קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק תשיעי · דף סב:
משנה חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואינו מיפר נדרי עבדו. הפר לאשתו הפר עולמית כו'. מלשון רש"י ז"ל נראה דחדא קתני. ופרושי קמפרש מאי אינו מיפר נדרי עבדו. היינו כשיצא לחירות. דאי לאו הכי מאי קאמר ברישא אינו מיפר נדרי עבדו הא יכול לכפותו. והתוס' ז"ל בד"ה חומר בעבדים נראה שהקשו כן. וכצ"ל קשה שאף בנזירות אשתו ונתרצה שוב אינו יכול להתיר כי אם בהתרת חכם. ובשיטה מקובצת ז"ל פירש דאינו מיפר נדרי עבדו. היינו דאפילו אחר הפרתו היינו כפייתו יכול לחזור ולהתרצות וחל עליו הנדר מה שאין כן אחר הפרת אשתו. ויש לכוין זה בכוונת התוס' ז"ל גם כן. וה"ק שאינו מיפר נדרי עבדו. היינו שאר נדרים. ואף נזירות דמוחה אם נתרצה אחר כך אינו יכול להתיר כי אם בהתרת חכם. אבל אין זה נראה דבעבד אפילו אם נתרצה יכול לחזור ולכפותו. דקיום נדר לא שמענו בעבד. ואטו הא דכופהו היינו דווקא ביום שמעו. אלא ודאי כל אימת שירצה יכול לכפותו ואימת שירצה יכול ליתן לו רשות לקיים נזירותו ומחויב לקיים. ולישנא דמתניתין צ"ע הא דתנן ואינו מיפר נדרי עבדו. ומשמע דבכל נדרים מיירי. והרי בנדרים אין צריך להפר כלל למסקנא דגמרא. וכמו שיתבאר ואמאי לא תני בהדיא אינו מיפר נזירות עבדו. ובשמעתין יבואר יותר.
והרע"ב ז"ל פירש כמש"כ השיטה מקובצת ז"ל דאינו מיפר נדרי עבדו היינו אם רצה בקיומו אחר כך חייב בנזירותו. וכתב התוס' י"ט ז"ל דלפי הרע"ב ז"ל פרושי קמפרש סיפא לרישא ולא כן הוא דרישא קמ"ל דאפילו ברשות האדון אם רצה בקיומו חייב. וכמבואר בדברי השיטה מקובצת ז"ל דתרתי קתני להאי פירושא.
ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש למתניתין כפשטיה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו דבאשתו לא שייך כפיה אלא דווקא לשון הפרה. וחומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו דבעבד לא שייך לשון הפרה. אלא דווקא כפיה. ובסיפא מילתא אחריתא קמ"ל דאם הפר לעבדו יצא לחירות ובטל זכותו ממנו. ומזה יצא לו לפרש כן דיוצא לחירות על ידי לשון הפרה. דלפי' רש"י ותוס' ז"ל דיצא לחירות היינו אם יצא לחירות ליכא לפרש למתניתין הכי דהא משמע דלשון הפרה גם כן מהני בעבד כל זמן שלא יצא לחירות. ועיין בד' הראב"ד ז"ל פ"ב מהלכות נזירות. ועיין בדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפי"ג מהלכות נדרים הלכה ז'. ועיין בתוספתא סוף מכילתין משמע כמו שפירש לדברי הרמב"ם ז"ל.
גמ' למה רבו כופהו לנזירות. אבל לא לנדרים ולערכין. כן הוא גירסת רש"י ותוס' ז"ל. ומסקינן דאין צריך לכפותו לנדרים דלא חלק כלל דילפינן מלהרע או להיטיב. מה הטבה רשות אף הרעה רשות. והקשו התוס' ז"ל בד"ה יצא כו'. הא נזירות איתקש לנדרים ונזירות נמי לא יחול כלל. ותירץ דנזירות שאני דחלין אפילו על דבר שאין הרשות בידו כמו יין מצוה ע"ש. ולא הבנתי דבריהם ז"ל הא נדרים גם כן חלין על דבר מצוה כדאיתא בנדרים. והיינו משום דמיתסר חפציו עליו. ואם כן עבד נמי אמאי לא יחול נדרו למיתסר חפצא עליו. והיכי ילפינן נדרים מהיקשא דשבועות הא שבועה שאני דלא חלה עליו דבר מצוה מהך דרשא גופא דמה הטבה רשות כו'. וכדאיתא בשבועות. מה שאין כן בנדרים. ורש"י ז"ל כתב דנזירות שאני דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים. ולפי זה אתי שפיר דנדרים ילפינן משבועות דלא חלין כלל. אבל נזירות איתרבי מואמרת אליהם. והא דיכול לכפותו ילפינן מלאסור איסר על נפשו. ואם אינו ענין לנדרים כו'. ובשיטה מקובצת הקשה דילמא מיתוקם ריבויא דואמרת אליהם אם נזר כשהוא עבד צריך לקיים נזירות כשיצא לחירות. ואין זה מובן דלהא לא צריך קרא דמסברא העבד בר קבולי נזירות הוא דגמרינן לה לה מאשה אלא מלאסור איסר על נפשו ממעטינן ליה. אבל כשיצא לחירות פשיטא דצריך לקיים נזירותו. ועוד דממה נפשך אם אמר כשהוא עבד הריני נזיר לאו כלום הוא. ואפילו לאחר שיצא לחירות אין עליו נזירות כיון דבשעת קבלתו לאו בר נזירות הוא. ואי אמר הריני נזיר לכשאצא לחירות זה תליא אי נדר חל בדבר שלבל"ע ולא צריך קרא לזה. ודברי רש"י נכונים. אלא דאכתי קושיא אחריתי במקומה עומדת היכי ילפינן נדרים משבועה הא לא דמיין להדדי מהאי טעמא דשבועה אינה חלה על דבר מצוה ונדרים חלין על דבר מצוה. והוא הדין דבעבד לא דמיין אהדדי.
ולפי גירסת התוספתא דגרס אבל לא לנדרים ולשבועה י"ל דהא דמייתי הש"ס קרא דלהרע ולהיטיב. היינו דשבועה לא חלה בעבד. אבל נדרים שמעינן מלאסור איסר על נפשו דגבי נזירות שפיר ילפינן מואמרת דנזירות חלין עליו. אלא כל זמן שהוא ברשות האדון יכול לכפותו משום דאין נפשו קנויה לו כל זמן שהוא ברשות האדון. והיינו בנזירות דמיתסר גברא הוא שפיר יש לומר דחלין עליו לכשירצה האדון או לאחר שיצא לחירות. אבל בנדרים ליכא למימר הכי דאי נילף מנזירות דהאיסור חל על החפץ. אם כן היכי יכול הרב לכופו להאכילו דבר איסור אלא דילפינן מלאסור איסר על נפשו דמי שאין נפשו קנויה לו אינו יכול לידור. על כרחך היינו דלא חל הנדר כלל מעיקרו. אבל לפי גירסת רש"י ותוס' ז"ל לערכין במקום לשבועה. על כרחך הא דמייתי קרא דלהרע או להיטיב היינו לנדרים ותיקשי כנ"ל.
אלא דהך גירסא לערכין אינו מובן דמה שפירש רש"י ז"ל דעבד אין גופו קנוי לו ואין לו ערך. הוא תמוה דסתמא דמתניתין בריש ערכין הכל מעריכין כו'. נשים ועבדים. ומה שכתבו התוס' ז"ל לפרש לא לערכין. היינו שאינו יכול לכפותו כי מה הוא מפסיד. הוא גם כן דחוק ומאי קמ"ל בזה אלא שאני תמה על הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נדרים שכתב גם כן נדר נדר של עינוי נפש או ביטול מלאכה או שהעריך אין נדרו כלום. ומאי ענין ערכין לכאן. וכן כתב להדיא בפ"א מהלכות ערכין העבד נערך ועורך כסתמא דמתניתין ויפלא בעיני על מפרשי דבריו ז"ל שלא הרגישו בזה. ובפי"ב מהלכות שבועות משמע דגרס נמי ולא לשבועה ורואה אנכי בדבריו ז"ל ענין מחודש שדעתו לחלק בין נדרים לשבועות דשבועה לא חל כלל על העבד בין שיש בה עינוי נפש בין שאין בה. וגבי נדר מחלק דבנדר עינוי נפש אין רבו צריך לכופו ולא חל כלל ושאין בו ע"נ אינו יכול לכופו ונדרו נדר ולכאורה הדבר פלאי מנין לו לחלק בזה.
וראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל. ונראה דגירסתו ז"ל היה למסקנא לנדרים אין יכול לכפותו. ולשבועות אין צריך לכפותו. הרי מבואר בגמרא. דיש חילוק בין נדרים לשבועות. והיינו משום דשבועות דמיתסר גברא הוא. וכיון דגופו קנוי להאדון ואין לו רשות לעצמו ילפינן מלאסור איסר על נפשו דאין שבועתו כלום אפילו בדבר שאין בו עינוי נפש. אבל נדרים דמיתסר חפצא הוא נדרו נדר. ואין יכול לכפותו. ולגירסא זו היה אפשר לומר דבכל נדרים אינו יכול לכפותו כיון דאסר חפצא עליו ועבד יכול להקדיש. אלא דבשמעתין לעיל מוכח דבדבר שיש בו עינוי נפש גם נדרו לא חל מלאסור איסר כו'. וטעמא כ' הרמב"ם דבדבר שיש בו עינוי נפש או ביטול מלאכה הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו דלאו כלום הוא. אבל דבר שאין בו עינוי נפש הוי נדרו נדר. ואינו יכול לכפותו. אבל שבועה דחל על גברא אין לו רשות לישבע בכל גוונא. ועל זה השיג הראב"ד ז"ל שם בפי"ב מהלכות שבועות ודעתו דבשבועה גם כן דווקא שבועה שיש בה עינוי נפש הוא דאין צריך לכפותו וכדילפינן מלהרע או להיטיב יצא להרע לאחרים משמע דווקא דבר שיש בו עינוי נפש דאיכא הרעה לרבו ודלא כמש"כ הכסף משנה ז"ל דאין כאן השגה כלל אלא השגה גמורה היא. ונפקא מינה לדינא דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה דמשום שבועה אינו יכול לישבע. והראב"ד ז"ל סבירא ליה דווקא שבועה שיש בה עינוי נפש. ולפי זה צריך לומר דהרמב"ם ז"ל לא הוי גריס הא דמסקינן בגמרא מלהרע או להיטיב יצא הרעה לאחרים. כיון דסבירא ליה דאפילו אין בשבועתו הרעה לאחרים אין שבועתו כלום אלא כל האי דינא מלאסור איסר על נפשו הוא דילפינן ובנזירות דאיכא קרא דואמרת לרבות עבדים דנזירות חל עליו ילפינן מלאסור איסר דיכול לכפותו. ובשבועה דמיתסר גברא הוא ילפינן דלא חל שבועתו כלל. ובנדר ילפינן בנדרי עינוי נפש דווקא וכנ"ל. והדברים ברורים בדעת הרמב"ם ז"ל. וכן כתב הרע"ב ז"ל בפירוש המשנה. ועיין בתוס' י"ט ז"ל שנראה מדבריו דהרע"ב מדעת עצמו הוא דכ' כן. ובאמת הדברים אמורים בדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ובחיבורו ז"ל וכמש"כ. ולפי שיטתו ז"ל יש לקיים הא דלא לערכין דאין צריך לכפותו דערכין הוי דומיא דשבועה דמקבל חוב על עצמו. והוא אינו ברשות עצמו משום הכי אינו יכול להעריך. וכבר כתבתי מתניתין דריש ערכין דלא אמרה כן. אם לא שנאמר דאפילו בשבועה גם כן נהי דאין הרב צריך לכפותו ולא תחול כלל כשהוא ברשות רבו מכל מקום כשיצא לחירות מחויב לקיים שבועתו ולא יצאו דבריו לבטלה. והכא נמי בערכין הא דתנן דעבד מעריך היינו לאחר שיצא לחירות. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ערכין ואם יפדה חייב לשלם. אבל כל זמן שהוא ברשות רבו אפילו יש לו לשלם כגון שנתן לו אחר על מנת שאין לרבו רשות בו מכל מקום אינו מחויב לשלם דכל זמן שהוא ברשות רבו אין יכול לקבל על עצמו כלום. ועיין בד' הרמב"ם ז"ל בכ"ח מהלכות עבדים ובלחם משנה ז"ל שם שהקשה אמאי לא הביא קרא דלהרע או להיטיב. וכבר כתבתי הנראה לי כדעתו דלא הוי גרס לה כלל והדבר מוכרח כנ"ל. ועדיין צ"ע. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל בנדרים סוף פרק נערה המאורסה.
גמ' גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה. ופירש רש"י ז"ל דלאו עינוי נפש הוא כמו פירות מדינה זו עלי דאינו יכול להפר וזה אינו אלא אליבא דר' יוסי שם. אבל לדידן קי"ל דשפיר הוי עינוי נפש אפילו כהאי גוונא. ואטו הא דרב ששת דלא כהילכתא הוא. וי"ל דבעבד לכ"ע בעינן עינוי נפש גדול שיזיק לרבו דחליש בשביל זה. ודעת הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים דפירות מדינה זו הוי דברים שבינו לבינה. ע"ש שהארכתי בשיטתו ז"ל. וקצת סיוע משמעתין לדבריו ז"ל. וכפיה דנזירות נראה משמעתין דהיא גם כן מחמת היזק של רבו משום דמיתסר בכולהו. ואם כן היה נראה דאינו כופהו אלא לשתיית יין. אבל לא לטומאה דאין כאן עינוי נפש גבי עבד דאין בזה היזק לרבו. וכן משמע קצת לשון הרא"ש ז"ל בנדרים שם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דכופהו ליין ולטומאה. והכי מבואר בתוספתא (סוף פ"ו). וצריך לומר כיון דיכול לכפותו לחד מילתא דנזירות ממילא יש לו רשות לכפותו לכל מילי. ובירושלמי במתניתין (ה"ב) מיבעי ליה אי כפו רבו לדבר א' מהו שיכוף אותו לשאר דברים. והיינו אי צריך לכפותו לשאר דברים או דחדא כפיה סגי לכולהו ולקמן יתבאר בזה.
ושם בירושלמי יליף הא דכופהו לנזירות מדכתיב כי נזר אלהיו על ראשו מי שאין לו אלא אדון אחד. ואם כן יש לומר הא דמייתי התם הך דלא לנדרים ולא לשבועות. היינו דאינו יכול לכפותו כלל לא לנדרים ולא לשבועות. ודווקא בנזירות הוא דיכול לכפותו מקרא דכי נזר כו'. ודלא כמו שפירש הפני משה ז"ל.
וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות נזירות הי"ט) עבד שנזר וגלח ולא ידעו רבו יצא ידי נדרו. נזר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו. והוא מדברי התוספתא בסוף מכילתין. וכתב הראב"ד ז"ל דהא דבסיפא לא יצא ידי נדרו. היינו בשכפאו רבו דווקא. וקשה לפי זה מאי חילק בתוספתא בין גילח אי לא גילח אם כפאו רבו אפילו גילח ויצא לחירות גם כן לא יצא ידי נדרו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאם השלים נזירותו וגילח ויצא לחירות הוא דיצא ידי נדרו. אבל אם לא גילח עדיין לא יצא ידי נדרו. וצריך לחזור ולמנות כשיצא לחירות דימים שמנה ברשות רבו לא עלו לו אם יצא לחירות קודם שהשלים נזירותו. אלא דאם כן אינו מובן מש"כ שם בהלכה זו נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא וקמ"ל דטומאה סותרת ואינו מונה אלא משעה שנטמא. ומשמע דאם לא נטמא עלו לו הימים שמנה ברשות רבו. אף על גב דלא גילח עדיין. וזה סותר למש"כ דאם לא גילח אפילו בלא טומאה לא יצא ידי נדרו והלכה זו דנטמא ואחר כך יצא לחירות איתא נמי בירושלמי בהאי לישנא נטמא ואחר כך יצא לחירות מביא קרבן טומאה. ומיבעי ליה מהא בשכפפו רבו או בשלא כפפו אין תימר בשכפפו מביא קרבן טומאה אין תימר בשלא כפפו ישלים כל זמן שהוא תחתיו. והיה נראה דגרסינן איפכא אין תימר בשלא כפפו רבו שפיר מביא קרבן טומאה ואין תימר בשכפפו רבו ישלים כל זמן שהוא תחתיו דהא אינו סותר כלל. ואינו מביא קרבן טומאה ואינו סותר. אמר ר' יוסי בשלא כפפו רבו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחירות ונפקע ממנו נזירות בטומאה ולא יצטרך להביא קרבן טומאה לפום כן צריך לומר מונה לנזירות בטומאה. היינו דצריך להביא קרבן טומאה ואחר כך מונה. ולפי זה י"ל כן בכוונת הרמב"ם ז"ל דקמ"ל נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא. היינו דצריך שיביא קרבן טומאה. אבל לענין שיעלה לנדרו אפילו אם לא נטמא אין עולין לו אם יצא לחירות קודם שגילח. ועדיין אין הדברים ברורים בזה.
ותו מיבעי ליה בירושלמי כפפו רבו ונטמא מהו שילקה. ומסיק אם נזירות עבד הלכה אינו לוקה ואי נזירותו תורה לוקה. וגם הכא היה נראה דצריך לומר לא כפפו רבו ונטמא דאי כפפו רבו מפני מה ילקה כיון דהלכה שישמע לרבו. ועיין פני משה.
גמ' לימא בדשמואל קמיפלגי כו'. משמע דדוקא אליבא דשמואל דאמר אין צריך גט שחרור הוא דלא ישתה לר"מ. אבל למ"ד יצא לחירות וצריך גט שחרור ישתה. וקשה כיון דיצא לחירות ואין גופו קנוי לרבו עוד. אמאי ישתה הא לא שייך גביה דרשא דלאסור איסר על נפשו. ולפי דרשת הירושלמי מכי נזר אלהיו מי שאין לו אלא אדון אחד אתי שפיר דכיון דצריך גט שחרור עדיין מיקרי יש לו אדון. כדאיתא בגיטין פרק השולח (דף לח) לענין קנס ותרומה. אבל לענין נדרים ושבועות וודאי נראה דכל שיצא לחירות ואין היזק לרבו נדרו ושבועתו קיימת אף על גב דצריך גט שחרור וק"ל.
גמ' מאן דאמר ישתה סבר סוף סוף מיהדר כו'. מסתימת פי' הראשונים ולשון הרמב"ם ז"ל משמע דפלוגתייהו דר"מ ור"י כשברח בלא כפית רבו ור"מ סבירא ליה דיכול לשתות כי היכי דלא לכחוש. ור"י סבירא ליה דאסור לשתות כי היכי דליהדר גביה. וק"ק מ"ש אם לא ברח אסור לשתות אם לא על ידי כפית רבו וכי ברח מותר לו לשתות בלא דעת רבו. אבל מדברי התוספתא נראה דאחר הכפיה פליגי. וסבירא ליה לר"מ דאפילו אם כפהו לא ישתה אלא בפני רבו אבל שלא בפניו אסור לשתות. ור' יוסי סבירא ליה כיון שכפהו מותר לו לשתות בין בפניו בין שלא בפניו. וי"ל דשמעתין נמי בהכי מיירי ור"מ טעמא קאמר מ"ש דלא הותר לו שלא בפניו משום דניחא ליה לרבו שלא ישתה כי היכי דליהדר ור"י סבירא ליה דשלא בפניו כבפניו דמי. וכיון שכפהו בפניו הותר נמי אפילו שלא בפניו. ובירושלמי הבאתיו לעיל אמרינן דכפי' לדבר אחד אי מועיל גם לכל הדברים שייכא בפלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ דאמר דכפיה לא מהני אלא בפניו ולא שלא בפניו. הוא הדין דכפיה לשתות יין אינו מועיל לטומאה. ולר"י דכפיה דבפניו מועיל אפילו שלא בפניו. הכי נמי כפיה דיין מועיל לכל הדברים. ובתר הרי מסיק שם דהיכא דאמר ליה בפירוש שתה בפני לכ"ע אסור שלא בפניו. וכי פליגי בסתמא. ואם כן אם כפהו לשתות יין לכ"ע עדיין אסור בשאר דברים אלא צריך לכפותו לכל הדברים בפרט ודו"ק.