות שהן דומין לחטים ממש ודוגמתן כעין שינים והתיומת הנזכרת בכאן והשנויה בבכורות לא על השן היא שנויה אלא על דבוק השפתים מקום ששם כלה חיתוך השפתים והם דבוקות זו בזו והיא הנקראת תיימת. ועוד מקום אותו הדבוק נקראו חיצונות מפני שכשפותח את פיו מיד הן נראות. הילכך אפילו נפגמו או נגממו הוי מום שבגלוי אבל מאותו הדבוק ולפנים אינו נראה אלא בזמן דהוא כעי ושהוא פעי נמי כי נעקרו הוא דמתחזי אבל נפגמו או נגממו לא מתחזי ומשום הכי הפנימיות אם נעקרו הוא מום ואי לא לא הוי מום: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן התיימות ולפנים אף לא את התיימת פי' אף לא בפגימה ולא בעיקרה אע"ג דכי פעי מתחזי והכי איתא בבכורות ועל זה הדרך ודאי לא נמצאו חיטים באדם:

פסקה יג

יבלת כדרג"א בלע"ז והוא לשון גובה ובלשון ערבי אל גובל: גרב זה החרס: ילפת זו חזזית המצרית. כבר פירשתי למעלה כי החרס האמור בשחין מצרים והוא יבש בין מבפנים בין מבחוץ. וילפת הוא גרב הנאמר במצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים. אלא שהגרב הוא יותר נמאס מן החזזית ואעפ"י שזה לח וזה יבש לפי שהגרב הוא שחין גדול ורחב כדינרי זהב ודומה לה החזזית שהיא דקה כעדשים ואעפ"י שהיא לחה מבחוץ אינה נמאסת כגרב והכי איתא בבכורות:

תוכן העניינים

ראב"ד על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה