ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
אמור · פרשה ג
פסקה ב
נולד בעל מום ממעי אמו מנין פי' כיון דכתיב אשר יהיה בו מום וזה כבר היה בו מעולם. ושמא כיון דתחלת ברייתו הוא כך אין זה מום ת"ל אשר יהיה וכו':
פסקה ד
ומנין אימורי חטאת ואשם וכו' דאי מלחם אימא עולה דכולה כליל דומיא דתמיד אבל אימורין אימא נשתרו בבעל מום ת"ל לא יגש להקריב: קשיא לי הני נמי תיפוק ליה מלחם שהרי אימורין קרויין לחם כדכתי' בספר ויקרא גבי אימורי שלמים לחם אשה ריח ניחוח לה': ודרשי' התם לימד על החלבים שקרויין לחם. מנין ליציקות והבלילות התנופות וההגשו' הקמיצות וההקטרות המליקות והקבלות וההזאות ת"ל לא יגש: נראה לי דקמיצות וההקטרות דקא חשיב בהדייהו שטפא דגמרא הוא דקא קתני להו לעיל מנין הקומץ והלבונה וכו' והקטרה וכו' הרי קמיצות והקטרות. והזאות בהזאה דבן עוף. אי נמי בהזאות דלוג שמן של מצורע: מה לחם מיוחד שהוא עבודה דהיינו הקטרת אימורין כדכתיב לחמי לאשי. אי נמי לחם אשה אף כל שהוא עבודה יצאו היציקות והבלילות והתנופות וההגשות שאינן עבודה שהרי אם לא יצק ולא בלל ולא הניף ולא הגיש כשרה כדאיתא במנחות בפרק הקומץ רבה:
פסקה ו
אין לו אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין וכו' חוורור והמים הקבועין וכו' פי' חוורור כמין חברבורות לבנות בשחור שלו שאינן יוצאות ואין הלבן שלו חלק כשאר בני אדם אלא שיש בתוך השחור שלו טיפין טיפין לבנות. ואין זה תבלול האמור במקרא כי תבלול הוא לשון בלבול והוא לבן הפוסק ונכנס בשחור כמו שמפרש במשנת בכורות פ' על אלו מומין [לח.] והתם מפרש בכמה שהם קבועים: פ"א חוורור שנתלבנו עיניו וכהה מאורו לגמרי. וזה עיקר דהכי קא מפרש לה בפרק אלו מומין. אמר רבא הילכך כל מחמת כיהותא מאיש עור: מחסרותא מאיש דק מבלבלותא מתבלול. משניות' מבעיניו. ואמרינן התם דאי כתב רחמנא איש עור משום דלא חזי בהו כלל אבל מחסרותא לא. כתב רחמנא דק:
פסקה ז
חרום שחוטמו שקוע פי' מלשון מצודים וחרמים לבה. והן החפירות שעושים לדגים על חוף הים או על הנהר להפיל בהן את הדגים וכן עושין בעיירות להפיל בהן החיות ומכסין בקשין או בסבכי האילנות כדי שלא יזהרו בהם וכיוצא בו במסכת עירובין חרם שבין שני תחומי שבת פי' חפירה גדולה שנתקבצו המים בתוכ': בלום נפוח והוא לשון לעז שקורין לאדם שהוא נפוח אנבולומונט. ולכך נקראת הריאה בולמון על שם שהיא נפוחה לעולם. ודומה לו בנדרים שמא רגליה נאות מבולמות פי' נפוחות: סולד פי' דומה כמי שהרתיחוהו ברותחין שהוא אדום ונקלף וכיוצא בו במסכת שבת יד סולדת בו:
פסקה ט
שרוע שנשתרבבה יריכו פי' שרוע כמו סרוח והוא משורש וסרח העודף לשון יתר ר"ל שיריכו אחת ארוכה מחבירתה:
פסקה י
שבר רגל פי' כל השוק נקרא רגל אבל פסח אינו אלא עד הרגל לבדו. הקשן והעקלן והקולבן. הקשן הוא מלשון וארכובתיה דא לדא נקשן. והעקלן כמשמעו מעוקל ושניהם שוקיהן עקומות אלא שהקשן שוקיו עקומות כלפי חוץ והכי איתא במשנת מומין אלו: והקולבן כמו כן. או שבר או עקמימות בקלבוסת שלו והוא עצם לקולית הירך ודומה לאילן שקד וחלב שבו הוא נקרא כף הירך והסימן הכדור שבו הוא בראש הכרכשא עומד בין שתי העצמות אחד שבירך זו ואחד שבירך זו. והחלב שתחת זאת הכרכשא קראוהו בספרא חלב שבין הפקוקלות. ובלשון הגמרא תרבא דאקליבוסתא. ובאגדה אמרו וינאץ השקד זו הקלבוסת מפני שהוא עשוי כאילן השקד רחב מלמטה ומלמעלה ודק באמצע וראש הקולית נכנס בו באמצעו. וקלבוסת לשון מפתח ועל זה נקראו פקוקלות מלשון פקק:
פסקה יב
חלזון נחש ענב מפרש בבכורות [לח.] חלזון זהו נחש והוא בדקה שבעין ויש לה צורת חלזון. ולפעמים שהוא עגול כענבה של אשכול וקא מרבה ליה מאו דק: ואני תמה על המתרגם תבלול חלוז שאינו שוה למדרש חכמים:
פסקה יג
אי זהו תבלול לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור פי' אין זו מחמת מכה ואינו חסר ממאור עיניו שום דבר אלא כך נברא שהלובן שלו נמשך ונכנס לפנים מן הסירה ומגיעה עד תוך השחור הראשון החיצון והשחור הוא בת עין שהוא שחור שבשחור:
פסקה יד
בעיניו להביא את שבעיניו: שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה פי' להביא כל שינוי שבעיניו כגון שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי או למטה מן הראוי להם עינו אחת למטה ועינו אחת למעלה עד שהוא רואה את החדר ואת העליה כאחד: שני שמש שישנא להביט בשמש. והזגדוס שאין הזוגות שלו שוין עינו אחת משונה ועינו אחת שוה לשאר בני אדם:
פסקה טו
גרב זה החרס. ילפת זו חזזית מצרית מפרש בבכורות גרב זה שחין יבש בין מבפנים בין מחוץ והוא כחרס האמור בקללות. וגרב האמור בקללות הוא לח מבחוץ ויבש מבפנים והוא ילפת האמור כאן ושניהם מומין אבל גרב שהוא לח מבחוץ ומבפנים אינו מום קבוע לשחוט עליו את הבכור במדינה. ולא לפדות בו את המוקדשין אלא מום עובר הוא: נמרחו אשכיו פי' נמעכו אשכיו: שהרוח בתוכם והם נפוחין: