קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק תשיעי · דף סג.
נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר כו'. ומסקינן בגמרא דהלכה היא בנזיר ועושה פסח דטומאת התהום אינו סותר. ודווקא אם נודע לו אחר שגילח. אבל אם נודע לו קודם גילוח אפילו טומאת התהום סותר. וכן הדין בנזיר. ובפסח יתבאר לקמן. ובגמרא מיבעי ליה לרמב"ח נטמא תוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוחי מהו בתר ידיעה אזלינן ואחר מלאת הוא ולא סתר או בתר טומאה אזלינן. וכתב רש"י ז"ל דרמב"ח לא שמיעא ליה מתניתין דעד שלא גילח סותר. והוא תמוה דעל מתניתין ליכא למימר לא שמיעא ליה. והתוס' ז"ל פירשו דמיבעי ליה לר"א בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום אי בתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא לאחר מלאת ולא סתר אלא ז' או בתר טומאה דהוי תוך מלאת אזלינן וסתר ל'. והש"ס הולך ומפרש לבעיא דרמב"ח ופשיטותיה דרבא ולמסקנא פשיטא ליה דאינו סותר אלא ז' לר"א אף על גב דנטמא תוך מלאת דבתר ידיעה אזלינן. ויש לדקדק גם לשיטתם מהיכי תיתי לן למימר דניזיל בתר ידיעה הא מבואר בשמעתין דאי לאו דהילכתא גמירי לה בטומאת התהום היה סותר אפילו נודע לו לאחר גילוח. כיון דהטומאה היתה תוך מלאת ולא גמירי הילכתא אלא בטומאת התהום אבל טומאה ידועה סותר אפילו נודע לאחר שגילח. וגם טומאת התהום דאינו סותר. היינו דווקא נודע לאחר גילוח. ואי לאו הילכתא בכל גוונא הוי סתר. ואם כן בנודע לאחר מלאת דליכא הילכתא מהיכי ס"ד למימר דבתר ידיעה אזלינן. וכן הוא לפשיטותיה דרבא.
ובשיטה מקובצת ז"ל הקשה כנ"ל אמאי לא פשיט מרישא דבטומאה ידועה סותר אפילו נודע לאחר גילוח אלמא דבתר טומאה אזלינן. ותי' דדווקא ברישא דנודע לאחר גילוח והביא קרבנותיו בטומאה הוא דאזלינן בתר טומאה להביא קרבנות אחרים. ועל כן צריך להביא קרבנות אחרים. ולהכי אזלינן בתר טומאה. אבל לענין שלא יסתור אלא ז' שפיר אזלינן בתר ידיעה. ואם כן בבעיא דרמב"ח נמי גם בנודע לאחר גילוח אי לא סתר אלא ז' ואחר ז' יכול להביא קרבנותיו מיד או סותר ל'. ואם כן כל הלכת טומאת התהום שנאמרה בנזיר לאו לענין סתירה איתמר דסתירה ליכא אפילו בטומאה דועה דבתר ידיעה אזלינן מסברא והוי כנטמא אחר מלאת דליכא סתירה כלל אלא צריך שבעה שיטהר ויביא קרבנות. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל וכי איתמר הילכתא להכשיר הקרבנות שהביא קודם שנודע לו טומאתו דבטומאת התהום כשרים הקרבנות ובטומאה ידועה הקרבנות פסולין שהביאן בטומאה. וצריך להביא קרבנות אחרים אחר שיטהר. ואם כן לרבנן אם נודע לו קודם הקרבת קרבנותיו פשיטא דסותר אפילו בטומאת התהום היינו שימתין עד שיטהר ולא איצטריך הילכתא לזה ומסברא לא יביא קרבנותיו בטומאה. אבל לר"א הא דנודע לו קודם שגילח אף על גב שהביא קרבנותיו אפ"ה סותר גם בטומאת התהום ליכא טעמא בהא ומ"ש קודם גילוח או לאחר גילוח כיון דכבר הביא קרבנותיו. ועל כרחך צריך לומר דהכי גמירי הילכתא אם נודע קודם גילוח גם לאחר שהביא קרבנותיו צריך להביא קרבנות אחרים. והילכתא בלא טעמא הוא דבשלמא לענין סתירה שייך שפיר לחלק דקודם גילוח הוי כמו שנודע לו בתוך הנזירות. אבל לענין הכשר הקרבנות מה לי קודם גילוח ומה לי אחר גילוח. ולפי שיטתם נפקא מינה גם לרבנן דהא אחר מלאת סותר שלשים. כבר כתבתי לעיל דאין זה אלא מדרבנן ואין צריך להביא קרבן טומאה ואם כן הכא נמי בנטמא תוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת אין צריך להביא קרבן טומאה וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל.
ואחר כל זה לא ברירא לי שיטתם ז"ל דמש"כ השיטה מקובצת בטומאה ידועה על כרחך צריך להביא קרבנות אחרים אין זה מוכרח כל כך די"ל דאם הביא הביא גם בטומאתו כיון דשלמה נזירותו אלא דלעיל סוף פרק ג' מינים משמע דלכ"ע אפילו נטמא אחר מלאת קרבנותיו לא עלו לו ועיין שם מש"כ. ומהא דיליף ר"ל מקרא דכי ימות מת עליו משמע נמי דלענין סתירה ילפינן דאם טומאת התהום היא אינה סותרת.
ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות נזירות משמע דבתר טומאה אזלינן וסותר הכל. ועיין לחם משנה ז"ל שם שכתב דהכי איפשיטא בעיא דרמב"ח. והרי לשיטת התוס' ז"ל איפשיטא להיפך דבתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא לאחר מלאת. ועיין לישנא אחרינא ברש"י ז"ל. ולפי זה נראה דהא דטומאת התהום טהור היינו לענין סתירה דאינו סותר. אבל לענין הבאת קרבנותיו אם נזרק עליו אחד מן הדמים ונודע לו. מה שהקריב הקריב. אבל שאר קרבנותיו אפשר דצריך שיטהר ואחר כך יביא. דהא מכל מקום טמא הוא אפילו בטומאת התהום אלא דע"פ הלכה טהור הוא לענין סתירה. וכן לענין פסח אם כבר עשה פסחו. אבל לא שיקריב לכתחלה שאר קרבנותיו אלא יביאם לכשיטהר.
שם ירד לטבול ונמצא צף כו' טמא. התוס' ז"ל כתבו משום דהוי ספק טומאה ברשות היחיד. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבחזקת טמא ודאי הוא ע"ש. ובנמצא משוקע תנן ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא כו'. משמע מלישנא דמתניתין דקולא דטומאת התהום הוא משום דלאו טומאה וודאית היא ומשום הכי אמרינן שחזקת טמא טמא אבל באמת אפילו אם נטמא וודאי בטומאת התהום טהור הוא וכמו שיתבאר לקמן. והא דאמרינן חזקת טמא טמא היינו דמחמרינן כשהוא בחזקת טמא דילמא לאו טומאת התהום היא אלא ידע בה אחד בסוף העולם. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות נזירות הל' כ') שכתב ירד להקר טהור עד שידע שנגע. משמע דהא דלטבול טמא היינו שמא נגע בגוף המת. ואם כן אם ידע וודאי שלא נגע בגוף המת אלא עבר על טומאת התהום לחוד אפילו אם הוא בחזקת טמא טהור ולא משמע כן מסתמא דמתני'.
גמ' ותו הא דתניא המוצא כו' בתרומה טמא כו' מאי שנא כו'. הש"ס סבירא ליה הכא דהוי לן למילף מנזיר ועושה פסח דטומאת התהום טהור הוא גם לתרומה אף על גב דבנזיר ועושה פסח גם כן לא הוי טהור אלא בנודע לו אחר שגילח ובפסח לאחר שנזרק וזה לא שייך בתרומה השתא דיליף מקרא ס"ד דבכל גוונא טהור הוא והוי מצי למיפרך מ"ש נודע לו לאחר שגילח או קודם שגילח וכן כתב בשיטה מקובצת. אבל בפסחים סבירא ליה להש"ס דאפילו למאן דיליף מקרא לא ילפינן אלא בנזיר אם נודע לו לאחר גילוח אבל קודם גילוח ודאי טמא הוא ובפסח דוקא לאחר זריקה. ומשום הכי פריך התם אשכחן נזיר פסח מנ"ל משום דלא מצינן למיגמר מהדדי דילמא לענין נזיר דוקא הוא דטהור ולענין דאינו סותר אבל לא להכשיר הפסח ומשום הכי לא פריך התם הך פירכא דמ"ש בתרומה טמא משום דתרומה ליכא למיגמר מינה.
תוס' בד"ה מאן תנא כו' ולרבנן משמע דבעינן אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים דכבר שלמה נזירותו. והקשו מהא דפרק כ"צ דאמר מר בר רב אשי דטומה"ת מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה. וקשה בין לר"א בין לרבנן. ותירצו דהתם בעושה פסח מיירי. וכיון שנשחט כל העומד ליזרק כזרוק דמי. אבל תגלחת מצוה באפי נפשיה היא. ועוד תירצו משום ריצוי ציץ. וכוונת דבריהם ז"ל נראה דכתבו לתרץ הא דמר בר רב אשי אפילו לר"א דגבי נזיר מעכב תגלחת. אבל התם בפסח מיירי. ואי משום דכל העומד ליזרק כו' או משום ריצוי ציץ אבל בתגלחת ליכא למימר הכי אבל לרבנן בין בנזיר בין בפסח אפילו נודע לאחר שחיטה קודם זריקה אינו סותר. והכי משמע מדבריהם מפסחים שם דף פ"א (ע"ב) ע"ש. ועיין בדברי מהרש"א ז"ל שם שהקשה לר"א היכי אשכחן בנזיר קודם זריקה כיון דתגלחת נמי מעכב. והרי התוס' ז"ל הכא כתבו לשינויא אליבא דר"א דבעושה פסח איירי התם. ודרך אגב ראיתי שם עוד בדברי מהרש"א ז"ל דבר שאינו מובן דכתבו התוס' ז"ל שם דלפני זריקה היינו לפני זריקת אחד מן הדמים דמשנזרק אחד מן הדמים אפילו בטומאה ידועה תנן דיביא שאר קרבנותיו וכבר שלמה נזירותו. והקשה מהרש"א ז"ל אם כן תיקשי ללישנא קמא דמר בר רב אשי דאינו מרצה אלא נודע לאחר זריקה דאם כן אפילו טומאה ידועה נמי. והוא פלאי דהתם מיירי שנטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים וזה אפילו בטומאה ידועה. אבל הכא איירינן שנטמא תוך מלאת ונודע לו אחר זריקה. ודוקא בעוה"ת הוא דאזלינן בתר ידיעה אבל לא בטומאה ידועה. והתוס' ז"ל לא הביאו ראיה שם אלא דלרבנן סגי בזריקת אחד מן הדמים והותר בכל. ואם כן אפילו לל"ק סגי. אחר זריקת אחד מן הדמים ועל כרחך לל"ב היינו שלא נזרק כלל. וזה פשוט.
ומכל מקום מסקנת דבריו ז"ל כאן ובפסחים דלרבנן בנזיר נמי אפילו נודע לו קודם זריקה אינו סותר וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל. ולדידי קשיא כיון דעדיין בנזירותו הוא עומד כל זמן שלא נזרק הדם אם כן אמאי לא יסתור נזירותו בשלמא לענין פסח דעיקר הלכה נאמרה להכשיר הפסח שנעשה עד שלא נודע. אם כן יש לומר דכל שכבר נשחט טהור הוא לזריקה. אבל הכא בנזירות דהטומאה היתה בתוך מלאת. וכי בשביל שנשחט הקרבן לא יסתור נזירותו. ובירושלמי במתניתין (ה"ג) מבואר להדיא דלרבנן עד שלא נזרק הדם סותר.
ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל בדין זה וראיתי כי דבריו עמוקים המה ורוח אחרת אתו כאשר אבאר בעז"ה דבריו בשלשה ההלכות. בהלכות נזירות ובהלכות ביאת מקדש ובהלכות ק"פ. בהלכות נזירות כתב דלרבנן דוקא אם נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים הוא דאינו סותר אבל עד שלא נזרק סותר הכל. ובפ"ד מהלכות ביאת מקדש לענין כהן המרצה כתב דאפילו נודע לו קודם שיזרק אם זרק בטומאת התהום הורצה. ובפ"ו מהלכות ק"פ כתב הך ברייתא דלקמן המוצא מת מושכב לרחבה של דרך לתרומה טמא לפסח שוחט לכתחלה ואוכל אף על פי שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור הוא בד"א בזמן שהוא מהלך ברגליו אבל רכוב טמא אפילו לפסח שאי אפשר שלא יגע דהוא ז"ל מפרש האי בד"א אפסח וכגירסא שהביא רש"י לקמן. וכתב הכסף משנה ז"ל בהלכות נזירות דפסק דלא כמר בר רב אשי בלישנא בתרא אלא כלישנא קמא ודיוקא דטהור להבא משמע לא סבירא ליה ע"ש. ודבריו אלו סותרים דבריו ז"ל בהלכות ביאת מקדש שכתב שם דמשום הכי כתב דאפילו נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה דהיינו כמר בר רב אשי בלישנא בתרא. עוד כתב הכסף משנה ז"ל בהלכות ביאת מקדש ליישב הא דכתב שם דאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה דוקא בדיעבד. ולענין פסח כתב דשוחט לכתחלה היינו דמשמע ליה ללישנא בתרא דאפילו לכתחלה שוחט ואפילו נודע לו קודם שחיטה. ודוקא בפסח דהוי מצוה עוברת אבל בשאר קרבנות דוקא דיעבד אם זרק הורצה ואין לסברא זו שרש ומקור. ומנ"ל ז"ל לחלק בהכי. ועוד דהיכי שמעינן מלישנא בתרא דמר בר רב אשי דאפילו נודע לו קודם שחיטה שוחט לכתחלה. והיותר קשה דאם כן דשוחט לכתחלה בפסח למה כתב שם מי שעשה פסח ונודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אין צריך לעשות פסח שני והלא אפילו לכתחלה יכול לשחוט.
אלא נראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק כסתמא דמתניתין הכא ובפסחים דלא הותרה טומאת התהום בין בנזיר בין בפסח אלא בנודע לו אחר גמר עשייתן. בנזיר אחר זריקת אחד מן הדמים. ובפסח אחר זריקת דמו. והכי גמירי הילכתא בטומאה שלא הכיר בה אדם בעולם אם כבר גמר נזירותו או עשה פסחו אין צריך לחזור ולמנות נזירות וגם אין צריך לעשות פסח שני. אבל אם נודע לו קודם השלמת נזירות וקודם זריקת הפסח הרי הוא בטומאתו וצריך למנות נזירות אחרת וצריך לעשות פסח שני. וזה שכתב בהלכות נזירות ובפ"ו מהלכות קרבן פסח הלכה י"ב. והיינו דוקא אם נטמא ודאי בטומאת התהום אבל דין מת מושכב לרחבה של דרך מילתא אחריתא היא. לפי גירסתו הובאה גם כן ברש"י ובשיטה מקובצת ז"ל אבל רכוב טמא גם לנזיר ופסח על כרחך דלא מיירי בנודע אחר זריקה דאפילו טומאת התהום ודאית הורצה כנ"ל אלא מיירי לכתחלה היינו שנודע לו קודם השלמת נזירות וקודם עשיית הפסח. דבתרומה טמא אפילו מהלך ברגליו משום דקרוב לודאי שנגע אבל לנזיר ולפסח טהור לשחוט לכתחלה דטומאה ודאית לא הוי אבל רכוב דאי אפשר שלא יגע טמא אפילו לפסח אפילו בטומאת התהום כיון שנודע לו קודם עשייתו. וכן משמע מהא דפריך לעיל מ"ש דבתרומה טמא שמע מינה דלטהרו לכתחלה מיירי ודלא כמשמעות סוגיא דפסחים דפריך מינה לל"ק דמר בר רב אשי.
ומה שכתב בפ"ד מהלכות ביאת מקדש לענין כהן המרצה דאפילו נודע לו קודם זריקה וזרק הורצה הוא משום דעל כרחך לא מחלקינן בידיעה או קודם זריקה או לאחר זריקה. היינו דוקא בנזיר ובבעלים בפסח דאם נודע לו שהוא טמא קודם השלמת הנזירות או קודם עשיית הפסח בנזיר כבר נסתר נזירותו. ובפסח כבר נתחייב בפסח שני ואם עשה הראשון לאו כלום הוא דהא טמא הוא ונדחה לפ"ש אבל לענין כהן המרצה לא שייך לחלק בין נודע לו קודם זריקה או לאחר זריקה. ואם הציץ מרצה בנודע לו לאחר זריקה משום דעל טומאת התהום הציץ מרצה הוא הדין אם נודע לו קודם זריקה וזרק לא נפסל הקרבן. ומזה הטעם כתב הרמב"ם ז"ל דכהן המרצה הורצה בטומאת התהום בכל הקרבנות אף על גב דבגמרא שם בפסחים משמע דלא מיבעי ליה אלא בתמיד משום דילפינן כל הקרבנות מהדדי דהציץ מרצה על טומאת התהום. כיון דהקילה התורה לגבי טומאת התהום לטהרה אפילו נודע לו קודם זריקה ולא בעינן דומיא דפסח הוא הדין דבכל הקרבנות מרצה. וי"ל דבהכי מוקי למימרא דמר בר רב אשי בכהן דוקא אבל לא בנזיר ובעלים בפסח. כדמוכח ממתניתין דילן דלא הותר אלא בנודע לו אחר השלמת נזירות. וכן מבואר להדיא בתוספתא במכילתין ובפסחים דאינו מרצה אלא בנודע לאחר שעשה פסחו ולאחר שהביא קרבנות נזיר.
ועיין שם בתוספתא דאם נודע קודם הבאת קרבנות צריך להביא קרבן טומאה. וזה דלא כשיטת התוס' ז"ל לעיל בבעיא דרמב"ח דבתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא אחר מלאת. דאם כן לכ"ע אין צריך להביא קרבן טומאה ובעיא דכהן המרצה בתמיד. על כרחך צריך לפרש דנודע לו קודם זריקה וכמו שפירש רש"י ז"ל שם וכן כתבו התוס' ז"ל בזבחים דף כ"ג וכיון דאיפשיטא דמרצה אפילו לכתחלה הוא הדין דבפסח ונזיר מרצה על הכהן אפילו נודע לו קודם זריקה. ומה שכתב רש"י ז"ל שם דמיבעי ליה למ"ד דבנזיר ובעלים בפסח גם כן מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה לא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל בזה כמשמעות מתניתין ודברי התוספתא. והכי מבואר בירושלמי בשמעתין (ה"ג) כמש"כ לעיל דבעינן דוקא שיוודע לו לאחר זריקה. והא דאיתא התם בירושלמי ציבור שנטמאו בקבר התהום מהו שירצה הציץ ובעי למילף בקל וחומר מיחיד שהורע כחו בטומאה ידועה יפה כחו בטומאת התהום. ציבור שיפה כחם בטומאה ידועה דעושים בטומאה אינו דין שיפה כחם בטומאת התהום. היינו לענין אכילה שיאכלו בטומאה אם נתוודע להם אחר זריקה שנטמאו בטומאת התהום. ומסיק קל שאתה מקיל ביחיד אתה מחמיר בציבור. קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה. אתה מחמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה. משמע דסגי ביחיד אפילו אם נתוודע לפני זריקה. אבל אין נוסחא זו מובן דלמה ליה למימר יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה אפילו נטמא לפני זריקה גם כן מרצה לפי זה. וגם מה דגרסינן בציבור איפכא אינו מובן ועיין פ"מ שפירש בדוחק. אבל העיקר נראה דגרסינן קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לאחר זריקה נעשה כמי שנטמא לאחר זריקה. זה הוי חומר בציבור שאם נתוודע להם לאחר זריקה הוי כמי שנטמא לאחר זריקה והפסח נעשה בטהרה ואם נטמאו אחר כך לא יאכל הבשר. וכהאי גוונא אמרינן עוד התם דקולא דנזיר טהור דאזלינן בתר ידיעה לפוטרו מקרבן טומאה. זה חומר בנזיר טמא שאם נתוודע לו אחר זריקה של קרבנות טומאה אזלינן גם כן בתר ידיעה והוי כנטמא וחזר ונטמא דיביא על כל אחד ואחד. כללא דמילתא מכל הלין דוכתי משמע דבעינן דוקא נודע לאחר זריקה. ובכהן מיבעי לן אפילו בנודע לו קודם וכנ"ל. ש"מ דלא דמי להדדי. ובכהן מרצה אפילו אם זרק אחר שנודע לו. וכיון דמצינו בתמיד ונזיר ופסח דבכולהו כהן העובד מרצה בטומאת התהום הוא הדין בכל הקרבנות דלענין כהן העובד אין לחלק בין קרבנות נזיר לשאר קרבנות. כן נראין הדברים ברורים בדעת הרמב"ם ז"ל.
אלא דעוד זאת צ"ע בדבריו ז"ל מה שחילק בין נזיר לעושה פסח בדין מת מושכב לרחבה של דרך. דבפסח אינו טהור במהלך ברגליו אלא בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה אפילו מהלך ברגליו טמא. וגבי נזיר כתב בפ"ט מהלכות נזירות (הלכה י"א) דאפילו בטומאה ידועה טהור במהלך ברגליו. ונראה דסבירא ליה כיון דבמהלך ברגליו הוי טומאת ספק מדמטהר ליה לכתחלה לשחוט פסחו אם כן נהי דגבי פסח לא מטהרינן ליה לכתחלה לשחוט אלא בטומאת התהום אבל לא בטומאה ידועה היינו משום דלא שרינן ליה לכתחלה לשחוט כיון דלאו ספק גמור ברשות הרבים הוא משום דקרוב ליגע והרי הוא בחזקת טומאה אף על גב דטומאת ספק היא מדרבנן בעלמא מכל מקום מצינו טומאות דרבנן דמעכבין לשחוט הפסח. אבל לענין נזיר כל שטומאתו טומאה דרבנן היא אינה סותרת נזירותו ואפילו טומאה ידועה אינה סותרת הואיל וספק ברשות הרבים הוא ואינו טמא אלא מדרבנן הואיל וקרוב ליגע. ודבריו ז"ל נכונים מצד הסברא אבל קשה ליישב לשון הברייתא בד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה שלשתן טמאים. ועל כרחך גירסא אחרת היה לו ובפסחים לא גרסינן שם בברייתא שלשתן טמאין. ועיין בשיטה מקובצת שהביא עוד נוסחא אחרינא בהך בד"א ועיין בכסף משנה ז"ל בפרק י"ח מהלכות אבות הטומאה (הלכה ג') שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא כתב להך בד"א במהלך ברגליו כו' לענין תרומה. ולא הבנתי דהא הוא ז"ל מפרש להאי בד"א דאאין מקום לעבור קאי ואפסח אבל אם יש מקום לעבור גם ברכוב טהור לפי שיטתו. ואם כן לענין תרומה ליכא נפקא מינה דבאין מקום לעבור אפילו מהלך ברגליו טמא וביש מקום לעבור אפילו רכוב טהור.