ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
אמור · פרשה ד
פסקה א
על קדשי ישראל חייבין משום פגול ונותר וטמא בהדיא כתיב בהאי פרשתא פגול ונותר נמי כדאיתא לקמן דילפינן נותר חלול [חלול] מטומאה והדר אתי פיגול עון עון מנותר:
פסקה ב
מנין שהיא מדבר אף בפסול זמן פי' בפסול נותר נאמר כאן חלול ונאמר להלן חלול פי' בנותר כתיב כי את קדש ה' חלל. ומנא לן דבנותר קא משתעי דילפינן קדש קדש מנותר מה להלן פסול זמן אף כאן נמי פסול זמן לומר שנותר נוהג בכל הקדשים בין בדבר שיש לו מתירין בין בדבר שאין לו מתירין מה שאין כן בפגול ואע"ג דילפינן להו מהדדי מעון עון הכא לא ילפינן להו מהדדי אלא מנותר טומאה גמרינן ליה חלול חלול: ובזבחים פרק בית שמאי מפיק לישנא הכי ולא יחללו בשני חלולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה. ותרויהו חדא טכסיסה אינון: ומה כאן הרציה אף להלן הרציה. ויש ספרים שכתוב בהן ומה להלן הרציה אף כאן הרציה ותרויהו חד אורחא אית להו אלא שהראשון הוא יותר מכוון מ"מ פסול נותר למד מפסול טומאה: והנסחא הכתוב' בה ומה להלן הרציה וכו' כך פירושה אחר שלמדנו בחלול זה כאמור כאן בתחלת הפרשה פסול נותר יש בכלל מעתה נלמד הענין הזה מן הענין שלמטה המפורש בטומאה. מה להלן הרציה פי' מה ענין טומאה בענין הרציה שאין חייב עד שיקרבו כל מתיריו בדבר שיש לו מתירין ודבר שאין לו מתירין עד שיוכשר ליקרב דהיינו משקדש בכלי אף לענין נותר כן. ודבר שיש לו מתירין לענין טומאה דבעינן שיקרבו מתיריו נפק' לן בסדר צו את אהרן מוהבשר כל טהור יאכל בשר. בשר הנאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאינו נאכל לטהורים דהיינו קודם זריקת דמים אין חייבין עליו משום טומאה ושאין לו מתירין עד שיקדשו בכלי נפק' לן מאשר יקרב עד שיוכשר ליקרב. וזה הענין אינו אלא בפסולי נותר ופסול טומאה אבל בפיגול אינו כן שאינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין כגון שלמים שהן מפורשים בו. ואעפ"י שהפיגול למד עון עון מנותר והנותר חלול חלול מטומאה. ובגזרה שוה זו אנו מרבים בו לכל הקדשים אעפ"י כן כיון שאין מפרש בו אלא שלמים בלבד אהני ביה פרטא דשלמים לומר שאין חייבין עליו אלא בדבר שיש לו מתירין כעין שלמים. אבל בנותר וטומאה כיון דשאר קדשים בגופייהו כתיבי. טומאה בהדיא כתיבא בהאי פרשתא. נותר נמי כתיב ביה כי את קדש ה' חלל ונכרתה ואמרינן בסדר צו את אהרן בנין אב לכל שהוא קדש יהו חייבין עליו כרת פי' משום נותר וכיון דבגופייהו כתיבי שאר קדשים אהני גזרה שוה דחלול חלול וכולהו אתו בכללא ואהני פרטא דשלמים בתרויהו למעוטי דם בלחוד לרבנן ולר' שמעון למעוטי נמי דברים שאינם נאכלין כגון הלבונה והעצים והקטרת כדאיתא בצו את אהרן. ומה להלן כרת אף כאן כרת פי' כיון דילפינן נותר מטומאה שהואי נוהג בכל הקדשים אצטריכינן למימר דכי היכי דאיכא כרת בשלמים המפורשים כך יש עליו כרת על שאר הקדשים הלמדין בגזרה שוה. דלא תימא לילף חלול דהכא מחילול דתרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ומה להלן מיתה אף כאן מיתה אלא מגופיה דנותר ילפי' ליה מה נותר האמור בשלמים כרת אף נותר של כל הקדשים כרת. רבי יהודה אומר נאמר כאן אני ה' ונאמר למטה אני ה' מה למטה אני ה' מכרת פי' ר' יהודה אתא למימר דהא מילתא לא צריכה למילף בגזרה שוה דחלול חלול אלא מהאי עניינא גופיה גמרינן להו מה למטה לענין טומאה כרת אף למעלה לענין נותר של שאר כל הקדשים כרת:
פסקה ג
והרבה מצות בבנים שאין באבות פירוש מצות הנוהגות בארץ:
פסקה ח
וטומאתו עליו טומאת הגוף יכול אף טומאת בשר יהא חייב נאמר כאן וטומאתו עליו וכו' מה להלן בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף: נראה לי שנכתב כאן הלשון כמו שהוא כתוב בסדר צו את אהרן. ואותו הענין למד מזה כי בכאן מפרש יותר שהוא בטומאת הגוף כדמפרש ר' חייא בסמוך כי להלן הזכיר בשר והזכיר נפש וטומאתו עליו מסופק או על הנפש או על הבשר אבל כאן הזכיר איש והזכיר קדשים וטומאתו עליו בידוע כי הוא חוזר על איש ולא על הקדשים שהם לשון רבים ולפיכך אני אומ' כי זאת הגירסת כולה אין עיקרה כאן אלא שנכתבה כאן כדרך שנכתבה שם. שלא לצורך:
פסקה ט
ר' אומר ואכל וטומאתו עליו וכו' בטומאת הגוף וכו' מפרש לה בזבחים פרק בית שמאי [מג:] הואיל ופתח בו הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר בא באמצע בטומאת הגוף דבר הכתו' והכי פירוש' כי יאכל וטומאתו עליו שני מקראות הם זה בצד זה בסדר צו את אהרן. הראשון כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ולמד העליון מן התחתון שהרי כמו שהתחתון פתח בלשון נקבה דכתיב נפש כי תגע וסיים בלשון נקבה דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ולשון זכר באמצע ואכל מבשר זבח השלמים כך העליון פתח בו בלשון נקבה והנפש אשר תאכל בשר וסיים בלשון נקבה ונכרתה הנפש ולשון זכר באמצע וטומאתו עליו וכיון ששניהם סדורים על דרך אחד נלמוד אותם זה מזה מה ואכל שהוא לשון זכר שבאמצע מדבר על גוף האוכל ולא דבר על בשר הנאכל: ר' חייא אומר נאמרו קדשים בלשון רבים נראה לי כי הוא מפרש דברי ת"ק דסביר' ליה דהאי וטומאתו עליו דהכא מדבר בטומאת הגוף מה טעם מפני שנאמרו כאן שהן לשון רבים כו' כדפרישי' לעיל: אחרים אומרים וטומאתו עליו במי שטומאה פורחת ממנו. פירוש אחרים אומרים טעמא מההוא קרא גופיה ולא צריכי למגמר מהכא דאמר קרא וטומאתו עליו כלומר בעוד שטומאתו עליו. משמע שאיפש' לטומאה להיות פורחת ממנו על ידי מקוה וזהו טומאת הגוף אבל טומאת בשר אי איפשר לפרוש ממנה הטומאה משנטמאת בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר: