אור ברסלב

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק תשיעי

פרק שמיני

גמרא מנא ה"מ כו'. לפירוש התוס' ז"ל דאי לאו מיעוטא מהדין היו חייבים בנזירות כמו בכל נדרים דקי"ל דנודרין נדרים ונדבות. ולכאורה הא דאמרינן דנודרין נדרים ונדבות היינו לענין דקדושה חל עלייהו. ופליגי תנאי לענין מעילה ופיגול ונותר ומותר להקריבו על גבי המזבח. אבל על העובד כוכבים עצמו לא שמעינן שיהיה מוזהר עליו בהנאתו ושאר אזהרת קודש דלבד הז' מצות לא אשכחן אזהרות בעובד כוכבים. ואם כן הכא בנזירות דהאיסור על עצמו מהיכי תיתי למימר שיהיה מוזהר בטומאה ויין ותגלחת דאטו נוהג בו כל דיני נדרים לאסור על עצמו איזה דבר. זו לא שמענו. ובירושלמי בפירקין (ה"א) מייתי הא דדרשינן בספרי ישראל בבל יחל ואין עובדי כוכבים בבל יחל. ופליגי ר' יונה ור' יוסי. ר' יונה אומר ישראל יש להם היתר חכם. עובדי כוכבים אין להם היתר חכם. ר' יוסי אומר ישראל צריך היתר חכם. עובד כוכבים אין צריך היתר חכם. ופירש הפני משה דר' יונה ור' יוסי פליגי בהא דממעטינן לעובד כוכבים מבל יחל. ר' יונה אמר לחומרא הוא דממעטינן דאחרים גם כן אין מוחלין לו ומוזהר הוא בבל יחל. ור' יוסי אמר לקולא דאין צריך היתר חכם כלל דהוא עצמו מיחל דברו. ולפי זה צריך לומר הא דחדא אתת לקמיה דרבי יוחנן ואמר לה לפתוח בנולד לרווחא דמילתא אמר כן דבלאו הכי נמי אינה צריכה לקיים דבריו. וי"ל דלר' יוסי גם כן אינו רשאי ליחל דבריו בעצמו אלא דאין צריך היתר חכם היינו לפתח חרטה. אבל מנ"ל לחלק בהכי. וכן משמע מהא דמסייע שם לר' יונה מכושן רשעתים שעשה שתי רשעיות שעבר על השבועה. משמע דלר' יוסי ליכא איסורא כלל. ועיין משנה למלך ז"ל בהלכות מלכים שהאריך גם כן קצת בזה והביא ראיה משבועות דורות הראשונים כמו שבועת אבימלך ושבועת עשו ליעקב דאיכא איסור שבועה בבני נח. והדבר קשה דקודם מתן תורה מנ"ל אזהרה בזה דנהי דלאחר מתן תורה איתרבי מאיש איש שנודרין כו' אבל קודם מתן תורה מנ"ל. ומה שכתב שם דשבועה הוי מעין ברכת ה' צ"ע. ועוד דאשכחן נדר גם כן קודם מתן תורה נדרו של יעקב אבינו ע"ה ונענש על איחור נדרו. ומזה לא תיקשי דהאבות קיימו התורה עד שלא ניתנה. ומסתימת דברי הרמב"ם ז"ל נראה דסבירא ליה דנדרי איסור לא שייכי בעובדי כוכבים מדלא כתב שום רמז בזה בהלכות נדרים ונדרי הקדש הוא דאיתא נמי בעובדי כוכבים בין הקדש מזבח בין הקדש בדק הבית. ולפי זה יש לומר דנזירות סד"א דהוי כנדרי הקדש. וכדאמרינן לעיל במכילתין דנזירות כהקדש דמי לענין שאלה למ"ד אין שאלה בהקדש ולהכי איצטריך מיעוטא דבני ישראל ולא עובדי כוכבים ודו"ק.

שם שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא. יצא עובד כוכבים שאין לו אב כו'. ומכאן מוכח נמי דנזיר מוזהר על מת עובד כוכבים גם כן על מגעו ומשאו. דאי אינו מוזהר אם כן הוי מצי למימר בפשיטות דעל כרחך לא מיירי קרא בעובד כוכבים דלא שייכא גביה אזהרה דלאביו ולאמו לא יטמא כיון דאפילו ישראל אינו מוזהר על טומאה זו דבנפש המטמא בביאה הכתוב מדבר אלא שמע מינה דישראל מוזהר עליו. ובשיטה מקובצת ז"ל הקשה אם כן מיעוטא דבני ישראל למה לי כיון דשמעינן מקרא דלאביו דלא מיירי בעובד כוכבים ע"ש. ונראה דקרא דלאביו לאו מיעוטא הוא ואי לא כתיב בני ישראל דוקא לא הוי ממעטינן עו"ג מקרא דלאביו דאף על גב דאין לו אב מכל מקום חייב בנזירות וקרא דלאביו אתי לאשמועינן רבותא אף על גב דמצוה לטמאות לאביו ישראל. נזיר לא יטמא. אלא דהא דבעי למימר מריבויא דאיש דקרא מיירי אפילו בעובד כוכבים לזה קאמר שפיר דעל כרחך פשטיה דקרא לא מיירי בעו"ג מדכתיב לאביו ולאמו מי שיש לו אב ושמע מינה דעובד גילולים לאו בכלל איש דקרא הוא וק"ל.

דף סא:

יצא כותי שאין לו טומאה מנ"ל דאמר קרא ואיש אשר יטמא כו' מתוך הקהל כו'. משמע דאי לאו דכתיב מתוך הקהל הוה אמינא דעובד כוכבים יש לו טומאה אף על גב דבתחלת הפרשה כתיב בני ישראל היינו משום דמואיש הוי מרבינן אפילו עובד גילולים לטומאה ולענין טהרה דהזאה הוא דכתיב בני ישראל. ועיין בילקוט בשם הספרי דר' אליעזר יליף מקרא והיתה לעדת בני ישראל למשמרת בני ישראל מקבלין הזאה ואין עובדי כוכבים מקבלין הזאה. ואמר לו ר"מ הרי הוא אומר אחר מלחמת מדין תתחטאו אתם ושביכם משמע דעובד כוכבים גם כן מקבל הזאה והשיב לו ר"א ושביכם היינו לאחר שיכנסו לברית ויקבלו טומאה. ומשמע דר"א יליף מהאי קרא דאין עובד גילולים מקבל טומאה דאי כדמסקינן הכא מקרא דאיש אשר יטמא ולא יתחטא אם כן למה לי תרתי קראי כיון דטומאה אין לו פשיטא דלא שייכא הזאה גביה אלא דמקרא דאיש אשר יטמא כו' גם כן לא שמעינן אלא מחמת קרא קמא דלאו בר חיטוי הוא.

ודלמא כרת הוא דלא מיחייב כו'. אין לפרש דכרת הוא דליכא בעובד גילולים אבל אזהרה יש עליו ליכנס למקדש דגם אזהרה לא שמעינן בעו"ג וכיון דקרא מיירי בכרת הוא דקאמר ודילמא כרת הוא דלית ביה וגם זה לאו מקרא יתירא דמתוך הקהל הוא דבעי למילף דלא צריך יתורא לזה דמהיכי תיתי לחייב העובד כוכבים כרת אלא דבעי למידרש ממשמעותא דקרא דלא מיירי אלא במי שיש לו קהל ובו דוקא נאמר אשר יטמא אבל בעובד כוכבים ליכא טומאה להכי קאמר דילמא משום כרת הוא שנאמר מתוך הקהל אבל מטומאה לא אימעיט עובד כוכבים. ובשיטה מקובצת הקשה למה לי קרא למעוטי עובד כוכבים מכרת ותירץ כנ"ל וכהאי גוונא איתא בערכין ריש פ"ק גבי הא דתנן הכל מטמאין במת לאתויי קטן. והא דכתיב ואיש אשר יטמא למעוטי קטן מכרת. והקשו התוס' ז"ל התם גם כן למה ליה למעוטי קטן מכרת כאן יותר מבכל התורה ולפי הנ"ל ניחא דהתם גם כן לאו יתורא דריש אלא מדכתיב ואיש אשר יטמא כו' משמע מקרא דלא אשכחן טומאה אלא באיש ולא בקטן לזה קאמר דמשום כרת הוא דכתיב ואיש אבל מטומאה לא אימעיט. ולשון התוס' ז"ל בד"ה ודילמא כרת כו' אינו מובן קצת ונראה דנתכוונו גם כן לקושיא הנ"ל ותמיה להו מהיכי תיתי לומר שיהא עובד כוכבים בכרת כנ"ל.

תוס' בד"ה ודלמא טהרה כו' ועוד י"ל משום דוהזה הטהור לא מיירי בטהרה דחיטוי אלא בטהור או בטבול יום. וקרא דממעט עובד כוכבים מחיטוי היינו מטהרת חיטוי והיינו הזאה להכי אייתי קרא דאיש אשר יטמא כו' דמיירי בחיטוי דמקרא דוהזה הטהור כו' הא אפילו לא שמעינן דעובד כוכבים אין לו טהרה בטבילה ואף על גב דאמת הוא דעובד כוכבים אין לו שום טהרה ואפילו טבילה מכל מקום ניחא ליה לאתויי מחיטוי גופיה ושמא הא דפשיטא לן דעובד כוכבים אין לו טהרה בטבילה הוא גם כן מדאיתקש טבילה להזאה. וכתבתי זאת מפני שדבריהם ז"ל מגומגים קצת אבל לא ידענא למאי נפקא מינה הא דעובד כוכבים אין לו טהרה בטבילה כיון דטומאה אין לו כלל ממילא לא שייכא ביה טבילה.

גמ' רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא דכתיב והתנחלתם כו'. ופירש"י ותוס' ז"ל דבא ליישב דרשא קמייתא דעובד כוכבים אין לו אב כיון דאין לו נחלה בעבדים שקנה. וצריך עיון קצת וכי בשביל זה לא מיקרי אב דהא דאינו מוריש עבדיו לאו משום דאין לו יחוס אלא דאין לו בעבד קנין הגוף להוריש לבניו ובכהאי גוונא גם ישראל אינו מוריש כגון עבד עברי נרצע דאינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ועוד דהא גופא מנ"ל דאין העובד כוכבים מוריש קנין שיש לו בעבדו לבנו. ובקדושין דף י"ז ע"ב אמרינן בגמרא דעברי הנמכר לעובד כוכבים אינו עובד הבן והבת. ויליף לה מוחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו משמע דוקא עברי הנמכר לעובד כוכבים אבל עובד כוכבים הנמכר לעובד כוכבים ודאי עובד הבן והבת כשאר ירושה. ואי כוונת התוס' ז"ל דעובד כוכבים אינו מוריש עבדו לבניו היינו קנין הגוף. זה אינו מפני שאין לו יחוס אב אלא דלעצמו גם כן אין לו קנין הגוף בעבדו ומה יוריש לבניו ועיין בשיטה מקובצת ופשט דברי התוס' ז"ל דאין עובד כוכבים מוריש עבדו כנעני לבנו וזה דלא כדמשמע בקדושין כנ"ל.

ועוד קשיא לי אמאי לא ניחא ליה לרב אחא בר"י בשינויא קמא דעל כרחך לא מיירי קרא בעו"ג כיון דאין לו טומאה דליכא מאן דפליג בהא כדאיתא בברייתא בב"ב פרק לא יחפור דעובד כוכבים ממעט בחלון וכן מוכח ממשנה דפסחים פרק האשה גר שנתגייר דטובל ואוכל פסחו מיד ע"ש. וי"ל דרב אחא בא לשנויי גם משמעותא דלאביו דלא משמע בעובד כוכבים או י"ל דסבירא ליה לרב אחא ב"י דאף על גב דאין לו טומאה י"ל דמוזהר הוא שלא להתעסק באביו ואמו בנזירותו.

אי הכי עבדים נמי. ופירש רש"י ותוס' ז"ל דעבדים נמי אין קונין זה מזה ולא הוי צריכי לזה דבעבדים בלאו הכי ליכא אב לענין ירושה דעבד ודאי אין לו חייס וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל. ולענין קנין הגוף בעבד שקנה עבד כתב בשיטה מקובצת דיש לו קנין הגוף ולכל קנינים דינו כישראל. וראיה מוכחת לזה מהא דאמרינן ביבמות ריש פרק אלמנה לכה"ג דעבדי כהן שקנו עבדים אוכלין בתרומה ואי אין בהן קנין הגוף אמאי יאכלו בתרומה כי היכי דעבד עברי אינו אוכל בתרומה ועיין תוס' שם בד"ה ועבדים שקנו עבד כו'.

וכתבו התוס' ז"ל בד"ה אי הכי דהוא הדין דפריך אשינויא דיש לו טהרה יש לו טומאה. ואין זה מובן דמשמע מדבריהם דעבד נמי אין לו טומאה וזה ודאי אינו כי היכי דאיכא בעבד כל דיני טומאה זיבה ולידה וצרעת דומיא דאשה הכא נמי דשייכא ביה טומאת מת והזאה וטבילה. וי"ל דלא נתכוונו לפירכא זו דאין טומאה בעבדים דודאי יש בהן טומאה אלא דאפילו לשינויא קמא דעובד גילולים אימעיט משום שאין לו טומאה. אכתי תיקשי אי הכי עבדים נמי דאין להם אב כלל לענין ירושה ועל כרחך בעבד נמי לא מיירי קרא דכתיב לאביו ולאמו. ועבד אין לו אב. ומטעם זה מסתבר יותר למעוטי כדמשמע מדברי רב אחא ב"י דבא לשנויי סברא זו ולא ניחא ליה בהך סברא דאין לו טומאה וכנ"ל.

אבל בעיקר פירכא זו דא"ה עבדים נמי יש לדקדק דבעובד כוכבים שפיר קאמר הש"ס דלא מצינן לרבויי מאיש דעובד גילולים נמי בכלל דעל כרחך לא מיירי קרא בעובד גילולים כיון דאין לו טומאה או דאין לו אב. אבל עבד נהי דקרא לא איירי ביה מכל מקום ממילא הוא חייב בנזירות דילפינן לה לה מאשה. ועוד דהא איכא ריבויא דואמרת אליהם תדע דהא בלאו הכי לא מיירי קרא בעבד דכתיב לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו ואפילו הכי מרבינן ליה מואמרת ומאי נפקא מינה אם אין לו אב גם כן. ובשיטה מקובצת ז"ל כתב דפריך נהי דמואמרת איתרבי לנזירות מכל מקום מלאביו נימא דאתי למעוטי עבד מקרבן. וזה דחוק דכיון דאיתרבי לנזירות אם כן ממילא ילפינן לה לה מאשה דמביא קרבן גם כן וכל שכן לפי מש"כ דלאביו לאו מיעוטא הוא אלא להוציא ממשמעותא דאיש לאו אעובד גילולים נמי קאי אבל עבד שפיר איתרבי לגמרי כיון דליכא שום מיעוט וצריך לומר דמכל מקום פריך היכי מצית לאוכוחי מלאביו דלא מיירי קרא בעובד כוכבים דהא עבד נמי אין לו אב ואפילו הכי איתיה בכלל נזירות ואם כן יש לומר דעובד גילולים נמי בכלל איש לנזירות. ועוד דכבר כתבתי דבלא מיעוטא דבני ישראל הוה אמינא מסברא דעובד כוכבים איתא בנזירות מהא דילפינן דנודרין נדרים ונדבות ואם כן עובד כוכבים נמי נהי דליתיה במשמעותא דאיש מכל מקום מסברא בעלמא איתא בנזירות כמו עבד ובני ישראל למעוטי עובד גילולים מקרבן ודו"ק.

תוס' בד"ה אלא אמר רבא כו'. והקשו בסוף דבריהם אם כן דעובד גילולים ליתיה בנזירות כלל למה לי קרא דלעולה פרט לנזירות פי' דהוי כמו נערות ובגרות דאמרינן בקדושין דלא שייך למימר ריבויא לבגרות כיון דכבר איתרבי נערות ליציאה אף על גב דאי לא כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן לבגרות מכל מקום לא מסתבר למיכתב קרא לדבר שאינו. וה"נ דכוותיה כיון דמחד קרא שמעינן דעובד גילולים ליתיה בנזירות כלל אם כן היכי שייך למעוטי מקרבן דליתיה גביה כלל. ועיין בא"מ. ותירץ דאתי למעוטי שלא יביא עובד גילולים קרבנות נזירות לפטור ישראל נזיר מקרבנותיו והניחו בצ"ע. ובמנחות שם משמע דבשביל ישראל יכול להביא כל הקרבנות. ועוד דלפי זה ודאי תיקשי אכתי דילמא עובד גילולים איתא בנזירות והני תרי קראי חד אתי דלא יביא קרבנות לעצמו וחד אתי שלא יביא בשביל ישראל. ורש"י ז"ל שם במנחות דף ע"ג ע"ב פירש פרט לנזירות שאם נדר בנזיר אין נזירות חל עליו לפי שיש בה עולה חטאת ושלמים משמע דמלעולה ילפינן נמי דאין נזירות חל עליו כלל. וע"ש מה שפירש בהא דאמרינן שם בגמרא אי מהתם כו'. ומש"כ לפי שיש בה עולה חטאת שלמים לא הבנתי למה ליה האי סברא כיון דאין נזירות חלה עליו בלאו הכי אתי שפיר דאינו מביא עולת נזירות. וצריך לומר דכתב כן למאי דס"ד דמקרבן לחוד הוא דאימעיט. ומאי שנא עולה זו משאר עולות. לזה כתב כיון דאיכא בהדה חטאת ושלמים וחטאת ושלמים ודאי אינו מביא דחטאת חובה היא. ושלמים בעי תנופה ואין תנופה בעובד גילולים משום הכי מיעט רחמנא נמי עולה. וכן כתב בק"ע דלא איצטריך קרא אלא למעוטי עולה אבל חטאת ושלמים מסברא בעלמא עובד גילולים לא מייתי כנ"ל. ולפי זה הא דאיצטריך קרא למעוטי עולה היינו למ"ד אם גילח על אחת משלשתן יצא דה"א דיביא עולה לחוד להכי איצטריך קרא דלעולה פרט לנזירות אבל למ"ד דבעינן כל המעשים כולם דוקא אם כן בלאו קרא נמי שמעינן דעובד גילולים לאו בר אתויי קרבן נזירות הוא דחטאת אינו יכול להביא ועולה לחוד לא סגי. ויש ליישב על פי זה מאי דקשה קצת במסקנא דשמעתין דלהכי ממעיט עובד גילולים לגמרי מנזירות משום דלקרבן לא איצטריך דשמעינן מקרא דלעולה דהתינח לריה"ג אבל לר"ע דדריש התם לעולה דאין העובד כוכבים מקריב אלא עולה אם כן הדרא קושיא לדוכתיה מנ"ל דליתא בנזירות דילמא בני ישראל לא אתי אלא למעוטי מעולת נזיר. ולפי הנ"ל ניחא דבלאו הכי לא צריך קרא כיון דחטאת אינו מביא עולה נמי אינו מביא דשלשתן מעכבות זה את זה. ועל כרחך בני ישראל אתי למעוטי לגמרי מנזירות.

אבל לעיל במכילתין אמרינן דר"ע סבירא ליה אם גילח על אחת משלשתן יצא. ואם כן תיקשי לדידיה מנ"ל למעוטי מנזירות דילמא לא אימעיט אלא מקרבן היינו עולת נזיר. אבל אי נימא דלכל קרבן נזירות איצטריך מיעוטא דאי לאו קרא הוה אמינא דאפילו חטאת ושלמים יביא דחטאת גם כן בכלל נדבה. י"ל דאפילו למ"ד אם גילח על אחת משלשתן יצא מכל מקום מי שמחויב להביא את שלשתן מחויב להביא אחת מהן ומי שאינו מביא שלשתן אינו מביא אחת מהן גם כן. ולפי זה לר"ע לא איצטריך קרא למעוטי מקרבן כיון דכבר אימעיט דאינו מביא אלא עולה ולא שלמים וחטאת ממילא הכא בנזיר פטור מכולן ומיעוטא דבני ישראל אתי למעוטי מנזירות. אבל בזבחים דף קי"ז ע"ב לא משמע הכי גבי פלוגתא דר"מ ורבנן בקרבן נזירות בבמה דאיכא תרי לישני התם לל"ק עולה ושלמים לכ"ע קרב בבמה ולא פליגי אלא בחטאת ואשם ולאידך לישנא בעולה ושלמים פליגי אבל חטאת ואשם לכ"ע לא קרב בבמה דחובה הם אלמא דאף על גב דאינו יכול להקריב את כולן מקריב אחת מהם. והכא נמי לר"ע אף על גב דעובד כוכבים אינו מביא שלמים וחטאת מכל מקום עולה היה מביא. ואכתי איצטריך קרא למעוטי מקרבן היינו עולה ולמעוטי מנזירות מנ"ל. ומשם משמע דעובד גילולים אינו מביא חטאת דמיקרי חובה לאידך לישנא דהיא מסקנת הש"ס התם ולכ"ע לא קרב בבמה והכא נמי לענין עובד כוכבים ולא אצטריך קרא לחטאת דלא מייתי וכי צריך קרא לעולה לחוד ומאי דכתיבנא דלמ"ד אחר כל המעשים ועל אחת משלשתן לא יצא לא איצטריך קרא למעוטי עובד כוכבים מעולה אין זה מוכרח דדוקא בישראל שיכול להביא את כולן כולן מעכבים בו אבל עובד כוכבי' שאינו יכול להביא חטאת כ"ע מודו דמביא עולה לחוד ושאר לא מעכבי. תדע דלמאי דס"ד למעוטי מקרבן לחוד אבל לא מנזירות אטו עובד כוכבים ינהוג נזירות כל הימים אם קיבל עליו נזירות אחת זה ודאי אינו אלא כיון דלאו בר קרבן הוא הותר לאחר שלשים יום בלי שום קרבן הכי נמי אי לא אימעיט מקרבן אף על גב דבישראל כולן מעכבים אבל בעובד כוכבים דלאו בר אתויי חטאת הוא לכ"ע אינו מעכב היתר נזירותו. והכי מוכח בזבחים שם דפריך התם לל"ק דעולה ושלמים כ"ע מודו דקרב בבמה מהא דתניא חזה ושוק בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה ואילו זרוע בשילה שיירי' והיינו משום דלא קרבו כלל והוא דלא כמאן. ואי נימא דלמ"ד דכולן מעכבין בו אם אינו יכול להביא כולן גם אחד מהן לא יביא. אם כן אמאי לא מוקי ברייתא דשייר זרוע בשילה כר"א דאמר אחר כל המעשים כולן וכיון דלא מייתי חטאת בבמה גם עולה לא יביא אלא שמע מינה דאפילו לר"א היינו היכא דאפשר להביא כולן אבל אם אי אפשר להביא כולן יוצא באחד מהן ודו"ק.

גמ' אימא בני ישראל מגלחין על נזירות אביהם כו'. פירכת הש"ס בזה תמוה הוא דהא כבר שמעינן מלעולה דליכא קרבן כלל בנזירות עובד כוכבים ולא שייך בהו גילוח על נזירות אביו. וכן הקשה בשיטה מקובצת. ותירץ דאי לאו דכתיב בני ישראל הוי ממעטינן מלעולה דאינו מגלח על נזירות אביו לחוד. אבל הוא עצמו יביא עולה והוא דחוק. דמהיכי תיתי לאוקמי קרא דלעולה בגילוח על נזירות אביו. ומדברי התוס' ז"ל נראה דלא גרסי להאי פירכא מדלא פירשו בה כלום. וכן נראה דלשיטת התוס' ז"ל שם הא דאמרינן בזה הלכה הוא בנזיר היינו דבת לא מגלחת. אבל גילוח הבן מסברא פשיטא לן דיורש את אביו בזה. ואם כן מאי משני הש"ס הלכה היא בנזיר ולא מסתבר למיכתב מיעוטא להכי. הא גילוח הבן לאו הלכה היא. ושפיר איצטריך למעוטי בעובד כוכבים. ועיין מש"כ שם דף כ"ח.

דף סב.

א"ה איש כי יפליא נדר בערכך בערכין למה לי. מדברי התוס' ז"ל והשיטה מקובצת נראה דלא גרסינן אי הכי וכן מסתבר אם לא לפי הנוסחא שרצה לומר בשיטה מקובצת דגרסינן איש דנזירות למה לי ע"ש. אבל מכוליה שמעתא משמע דגרסינן איש דערכין למה לי ואיש דנזיר לא קשיא ליה כמו שכתב רש"י ז"ל וקושית הש"ס באיש דערכין לא שייכא להכא כלל אלא מטעם אחר הוא דפריך כיון דאיתקש ערכין לנדרים אפילו אי לא כתיב איש ממילא לא הוי ממעטינן אלא חדא מבני ישראל או דאין נערכין או דאין מעריכין למר כדאית ליה כו'. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה איש כי יפליא. והכי הוא מסקנא דשמעתין דלאו מאיש הוא דמרבינן לחדא אלא מדאיתקש לנדרים ילפינן. וקשה לי אם כן אמאי לא אמרינן התם בערכין דטעמא דמ"ד מעריכין ולא נערכין הוא משום דמעריך ילפינן מנדרים. אבל לענין נערך לא שייך הקושיא דנדרים כלל. ולהכי אימעיט מבני ישראל. וי"ל דלענין נערכין גם כן איכא היקשא לדמים. וכי היכי דיש דמים לעובדי כוכבים הכי נמי דנערכין ואם כן שקולין הם ואין הכרע מחמת היקשא אלא דבשמעתין משמע דאפילו מאן דמרבי נערכין הוא גם כן מהיקשא דנדרים. ובשיטה מקובצת גם כן הקשה היכי שייך למילף הא דנערכין מדשמעינן דנודרין נו"נ. ועוד קשה לי לפמש"כ התוס' ז"ל שם בריש ערכין דעובד כוכבים אין נודר לבדק הבית כלל. אם כן לא שייך היקשא לנדרים כיון דאין נודרין גם כן לבדק הבית. ועיין מש"כ שם בחי'. ועיין בלחם משנה ז"ל בפ"א מהלכות ערכין. והיה נראה דקושית הש"ס איש כי יפליא למה לי הוא רק למ"ד דמעריכין דזה איכא למילף מהיקשא דנדרים. והא דמסיק הש"ס הניחא כו'. אלא למ"ד כו'. יכול לא יהו נערכין כו'. כי יפליא למה לי לא פריך איש למה לי דאיש וודאי איצטריך לרבות דנערכין אלא כי יפליא למה לי.

גמ' לאתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים כו'. והקשו התוס' ז"ל דתימא הוא לומר דמופלא הסמוך לאיש בישראל דרבנן ובעובד כוכבים הוי דאורייתא. ולכאורה לא ידענא היכן מצינו לחלק בעובד כוכבים בין קטן לגדול לענין עונשין. וכיון דקי"ל דעובד כוכבים חייב אפילו בלא התראה משמע דאפילו שוגג חייב ואם כן קטן נמי בר עונשין הוא. ומשום הכי לענין נדרים נמי כל שיודע להפלות נדרו נדר. מה שאין כן בישראל דאימעיט קטן לכל מילי. אבל להרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מלכים כתב דבן נח נמי אם עבר בשוגג פטור. ועיין שם בלחם משנה ז"ל. וכן כתב התם דאין עונשין את הקטן ולא החרש ושוטה הרי דבבן נח נמי אימעיט קטן מעונשין. ומכל מקום יש לומר דלא אימעיט אלא קטן גמור דלית ליה דעת אבל מופלא הסמוך לאיש דיש לו דעת הוי קטן כגדול בעובד כוכבים. ודווקא בישראל הוא דבעינן שיביא ב' שערות דווקא. וכל שכן לפי שיטת הר"מ ז"ל דמופלא הסמוך לאיש ד"ת הוא אחר שנת י"ג ולא הביא ב' שערות. וכמו שכתבתי לעיל במכילתין באורך לשיטתו דשפיר יש לומר דבעובד כוכבים לכ"ע הוי כגדול בכהאי גוונא. ובזה אתי שפיר מה שיש לדקדק למ"ד כי יפליא אתי למופלא הסמוך לאיש בישראל. אם כן מנ"ל כלל למעוטי עובד כוכבים מערכין דילמא מיעוטא דבני ישראל לא אתי אלא למעוטי עובד כוכבים קטן מופלא הסמוך לאיש דבישראל נדרו נדר ובעובד כוכבים לא. אבל גדול לא אימעיט ונערך ומעריך כי היכי דבעי הש"ס לעיל לאוקמי מיעוטא דבני ישראל דנזירות למיעוט כ"ד כגון להדיר את בנו. אבל לפי הנ"ל ניחא דזה לא מסתבר למעוטי עובד כוכבים בר הפלאה. ובישראל דוקא הוא דבעינן ריבויא משום דהוי כקטן כל שהלא הביא ב' שערות.

ועל פי זה יש לישב קצת קושית התוס' ז"ל בנדה ד' מ"ו ע"ב בד"ה אי אמרת בשלמא שהקשו אמאי לא מייתי סייעתא מר' יהודה למ"ד מופלא הסמוך לאיש דרבנן מדאמר דקטן אין תרומתו תרומה. ולפי הנ"ל יש לומר דר"י לטעמיה דמרבי עובד כוכבים דמעריך. אם כן י"ל דלא איתרבי בר הפלאה אלא בעובד כוכבים. אבל למאי דקי"ל כר"מ דמסתבר טעמיה דאין העובד כוכבים מעריך אם כן ליכא לאוקמי ריבויא דכי יפליא בעובד כוכבים. וע"כ אתי לרבויי ישראל מופלא הסמוך לאיש. אלא דנוסחת הירושלמי שם במשנה דתרומות דר' יהודה סבירא ליה דתרומתו תרומה בכל קטן אפילו קודם שהגיע לעונת נדרים ור"מ הוא דסבירא ליה דאין תרומתו תרומה אפילו הגיע לע"נ. ולפי זה גם כן יש לומר דר' יהודה סבירא ליה מופלא הסמוך לאיש בישראל דרבנן ותרומה שאני דאפילו עד שלא הגיע לעונת נדרים תורם. וכן אמרו שם דלר' יהודה תורם ואינו מקדיש. אלא דלא הבנתי הא דפריך התם בירושלמי לרב כהנא דפליג עם ר"י ור"ל אם מיחייב על קדשים של קטן מופלא בחוץ ורב כהנא סבירא ליה דפטור. והיינו כעין פלוגתייהו דמייתי בתלמודין שם בנדה דפליגי רב כהנא ור"י ור"ל לענין מלקות של אחרים על קדשיו דרב כהנא סבירא ליה מופלא הסמוך לאיש דרבנן הוא. והרי ר' יהודה אמר תורם ומפקיע הטבל דבר תורה. ומשני מאליהן קיבלו עליהם המעשרות. והיינו שינויא דשני בתלמודין לר' יוסי שם דסבירא ליה תרומה בזמן הזה דרבנן. ומאי פריך מר' יהודה דסבירא ליה דאפילו קטן גמור תורם. ועל כרחך לדידיה תרומה שאני וכנ"ל. והיה נראה דגרסינן בירושלמי שם והדא דכהנא פליגא על ר' יוסי. והיינו ר' יוסי דמתניתין שם דאמר משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה. ועיין ר"ש ז"ל שם בפ"א דתרומות שדקדק אמאי לא מסייע לרב כהנא דמופלא לאו דאורייתא מר"מ דאמר לעולם הוא בטבלו עד שיביא ב' שערות. והיינו משום דלאו דאורייתא הוא. ואם כן צריך לומר לר"מ דכי יפליא אתי לעובד כוכבים גדול שאינו יודע להפלות.

גמרא לאתויי עובד כוכבים גדול אינו יודע להפלות. ופירש"י ז"ל אפילו למאן דממעט לעובד כוכבים דאינו מעריך היינו דווקא דאינו יודע להפלות. והוא תמוה דבערכין משמע בהדיא דאינו מעריך כלל למ"ד אין מעריכין. והתוס' ז"ל הקשו למה ליה למעט עובד כוכבים גדול אינו יודע להפלות כיון דסבירא ליה דאין מעריכין כלל. ותירץ דאם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים. ולפי זה תיקשי אמאי לא מוקי כאוקימתא קמייתא דאתי לרבות עובד כוכבים מופלא ובאם אינו ענין לנדרים. וכן הקשה המל"מ ז"ל בפ"א מהלכות ערכין. ותירץ דמסתבר ליה לאוקמי למעט עובד כוכבים אינו יודע להפלות מלרבות עובד כוכבים מופלא. ולא הבנתי דהא למ"ד מעריכין משמע איפכא דמוקמינן קרא לרבות עובד כוכבים קטן מופלא ולא מוקמינן למעט עובד כוכבים גדול. והוא הדין למאי דמוקי לה באם אינו ענין לנדרים. ובשיטה מקובצת פירש דאיצטריך למעוטי גדול שאינו יודע להפלות. ולגופיה איצטריך דאי לאו האי מיעוטא לא הוי ממעטינן מבני ישראל אלא גדול שאינו יודע להפלות להכי איצטריך תרי מיעוטי. ואתי שפיר לפי זה דלא מצי למימר למעוטי מופלא הסמוך לאיש ואיצטריך תרי קראי דאי מחד לא הוי מוקמינן אלא לקטן מופלא דהא השתא קיימינן למ"ד מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא גרסינן עובד כוכבים גדול אלא לאתויי גדול שאינו יודע להפלות ולישראל גדול שאינו יודע להפלות איצטריך לרבויי וכדאיתא להדיא בנדה שם דף מ"ו איש כי יפליא מה"ל להביא בן י"ג שנה שאינו יודע להפלות. ואתי שפיר לישנא דלאתויי. אלא דהתם משמע דמאיש הוא דמרבינן. והכא משמע דכי יפליא הוא דדרשינן. אבל בכולא שמעתא משמע דלא דרשינן מינה אלא חד דרשא וכמו שיתבאר לקמן.

כי יפליא גבי נזירות למה ליה האיתקש נזירות לנדרים כו'. הא דפריך משום דאיתקש נזירות לנדרים. היינו למאן דמרבי מכי יפליא מופלא הסמוך לאיש להכי קאמר דבנזירות לא איצטריך משום דאיתקש לנדרים ונדרים איתקש לערכין. ובערכין כתיב כי יפליא ולמה ליה דכתביה רחמנא בנזירות. אבל למ"ד לאו דאורייתא וכי יפליא דערכין אתי לעובד כוכבים קטן מופלא או גדול אינו יודע להפלות. אם כן בלאו הכי בנזירות ליכא למימר דקרא אתי להכי דהא אין נזירות בעובד כוכבים. ועדיפא תיקשי כי יפליא בנזירות למה לי ומזה משמע קצת כמו שכתבתי דלא גרסינן עובד כוכבים גדול אלא גדול שאינו יודע להפלות. ושפיר שייך למילף מערכין לכ"ע להכי פריך מדאיתקש נזירות לנדרים אליבא דכ"ע. ומסקנא דשמעתין הכא דמכי יפליא דערכין ילפינן דין קטן מופלא או גדול שאינו יודע להפלות ונדרים ונזירות ילפינן מהיקשא דערכין וכי יפליא דנזירות אתי או לידים שאינן מוכיחות או לכדר"א הפלאה להיתר. ובנדה שם משמע דמכי יפליא לנדור נדר ילפינן גדול שאינו להפלות. והיינו קרא דנזירות וזה דלא כמשמעותא דשמעתין. וי"ל דבנזירות דרשינן תרתי מאיש מרבינן גדול שאינו יודע להפלות. ומכי יפליא ילפינן ידים שאין מוכיחות או הא דר"א. אבל בערכין איצטריך תרווייהו לחד דרשא דלמאן דמוקי לה למופלא הסמוך לאיש היינו דכתיב איש כי יפליא היינו מופלא הסמוך לאיש לאפוקי אם אינו סמוך לאיש היינו קודם שנת י"ב אף על גב דיודע להפלות אין נדרו כלום. ולמאן דמוקי לעובד כוכבים גדול אינו יודע להפלות נמי איצטריך תרווייהו להך איש כי יפליא אפילו אם הוא איש צריך דווקא יודע להפלות. ועיין בשיטה מקובצת בשם תוספות חיצונית שכתב דהוא הדין דהוי מצי למיפרך כי יפליא דערכין למה לי ולא הבנתי דבריו ז"ל דהא בנדרים לא כתיב כי יפליא. ועל כרחך על כי יפליא דערכין סמיך וכנ"ל. וכן כתב שם בשם הרא"ש ז"ל.

לאתויי ידים שאין מוכיחות כו'. עיין תוס' ז"ל שכ' ב' נוסחאות לחד נוסחא לאתויי היינו למעוטי דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. וכדמשמע בריש נדרים. ולחד נוסחא מרבינן מכי יפליא יתירא דהיין ידים דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וגירסת רש"י ז"ל גם כן כהך נוסחא. אלא מש"כ דאהא. וכשהנזיר עובר לפניו גם כן בכלל ידים שאין מוכיחות ושייכא בפלוגתא דאביי ורבא. לא נראה כן דבהא כולי עלמא מודו וסתמא דמתניתין היא. ועיין לעיל ריש מכילתין בהא דפריך לשמואל לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מדבעי דווקא נזיר עובר לפניו. ואיכא התם תרי נוסחי במסקנא דגמרא. לחד נוסחא מסיק דשמואל סבירא ליה דלא הויין ידים ונזיר עובר לפניו הוי מוכיח ולאידך מסיק דשמואל סבירא ליה דהוי ידים וכשנזיר עובר לפניו הוי יד. אבל אהא לחוד לא הוי יד כלל. ולפי זה משמע דאפילו כשהנזיר עובר לפניו לא הוי אלא יד שאין מוכיח. וכבר כתבתי לעיל שם דהעיקר דנזיר עובר לפניו עדיף מיד שאין מוכיח וליכא מאן דפליג בהא. ומהך נוסחא דלעיל אליבא דשמואל דסבירא ליה דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. וכמו שכ' התוס' ז"ל שם שהיא עיקרית. וכן הוא מסקנת הר"ן ז"ל בריש נדרים איכא לאוכוחי דהעיקר דמכי יפליא ילפינן דלא הוי ידים. דאי איפכא דהוי ידים. אם כן תיקשי שמואל מאי עביד ליה בכי יפליא. דידים סבירא ליה דלא הוי ידים והיתר חכם יליף מלא יחל דברו הוא אינו מיחל כו'. וכדאיתא בחגיגה וכי יפליא למה לי דלא מסתבר דסבירא ליה כר"י משום ר"ט. אבל מהא דאמר רבא התם בחגיגה לכולהו אית להו פירכא. ופירכא דר"א דילמא לכדר"י משום ר"ט ולא קאמר דאיצטריך לידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים ורבא גופא הכי סבירא ליה משמע איפכא דמכי יפליא ילפינן דהויין ידים. אבל כבר כתבו התוס' ז"ל סוגיות מתחלפות בפלוגתא דאביי ורבא.

ומה שכתבו התוס' ז"ל בשם ריב"א דהוי מיעוט אחר מיעוט. לא הבנתי דהא כי יפליא דערכין איצטריך לדרשא אחריתי כדאמרן לעיל ותו ליכא מיעוט אחר מיעוט ודו"ק.

דף סב:

משנה חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואינו מיפר נדרי עבדו. הפר לאשתו הפר עולמית כו'. מלשון רש"י ז"ל נראה דחדא קתני. ופרושי קמפרש מאי אינו מיפר נדרי עבדו. היינו כשיצא לחירות. דאי לאו הכי מאי קאמר ברישא אינו מיפר נדרי עבדו הא יכול לכפותו. והתוס' ז"ל בד"ה חומר בעבדים נראה שהקשו כן. וכצ"ל קשה שאף בנזירות אשתו ונתרצה שוב אינו יכול להתיר כי אם בהתרת חכם. ובשיטה מקובצת ז"ל פירש דאינו מיפר נדרי עבדו. היינו דאפילו אחר הפרתו היינו כפייתו יכול לחזור ולהתרצות וחל עליו הנדר מה שאין כן אחר הפרת אשתו. ויש לכוין זה בכוונת התוס' ז"ל גם כן. וה"ק שאינו מיפר נדרי עבדו. היינו שאר נדרים. ואף נזירות דמוחה אם נתרצה אחר כך אינו יכול להתיר כי אם בהתרת חכם. אבל אין זה נראה דבעבד אפילו אם נתרצה יכול לחזור ולכפותו. דקיום נדר לא שמענו בעבד. ואטו הא דכופהו היינו דווקא ביום שמעו. אלא ודאי כל אימת שירצה יכול לכפותו ואימת שירצה יכול ליתן לו רשות לקיים נזירותו ומחויב לקיים. ולישנא דמתניתין צ"ע הא דתנן ואינו מיפר נדרי עבדו. ומשמע דבכל נדרים מיירי. והרי בנדרים אין צריך להפר כלל למסקנא דגמרא. וכמו שיתבאר ואמאי לא תני בהדיא אינו מיפר נזירות עבדו. ובשמעתין יבואר יותר.

והרע"ב ז"ל פירש כמש"כ השיטה מקובצת ז"ל דאינו מיפר נדרי עבדו היינו אם רצה בקיומו אחר כך חייב בנזירותו. וכתב התוס' י"ט ז"ל דלפי הרע"ב ז"ל פרושי קמפרש סיפא לרישא ולא כן הוא דרישא קמ"ל דאפילו ברשות האדון אם רצה בקיומו חייב. וכמבואר בדברי השיטה מקובצת ז"ל דתרתי קתני להאי פירושא.

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש למתניתין כפשטיה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו דבאשתו לא שייך כפיה אלא דווקא לשון הפרה. וחומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו דבעבד לא שייך לשון הפרה. אלא דווקא כפיה. ובסיפא מילתא אחריתא קמ"ל דאם הפר לעבדו יצא לחירות ובטל זכותו ממנו. ומזה יצא לו לפרש כן דיוצא לחירות על ידי לשון הפרה. דלפי' רש"י ותוס' ז"ל דיצא לחירות היינו אם יצא לחירות ליכא לפרש למתניתין הכי דהא משמע דלשון הפרה גם כן מהני בעבד כל זמן שלא יצא לחירות. ועיין בד' הראב"ד ז"ל פ"ב מהלכות נזירות. ועיין בדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפי"ג מהלכות נדרים הלכה ז'. ועיין בתוספתא סוף מכילתין משמע כמו שפירש לדברי הרמב"ם ז"ל.

גמ' למה רבו כופהו לנזירות. אבל לא לנדרים ולערכין. כן הוא גירסת רש"י ותוס' ז"ל. ומסקינן דאין צריך לכפותו לנדרים דלא חלק כלל דילפינן מלהרע או להיטיב. מה הטבה רשות אף הרעה רשות. והקשו התוס' ז"ל בד"ה יצא כו'. הא נזירות איתקש לנדרים ונזירות נמי לא יחול כלל. ותירץ דנזירות שאני דחלין אפילו על דבר שאין הרשות בידו כמו יין מצוה ע"ש. ולא הבנתי דבריהם ז"ל הא נדרים גם כן חלין על דבר מצוה כדאיתא בנדרים. והיינו משום דמיתסר חפציו עליו. ואם כן עבד נמי אמאי לא יחול נדרו למיתסר חפצא עליו. והיכי ילפינן נדרים מהיקשא דשבועות הא שבועה שאני דלא חלה עליו דבר מצוה מהך דרשא גופא דמה הטבה רשות כו'. וכדאיתא בשבועות. מה שאין כן בנדרים. ורש"י ז"ל כתב דנזירות שאני דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים. ולפי זה אתי שפיר דנדרים ילפינן משבועות דלא חלין כלל. אבל נזירות איתרבי מואמרת אליהם. והא דיכול לכפותו ילפינן מלאסור איסר על נפשו. ואם אינו ענין לנדרים כו'. ובשיטה מקובצת הקשה דילמא מיתוקם ריבויא דואמרת אליהם אם נזר כשהוא עבד צריך לקיים נזירות כשיצא לחירות. ואין זה מובן דלהא לא צריך קרא דמסברא העבד בר קבולי נזירות הוא דגמרינן לה לה מאשה אלא מלאסור איסר על נפשו ממעטינן ליה. אבל כשיצא לחירות פשיטא דצריך לקיים נזירותו. ועוד דממה נפשך אם אמר כשהוא עבד הריני נזיר לאו כלום הוא. ואפילו לאחר שיצא לחירות אין עליו נזירות כיון דבשעת קבלתו לאו בר נזירות הוא. ואי אמר הריני נזיר לכשאצא לחירות זה תליא אי נדר חל בדבר שלבל"ע ולא צריך קרא לזה. ודברי רש"י נכונים. אלא דאכתי קושיא אחריתי במקומה עומדת היכי ילפינן נדרים משבועה הא לא דמיין להדדי מהאי טעמא דשבועה אינה חלה על דבר מצוה ונדרים חלין על דבר מצוה. והוא הדין דבעבד לא דמיין אהדדי.

ולפי גירסת התוספתא דגרס אבל לא לנדרים ולשבועה י"ל דהא דמייתי הש"ס קרא דלהרע ולהיטיב. היינו דשבועה לא חלה בעבד. אבל נדרים שמעינן מלאסור איסר על נפשו דגבי נזירות שפיר ילפינן מואמרת דנזירות חלין עליו. אלא כל זמן שהוא ברשות האדון יכול לכפותו משום דאין נפשו קנויה לו כל זמן שהוא ברשות האדון. והיינו בנזירות דמיתסר גברא הוא שפיר יש לומר דחלין עליו לכשירצה האדון או לאחר שיצא לחירות. אבל בנדרים ליכא למימר הכי דאי נילף מנזירות דהאיסור חל על החפץ. אם כן היכי יכול הרב לכופו להאכילו דבר איסור אלא דילפינן מלאסור איסר על נפשו דמי שאין נפשו קנויה לו אינו יכול לידור. על כרחך היינו דלא חל הנדר כלל מעיקרו. אבל לפי גירסת רש"י ותוס' ז"ל לערכין במקום לשבועה. על כרחך הא דמייתי קרא דלהרע או להיטיב היינו לנדרים ותיקשי כנ"ל.

אלא דהך גירסא לערכין אינו מובן דמה שפירש רש"י ז"ל דעבד אין גופו קנוי לו ואין לו ערך. הוא תמוה דסתמא דמתניתין בריש ערכין הכל מעריכין כו'. נשים ועבדים. ומה שכתבו התוס' ז"ל לפרש לא לערכין. היינו שאינו יכול לכפותו כי מה הוא מפסיד. הוא גם כן דחוק ומאי קמ"ל בזה אלא שאני תמה על הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נדרים שכתב גם כן נדר נדר של עינוי נפש או ביטול מלאכה או שהעריך אין נדרו כלום. ומאי ענין ערכין לכאן. וכן כתב להדיא בפ"א מהלכות ערכין העבד נערך ועורך כסתמא דמתניתין ויפלא בעיני על מפרשי דבריו ז"ל שלא הרגישו בזה. ובפי"ב מהלכות שבועות משמע דגרס נמי ולא לשבועה ורואה אנכי בדבריו ז"ל ענין מחודש שדעתו לחלק בין נדרים לשבועות דשבועה לא חל כלל על העבד בין שיש בה עינוי נפש בין שאין בה. וגבי נדר מחלק דבנדר עינוי נפש אין רבו צריך לכופו ולא חל כלל ושאין בו ע"נ אינו יכול לכופו ונדרו נדר ולכאורה הדבר פלאי מנין לו לחלק בזה.

וראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל. ונראה דגירסתו ז"ל היה למסקנא לנדרים אין יכול לכפותו. ולשבועות אין צריך לכפותו. הרי מבואר בגמרא. דיש חילוק בין נדרים לשבועות. והיינו משום דשבועות דמיתסר גברא הוא. וכיון דגופו קנוי להאדון ואין לו רשות לעצמו ילפינן מלאסור איסר על נפשו דאין שבועתו כלום אפילו בדבר שאין בו עינוי נפש. אבל נדרים דמיתסר חפצא הוא נדרו נדר. ואין יכול לכפותו. ולגירסא זו היה אפשר לומר דבכל נדרים אינו יכול לכפותו כיון דאסר חפצא עליו ועבד יכול להקדיש. אלא דבשמעתין לעיל מוכח דבדבר שיש בו עינוי נפש גם נדרו לא חל מלאסור איסר כו'. וטעמא כ' הרמב"ם דבדבר שיש בו עינוי נפש או ביטול מלאכה הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו דלאו כלום הוא. אבל דבר שאין בו עינוי נפש הוי נדרו נדר. ואינו יכול לכפותו. אבל שבועה דחל על גברא אין לו רשות לישבע בכל גוונא. ועל זה השיג הראב"ד ז"ל שם בפי"ב מהלכות שבועות ודעתו דבשבועה גם כן דווקא שבועה שיש בה עינוי נפש הוא דאין צריך לכפותו וכדילפינן מלהרע או להיטיב יצא להרע לאחרים משמע דווקא דבר שיש בו עינוי נפש דאיכא הרעה לרבו ודלא כמש"כ הכסף משנה ז"ל דאין כאן השגה כלל אלא השגה גמורה היא. ונפקא מינה לדינא דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה דמשום שבועה אינו יכול לישבע. והראב"ד ז"ל סבירא ליה דווקא שבועה שיש בה עינוי נפש. ולפי זה צריך לומר דהרמב"ם ז"ל לא הוי גריס הא דמסקינן בגמרא מלהרע או להיטיב יצא הרעה לאחרים. כיון דסבירא ליה דאפילו אין בשבועתו הרעה לאחרים אין שבועתו כלום אלא כל האי דינא מלאסור איסר על נפשו הוא דילפינן ובנזירות דאיכא קרא דואמרת לרבות עבדים דנזירות חל עליו ילפינן מלאסור איסר דיכול לכפותו. ובשבועה דמיתסר גברא הוא ילפינן דלא חל שבועתו כלל. ובנדר ילפינן בנדרי עינוי נפש דווקא וכנ"ל. והדברים ברורים בדעת הרמב"ם ז"ל. וכן כתב הרע"ב ז"ל בפירוש המשנה. ועיין בתוס' י"ט ז"ל שנראה מדבריו דהרע"ב מדעת עצמו הוא דכ' כן. ובאמת הדברים אמורים בדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ובחיבורו ז"ל וכמש"כ. ולפי שיטתו ז"ל יש לקיים הא דלא לערכין דאין צריך לכפותו דערכין הוי דומיא דשבועה דמקבל חוב על עצמו. והוא אינו ברשות עצמו משום הכי אינו יכול להעריך. וכבר כתבתי מתניתין דריש ערכין דלא אמרה כן. אם לא שנאמר דאפילו בשבועה גם כן נהי דאין הרב צריך לכפותו ולא תחול כלל כשהוא ברשות רבו מכל מקום כשיצא לחירות מחויב לקיים שבועתו ולא יצאו דבריו לבטלה. והכא נמי בערכין הא דתנן דעבד מעריך היינו לאחר שיצא לחירות. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ערכין ואם יפדה חייב לשלם. אבל כל זמן שהוא ברשות רבו אפילו יש לו לשלם כגון שנתן לו אחר על מנת שאין לרבו רשות בו מכל מקום אינו מחויב לשלם דכל זמן שהוא ברשות רבו אין יכול לקבל על עצמו כלום. ועיין בד' הרמב"ם ז"ל בכ"ח מהלכות עבדים ובלחם משנה ז"ל שם שהקשה אמאי לא הביא קרא דלהרע או להיטיב. וכבר כתבתי הנראה לי כדעתו דלא הוי גרס לה כלל והדבר מוכרח כנ"ל. ועדיין צ"ע. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל בנדרים סוף פרק נערה המאורסה.

גמ' גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה. ופירש רש"י ז"ל דלאו עינוי נפש הוא כמו פירות מדינה זו עלי דאינו יכול להפר וזה אינו אלא אליבא דר' יוסי שם. אבל לדידן קי"ל דשפיר הוי עינוי נפש אפילו כהאי גוונא. ואטו הא דרב ששת דלא כהילכתא הוא. וי"ל דבעבד לכ"ע בעינן עינוי נפש גדול שיזיק לרבו דחליש בשביל זה. ודעת הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים דפירות מדינה זו הוי דברים שבינו לבינה. ע"ש שהארכתי בשיטתו ז"ל. וקצת סיוע משמעתין לדבריו ז"ל. וכפיה דנזירות נראה משמעתין דהיא גם כן מחמת היזק של רבו משום דמיתסר בכולהו. ואם כן היה נראה דאינו כופהו אלא לשתיית יין. אבל לא לטומאה דאין כאן עינוי נפש גבי עבד דאין בזה היזק לרבו. וכן משמע קצת לשון הרא"ש ז"ל בנדרים שם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דכופהו ליין ולטומאה. והכי מבואר בתוספתא (סוף פ"ו). וצריך לומר כיון דיכול לכפותו לחד מילתא דנזירות ממילא יש לו רשות לכפותו לכל מילי. ובירושלמי במתניתין (ה"ב) מיבעי ליה אי כפו רבו לדבר א' מהו שיכוף אותו לשאר דברים. והיינו אי צריך לכפותו לשאר דברים או דחדא כפיה סגי לכולהו ולקמן יתבאר בזה.

ושם בירושלמי יליף הא דכופהו לנזירות מדכתיב כי נזר אלהיו על ראשו מי שאין לו אלא אדון אחד. ואם כן יש לומר הא דמייתי התם הך דלא לנדרים ולא לשבועות. היינו דאינו יכול לכפותו כלל לא לנדרים ולא לשבועות. ודווקא בנזירות הוא דיכול לכפותו מקרא דכי נזר כו'. ודלא כמו שפירש הפני משה ז"ל.

וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות נזירות הי"ט) עבד שנזר וגלח ולא ידעו רבו יצא ידי נדרו. נזר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו. והוא מדברי התוספתא בסוף מכילתין. וכתב הראב"ד ז"ל דהא דבסיפא לא יצא ידי נדרו. היינו בשכפאו רבו דווקא. וקשה לפי זה מאי חילק בתוספתא בין גילח אי לא גילח אם כפאו רבו אפילו גילח ויצא לחירות גם כן לא יצא ידי נדרו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאם השלים נזירותו וגילח ויצא לחירות הוא דיצא ידי נדרו. אבל אם לא גילח עדיין לא יצא ידי נדרו. וצריך לחזור ולמנות כשיצא לחירות דימים שמנה ברשות רבו לא עלו לו אם יצא לחירות קודם שהשלים נזירותו. אלא דאם כן אינו מובן מש"כ שם בהלכה זו נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא וקמ"ל דטומאה סותרת ואינו מונה אלא משעה שנטמא. ומשמע דאם לא נטמא עלו לו הימים שמנה ברשות רבו. אף על גב דלא גילח עדיין. וזה סותר למש"כ דאם לא גילח אפילו בלא טומאה לא יצא ידי נדרו והלכה זו דנטמא ואחר כך יצא לחירות איתא נמי בירושלמי בהאי לישנא נטמא ואחר כך יצא לחירות מביא קרבן טומאה. ומיבעי ליה מהא בשכפפו רבו או בשלא כפפו אין תימר בשכפפו מביא קרבן טומאה אין תימר בשלא כפפו ישלים כל זמן שהוא תחתיו. והיה נראה דגרסינן איפכא אין תימר בשלא כפפו רבו שפיר מביא קרבן טומאה ואין תימר בשכפפו רבו ישלים כל זמן שהוא תחתיו דהא אינו סותר כלל. ואינו מביא קרבן טומאה ואינו סותר. אמר ר' יוסי בשלא כפפו רבו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחירות ונפקע ממנו נזירות בטומאה ולא יצטרך להביא קרבן טומאה לפום כן צריך לומר מונה לנזירות בטומאה. היינו דצריך להביא קרבן טומאה ואחר כך מונה. ולפי זה י"ל כן בכוונת הרמב"ם ז"ל דקמ"ל נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא. היינו דצריך שיביא קרבן טומאה. אבל לענין שיעלה לנדרו אפילו אם לא נטמא אין עולין לו אם יצא לחירות קודם שגילח. ועדיין אין הדברים ברורים בזה.

ותו מיבעי ליה בירושלמי כפפו רבו ונטמא מהו שילקה. ומסיק אם נזירות עבד הלכה אינו לוקה ואי נזירותו תורה לוקה. וגם הכא היה נראה דצריך לומר לא כפפו רבו ונטמא דאי כפפו רבו מפני מה ילקה כיון דהלכה שישמע לרבו. ועיין פני משה.

גמ' לימא בדשמואל קמיפלגי כו'. משמע דדוקא אליבא דשמואל דאמר אין צריך גט שחרור הוא דלא ישתה לר"מ. אבל למ"ד יצא לחירות וצריך גט שחרור ישתה. וקשה כיון דיצא לחירות ואין גופו קנוי לרבו עוד. אמאי ישתה הא לא שייך גביה דרשא דלאסור איסר על נפשו. ולפי דרשת הירושלמי מכי נזר אלהיו מי שאין לו אלא אדון אחד אתי שפיר דכיון דצריך גט שחרור עדיין מיקרי יש לו אדון. כדאיתא בגיטין פרק השולח (דף לח) לענין קנס ותרומה. אבל לענין נדרים ושבועות וודאי נראה דכל שיצא לחירות ואין היזק לרבו נדרו ושבועתו קיימת אף על גב דצריך גט שחרור וק"ל.

גמ' מאן דאמר ישתה סבר סוף סוף מיהדר כו'. מסתימת פי' הראשונים ולשון הרמב"ם ז"ל משמע דפלוגתייהו דר"מ ור"י כשברח בלא כפית רבו ור"מ סבירא ליה דיכול לשתות כי היכי דלא לכחוש. ור"י סבירא ליה דאסור לשתות כי היכי דליהדר גביה. וק"ק מ"ש אם לא ברח אסור לשתות אם לא על ידי כפית רבו וכי ברח מותר לו לשתות בלא דעת רבו. אבל מדברי התוספתא נראה דאחר הכפיה פליגי. וסבירא ליה לר"מ דאפילו אם כפהו לא ישתה אלא בפני רבו אבל שלא בפניו אסור לשתות. ור' יוסי סבירא ליה כיון שכפהו מותר לו לשתות בין בפניו בין שלא בפניו. וי"ל דשמעתין נמי בהכי מיירי ור"מ טעמא קאמר מ"ש דלא הותר לו שלא בפניו משום דניחא ליה לרבו שלא ישתה כי היכי דליהדר ור"י סבירא ליה דשלא בפניו כבפניו דמי. וכיון שכפהו בפניו הותר נמי אפילו שלא בפניו. ובירושלמי הבאתיו לעיל אמרינן דכפי' לדבר אחד אי מועיל גם לכל הדברים שייכא בפלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ דאמר דכפיה לא מהני אלא בפניו ולא שלא בפניו. הוא הדין דכפיה לשתות יין אינו מועיל לטומאה. ולר"י דכפיה דבפניו מועיל אפילו שלא בפניו. הכי נמי כפיה דיין מועיל לכל הדברים. ובתר הרי מסיק שם דהיכא דאמר ליה בפירוש שתה בפני לכ"ע אסור שלא בפניו. וכי פליגי בסתמא. ואם כן אם כפהו לשתות יין לכ"ע עדיין אסור בשאר דברים אלא צריך לכפותו לכל הדברים בפרט ודו"ק.

דף סג.

נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר כו'. ומסקינן בגמרא דהלכה היא בנזיר ועושה פסח דטומאת התהום אינו סותר. ודווקא אם נודע לו אחר שגילח. אבל אם נודע לו קודם גילוח אפילו טומאת התהום סותר. וכן הדין בנזיר. ובפסח יתבאר לקמן. ובגמרא מיבעי ליה לרמב"ח נטמא תוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוחי מהו בתר ידיעה אזלינן ואחר מלאת הוא ולא סתר או בתר טומאה אזלינן. וכתב רש"י ז"ל דרמב"ח לא שמיעא ליה מתניתין דעד שלא גילח סותר. והוא תמוה דעל מתניתין ליכא למימר לא שמיעא ליה. והתוס' ז"ל פירשו דמיבעי ליה לר"א בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום אי בתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא לאחר מלאת ולא סתר אלא ז' או בתר טומאה דהוי תוך מלאת אזלינן וסתר ל'. והש"ס הולך ומפרש לבעיא דרמב"ח ופשיטותיה דרבא ולמסקנא פשיטא ליה דאינו סותר אלא ז' לר"א אף על גב דנטמא תוך מלאת דבתר ידיעה אזלינן. ויש לדקדק גם לשיטתם מהיכי תיתי לן למימר דניזיל בתר ידיעה הא מבואר בשמעתין דאי לאו דהילכתא גמירי לה בטומאת התהום היה סותר אפילו נודע לו לאחר גילוח. כיון דהטומאה היתה תוך מלאת ולא גמירי הילכתא אלא בטומאת התהום אבל טומאה ידועה סותר אפילו נודע לאחר שגילח. וגם טומאת התהום דאינו סותר. היינו דווקא נודע לאחר גילוח. ואי לאו הילכתא בכל גוונא הוי סתר. ואם כן בנודע לאחר מלאת דליכא הילכתא מהיכי ס"ד למימר דבתר ידיעה אזלינן. וכן הוא לפשיטותיה דרבא.

ובשיטה מקובצת ז"ל הקשה כנ"ל אמאי לא פשיט מרישא דבטומאה ידועה סותר אפילו נודע לאחר גילוח אלמא דבתר טומאה אזלינן. ותי' דדווקא ברישא דנודע לאחר גילוח והביא קרבנותיו בטומאה הוא דאזלינן בתר טומאה להביא קרבנות אחרים. ועל כן צריך להביא קרבנות אחרים. ולהכי אזלינן בתר טומאה. אבל לענין שלא יסתור אלא ז' שפיר אזלינן בתר ידיעה. ואם כן בבעיא דרמב"ח נמי גם בנודע לאחר גילוח אי לא סתר אלא ז' ואחר ז' יכול להביא קרבנותיו מיד או סותר ל'. ואם כן כל הלכת טומאת התהום שנאמרה בנזיר לאו לענין סתירה איתמר דסתירה ליכא אפילו בטומאה דועה דבתר ידיעה אזלינן מסברא והוי כנטמא אחר מלאת דליכא סתירה כלל אלא צריך שבעה שיטהר ויביא קרבנות. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל וכי איתמר הילכתא להכשיר הקרבנות שהביא קודם שנודע לו טומאתו דבטומאת התהום כשרים הקרבנות ובטומאה ידועה הקרבנות פסולין שהביאן בטומאה. וצריך להביא קרבנות אחרים אחר שיטהר. ואם כן לרבנן אם נודע לו קודם הקרבת קרבנותיו פשיטא דסותר אפילו בטומאת התהום היינו שימתין עד שיטהר ולא איצטריך הילכתא לזה ומסברא לא יביא קרבנותיו בטומאה. אבל לר"א הא דנודע לו קודם שגילח אף על גב שהביא קרבנותיו אפ"ה סותר גם בטומאת התהום ליכא טעמא בהא ומ"ש קודם גילוח או לאחר גילוח כיון דכבר הביא קרבנותיו. ועל כרחך צריך לומר דהכי גמירי הילכתא אם נודע קודם גילוח גם לאחר שהביא קרבנותיו צריך להביא קרבנות אחרים. והילכתא בלא טעמא הוא דבשלמא לענין סתירה שייך שפיר לחלק דקודם גילוח הוי כמו שנודע לו בתוך הנזירות. אבל לענין הכשר הקרבנות מה לי קודם גילוח ומה לי אחר גילוח. ולפי שיטתם נפקא מינה גם לרבנן דהא אחר מלאת סותר שלשים. כבר כתבתי לעיל דאין זה אלא מדרבנן ואין צריך להביא קרבן טומאה ואם כן הכא נמי בנטמא תוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת אין צריך להביא קרבן טומאה וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל.

ואחר כל זה לא ברירא לי שיטתם ז"ל דמש"כ השיטה מקובצת בטומאה ידועה על כרחך צריך להביא קרבנות אחרים אין זה מוכרח כל כך די"ל דאם הביא הביא גם בטומאתו כיון דשלמה נזירותו אלא דלעיל סוף פרק ג' מינים משמע דלכ"ע אפילו נטמא אחר מלאת קרבנותיו לא עלו לו ועיין שם מש"כ. ומהא דיליף ר"ל מקרא דכי ימות מת עליו משמע נמי דלענין סתירה ילפינן דאם טומאת התהום היא אינה סותרת.

ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות נזירות משמע דבתר טומאה אזלינן וסותר הכל. ועיין לחם משנה ז"ל שם שכתב דהכי איפשיטא בעיא דרמב"ח. והרי לשיטת התוס' ז"ל איפשיטא להיפך דבתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא לאחר מלאת. ועיין לישנא אחרינא ברש"י ז"ל. ולפי זה נראה דהא דטומאת התהום טהור היינו לענין סתירה דאינו סותר. אבל לענין הבאת קרבנותיו אם נזרק עליו אחד מן הדמים ונודע לו. מה שהקריב הקריב. אבל שאר קרבנותיו אפשר דצריך שיטהר ואחר כך יביא. דהא מכל מקום טמא הוא אפילו בטומאת התהום אלא דע"פ הלכה טהור הוא לענין סתירה. וכן לענין פסח אם כבר עשה פסחו. אבל לא שיקריב לכתחלה שאר קרבנותיו אלא יביאם לכשיטהר.

שם ירד לטבול ונמצא צף כו' טמא. התוס' ז"ל כתבו משום דהוי ספק טומאה ברשות היחיד. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבחזקת טמא ודאי הוא ע"ש. ובנמצא משוקע תנן ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא כו'. משמע מלישנא דמתניתין דקולא דטומאת התהום הוא משום דלאו טומאה וודאית היא ומשום הכי אמרינן שחזקת טמא טמא אבל באמת אפילו אם נטמא וודאי בטומאת התהום טהור הוא וכמו שיתבאר לקמן. והא דאמרינן חזקת טמא טמא היינו דמחמרינן כשהוא בחזקת טמא דילמא לאו טומאת התהום היא אלא ידע בה אחד בסוף העולם. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות נזירות הל' כ') שכתב ירד להקר טהור עד שידע שנגע. משמע דהא דלטבול טמא היינו שמא נגע בגוף המת. ואם כן אם ידע וודאי שלא נגע בגוף המת אלא עבר על טומאת התהום לחוד אפילו אם הוא בחזקת טמא טהור ולא משמע כן מסתמא דמתני'.

גמ' ותו הא דתניא המוצא כו' בתרומה טמא כו' מאי שנא כו'. הש"ס סבירא ליה הכא דהוי לן למילף מנזיר ועושה פסח דטומאת התהום טהור הוא גם לתרומה אף על גב דבנזיר ועושה פסח גם כן לא הוי טהור אלא בנודע לו אחר שגילח ובפסח לאחר שנזרק וזה לא שייך בתרומה השתא דיליף מקרא ס"ד דבכל גוונא טהור הוא והוי מצי למיפרך מ"ש נודע לו לאחר שגילח או קודם שגילח וכן כתב בשיטה מקובצת. אבל בפסחים סבירא ליה להש"ס דאפילו למאן דיליף מקרא לא ילפינן אלא בנזיר אם נודע לו לאחר גילוח אבל קודם גילוח ודאי טמא הוא ובפסח דוקא לאחר זריקה. ומשום הכי פריך התם אשכחן נזיר פסח מנ"ל משום דלא מצינן למיגמר מהדדי דילמא לענין נזיר דוקא הוא דטהור ולענין דאינו סותר אבל לא להכשיר הפסח ומשום הכי לא פריך התם הך פירכא דמ"ש בתרומה טמא משום דתרומה ליכא למיגמר מינה.

תוס' בד"ה מאן תנא כו' ולרבנן משמע דבעינן אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים דכבר שלמה נזירותו. והקשו מהא דפרק כ"צ דאמר מר בר רב אשי דטומה"ת מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה. וקשה בין לר"א בין לרבנן. ותירצו דהתם בעושה פסח מיירי. וכיון שנשחט כל העומד ליזרק כזרוק דמי. אבל תגלחת מצוה באפי נפשיה היא. ועוד תירצו משום ריצוי ציץ. וכוונת דבריהם ז"ל נראה דכתבו לתרץ הא דמר בר רב אשי אפילו לר"א דגבי נזיר מעכב תגלחת. אבל התם בפסח מיירי. ואי משום דכל העומד ליזרק כו' או משום ריצוי ציץ אבל בתגלחת ליכא למימר הכי אבל לרבנן בין בנזיר בין בפסח אפילו נודע לאחר שחיטה קודם זריקה אינו סותר. והכי משמע מדבריהם מפסחים שם דף פ"א (ע"ב) ע"ש. ועיין בדברי מהרש"א ז"ל שם שהקשה לר"א היכי אשכחן בנזיר קודם זריקה כיון דתגלחת נמי מעכב. והרי התוס' ז"ל הכא כתבו לשינויא אליבא דר"א דבעושה פסח איירי התם. ודרך אגב ראיתי שם עוד בדברי מהרש"א ז"ל דבר שאינו מובן דכתבו התוס' ז"ל שם דלפני זריקה היינו לפני זריקת אחד מן הדמים דמשנזרק אחד מן הדמים אפילו בטומאה ידועה תנן דיביא שאר קרבנותיו וכבר שלמה נזירותו. והקשה מהרש"א ז"ל אם כן תיקשי ללישנא קמא דמר בר רב אשי דאינו מרצה אלא נודע לאחר זריקה דאם כן אפילו טומאה ידועה נמי. והוא פלאי דהתם מיירי שנטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים וזה אפילו בטומאה ידועה. אבל הכא איירינן שנטמא תוך מלאת ונודע לו אחר זריקה. ודוקא בעוה"ת הוא דאזלינן בתר ידיעה אבל לא בטומאה ידועה. והתוס' ז"ל לא הביאו ראיה שם אלא דלרבנן סגי בזריקת אחד מן הדמים והותר בכל. ואם כן אפילו לל"ק סגי. אחר זריקת אחד מן הדמים ועל כרחך לל"ב היינו שלא נזרק כלל. וזה פשוט.

ומכל מקום מסקנת דבריו ז"ל כאן ובפסחים דלרבנן בנזיר נמי אפילו נודע לו קודם זריקה אינו סותר וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל. ולדידי קשיא כיון דעדיין בנזירותו הוא עומד כל זמן שלא נזרק הדם אם כן אמאי לא יסתור נזירותו בשלמא לענין פסח דעיקר הלכה נאמרה להכשיר הפסח שנעשה עד שלא נודע. אם כן יש לומר דכל שכבר נשחט טהור הוא לזריקה. אבל הכא בנזירות דהטומאה היתה בתוך מלאת. וכי בשביל שנשחט הקרבן לא יסתור נזירותו. ובירושלמי במתניתין (ה"ג) מבואר להדיא דלרבנן עד שלא נזרק הדם סותר.

ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל בדין זה וראיתי כי דבריו עמוקים המה ורוח אחרת אתו כאשר אבאר בעז"ה דבריו בשלשה ההלכות. בהלכות נזירות ובהלכות ביאת מקדש ובהלכות ק"פ. בהלכות נזירות כתב דלרבנן דוקא אם נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים הוא דאינו סותר אבל עד שלא נזרק סותר הכל. ובפ"ד מהלכות ביאת מקדש לענין כהן המרצה כתב דאפילו נודע לו קודם שיזרק אם זרק בטומאת התהום הורצה. ובפ"ו מהלכות ק"פ כתב הך ברייתא דלקמן המוצא מת מושכב לרחבה של דרך לתרומה טמא לפסח שוחט לכתחלה ואוכל אף על פי שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור הוא בד"א בזמן שהוא מהלך ברגליו אבל רכוב טמא אפילו לפסח שאי אפשר שלא יגע דהוא ז"ל מפרש האי בד"א אפסח וכגירסא שהביא רש"י לקמן. וכתב הכסף משנה ז"ל בהלכות נזירות דפסק דלא כמר בר רב אשי בלישנא בתרא אלא כלישנא קמא ודיוקא דטהור להבא משמע לא סבירא ליה ע"ש. ודבריו אלו סותרים דבריו ז"ל בהלכות ביאת מקדש שכתב שם דמשום הכי כתב דאפילו נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה דהיינו כמר בר רב אשי בלישנא בתרא. עוד כתב הכסף משנה ז"ל בהלכות ביאת מקדש ליישב הא דכתב שם דאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה דוקא בדיעבד. ולענין פסח כתב דשוחט לכתחלה היינו דמשמע ליה ללישנא בתרא דאפילו לכתחלה שוחט ואפילו נודע לו קודם שחיטה. ודוקא בפסח דהוי מצוה עוברת אבל בשאר קרבנות דוקא דיעבד אם זרק הורצה ואין לסברא זו שרש ומקור. ומנ"ל ז"ל לחלק בהכי. ועוד דהיכי שמעינן מלישנא בתרא דמר בר רב אשי דאפילו נודע לו קודם שחיטה שוחט לכתחלה. והיותר קשה דאם כן דשוחט לכתחלה בפסח למה כתב שם מי שעשה פסח ונודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אין צריך לעשות פסח שני והלא אפילו לכתחלה יכול לשחוט.

אלא נראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק כסתמא דמתניתין הכא ובפסחים דלא הותרה טומאת התהום בין בנזיר בין בפסח אלא בנודע לו אחר גמר עשייתן. בנזיר אחר זריקת אחד מן הדמים. ובפסח אחר זריקת דמו. והכי גמירי הילכתא בטומאה שלא הכיר בה אדם בעולם אם כבר גמר נזירותו או עשה פסחו אין צריך לחזור ולמנות נזירות וגם אין צריך לעשות פסח שני. אבל אם נודע לו קודם השלמת נזירות וקודם זריקת הפסח הרי הוא בטומאתו וצריך למנות נזירות אחרת וצריך לעשות פסח שני. וזה שכתב בהלכות נזירות ובפ"ו מהלכות קרבן פסח הלכה י"ב. והיינו דוקא אם נטמא ודאי בטומאת התהום אבל דין מת מושכב לרחבה של דרך מילתא אחריתא היא. לפי גירסתו הובאה גם כן ברש"י ובשיטה מקובצת ז"ל אבל רכוב טמא גם לנזיר ופסח על כרחך דלא מיירי בנודע אחר זריקה דאפילו טומאת התהום ודאית הורצה כנ"ל אלא מיירי לכתחלה היינו שנודע לו קודם השלמת נזירות וקודם עשיית הפסח. דבתרומה טמא אפילו מהלך ברגליו משום דקרוב לודאי שנגע אבל לנזיר ולפסח טהור לשחוט לכתחלה דטומאה ודאית לא הוי אבל רכוב דאי אפשר שלא יגע טמא אפילו לפסח אפילו בטומאת התהום כיון שנודע לו קודם עשייתו. וכן משמע מהא דפריך לעיל מ"ש דבתרומה טמא שמע מינה דלטהרו לכתחלה מיירי ודלא כמשמעות סוגיא דפסחים דפריך מינה לל"ק דמר בר רב אשי.

ומה שכתב בפ"ד מהלכות ביאת מקדש לענין כהן המרצה דאפילו נודע לו קודם זריקה וזרק הורצה הוא משום דעל כרחך לא מחלקינן בידיעה או קודם זריקה או לאחר זריקה. היינו דוקא בנזיר ובבעלים בפסח דאם נודע לו שהוא טמא קודם השלמת הנזירות או קודם עשיית הפסח בנזיר כבר נסתר נזירותו. ובפסח כבר נתחייב בפסח שני ואם עשה הראשון לאו כלום הוא דהא טמא הוא ונדחה לפ"ש אבל לענין כהן המרצה לא שייך לחלק בין נודע לו קודם זריקה או לאחר זריקה. ואם הציץ מרצה בנודע לו לאחר זריקה משום דעל טומאת התהום הציץ מרצה הוא הדין אם נודע לו קודם זריקה וזרק לא נפסל הקרבן. ומזה הטעם כתב הרמב"ם ז"ל דכהן המרצה הורצה בטומאת התהום בכל הקרבנות אף על גב דבגמרא שם בפסחים משמע דלא מיבעי ליה אלא בתמיד משום דילפינן כל הקרבנות מהדדי דהציץ מרצה על טומאת התהום. כיון דהקילה התורה לגבי טומאת התהום לטהרה אפילו נודע לו קודם זריקה ולא בעינן דומיא דפסח הוא הדין דבכל הקרבנות מרצה. וי"ל דבהכי מוקי למימרא דמר בר רב אשי בכהן דוקא אבל לא בנזיר ובעלים בפסח. כדמוכח ממתניתין דילן דלא הותר אלא בנודע לו אחר השלמת נזירות. וכן מבואר להדיא בתוספתא במכילתין ובפסחים דאינו מרצה אלא בנודע לאחר שעשה פסחו ולאחר שהביא קרבנות נזיר.

ועיין שם בתוספתא דאם נודע קודם הבאת קרבנות צריך להביא קרבן טומאה. וזה דלא כשיטת התוס' ז"ל לעיל בבעיא דרמב"ח דבתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא אחר מלאת. דאם כן לכ"ע אין צריך להביא קרבן טומאה ובעיא דכהן המרצה בתמיד. על כרחך צריך לפרש דנודע לו קודם זריקה וכמו שפירש רש"י ז"ל שם וכן כתבו התוס' ז"ל בזבחים דף כ"ג וכיון דאיפשיטא דמרצה אפילו לכתחלה הוא הדין דבפסח ונזיר מרצה על הכהן אפילו נודע לו קודם זריקה. ומה שכתב רש"י ז"ל שם דמיבעי ליה למ"ד דבנזיר ובעלים בפסח גם כן מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה לא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל בזה כמשמעות מתניתין ודברי התוספתא. והכי מבואר בירושלמי בשמעתין (ה"ג) כמש"כ לעיל דבעינן דוקא שיוודע לו לאחר זריקה. והא דאיתא התם בירושלמי ציבור שנטמאו בקבר התהום מהו שירצה הציץ ובעי למילף בקל וחומר מיחיד שהורע כחו בטומאה ידועה יפה כחו בטומאת התהום. ציבור שיפה כחם בטומאה ידועה דעושים בטומאה אינו דין שיפה כחם בטומאת התהום. היינו לענין אכילה שיאכלו בטומאה אם נתוודע להם אחר זריקה שנטמאו בטומאת התהום. ומסיק קל שאתה מקיל ביחיד אתה מחמיר בציבור. קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה. אתה מחמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה. משמע דסגי ביחיד אפילו אם נתוודע לפני זריקה. אבל אין נוסחא זו מובן דלמה ליה למימר יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה אפילו נטמא לפני זריקה גם כן מרצה לפי זה. וגם מה דגרסינן בציבור איפכא אינו מובן ועיין פ"מ שפירש בדוחק. אבל העיקר נראה דגרסינן קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לאחר זריקה נעשה כמי שנטמא לאחר זריקה. זה הוי חומר בציבור שאם נתוודע להם לאחר זריקה הוי כמי שנטמא לאחר זריקה והפסח נעשה בטהרה ואם נטמאו אחר כך לא יאכל הבשר. וכהאי גוונא אמרינן עוד התם דקולא דנזיר טהור דאזלינן בתר ידיעה לפוטרו מקרבן טומאה. זה חומר בנזיר טמא שאם נתוודע לו אחר זריקה של קרבנות טומאה אזלינן גם כן בתר ידיעה והוי כנטמא וחזר ונטמא דיביא על כל אחד ואחד. כללא דמילתא מכל הלין דוכתי משמע דבעינן דוקא נודע לאחר זריקה. ובכהן מיבעי לן אפילו בנודע לו קודם וכנ"ל. ש"מ דלא דמי להדדי. ובכהן מרצה אפילו אם זרק אחר שנודע לו. וכיון דמצינו בתמיד ונזיר ופסח דבכולהו כהן העובד מרצה בטומאת התהום הוא הדין בכל הקרבנות דלענין כהן העובד אין לחלק בין קרבנות נזיר לשאר קרבנות. כן נראין הדברים ברורים בדעת הרמב"ם ז"ל.

אלא דעוד זאת צ"ע בדבריו ז"ל מה שחילק בין נזיר לעושה פסח בדין מת מושכב לרחבה של דרך. דבפסח אינו טהור במהלך ברגליו אלא בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה אפילו מהלך ברגליו טמא. וגבי נזיר כתב בפ"ט מהלכות נזירות (הלכה י"א) דאפילו בטומאה ידועה טהור במהלך ברגליו. ונראה דסבירא ליה כיון דבמהלך ברגליו הוי טומאת ספק מדמטהר ליה לכתחלה לשחוט פסחו אם כן נהי דגבי פסח לא מטהרינן ליה לכתחלה לשחוט אלא בטומאת התהום אבל לא בטומאה ידועה היינו משום דלא שרינן ליה לכתחלה לשחוט כיון דלאו ספק גמור ברשות הרבים הוא משום דקרוב ליגע והרי הוא בחזקת טומאה אף על גב דטומאת ספק היא מדרבנן בעלמא מכל מקום מצינו טומאות דרבנן דמעכבין לשחוט הפסח. אבל לענין נזיר כל שטומאתו טומאה דרבנן היא אינה סותרת נזירותו ואפילו טומאה ידועה אינה סותרת הואיל וספק ברשות הרבים הוא ואינו טמא אלא מדרבנן הואיל וקרוב ליגע. ודבריו ז"ל נכונים מצד הסברא אבל קשה ליישב לשון הברייתא בד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה שלשתן טמאים. ועל כרחך גירסא אחרת היה לו ובפסחים לא גרסינן שם בברייתא שלשתן טמאין. ועיין בשיטה מקובצת שהביא עוד נוסחא אחרינא בהך בד"א ועיין בכסף משנה ז"ל בפרק י"ח מהלכות אבות הטומאה (הלכה ג') שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא כתב להך בד"א במהלך ברגליו כו' לענין תרומה. ולא הבנתי דהא הוא ז"ל מפרש להאי בד"א דאאין מקום לעבור קאי ואפסח אבל אם יש מקום לעבור גם ברכוב טהור לפי שיטתו. ואם כן לענין תרומה ליכא נפקא מינה דבאין מקום לעבור אפילו מהלך ברגליו טמא וביש מקום לעבור אפילו רכוב טהור.

דף סג:

גמ' כיצד ירד לטבול כו'. יש לדקדק אמאי לא הוזכר האי סברא דחזקת טמא טמא גם לענין פסח דאם היה טמא וירד ליטהר מטומאת מת ונמצא מת משוקע בקרקע המערה ולא נודע לו ועשה פסחו ואחר כך נודע לו דבכהאי גוונא גם טומאת התהום לא הותרה ולקמן יתבאר בזה.

ספק טומאה צפה כו' טהורה כו'. הדבר פשוט דארשות היחיד קאי אף על גב דספק טומאה ברשות היחיד בעלמא טמא אבל טומאה צפה ספיקו טהור. כדיליף מעל הארץ דוקא על הארץ הוא דספיקו טמא אבל לא צפה. ועל כרחך צריך לומר דדרשא גמורה היא דאי לאו הכי הוי ספיקו טמא ככל ספק ברשות היחיד. וכן משמע בחולין דף קכ"ז דדרשא גמורה היא ע"ש. ולא הבנתי דברי התוי"ט ז"ל בפ"ד ממסכת טהרות שכתב דאסמכתא היא ומדאורייתא אינו טמא אלא ודאי נגע ואמאי לא יטמא גם ספק נגע אם ברשות היחיד הוא. ומהא דאמר ר"ש בכלים טמא משמע מזה גם כן דלא כפירש"י ז"ל בריש נדה דלר"ש כל ספק טומאה ברשות היחיד אינו טמא טומאה ודאית אלא תולין דאם כן אמאי קאמר הכא בכלים טמא ויליף מקרא דכתיב יטמא משמע דמטמא ודאי. ויש לדקדק קצת אמאי לא ילפינן מהכא דספק טומאה אזלינן לחומרא ומטמאינן ליה כיון דילפינן מקרא לחלק בין ודאי לספק בצפה שמע מינה דעל הארץ אפילו ספק נגע טמא. ונהי דאיצטריך למילף מסוטה לחלק בין רשות היחיד לרשות הרבים דמהאי קרא דעל הארץ לא ידעינן לה אבל משמעות הש"ס דעיקר ספק טומאה ברשות היחיד מסוטה ילפינן. ואמאי לא שמעינן מהאי קרא ואין כאן מקומו להאריך בזה.

דף סד.

ת"ר כל הניטלין והנגררין ספיקן טמא מפני שהן כמונחין ויש לטומאה מקום. והנזרקין ספיקן טהור חוץ מכזית מן המת והמאהיל על פי הטומאה. מבואר בברייתא דנזרק הוי כמו צפה על פני המים. ודברי התוס' ז"ל דמספקא להו בנזרק באויר אי הוי טומאה צפה כמבואר בדבריהם בד"ה צפה. אינן מובנים ועיין תוי"ט בפ"ד דטהרות. וכן ביאר הר"ש ז"ל למתניתין דריש פ"ד שם הזורק טומאה לבין הככרות כו'. ואידך מתניתין השרץ בפי חולדה כו' הכל מפני שאין לטומאה מקום דבפי חולדה גרע מנגרר על ידי אדם. וכן כתב שם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה. ולכל זה מקור אחד משום דהוי טומאה צפה. כמבואר בדברי הר"מ והר"ש ז"ל שם אלא דשם בפרק הנ"ל תנן התם ספק שרצים בכלל ספיקות שטיהרו חכמים ספק שרצים כשעת מציאתן. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ובחיבורו פרק ט"ו מהלכות אבות הטומאה היינו אם זרק שרץ לבית הככרות ספק נגע ספק לא נגע טהור הואיל ומצא הטהור שאינו נוגע בטומאה ואין אומרין שמא נגע בו ואחר כך נפל בצידו אלא הרי הן כשעת מציאתן עכ"ל. וקצת קשה למה ליה האי סברא דכל הטומאות כשעת מציאתן הא בלאו הכי טהור דהוי טומאה צפה. ובתוספתא תני איזהו ספק שרצים זה ספק הנזרקים. אבל לא תני התם כשעת מציאתן כלישנא דמתניתין. וספק שרצים דמתניתין משמע כפירוש הר"ש ז"ל. ועוד וספק שרצים כיון דחד טעמא להו מפני שאין לטומאה מקום. ונראה קצת מדברי הרמב"ם ז"ל דהא דמטהרינן באין לטומאה מקום לאי חד טעמא הוא עם טומאה צפה. דגבי טומאה צפה כתב בפי"ד דלא אמרו אלא בשרץ לבד דכתיבי קראי גביה. ומשמע דבנבילה גם כן לא מטהרינן ספק טומאה צפה. ואילו בטומאה שאין לה מקום היינו דרך זריקה בנבילה גם כן טהור כמש"כ בפט"ו שם.

והתוס' ז"ל כתבו כאן דטומאה צפה טהור גם במגע המת. וכן כתב הר"ש ז"ל בפ"ד דטהרות וכן מבואר בירושלמי דלא נאמרה טומאה צפה אלא בשרץ. וכן השיב רבי לבר פיקא כשהשיב לו ממתניתין ומשמע שם דטומאה צפה ונזרקים חד מילתא היא ע"ש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן. וכן משמע מפשטא דמתניתין ירד לטבול ונמצא מת צף על פני המערה דטמא. וכמו שכתב רש"י ז"ל בעצמו לעיל בד"ה צפה אינו מטמא לענין שרץ. והתוס' ז"ל מוכרחים לפרש כן לפי גירסתם לקמן בבעיא דרמב"ח מת בכלי כו' וכן באידך בעיא מת על גבי שרץ כו' אבל הרמב"ם ז"ל גרס שרץ בכלי כו' וכן שרץ על גבי מת כו' ועיין בפי"ד שם בהגהה בכסף משנה שכתב לא ידעתי למה שינה רבינו לשון הבעיא שרץ בכלי ובגמרא גרסינן מת בכלי כו' ולא ידעתי תמיהתו הלא הדבר מוכרח דגרס הכי בש"ס לפי שיטתו דלא טיהרו אלא בשרץ בלבד אבל במת ליכא למיבעי כלל.

וראיתי שם בפט"ו הלכה ח' שכתב הרמב"ם ז"ל וכל אלו הספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברשות היחיד מפני שאין בהן דעת לישאל והשיג עליו הראב"ד ז"ל אלא צריך לומר אף על פי שיש בהן. וכתב הכסף משנה ז"ל דכדברי הרמב"ם ז"ל משמע בחולין דף ט' דשרץ בפי חולדה קרי לה אין בו דעת לישאל. ומכל מקום יפלא היכי מצינן למימר דכל הספיקות לא טיהרו אלא באין בו דעת לישאל. הא מבואר שם בדברי הרמב"ם ז"ל ובמתניתין דטהרות דבאדם שירד למים מטהרינן טומאה צפה. וכן בשרץ בפי חולדה ועברה בין הטהורים. ולענ"ד נראה דהרמב"ם ז"ל לא נתכוין כלל על הספיקות שנתבארו בהלכות הראשונות אלא דבהלכה ח' שם ביאר ספק רשות הרבים שטיהרו חכמים גם כן וברשות היחיד טמא ובא ליישב אמאי לא חשיב במתניתין גם כן ספק שאין בו דעת לישאל. לזה כתב וכל אלו הספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברשות היחיד מפני שאין בהם דעת לישאל גם כן בכלל ספק רשות הרבים הוא משום דחד טעמא להו דלא ילפינן מסוטה אלא רשות היחיד ויש בו דעת לישאל אבל רשות הרבים או אין בו דעת לישאל אפילו ברשות היחיד לא ילפינן דלאו דומיא דסוטה הוא. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפרק ט"ז וסוגיא דחולין עיין בתוי"ט ז"ל שם בפ"ד דטהרות.

גמ' בעי רמב"ח כו'. ולפי גירסתנו איפשטא כל הני בעיות לחומרא ושרץ מונח בין בכלי בין על גבי מת או נבילה או שרץ ואפילו על נבילה שנימוחה ושכבת זרע הכל חשיב כמונח על קרקע ולא הוי בכלל טומאה צפה רק במונח על מי חטאת סלקא בתיקו. והרמב"ם ז"ל כתב בשרץ על גבי שרץ בפשיטות לקולא דהוי כטומאה סמיכתא. ועל כרחך צריך לומר דגירסתו היתה כן וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל שם וקצת סיוע לדבריו ז"ל דלנוסחא דילן דבעיא דשרץ על גבי שרץ איפשיטא גם כן לחומרא כיון דמפסקי מהדדי אם כן למה ליה למיבעי בתר הכי שרץ על גבי נבילה שנימוחה ואמאי לא קאמר שרץ על גבי שרץ שנימוח מאי דמהאי קסליק אבל לדברי הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דבשרץ על גבי שרץ פשיטא דכטומאה סמיכתא היא וליכא למיבעי אלא על גבי נבילה שנימוחה.

ובעיקר בעיא דרמב"ח דמונח בכלי או על גבי שרץ ונבילה לא הוי טומאה צפה. יש לדקדק מ"ש שרץ בפי חולדה דחשיב לה אין לטומאה מקום וחד מילתא הוא עם טומאה צפה לשיטת הר"ש ז"ל וכמו שכתבתי לעיל ואמאי לא נימא דבפי חולדה הוי כמונח והרי לענין שבת מצינו איפכא דאגוז בכלי וכלי צף על פני המים לא הוי הנחה כדאמרינן בריש שבת דבתר כלי אזלינן. ואילו נחה בפי כלב חייב כדאמרינן בסוף הזורק. ועיין תוס' ריש שבת שם בד"ה אגוז על גבי מים ותראה שיש לחלק. ולדברי הרמב"ם ז"ל דהא דאין לטומאה מקום לאו חדא מילתא היא עם טומאה צפה בלאו הכי אתי שפיר ודו"ק.

רש"י בד"ה או בתר מיתא אזלינן. לגירסתו הסברא מהופכת כאן מלענין שבת דהתם אי בתר כלי אזלינן לא הוי כמונח ואי בתר אגוז אזלינן הוי כמונח דהא אגוז מונח בכלי והכא אמרינן איפכא דאי בתר כלי חשיב כמונח ואי בתר מיתא לאו כמונח הוא וגירסת התוס' ז"ל ניחא יותר קצת.

דף סד:

גמ' אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקה"ת בז' שלהם טהורין. הכא קמ"ל רב המנונא דלענין פסח נמי איתמר הך סברא דבחזקת טמא טמא וקמ"ל דאם נטמא בשביעי אחר טבילה כבר נטהר מטומאה ראשונה ואין לו עוד חזקת טומאה. ומתיב רבא ממתניתין דירד ליטהר כו' טמא והיינו משום דמשמע ליה לרבא דלרב המנונא טהור כל שנטמא בשביעי אפילו קודם טבילה להכי פריך ליה ממתניתין דבשביעי גם כן עדיין בחזקת טומאה הוא ואמר ליה רב המנונא מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת ואפילו נטמא בטומאת התהום לאחר טבילה עדיין בחזקת טומאה הוא כיון דמחוסר תגלחת טומאה. וכתבו התוס' ז"ל דהא דאמר רב המנונא נזיר שהלך בשביעי טהור היינו בשביעי אחר שגילח. והרמב"ם ז"ל לא כתב להך מילתא דאפילו לאחר טבילה קודם תגלחת הרי הוא בחזקת טומאה אלא כתב בלישנא דמתניתין ירד לטבול כו'. וי"ל דרב המנונא דקאמר דקודם תגלחת חשיב בחזקת טומאה היינו דסבירא ליה דמתחיל למנות נזירות טהרה משביעי אחר התגלחת אבל קודם התגלחת עדיין בחזקת טומאה הוא אבל למאן דסבירא ליה דאינו מתחיל אלא אחר הבאת קרבנות אם כן תגלחת לא מהני כלל ומיד אחר טבילה יצא מחזקת טומאה דלא מסתבר שיהיה בחזקת טומאה עד יום השמיני שראוי להביא קרבן.

ובאותו ענין יש לדקדק בדברי הירושלמי שהבאתי לעיל דקל שאתה מקיל בנזיר טהור דאזלינן בתר ידיעה אתה מחמיר בנזיר טמא דאם נתוודע לו אחר זריקה שנטמא בתוך טומאתו בקבר התהום אזלינן גם כן בתר ידיעה לחייב עליו קרבן בפני עצמו ואמאי אזלינן הכא בתר ידיעה כיון שנטמא בתוך ימי טומאתו אין לה דין טומאת התהום דחזקת טמא טמא ובנזיר טהור כהאי גוונא גם כן לא אזלינן בתר ידיעה. ואולי י"ל דשיטת הירושלמי הוא דהא דתנן שחזקת טמא טמא היינו דוקא בספק טומאת התהום ואפילו נודע לו קודם גילוח קל הוא טומאת התהום בספיקו אבל אם היה בחזקת טמא מחמרינן בספיקו והיינו אם נודע קודם גילוח אבל אם נודע לאחר גילוח אפילו נטמא ודאי בטומאת התהום אינו סותר ולא שייך בזה להעמיד על חזקתו ואפילו אם היה בחזקת טמא אינו סותר. ועדיין צ"ע.

עוד ראיתי בירושלמי בשמעתין דאמרי הדא מתניתא דלא כרבי יאשיה דאמר טומאה טמונה הנזיר מגלח עליה. ועיין בפ"מ ופירושו דחוק. ונראה דגרסי' טומאה כו' אין הנזיר מגלח. ופריך ממתני' דאם נמצא משוקע בקרקע המערה טמא ומשני דמתניתין מיירי בכנגד הטומאה ור' יאשיה מיירי מן הצד ואידך משני דמי קתני טמא ומגלח טמא ואינו מגלח ונפקא מינה דאין עולין לו ימי הטומאה וגם לטומאה כזו איתמר הילכתא דקבר התהום ודו"ק.

גמ' יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה שלאחר מלאת ותיפטר משתיהן כו'. ופירש רש"י ותוס' ז"ל דקאי על ולד שלישי שהוא אחר מלאת מראשון ותוך מלאת משני ע"ש. ודבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן היא בכריתות. וכ' בשיטה מקובצת דהך ברייתא אתיא כרבנן דהוי תוך מלאת לשני ואמר רב כהנא דמשום הכי מיפטר בקרבן אחד משום דמחסרא קרבן ולא יצא שעה שהיא ראויה להביא קרבן. ופריך לידה שלאחר מלאת נמי מיחסרא הערב שמש. ופי' דמי לא מיירי שלא טבלה לאחר שבועיים. ומשני אביי שמשא ממילא ערבא. ולא מיבעי טבילה דלא מיחשב חסרון דבידו לטבול אלא אף הערב שמש לא חשיב חסרון. וקשיא לי טובא בשיטה זו חדא דגבי פלוגתא דר"י ורבנן בכריתות שם משמע דבסברא בעלמא פליגי אי ולד שני כמאן דאיתיה אי לא ולאו בקראי פליגי. ועוד דמאי קאמר רב כהנא משום דמיחסרא קרבן הא שאני התם דכל לידה הוי בתוך מלאת. ואף על גב דלידת השלישי הוי אחר מלאת הראשון מכל מקום תוך מלאת של שני הוא. וכל לידה של תוך מלאת ילפינן התם מקרא דאינו מביא אלא קרבן אחד. ומאי פריך מחסרון הערב שמש דהוי לאחר זמנו. ואף על גב דמיחסר טבילה והערב שמש מכל מקום יצא שעה שראויה להביא קרבן. ועי' פסחים ד' צ' דאמרינן התם דחסרון טבילה חמיר יותר מחסרון הערב שמש. והא לא תיקשי דלא אמרינן התם דחסרון טבילה הוי חסרון אלא מדרבנן דילמא פשע. וזה לא שייך הכא לאיפטורי מקרבן לידה השניה. ובהערב שמש הוא דס"ד דהוי חסרון מדאורייתא כיון דאין בידו.

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה נראה דמפרש להא שמעתא באנפא אחריתא שכ' שם הלכה ה' דיולדת אינה מביאה קרבנה תוך מלאת ואפילו הביאה ולדות הראשונים תוך מלאת של ולד זה לא יצא והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם מאי שנא מחטאת חלב ודם שהטמא משלח אותה. ונראה דהרמב"ם ז"ל יצא לו מהאי ברייתא והכי מפרש לה יום מלאת תביא. תוך מלאת לא תביא. יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת. אבל הביא על לידה שלאחר מלאת בתוך מלאת של לידה זו ותיפטר משתיהם ת"ל ובמלאת כו'. תוך מלאת לא תביא אפילו על לידה שלאחר מלאת. ואמר רב כהנא מ"ש הכא דמיחסרא קרבן. ומשום הכי אינה מביאה אפילו על לידה שלאחר מלאת בתוך ימי מלאת של שני. כיון דמיחסרא קרבן מלידה שניה אינה ראויה להקריב גם על לידה ראשונה שלאחר מלאת. התם נמי בשאר טמאים דמשלחין קרבנותיהם הא מיחסרא הערב שמש ואמר ליה אביי שמשא לאו חסרון הוא דממילא ערבא. אבל היכא דמיחסרא קרבן אינה ראויה להקריב אפילו קרבנות שכבר נתחייבה. ובזה אתי שפיר קושית הראב"ד ז"ל מטמא דמשלח קרבנותיו. ובלאו הכי השגתו ז"ל צ"ע דהא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דהא דטמא משלח קרבנו היינו דווקא טמא שרץ דלא מיחסר אלא הערב שמש וחזי לאורתא. אבל טמא מת אין משלח קרבן כלל. ול"ד פסח. ואם כן פשיטא דיולדת תוך מלאת אינה משלחת קרבנותיה. אלא דהא גופא צ"ע מנ"ל להרמב"ם ז"ל הא דטמא מת אינו משלח קרבנות. ומש"כ הכסף משנה ז"ל מהא דזבחים דאמר ר"ל דאין טמא מת משלח קרבנותיו הא מוכח התם דלענין פסח מיירי וטמא שרץ חזי לאכילה לאורתא. אבל טמא מת לא חזי לאכילה והיינו בתוך ז' ימי טומאה. וכדפריך התם לזקני דרום דאמרי דטמא מת משלח קרבנות הא כתיב לפי אכלו. והדברים ארוכים בזה. וצ"ע רב שם בשמעתא דזבחים. על כל פנים פירושא דשמעתא נראה ברור דמפרש לה הכי. ועי' בתוס' פסחים דף ס"ב. ובתוס' מ"ק פרק אלו מגלחין גבי הא דבעי התם מצורע מהו שישלח קרבנותיו. ועיין בכסף משנה שם בה' מחוסרי כפרה.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה