ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
אמור · פרק ז
פסקה ב
אבל אתה מקריב את שעבדה בה עבודה מפרש בסוטה לא שנא עבודת היתר ולא שנא עבודת איסור ולא שנא עבד בהן כשהן חולין ולא שנא משהוקדשו וכולהו מקראי כדאיתא התם פרק בתרא:
פסקה ד
ואשה אלו החלבים אין לי אלא כולם פי' כי לשון אשה משמע כל הראוי לאישים. והוא החלב כולו. מקצתם מנין ת"ל לא תתנו מהם וזהו שאמרנו למעלה שעובר משום בל תקטיר כולו ומשום בל תקטיר מקצתו. ואי קשיא לך וכי האוכל חתיכה גדולה של חלב בבת אחת בהתראה עובר עליה משום בל תאכל כולו ומשום בל תאכל מקצתו ויהא חייב על כל זית וזית. ואי אמרת דבזה אחר זה עסקי' הכא ובשתי התראות אם כן מאי כולו ומאי מקצתו דקאמר במקצתו נמי משכחת לה תרי ותלתא לאוי דהא אי אייתרו ביה על כל זית וזית לקי אכולהו. אלא לעולם בבת אחת ובחדא התראה דקאמר דלקי תרתי משום כולו ומשום מקצתו מה שאין כן בחלב ודם ושאר איסורין. מאי טעמא דחלב ודם בין לזית אחד בין למאה זתים חד לאו הוא דכתיב אבל הכא אע"ג דחד לאו נמי הוא כיון דפרט בהו רחמנא בכולן ממקצתם וכתביה ללאו בי מצעי הוה ליה כמאן דכתיבי בחד תרי לאו. ובתמורה פרק קמא פליגי בה אביי ורבא אי לקי אתרויהו או לאו משום דהוה ליה לאו שבכללות. ואיתותב אביי דסבר אין לוקין:
פסקה ו
שרוע שנשתרבבה יריכו פי' שיריכו האחת ארוכה משל חברתה. נדבה תעשה אותו אלו קדשי בדק הבית וכו' יכול אף על המזבח ת"ל לא ירצה וכו' ר' אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר ולנדר לא ירצה אי זה קדש מרצה וכו' פי' ת"ק הא דריש מדקשיא קרא רישיה אסיפיה רישיה קאמר נדבה תעשה אותו ולנדר והדר אמר לא ירצה. אלא ש"מ רישא בקדשי בדק הבית וסיפיה בקדשי מזבח. ודקא דריש ליה מפשטיה דקרא דסיפא נמי לאו קא פסיל ליה אלא להרצאה דהיינו קדשי מזבח דכתיב ונרצה לו לכפר עליו. והשתא לא ידעינן מאי איכא בין ר' לרבנן אלא משמעות דורשין איכא ביניהו. ולר' מייתר ליה תעשה אותו דהוה ליה למיכתב נדבה ולנדר לא ירצה וממילא ידעינן דלקדשי בדק הבית מותר ולרבנן אותו לחודיה הוא דמייתר דהוה ליה למכתב נדבה תעשה ולנדר לא ירצה. ותרויהו קא דרשי להאי אותו למעוטי תמימים לבדק הבית שאם הקדישן לבדק הבית שעובר בעשה כדמפרש ואזיל. ובתמורה פ"ק מפיק לה להא דרבי בלישנא אחרינא. ר' אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר וקא פריך התם ת"ק נמי בהרצאת גופו אמר אלא לאו דמי נסכים איכא בינייהו דת"ק סבר אפי' הקדישו לדמי נסכים נמי מיחייב ור' סבר להרצאת גופו הוא דלקי אבל לדמי נסכים לא לקי. אבל האי לישנא דהכא לא מסתגי בהאי פירושא:
פסקה ח
מנין אף לא תעשה ת"ל וידבר ה' אל משה לאמור מפרש בתמורה לאמר לא אמר אי נמי לא יומרו הדברים. והשתא לדעת ר' יהודה כל פרשה האמורה בתורה שיש בתחלתה לאמר ובתוכה לאו הבא מכלל עשה הרי הוא לוקה עליו כלאו גמור:
פסקה ט
כלן בביצים דברי ר' יהודה מפרש בבכורות כלן אף בביצים והוי מומין שבגלוי מעוך וכתות משום דכווצן נתוק וכרות משום דתליין. ר' יוסי אומר מעוך וכתות אף בביצים דליתנהו נתוק וכרות בגיד ולא בביצים דהא איתנהו. ובבכורות פרק על אלו מומין בברייתא פליג עלייהו ר' אליעזר בן יעקב ואמר כלן בגיד ולא בביצים מאי טעמא דבבריא נמי זמנין דתליין או דכווצן הילכך לא הוי מום שבגלוי:
פסקה יא
אין לי אלא שלא יקריבו מנין שלא יעשו פי' אמעוך וכתות ונתוק וכרות קאי דהוי סירוס. אין לי אלא תמימים פי' דשמא כדי שלא יפסול אותם מקרבן הוא דקפיד רחמנא אבל על בעלי מומין לא קפיד ת"ל לא תעשו כלומר סתמא כתיב ולא יעשה. בחוצה לארץ מנין ת"ל לא תעשו בכל מקום שאתם מדלא כתיב לא יעשה אי נמי ובארצכם לא ולישתוק ת"ל ובארצכם בארצכם בכם דברי ר' חכינאי מדלא כתיב ובארץ לא תעשו:
פסקה יב
ומנין שהנקבות בסירוס ת"ל כי משחתם בהם ר' יהודה אומר אין הנקבות בסירוס האי סירוס דקאמר ת"ק סירוס בידים הוא שלא יחתוך האם שלה כדי שלא תלד אבל גרמא כגון על ידי מאכל או על ידי משקה שמצמקת האם שלה ואינה יולדת דבר זה אף באשה מותרת שאינה מצווה על פריה ורביה. ובזכר בין סרוס דבידים בין דממילא אסור בין באדם בין בבהמה כדאיתא בשבת פרק שמונה שרצים [קי]. והא דאמר ר' יוחנן הרוצה לסרס תרנגולו יטול כרבלתו ויסתרס מאליו. התם לאו סרוס הוא כלל אלא רמות רוחא הוא דנקיט ליה משום דאפגים לא בעי לאתהנויי מנקבה אבל [הכא] מיירי דהוי סירוס אפילו ממילא אסור: