ראב"ד על ספרא· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
אמור · פרק ד
פסקה א
אוכלין הם ישראל במעשר טבול יום פי' האי אשר יטהר בהערב השמש קאמר כדיליף להו לקמן וקאמר זרע אהרן הוא דלא יאכלו בקדשים הראויין להם עד אשר יערב השמש עליהם אבל ישראל אוכלין במעשר שני הראוי להם אפי' טבולי יום אבל טמאים ממש לא דהא כתיב לא בערתי ממנו בטמא וכתיב בהאי פרשתא ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ במים הא רחץ טהור ומוקמינן לה במעשר שני ביבמות [עד.]: מיהו האי תנא לא משמע ליה האי קרא להאי דרשא ומפיק לה מרישא דעניינא. והאי קרא דכי אם רחץ בשרו במים מוקים לכולה כפשטיה בתרומה וה"ק לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל וכו' אי נמי השתא דנפק' ליה מרישא דעניינא שיש הפרש בין תרומה למעשר האי קרא דכי אם רחץ בשרו נמי מוקמי' ליה במעשר וקרא דבתריה בתרומה וחד בטמאים מחוסרי כפרה. וחד בטמאים שאינן מחוסרי כפרה ובתרויהו ביאת השמש מעכבן אבל כפרה לא מעכבן להו:
פסקה ד
אשר יטמא לו לרבות השעורים פי' שלא תאמר בכל השרץ כתיב עד שיגע בשרץ כולו להכי אמר אשר יטמא לו לרבות אפילו כעדשה ממנו כך היא הנסחא: באדם זה המת טומאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא חומרי פי' ימי זיבתן ימי קולן מנין פי' ימי ספירתן ת"ל לכל טומאתו אשר יטמא לרבות בועל נדה: לו לרבות בולע נבלת עוף טהור. ואעפ"י שאינו נדרש בסדר המקרא נדרש הוא בסדר הטמאות ואין כאן בטומאת אדם זה טמא מת שאינו במקרא אלא במטמא מקדש וקדשיו הוא בסדר ויקרא. ועוד כי טמא מת כבר נאמר למעלה והנוגע בכל טמא נפש:
פסקה ה
נפש אשר תגע בו לרבות המסיטה פי' המגע שוה בכל אלו אבל ההיסט אינו שוה בכולן ובשביל כך תפש הכתוב אשר תגע בו: ולא יאכל מן הקדשים יש לך קדשים שהוא אוכל בהם והנסחה הישנה שבספרים והשנויה בספרים בגמרא דמסכת' ערלה כך היא יש לך קדשים שהוא אוכל בהן פרט לעירוב ולפחות ממאה:
פסקה ו
אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה מנין אוכלי (חולין) [תרומה] באוכלי חולין וכו' ת"ל מן הקדשים ריבה זו היא הגי' הישנה. ואעפ"י שהיא רחוקה עלי בפירושה הריני מפרשה על פי דרכה. מקרא קמא קא דריש מדקאמר ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ חלק בקדשים שיש לך קדשים שהוא אוכל אעפ"י שלא רחץ ועכשו לא פירש הקדשים שהוא אוכל אלא פירש שאסור עליו הכתוב לאכלם עד שיטהר ומה הן פרט לערובו ולפחות ממאה וממילא ידעינן את שהוא מותר בהם. פרט לעירובי' פי' פרט לעירוב מעשר שני בחולין אפילו ביתר ממאה חולין מאי טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לפדותו משוה פרוטה ולמעלה והכי איתא בבא מציעא פ' הזהב [נג.] הילכך אם חוץ לירושלם הוא בין טמא בין טהור יכול לפדותו. ואם בירושלם הוא טמא יכול לפדותו. ומ"ה אינו בטל כלל כדי לאכלו בטומאת הגוף. ולפחות ממאה. אתאן לתרומה דכיון דתרומה לא בטלה אלא במאה עדיין קדושת תרומה בעירובה ואסור לאכלה בטומאת הגוף: אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה פי' סאה תרומה טמאה שנתערבה בפחות ממאה תרומה טהורה בזו אמרה תורה שהאוכל ממנה בטומאת הגוף לוקה ואעפ"י שכבר נתחללה מקדושתה שאינה ראויה אלא לשריפה דגרסינן בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ואפילו הכי לוקה עליה מפני שהכל תרומה היא ואין תרומה מבטלה תרומה לפוטרה מאיסור תרומה: ומנין אוכלי תרומה באוכלי חולין פי' סאה תרומה בפחות ממאה חולין אינו אוכל עירובה בטומאת הגוף אעפ"י שרובה חולין וכל שכן סאה חולין בתשעים תרומה: עד כאן זו ואין צריך לומר זו כדפרישית והוא באוכלין: מעתה אתחיל לשאול בתערובת משקין מנין לנו על לוג תרומה שנפל לחולין שאינו שותה בעירובין בטומאת הגוף אעפ"י שרוב רובו חולין. ואין צריך לומר לוג של חולין בתשעים וכל שכן משקה קדש במשקה תרומה ומשקה תרומה במשקה קדש וכ"ש משקה קדש במשקה קדש ת"ל מן הקדשים ריבה פי' ריבה כל אלו לבל יאכל עד אשר יטהר מדלא אמר ולא יאכל מן הקדש הרי ריבה אוכלי תרומה באוכלי [תרומה] שאסור בהם בטומאת הגוף וכ"ש כל אלו שאמרנו:
פסקה ט
ואחר יאכל מן הקדשים יש לך קדשים שאינו אוכל בהם פרט לעירובין וביותר ממאה: גם זה על הדרך שפירשתי בראשון שלא פירש כאן את שאינו אוכל בהם אלא אותם שאוכל בהם שהכתוב מתירן ומה הם פרט לעירובין וליותר ממאה: האי דקאמר הכא פרט משום דנפקי מכלל האסורין והאסורין הן הן שכתבנו למעלה ונתרבו מריבוייא דקרא דלעיל דלא יאכל כי אם רחץ: ומי ניהו תרומה טמאה או קדש טמא שנתערבו בטהורין פחות ממאה שאסור לאכלן מפני טומאת עצמן וקאמר הכא כי אם אחר שרחץ והעריב שמשו מותר לאכול בכל עירובי מעשר: ודוקא שהוא טהור ובירושלים והכא ודאי לא הוה צריך למימר אלא איידי דתנא לעיל עירובין במעשר דאסורי תנא הכא נמי עירובין במעשר דשרי: ואית דמפרשי בתרויהו דחדא קתני פרט לעירובין ובאי זה עירוב בפחות ממאה וביתר ממאה ובעירוב דתרומה וקדש קא מיירי ולא בעירוב דמעשר: והאי פירושה מסתבר לי טפי מקמא. וביותר ממאה עירובי תרומה טמאה בטהורה ואפילו תרומה טמאה בקדש טהור או קדש בתרומה טהורה ואפילו משקין במשקין בין דתרומה בקדש בין דקדש בתרומה ובין דקדש בקדש. ואף באלו יש שלא היו צריכין לשאול מפני שהיו באים מכלל אותם האמורים לפניהם אלא שתפס בהם הדרך שלמעלה ולא שינה ממנה מ"מ הרי הן שנויין כאן על הסדר יותר מן העליונים ואותם שאינם צריכים כאן מעטים הם כי בתחלה שאל אין לי אלא אוכלי תרומה טמאה במאה דטהורה שמותר הכל לכהנים שהרי אין מבטל בה אלא איסור טומאה בלבד. ומנין אוכלי תרומה טמאה במאה חולין טהורין שיהא עליהן תורת חולין שהרי מבטלין בהן שני איסורין איסור זרות ואיסור טומאה הרי אלו שאלה צריכה: אוכלי חולין טמאים במאה תרומה טהורה זו אינה צריכה שאלה: אוכלי תרומה טמאה במאה אוכלי קדש טהור ואפילו אוכליקדש טמא במאה תרומה טהורה מנין שמותרות לכהנים הרי אלו צריכות מפני שחמורה טומאת קדש מטומאת תרומה. ומנין משקה תרומה טמאה במאה חולין טהורין שיהו מותרין לזרים אעפ"י שמבטלין בהם שני איסורין הרי זו צריכה. משקה חולין טמאין במאה תרומה טהורה זו אינה צריכה. משקה תרומה טמאה במשקה קדש טהור ומשקה קדש טמא במאה תרומה טהורה ומשקה קדש טמא במאה קדש טהור כולן צריכות מפני שחמורה טומאת משקין מטומאת אוכלין כי טומאת משקין בכל שהן ומטמאין זה לזה אפי' הן מאה ואעפ"י כן אם נתערבה במאה טהורין בטלה טומאתן. ומנין לכל אלו שהן מותרין ת"ל מן הקדשים ריבה וכי אמרינן דעירובי קדש מותרין לו לאחר שרחץ והעריב שמשו. ודוקא בטמא שאינו מחוסר כפרה [אבל מחוסר כפרה] לא:
פסקה יא
כי לחם כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה פי' מדקרי ליה לחמו ולא אמר לח' שמע מינה לחמו הראוי לו שאם מפונק הוא ואינו אוכל את חטיו אלא סלת גמור יכול הוא לעשות כן בחטי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה. אעפ"י כי המורסן והקמח יאכיל לבהמתו כמו הכרשינין:
פסקה יד
יכול בנבלה הכתוב מדבר פי' שהרי דבר בה הכתוב דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. ובנבלת עוף טהור קא מיירי כדאמרינן יכול על איסור אכילת נבלה ענש הכתוב מיתה ת"ל עליו ולא קאמר עליה ש"מ באכילת קדש קא מיירי:
פסקה טו
ומתו בו ולא במעשר שהרי גם במעשר דבר הכתוב למעלה כדאמרן:
פסקה טז
אם נאמרו הקלות למה (לא) נאמרו החמורות ואם נאמרו חמורות למה נאמרו הקלות. אם נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה: מפרש לה בזבחים פ' בית שמאי [מד.] קלות שרץ ומעשר חמורות טומאת מת ותרומה. וה"ק אם נאמרו הקלות כולן ומן החמורות עמהם ומאי ניהו שרץ ומעשר ותרומה ולא נאמרה טומאת מת עמהן הייתי אומר על הקלות בלאו פי' שרץ על מעשר אבל מת אפי' על מעשר במיתה מאי טעמא מדקלות על חמורות במיתה דהיינו שרץ על תרומה חמורות על הקלות נמי במיתה. ומאי ניהו טומאת מת על מעשר לכך נאמרו הטומאות החמורות דאידי ואידי על מעשר בלאו: ואם נאמרו חמורות פי' טומאת מת עם מעשר ותרומה ולא נאמרה טומאת שרץ עמהם הייתי אומר וכו': וכל זר לא יאכל קדש מה קדש האמור להלן קדשי הגבול וכו'. בקדשים לא יאכל וכו' אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה בתרומה וכו' כדאיתא ביבמות פרק הערל: