אור ברסלב

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שמיני

פרק שביעי

תוס' בד"ה מגלחין כו' ואומר כו'. ל"ד נקט ואומר אלא זה יקרב לשם מי שהוא. ולי נראה כיון שלקחו הקרבנות בשותפות צריכין שיאמרו בפירוש דנותן לו חלקו בקרבן שכל אחד מחויב וכהאי תנאה מצינו נמי בכריתות פ"ק.

שם בד"ה וסופרין ל' יום כו'. דיבור זה קאי אמתניתין דלקמן במת אחד מהם דשם הוי הקרבן טומאה ספק וק"ל.

גמ' ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. אבל אם היה שלשה הוי רשות הרבים דומיא דסוטה דלא הוי אלא בועל ונבעלת ומינה גמרינן לספק טומאה ברשות היחיד. והקשו הראשונים ז"ל הא בסוטה גם כן אפילו קינא לה משנים הוי קינוי. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות סוטה פ"א ואף על גב דהוי תלתא סתירה היא. ואין זו קושיא כל כך דכל כמה דמקנא לה מינייהו כחד חשיבי. וכל שכן לפי שיטת הראב"ד ז"ל דלא הוי תלתא רשות הרבים אלא אם כולם במעמד אחד וכולם יכולין ליכנס בהספק. וכמו שכתב בפ"ט מהלכות נזירות. וודאי לא תיקשי דהכא בבועל ונבעלת אפילו כמה בועלים לא הוי אלא ספק בועל ונבעלת ועל כל אחד אין בו אלא ספק זה. והלחם משנה ז"ל ביאר שם כוונת הראב"ד ז"ל דווקא היכא דלשנים אלו שנפל הספק טומאה ביניהם מסופקים גם בשלישי אף על גב דהוא עצמו יודע שלא נטמא. זה הוי רשות הרבים אבל אם כולם יודעים שאין השלישי בספק טומאה לא חשיב רשות הרבים כיון דאין הספק אלא בשנים. ולא משמע הכי לישנא דהש"ס ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. והיינו דהשלישי אמר דספק טומאה בין שניכם הוא. וזה לא מהני אלא צריך דהשנים ידעו דאין השלישי בספק ועיקר חסר מן הספר. ועוד לדבריו דלא הוי ספק טומאה ברשות הרבים אלא היכא דהשנים מסופקים גם בשלישי. אם כן בלאו הכי כולן טהורים דכל אחד י"ל מרובא הוא ולא נטמא אלא אחד. ועוד כיון דבמעמד אחד היו כולם. והשנים לא ידעו מהטומאה כלל אלא על פי השלישי. ואם כן אינן יודעין בבירור דהשלישי אינו בספק אלא על פי של השלישי אבל להם אין הדבר ברור. ואם כן אכתי הוי ספק טומאה ברשות הרבים. והעיקר נראה דלדברי הראב"ד ז"ל הדבר תלוי אם הם במעמד אחד דיכול הספק ליפול בכולם. ומתניתין מיירי דלא היו במעמד אחד. והיינו דקאמר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דהוא לא היה עמהם במעמד וקאמר הש"ס דיקא נמי ואיני יודע איזה מכם אבל הוא לא היה מהם שלא היו במעמד אחד כנ"ל. וזה ברור.

ולדברי הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה כל דאיכא תלתא מיקרי רשות הרבים. גם כן לא תיקשי מקינוי משנים משום דלשיטתו לא ילפינן ספק טומאה ברשות הרבים מסוטה כלל אלא מטומאה שהותרה בציבור וספק טומאה ברשות היחיד הוא דגמרינן מסוטה ומסתם סוטה גמרינן דלא הוי אלא בועל ונבעלת אבל בשלשה לאו רשות היחיד הוא. וכן משמע בסוטה (דף כח ע"ב) דאמרינן התם אי מסוטה הוה אמינא דבעינן דעת נוגע ומגיע. והרי בסוטה גם כן לא בעינן תרווייהו ואפילו מקנא לה על ידי חרש שוטה וקטן אסורה אף על גב דלאו בני דעה הם וחשיבי אין בהם דעת לישאל אלא סלקא דעתך למיגמר מסתם סוטה דאית בהו דעתא דתרווייהו.

תוס' בד"ה באומר ראיתי שנזרקה ביניכם כו'. והקשו ז"ל אמאי לא יביא כל אחד קרבן טומאה דספק רשות היחיד הוי כוודאי טמא דשורפין עליו את התרומה. ותירץ דעל כרחך לא גמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות אבל הכא שניהם וודאי לא טמאין הם. ואחד וודאי טהור הוא. ולהכי אין יכולין להביא כל אחד קרבן טומאה אלא בתנאי בשותפות. ומשמע מדבריהם דאם נולד ספק טומאה לנזיר אחד יכול להביא קרבן טומאה דכוודאי טמא הוא. ואם כן תיקשי מסיפא דמתניתין מת אחד מהם יבקש אחד מן השוק כו'. ולמה ליה כולי האי הוא עצמו יביא קרבן טומאה כיון דהוא לבדו נשאר וכטמא וודאי הוא. ועוד דאפילו אם שניהם בעולם אמאי לא יביא כל אחד קרבן טומאה כמו בב' שבילין ברשות הרבים דאם באו לישאל כ"א לעצמו מטהרינן ליה וכשבאו בבת אחת מטמאינן להו הכא נמי אם באו כל אחד לעצמו יאמרו לכ"א טמא הוא ויביא קרבן טומאה ואם באו לישאל בבת אחת אפילו הוי ספק טומאה ברשות הרבים מאי הוי הא שניהם טמאים מספק מידי דהוי אב' שבילין והלך הא' בראשון והשני בשני דמטמאינן להו אם באו לישאל בבת אחת. וה"נ אמאי לא יביאו קרבן טומאה שניהם בספק.

ועיין בתוס' פסחים דף י' שכתב דברשות הרבים אפילו באו לישאל בבת אחת אינן טמאים אלא מדרבנן אתי שפיר דאם היה ספק טומאה ברשות הרבים אפילו באו לישאל בבת אחת לא היו מביאין קרבן טומאה בשותפות. ועל כרחך צריך לומר כן דהא משמע הכא דאילו היה ספק טומאה ברשות הרבים היו שניהם מביאין קרבן טהרה ומקריבין על גבי המזבח קרבנות טהרה והכהנים אוכלים. והרי זה כמו בת אחת. ואפילו הכי מחזקינן להו בטהורין וודאין. ולפי זה גם בגוונא דמתניתין דהספק נולד ברשות היחיד אין יכולין להביא כל אחד קרבן טומאה דהיכי יקריבו אותם על גבי המזבח וא' מהן חולק כיון דלא מחזקינן להו בטמאין וודאין ולא ילפינן מסוטה בכהאי גוונא דלא אפשר. אבל סיפא דמתניתין דמת אחד מהם וודאי יקשה אמאי לא יביא לעצמו קרבן טומאה. ועל כרחך צריך לומר דשיטת התוס' ז"ל כל שנולד הספק בשנים דאי אפשר להחזיק שניהם בטמאין וודאין אפילו כי מת אחד מהם אחר כך השני אין עליו אלא ספק טומאה. וצריך לומר עוד דמש"כ דבכהאי גוונא לא ילפינן מסוטה אין כוונתם דלא ילפינן ליה מסוטה כלל דאם כן היה ליה לאוקמי אחזקה כל אחד ולטהרו לגמרי כמו ברשות הרבים. אלא הכי קאמרי דאם נולד הספק בשנים ליכא למילף מסוטה להחזיקן בטמאין וודאין כיון דלא אפשר. ומכל מקום זה שפיר ילפינן דלא מוקמינן ליה בחזקת טהרה לטהרו לגמרי אלא שניהם ספק הם. ולפי זה בכהאי גוונא אם נגע בטהרות. תלויות הם אפילו ברשות היחיד כיון דלא הוי אלא ספק. ולא עוד אלא דהטהרות טהורות מן הדין דהא טהרות איכא לאוקמי בחזקת טהרה. ואם כן הא דתנן בפ"ה דפרה בב' שבילין אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורים. מצי מיירי אפילו ברשות היחיד דהא הכא נולד הספק בשנים ואי אפשר לטמאות שניהם דומיא דהכא וכ"א לא הוי אלא ספק והטהרות טהורות. אלא דהא לא פסיקא מילתא לטהר הטהרות מטעם חזקה כיון דהם טמאים מספק ד"ת. אבל עיקר סברא זו אינה מוכרחת. נהי דאם ישנן לשניהם בעולם. י"ל דהוי כמו באו לישאל בבת אחת וכנ"ל. אבל כי מת אחד מהם אמאי לא יהיה השני טמא ודאי. וכהאי גוונא אשכחן לענין ספק טומאה ברשות הרבים גבי ב' שבילין דאם ישנן לשני הטהרות שניהם תלויות. אבל אם נאכל אחד מהם השניה גם כן טהורה. והכי נמי דכוותה כל זמן ששניהם בעולם א"א לדונן לטמאים וודאי אבל אחר שלא נשאר אלא אחד למה לא יהיה נדון ככל ס' ברשות היחיד דטמא וודאי הוא. אלא דהתם במשנה טהרות פ"ה משמע דווקא אם נאכלו הראשונות קודם שנולד הספק השני הוא דהשניות טהורות. אבל אם קיימות היו בשעה שנולד הספק בשניות אפילו נאכלו אחר כך. גם כן השניות תלויות כיון דכבר חל עליהם ספק טומאה. ואם כן הכי נמי ברשות היחיד כיון דתחלת טומאתן לא היה אלא ספק אפילו אחר שלא נשאר אלא אחד גם כן בספק לחוד הוא עומד. ועיין משנה למלך ז"ל בפי"ט מהלכות אבות הטומאה שנסתפק בזה. ולפי הנ"ל הדבר מוכרח מסיפא דמתניתין ע"ש במשנה למלך ז"ל שהאריך בזה.

ולענ"ד היה נראה מפשטיה דשמעתין דהא דקי"ל ספק טומאה ברשות היחיד טמא לא מחזקינן ליה בטמא וודאי אלא בספק טומאה. ומשום הכי אינו יכול להביא קרבן טומאה דמידי ספק לא נפק. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות שכתב להאי דינא דב' שבילין הלך בראשון ונכנס למקדש פטור מפני שהוא ספק טמא ואי בשביל רשות הרבים קמיירי אפילו ספק טמא לא הוי אלא ודאי. משמע דאפילו ברשות היחיד לא הוי אלא ספק טמא. ועיין במשנה למלך ז"ל שם שרמז שם לדברי התוס' ז"ל בשבועות שכתב דבשביל רשות היחיד חייב על הליכה ראשונה. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דאינו אלא ספק טומאה. והכי משמע שם בברייתא דאחר הליכה ראשונה תני הזה ושנה וטבל ואי ברשות הרבים הזאה וטבילה למה לי הא טהור גמור הוא. אלא דאין זו ראיה דבפ"ה דטהרות תנן נמי הכי גבי טהרות הזה ושנה וטבל. והתם וודאי ברשות הרבים מיירי. ועיין תוס' י"ט בפי"ב דפרה גבי המזה בחלון של רבים ובדברי הר"ש ז"ל שם דמוכח דסבירא ליה דחייב על ביאת מקדש בספק טומאה ברשות היחיד.

ובפירוש המשנה להר"מ ז"ל שם גם כן משמע הכי שכ' שם בטעמא דמחלון של יחיד חייב משום דהוי כספק טומאה ברשות היחיד אבל בחיבורו פט"ו דפרה כתב משום דמחלון של רבים אנוס הוא ולא הוי ליה למידע דפסולים היו המים. אבל בחלון של יחיד הוי ליה למידק ולאו אנוס הוא. וכן יש לפרש דבריו בפירוש המשנה ולאו משום דסבירא ליה דבספק רשות היחיד חייב אלא דמוהי מדמי לה כי היכי דטעמא דמילתא לחלק בין רשות הרבים לרשות היחיד הוא משום דבמקום רבים הקילו. וכמבואר בדבריו ז"ל בהלכות אבות הטומאה. הכי נמי דכוותה דברשות הרבים הקילו וברשות היחיד החמירו. ובשבועות שם גופא משמע דברשות היחיד איירי מדקרי לה התם מקצת ידיעה או ספק ידיעה ואי ברשות הרבים מיירי הא לא הוי ידיעה כלל כיון דטהור הוא. ואפילו אם לא שכח ידיעה זו היה נכנס למקדש ואין כאן ידיעה ולא העלמה. וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל גבי סוטה עצמה דאין לוקה עליה משום דאין זה אלא ספק. וכמש"כ בפי"א מהלכות גירושין. וע"ש במגיד משנה ז"ל. והא דשורפין את התרומה על ספק רשות היחיד י"ל דרבנן החמירו בזה. ולפי זה אתי שפיר נמי מתניתין דלקמן נזיר שהיה טמא בספק. והיכי אשכחן טמא בספק דאי ברשות הרבים טהור וודאי הוא. ואי ברשות היחיד טמא וודאי הוא. ודוחק הוא לאוקמי דווקא בספק כי האי שנולד הספק לשנים.

וראיתי בירושלמי בפירקין (ה"א) דפליגי בזה ר' אושעיא ור' יוחנן אי הנזיר מגלח על ספק רשות היחיד. ור' יוחנן אמר דאינו מגלח כיון דאינו חייב על ביאת מקדש. משמע דהא פשיטא להו דעל ביאת מקדש אינו חייב. ואפילו ר' אושעיא מודה בזה. ולא ידעתי לחלק בזה דאם פטור על ביאת מקדש היינו משום דלאו כוודאי טמא הוא. אם כן נזיר נמי היכי מגלח עליו ומקריב קרבנות טומאה. ועוד דלר' אושעיא תיקשי מתניתין אמאי לא יביא כל אחד קרבן טומאה. והיה נראה דלר' אושעיא מיירי מתניתין בספק רשות הרבים. ואפילו הכי צריך לאתנויי כי היכי דאמרינן התם בר"פ נמי אם אמר לשנים ראיתי אחד מכם שנזר דנוהגין נזירות על פיו. אף על גב דקי"ל דספק נזירות להקל אפילו הכי אם אמר לשנים צריכין לנהוג נזירות ע"פ. הכא נמי בספק טומאה ברשות הרבים אף על גב דטהור הוא. אבל בשנים דאיכא בוודאי טומאה ביניהם צריכין לגלח ולהביא קרבן טומאה מספק. אלא דאם כן תיקשי סיפא דמתניתין במת אחד מהם למה לו להביא קרבן טומאה מספק הא בלאו הכי טהור הוא. ויותר נראה דמה שאמרו בירושלמי ראיתי א' מכם שנזר דשניהם נוהגין נזירות ע"פ. היינו למ"ד ספק נזירות להחמיר.

אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזירות לא כתב כן דכתב בראיתי א' מכם שנזר דחייבין בנזירות והוא ז"ל פ' ספק נזירות להקל וצ"ע. וכבר הארכנו לעיל בכמה דוכתי במכילתין בהאי דינא דספק נזירות. ועל כרחך לר"א צריך לחלק בין יחיד שנטמא בספק רשות היחיד לשנים שנטמאו. וכשיטת התוס' ז"ל. ור' יוחנן סבירא ליה דאפי' יחיד שנטמא אינו מגלח משום דלא הוי אלא ספק. וגם אינו חייב על ביאת מקדש. ופליגי התם בירושלמי ר' אושעיא ור"י גם ביחיד שנטמא בספק רשות היחיד לענין פסח דר"א אמר דידחה לפסח שני. והיינו דוודאי טמא הוא. ור"י אמר דצריך לשלחו בדרך רחוקה משום דספק הוא דילמא בר חיובא בראשון הוא ולא ידחה לפסח שני. ומשום הכי משלחין אותו בדרך רחוקה. ובציבור שנטמאו בספק רשות היחיד ר"א אמר יעשו בטומאה ור"י אמר יעשו בספיקן. ומסיק דאף ר"א מודה שיעשו בספיקן ולא אמר יעשו בטומאה אלא לחומרין. וגם בהך פלוגתא יש לדקדק כיון דסבירא ליה לר"א דכוודאי טמא הוא ומגלח עליו. וכן ביחיד שנטמא לענין פסח דאין צריך לשלחו בדרך רחוקה. והיינו משום דכוודאי טמא הוא. אם כן אמאי מודה בציבור דיעשו בספיקן אם לא שנאמר דלבתר דמסיק הש"ס דר' אושעיא נמי לא אמר אלא לחומרין אי דחייה פלוגתייהו בנזיר. ולכ"ע אינו מגלח וכמשמעות פשטיה דמתניתין דילן דבספק דיינינן ליה. והיינו טעמא דלא כתב הרמב"ם ז"ל להא דר"א לענין גילוח נזיר אף על גב דלענין יחיד וציבור שנטמאו בספק רשות היחיד משמע דפסק כר' אושעיא. וכמו שכתב בפ"ז מהלכות קרבן פסח דיחיד נדחה לפסח שני. ואין צריך לשלחו בדרך רחוקה וציבור יעשו בטומאה. היינו משום דלענין שידחה לפסח שני סגי בספק טומאה לבד וציבור שיעשו בטומאה היינו גם כן לחומרין. אבל הנזיר וודאי אינו מגלח.

ועדיין צריך לדקדק במאי פליגי ר"א ור"י כיון דתרווייהו מודו דלא הוי אלא ספק. ובשלמא ביחיד שנטמא בספק רשות היחיד יש לומר דר"א סבירא ליה דאין צריך לשלחו בדרך רחוקה אף על גב דסבירא ליה טהור הוא. ור' יוחנן סבירא ליה דצריך לשלחו בדרך רחוקה. אבל בציבור במאי פליגי דאי לענין חומרא דאין המיעוט עושה פסח שני דשמא נעשה הראשון בטומאה וכשנעשה בטומאה תו ליכא פסח שני הא ר' יוחנן נמי מודה בהא כיון דספק נעשה בטומאה. ומה שכתב הפני משה שם דלר' אושעיא עושין בטומאה אפילו מיעוט הטהורים גם כן אינו נראה דבהא נמי ניזול לחומרא ושמא טהורים כולם ולמה יעשו המיעוט בטומאה. והיה נראה לומר עוד דבהא פליגי. לר' אושעיא הוי ספק מדאורייתא. ומשום הכי עושין בטומאה לחומרא דאין המיעוט עושה פסח שני. ור"י סבירא ליה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן. ומשום הכי לא מודה בחומרא זו דהמיעוט לא יעשו פסח שני כיון דמדאורייתא טהורים הם הוי כפסח שנעשה בטהרה דהמיעוט עושה בשני. וכן ביחיד שנטמא לר"א אין צריך לשלחו בדרך רחוקה כיון דספק טמא דבר תורה הוא ממילא נדחה לפסח שני. ולר' יוחנן דלא הוי אלא מדרבנן צריך לשלחו בדרך רחוקה כדי לפוטרו מדרבנן. וכדאמר ר"י נטמא בבית הפרס משלחין אותו בדרך רחוקה. וכדגרסינן בירושלמי פסחים. והשתא י"ל נמי דבתגלחת נזיר גם כן פליגי בהא. לר"א דהוי ספק דבר תורה צריך לגלח ולהביא קרבן טומאה מספק. ולר' יוחנן אינו מגלח כלל כיון דלא הוי [אלא] ספיקא מדרבנן וכדתנן כל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש. והיינו בכל טומאות של דבריהם. וכמו שכתבתי לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל.

ולענין הלכה פסק הרמב"ם ז"ל כר' אושעיא דהוי ספק ד"ת. ואין צריך לשלחו בדרך רחוקה וציבור יעשו בטומאה. ולענין גילוח הנזיר כבר ביאר בדינא דמתניתין דמגלח מספק. אלא דלפי זה יקשה לר' יוחנן ממתניתין דתנן דמגלח ומביא קרבן טומאה מספק. ומאי טעמא דר"י דאמר דאינו מגלח מספק. ואולי יש לומר כמו שכתבתי לעיל דהכא בב' נזירים מודה ר"י דמגלח מספק. כיון דא' וודאי טמא הוא. ואפילו אם מת אחד מהם השני בספיקו עומד. וכבר נתחייב בתגלחת ספק עד שלא מת השני. ועדיין תיקשי ממתניתין דלקמן נזיר שהיה טמא בספק דמגלח תגלחת ספק. ועדיין אין הספק הזה ברור אצלי עד יבא ויורה צדק. ועיין בזה בדברי הר"ש ז"ל בפ"ח מהלכות תרומות ובדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות תרומות ובפי"ג י"ד ט"ו מהלכות אבות הטומאה. ועי' לחם משנה ז"ל פ"ט מהלכות נזירות שכתב בדברי הרמב"ם ז"ל דמשכחת לספק טומאה בגוונא אחרינא היינו דשנים מודיעים שאחד מהם נגע בטומאה. אבל אין יודעים איזה מהם. ולשיטת התוס' ז"ל ז"א דזה הוי ככל ספק ברשות היחיד. דספק לו אם נגע בטומאה או לא כיון דאין כאן מי שיעיד על זה ולשניהם ספק אם נגעו בטומאה אלא דאין זה מוכרח.

דף נז:

גמ' והא קעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן. קצת קשה אי בקטן אם כן אפילו ברשות היחיד ספיקו טהור דהא אין בו דעת לישאל כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אבות הטומאה. וי"ל דלאו כל קטן חשיב אין בו דעת לישאל אלא דווקא כששואלין אותו ואינו יודע להשיב. והכא מיירי בקטן מופלא הסמוך לאיש דבקטן ממש לא אשכחן נזירות אלא על ידי הדרת אביו. ואיכא למ"ד דלא הוי אלא נזירות דרבנן כדי לחנכו במצות. ומכאן משמע דג' נשים גם כן הוי כרשות הרבים דאי לאו הכי מאי פריך לעיל דהוי תלתא כיון דמיירי בנשים. ודלא כיש אומרים דנשים לא חשיבי רשות הרבים כדי לישב הך דחברותיה נושאות אותה במטה. ואולי י"ל דווקא כשכולם נשים לא חשיבי רשות הרבים. אבל כשאיש אחד ביניהם הוי כרשות הרבים. והכא זה העד איש הוא אף על גב דאשה נמי נאמנת באיסורין מכל מקום פשטיה דמתניתין באיש מיירי. והדבר פשוט דבגדול דלא מצי מגלח אין לו תקנה כלל דאינו יכול להביא קרבן טומאה בלא תגלחת וגם אינו מתחיל בנזירות טהרה כל שלא גילח תגלחת טומאה והרי הוא באיסורו לעולם. ודברי הלחם משנה ז"ל בפ"ט מהלכות נזירות בד"ה ואין מגלחין אינן מובנים. ע"ש שכתב דבגדול דלאו בר גילוח הוא לא יביא אלא חטאת העוף ספק לקרבן טומאה ועולת בהמה יביא לאחר זמן עם כל הקרבות. וזה אי אפשר שיביא קרבן טומאה בלא תגלחת. וכל זמן שלא גילח הרי הוא בנזירות טומאה עדיין ונהי דגדול יכול לגלח תגלחת אחת ממה נפשך שיעלה לו או לתגלחת טומאה או לתגלחת טהרה. אבל אחר כך אסור לעולם ביין דאינו יכול לגלח תגלחת שניה מספק. וי"ל דתגלחת טהרה אינו מעכב ויכול להביא קרבנות טהרה לאחר שלשים בלא תגלחת שניה. ואם כן בגדול נמי צריך לגלח תגלחת ראשונה לסוף שלשים לצאת ידי ספיקו מנזירות טומאה. וצריך להביא חטאת העוף ספק ועולת בהמה שמא תגלחת טהרה היא ואחר ל' יביא שאר קרבנותיו בלא גילוח. וכבן זומא לקמן. ואין חילוק בין אשה וקטן לגדול אלא בתגלחת שניה אבל בתגלחת ראשונה שוין הם בגילוח ובקרבנות. ולפי זה הא דאיצטריך לאוקמי באשה וקטן אף על גב דלא הוזכר במתניתין תגלחת שניה משום דמשמע ליה דחוזרין וסופרין ועושין כל דיני נזירות ומגלחין גם כן שנית. וזה דווקא באשה וקטן ועיין בשיטה מקובצת. ובזה י"ל הא דמר זוטרא מתני לה אסיפא משום דארישא לא תיקשי ליה כל כך ודילמא אין מגלחין תגלחת שניה כלל. אבל בסיפא דתנן ד' תגלחות שפיר קשיא ליה היכי מגלח מספק כל הני תגלחות הא עביד הקפה או השחתה. ובכהאי גוונא בגדול ליכא תקנתא כלל דנהי דיכול לגלח תגלחת אחת אכתי לא נפיק מימי צרעתו אם לא על ידי תגלחת שניה לימי ספירו ועומד הוא באיסורו בקדשים ובשתיית יין לעולם כיון דאינו יכול למנות נזירות טהרה ואינו יכול להקריב קרבן מצורע וגם תגלחת ראשונה אינו יכול לגלח כדין תגלחת מצורע גילוח כל גופו דילמא לאו מצורע הוא ועבר משום השחתת זקן.

אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות נזירות (ה"ט) דבגדול אינו מגלח אלא תגלחת טהרה שכל אלו התגלחות אינן אלא למצוה ולא לעכב. ודבריו ז"ל צ"ע חדא דהיכי יכול לגלח תגלחת טהרה שמא מצורע הוא. וכיון דאינו מגלח כל גופו אלא ראשו בלבד לא קעביד מצוה ולתגלחת נזירות גם כן לא עלתה כיון דמצורע הוא ונמצא מקיף ראשו שלא במקום מצוה וכל גופו אינו יכול לגלח דילמא לאו מצורע הוא ועבר בהשחתת זקן. ועוד בלאו הכי היכי מגלח תגלחת טהרה כיון דלא יצא עדיין מידי ספק מצורע. ונהי דמשמע מדבריו ז"ל דתגלחות אלו אינן מעכבין. ואם כן יכול להקריב קרבן מצורע בלא תגלחת והוי כמו מצורע וודאי וטמא וודאי דאוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין לאחר מ"ד יום. אבל מכל מקום קשה נהי דלא מעכבי מכל מקום לכתחלה מצוה להקריב קרבן מצורע ונזיר טמא אחר התגלחת ולא בלא תגלחת. ואמאי שרי ליה לכתחלה להקריב קרבנותיו בלא תגלחת. ועוד דהא תנן לעיל אפילו אם גילח בשמיני לא יקריב אלא בתשיעי ותנינן לעיל בפירוש דמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. ומשום הכי אינו יכול להקריב בו ביום משום דצריך הערב שמש אלמא דתגלחת מעכבת טהרתו. וכן פסק בהלכות מח"כ. ועיין פי"א מהלכות טומאת צרעת מה שכתב בדבריו ז"ל שם. ובהשגות הר"א ז"ל. ומה שכתב הלחם משנה ז"ל בפ"י מהלכות נזירות דיצא לו להרמב"ם ז"ל דתגלחת אינו מעכב ממשמעותא דשמעתין לא ידענא משמעותא דבגדול באמת אין לו תקנה. וגם תגלחת נזיר טמא משמע במתניתין דלעיל דמעכבא מהא דפליגי ר"ט ור"ע אם גילח בשמיני אם מביא קרבנותיו בו ביום. אבל קודם תגלחת לכ"ע אינו מביא. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזירות גם כן אינו מובן מה שכתב שם הלכה ט"ו דאין מגלחין תגלחת טומאה לא אשה וקטן. אבל גדול אינו מגלח תגלחת טומאה. משמע דאינו מגלח תגלחת טומאה כלל אלא תגלחת טהרה. וזה גם כן הולך על זה הדרך דיכול להקריב קרבנות טומאה בלא תגלחת. דאי לאו הכי איפכא מסתברא דשניהם יגלחו תגלחת טומאה לסוף שלמים ויביאו קרבנות וסופרין עוד שלשים ומביאין קרבן טהרה בלא גילוח. וכמו שכתבתי לעיל. ולדברי הרמב"ם ז"ל אשה וקטן חמירי בדין זה מגדול דגדול כיון דמקריב קרבן טומאה בלא תגלחת יכול להקריב אחר ז' מיד וסופר שלשים ומגלח ומביא קרבן ומגלח ומותר ביין לאחר ל"ח ימים ואילו אשה וקטן אין שותין יין אלא לאחר ס' יום. והדברים נפלאים.

מר זוטרא מתני כו'. והא קעביד השחתה כן הוא גירסת התוס' ז"ל. ולפי זה יש לומר דמר זוטרא לא מתני לה ארישא משום דסבירא ליה הקפת כל הראש לא שמה הקפה ואסיפא קשיא ליה שפיר מהשחתת זקן דמצורע. ולפי זה אתי שפיר דמוקי לה באשה וקטן דלכאורה קשה דהא קי"ל כרב הונא דהמקיף את הקטן חייב. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות טומאת צרעת דהקפת מצורע מצוה בכהן. וכדאיתא בתוספתא דנגעים. ואם כן אכתי תיקשי היכי מקיף ליה. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר. דמשום הקפה לא מיחייב דהקפת כל הראש לא שמה הקפה. ומשום השחתת זקן מיירי באשה וקטן דלית להו זקן. וללישנא קמא דסבירא ליה לשמואל הקפת כל הראש שמה הקפה ע"כ מוקי לסיפא באשה לחוד דבקטן איכא איסורא לכהן המגלח. ובירושלמי איכא נמי כלישנא דמר זוטרא. ופריך אסיפא והאיכא משום בל תשחית. ומשני שמואל בר אבא היינו שמואל דשמעתין בסריס דלית ליה זקן. ופריך מברייתא דתניא מגלח זקנו בהדיא אית לך לאוקמי בסריס ובעי לשנויי כר' יוחנן דאם נטלן לפאות הזקן מלמטה למעלה אינו עובר ופליגי עליו שם בירושלמי ע"ש.

אבל דברי הרמב"ם ז"ל שכתב גם כן גבי הא דמצורע ספק דמיירי באשה וקטן אי אפשר לישב כנ"ל דהא הוא ז"ל פסק דהקפת כל הראש שמה הקפה. ואם כן גבי מצורע היכי מקיף ליה כהן לקטן הא קעביד הקפה. וכמו שפסק ז"ל דמקיף את הקטן חייב כרב הונא. ועל כרחך צריך לומר דנהי דמצוה בכהן מכל מקום כי מקיפו אשה או הוא מקיף את עצמו גם כן עשה מצות תגלחת דבכהן קטן ליכא לאוקמי דקטן אין עליו דין כהונה במידי דבעי כהונה. ודו"ק.

ועל פי הנ"ל יש לישב קצת גם שיטה זו דסבירא ליה דג' נשים לא מיקרי רשות הרבים מסוגיא דשמעתין דפריך לעיל הא הוו תלתא משום די"ל דסוגיא דלעיל סבירא ליה כלישנא דמר זוטרא דלא בעינן לאוקמי רישא באשה וקטן אלא הקפת כל הראש לא שמה הקפה וסתמא מיירי באנשים. וק"ל.

שם גמ' ודידך מאן מגלח להו א"ל חובה. וכ' התוס' ז"ל דרב הונא לטעמיה דאמר הנשים מותרות להקיף. וקשה לי מאי שנא מכל איסור שבתורה דאסור להאכיל לקטן בידים. והכא נמי היכי שרינן לכתחלה אפילו אשה להקיף את הקטן. ונהי דלענין חינוך אמרינן לעיל דף כ"ט דאין אשה חייבת בחינוך אבל להאכיל בידים גם אשה אסורה כיון דילפינן לה מלא תעשה דלא תאכילום ושוה אשה לאיש לכל לא תעשה שבתורה. וכל שכן למאן דסבירא ליה דלהאכילו בידים איסור תורה הוא. ולעיל נמי משמע הכי דאיכא איסורא להקיף את הקטן. גבי הא דפריך לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות הא קעביד הקפה ולא משני דסבירא ליה כרב אדא דמותר להקיף את הקטן משום דלכ"ע איכא איסורא להאכיל לקטן בידים. ורש"י ז"ל פירש דחובה מגלחת לבניה אחר חוליין כדי להברותן י"ל דבאמת איכא איסורא ומשום חולי שרי. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דלכתחלה שרי ולא ידענא טעמא מאי. והרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים (הלכה ה') כתב דאשה אסורה לגלח בין גדול בין קטן. וכדברי הראב"ד ז"ל שם דמשמע הכי מהא דאיענש רב הונא כל שני דרב אדא ב"א. והיינו משום דעל כל פנים עבדא איסורא. והאי דיוקא צ"ע דהא משמע דלרב אדא גופיה דסבירא ליה דמקיף את הקטן פטור אפילו לגדול מותר לגלח. ולר"ה הוא דקאמר דידך מאן מגלח להו. ומנ"ל לרב הונא באשה לאיסורא ואי משום דאמר ראב"א חובה כו' הא לדידיה אשה גם כן מוזהרת. וצריך לומר דמהא דאיענש משמע דאפילו לדעתו של ר"ה שלא כדין נעשה דמכל מקום איכא איסורא באשה המקפת. וכן כתב בש"ע י"ד סימן קפ"א דבאשה איסורא איכא ומשמע דהאיסור הוא על האשה ולא מחמת הקטן דאסור להאכילו בידים. ומשום הכי כתב בש"ע שם דמותר לומר לעובד כוכבים להקיף את הקטן. וגם על זה קשה לי כנ"ל אמאי ליכא איסורא בזה ככל איסורין שבתורה דאסור להאכיל לקטן בידים ואפילו לומר לעובד כוכבים להאכיל איסור לקטן וודאי נראה דאסור. ומ"ש לאו דהקפה. ומה שכתב הרמ"א ז"ל שם בשם הר"ן דמכות דעובד כוכבים מותר להקיף את הקטן לא מצאתי הדברים בדברי הר"ן במכות שם. ומש"כ שם דאפילו לרב הונא דאמר מקיף את הקטן חייב. אבל לעובד כוכבים מותר להקיפו. כוונתו דגדול ישראל מותר להקיף את העובד כוכבים. אבל דברי הרמ"א ז"ל דעובד כוכבים מותר להקיף את הקטן אינו מובן דלעובד כוכבים ולקטן לא שייך שריותא ועל כרחך דמותר לומר לעובד כוכבים להקיף את הקטן קאמר ואין זה מבואר בדברי הר"ן ז"ל. ואפילו אשה סבירא ליה דמותר להקיף את הקטן. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דאשה אסורה להקיף היה נ"ל דזה מטעם איסור להאכיל לקטן נבילה בידים. ואף על גב דהניקף לא עביד מעשה מכל מקום איסור דאורייתא עבד. ואם כן הוא הדין דאסור לומר לעובד כוכבים להקיף את הקטן כמו דאסור לומר לו להאכיל דבר איסור. והא דמשמע הכא דמותר לכתחלה להקיף את הקטן י"ל דמיירי בקטן גמור דיש אומרים דמותר להאכילו בידים כדאיתא בש"ע א"ח. ובלאו הכי נמי נראה דאסור לומר לעובד כוכבים להקיף את הקטן משום דקי"ל אמירה לעובד כוכבים שבות אפילו באיסור לאו כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק השוכר את הפועלים על כן דברי רמ"א ז"ל אינן מובנים לי.

ומהא דאמרינן בריש ב"מ (דף י ע"ב) באיש דאמר לאשה אקפי לי קטן דלחד לישנא חייב המשלח משמע דאיכא איסורא באשה המקפת גם כן דאי היתר גמור הוא לאשה להקיף את הקטן אם כן אמאי לא יותר לכתחלה לשלחה להקיף כיון דליכא איסורא גבה כלל דאטו אם כהנת דאינה מוזהרת על הטומאה אסור לכהן לומר לה לך בטמא. ובשלמא בקדש לי אשה גרושה אתי שפיר דמילתא דאיסורא היא לקדש לכהן גרושה. אבל הכא בהקפה איהי קעבדי ולאו איסורא קעבדי. וכיון דהיא מותרת מותר לומר לה גם כן. ואי משום דאמר אקפי לי קטן זה לא כלום הוא דמכל מקום היא המקפת והיתרא קעבדי אלא שמע מינה דאיסורא מיהא איכא ולא מיקרי מעשה דהיתרא אלא האשה אינה מוזהרת. ומכל מקום איסורא קעבדא ושפיר יש לחייב המשלח. ויש לישב בזה מה שמקשים לפי דעת האומר דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא. אם כן הא דקי"ל אמירה לעובד כוכבים שבות הא איסור תורה איכא להך לישנא דיש שליח אי לאו בר חיובא הוא. ולפי הנ"ל ניחא כיון דהעובד כוכבים מותר במלאכה מותר לשלחו גם כן ואין כאן איסור כלל ועוד יתבאר בזה לקמן.

תוס' בד"ה ורב אדא כו'. וקיצור דבריהם בפלוגתייהו דר"ה. ור"א ר"ה סבירא ליה דמקיף את הקטן חייב ולא מקשינן מקיף לניקף ואשה פטורה אפילו בהקפת אחרים דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה ואשה שאינה בהשחתה אינה בהקפה כלל אפילו בהקפת אחרים. ור"א סבירא ליה דנהי דאימעוטי בהקפת עצמה אבל בהקפת אחרים לא אימעוטי. והרי היא מוזהרת כאיש. ועל הקפת קטן אפילו גדול פטור. ונראה דחדא בחברתה שייכא דלרב הונא דסבירא ליה דמקיף את הקטן חייב. אם כן איסורא דהמקיף לאו בפני עצמו הוא ולא משום איסורא דניקף. משום הכי אשה ליתא נמי בהקפת אחרים כי היכי דליתא בהקפת עצמה כיון דלא נאמרו לאוי דהקפה באשה בין לאו דמקיף בין דניקף וראב"א דסבירא ליה דעיקר חיובא דמקיף הוא משום איסורא דניקף ואי ניקף בר חיובא הוא חייב המקיף ואי לאו בר חיובא גם המקיף פטור. אם כן מהיכי תיתי למיפטר אשה מהך חיובא דנהי דאימעיטא מהקפת עצמה אבל להקיף אחרים הרי היא כאיש כיון דהניקף בר חיובא ומחיובא דניקף מתחייב גם המקיף. ומכאן נמי קשה קצת לשיטת הרמב"ם ז"ל דעבדים חייבין בהקפה ואשה דווקא פטורה הואיל וליתנייהו בהשחתה שאין לה זקן דאם כן אמאי פטורה בהקפת אחרים כיון דפטורא דידה הוא רק משום דליתא גבה וזה לא מהני אלא להקפת עצמה אבל לא להקפת אחרים. וצריך לומר כיון דקרא לא איירי באשה. ממילא גם מלאו דהקפת אחרים פטירי.

והקשו התוס' ז"ל לראב"א ליקש ניקף למקיף. ואי מקיף לאו בר חיובא הוא יפטר גם הניקף ויהיה מותר להיות ניקף מן העובד כוכבים. ובשבועות נסתפקו התוס' ז"ל בזה. ושם הביאו ראיה דלא מקשינן ניקף למקיף מדלא אמרינן בבבא מציעא איש דאמר לעובד כוכבים אקיף לי גדול. ואין זה ראיה דאין שליחות לעובד כוכבים. ועיין בשיטה מקובצת שם בב"מ. ועוד דאי היתר הוא אם עובד כוכבים הוא המקיף אין כאן מעשה איסור ומותר גם לומר לו כנ"ל אבל בלאו הכי הדבר פשוט דלא מקשינן ניקף למקיף דוודאי עיקר חיובא אניקף הוא והתורה אמרה דמקיף נמי חייב היכא דהניקף בר חיובא הוא. אבל לפטור הניקף אם המקיף לאו בר חיובא הוא זה וודאי ליכא למ"ד.

והתוס' ז"ל כתבו עוד ראיה מהא דילפינן דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה. ואי נימא דאם המקיף לאו בר חיובא הניקף נמי פטור. אם כן אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם על ידי מקיף עובד כוכבים או אשה וקטן. ומה שכתבו אשה היא אשגרת לישן דהא אליבא דרב אב"א קיימינן ואליביה אשה בת חיובא היא. ובשבועות כתבו התוס' ז"ל להני תלתא בהדי הדדי עובד כוכבים אשה וקטן. וכתב המהרש"א ז"ל שם דסבירא להו להתוס' ז"ל התם דלר"א ב"א אשה גם כן לאו בת חיובא היא ולא פליגי אלא בקטן ולא משמע הכי בגמרא דאמרינן רב הונא סבר לא תקיפו כו'. כל שיש לו השחתה כו'. ולפי הנ"ל מאי קאמר ר"ה סבר הא ראב"א נמי מודה בהא. וגם מהא דאמר חובה תקברינן כו'. לא משמע הכי. ויותר נראה דגם שם אשגרת לישן הוא. או י"ל דכוונתם למאן דסבירא ליה כר"א ב"א במקיף את הקטן דפטור. ובאשה סבירא ליה לפטורי כרב הונא דלפי משמעות פשטיה דשמעתא לאו הא בהא תליא. אם כן אשה נמי בכלל מקיפין דלאו בר חיובא הם. והתוס' ז"ל שם כתב דשמואל דמוקי באשה וקטן כראב"א סבירא ליה דמקיף את הקטן פטור. וכבר כתבתי לעיל בזה.

עוד נסתפקו התוס' ז"ל לרב הונא דמקיף את הקטן חייב ולא איתקש מקיף לניקף אי מקיף את העובד כוכבים ואת האשה נמי חייב. וכן כתב בשו"ע דיש מסתפקין בזה. ולענ"ד אין כאן ספיקא כלל. ודווקא במקיף את הקטן הוא דמחייב משום דפטורא דקטן לאו משום דהותרה לו אלא משום דלאו בר עונשים הוא. וכל שכן למאן דסבירא ליה דב"ד מצווין להפרישו. ואם כן נהי דהקטן פטור. אבל גדול המקיפו חיובי מיחייב ושפיר עבר על לאו דלא תקיפו. אבל עובד כוכבים ואשה דלא שייכא בהם הקפה כלל פשיטא דמותר להקיפו גם כן. ועיין ברי"ף ונימוק"י במכות פרק אלו הן הלוקין. ובהך פלוגתא דר"ה וראב"א לענין בל תקיף איכא נמי לענין לטמא את הכהן. לפי מה שכתב הרמב"ם דמטמאו נמי לוקה. אם כן לילקי נמי אם מטמא לכהן קטן כמו אם הקיף את הקטן. וביבמות פרק חרש מבואר להדיא דאין זה אלא מכלל שאר איסורין דמצווין להפרישו. וכבר כתבתי לעיל בזה. וכן לענין אשה שטימא את הכהן נמי נימא שתהא פטורה כיון דליתא בבל תטמא. ויש לחלק דמה שלא הוזהרה אשה על טומאה היינו משום דאין עליה דין כהונה דלאו בת עבודה. וזה לא מהני לפוטרה אם טימאה את הכהן. אבל הכא בהקפה דשייכא נמי בהקפה. ואפילו הכי פטרה התורה אם כן ליתא בהקפה כלל אפילו אם הקיפה אחרים.

ומדברי התוס' ז"ל כאן ובשבועות נראה דסבירא להו דהקפת מצורע כשירה בכל אדם ולאו דווקא כהן מדכתבו דהא אפשר לקיים שניהם על ידי עובד כוכבים וקטן. ודו"ק.

דף נח.

רש"י בד"ה ואי אמרת לאו כש"כ הוא כו'. עי' בא"מ ז"ל.

גמ' מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים כו'. לכדרבא הוא דאתי כו'. וזה דלא כסוגיא דריש יבמות (דף ה') דלכ"ע ילפינן מגדילים כלאים בציצית. ולסוגיא דילן על כרחך צריך לומר דלהאי תנא דמראשו ילפינן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה באם אינו ענין. וכמש"כ התוס' ז"ל בד"ה והאי תנא כו'. והיינו משום דלהקפת כל הראש דשמה הקפה לא איצטריך דמסברא ידעינן. וביבמות סבירא ליה להש"ס כס"ד דסוגיא דילן דאיצטריך דשמה הקפה. וזש"כ התוס' ז"ל בד"ה הנ"ל וסוגיא דפ"ק דיבמות כו'. ועיין תוס' יבמות שם ביתר ביאור. וקצת קשה לפי זה דכבר ידע הש"ס להך סברא דליכא למילף מלאוי דהקפה והשחתה משום דאינן שוין בכל. אם כן מאי פריך למ"ד ראשו לעשה ולא תעשה לילף מזקנו הא איכא למיפרך כנ"ל. ועיין בשיטה מקובצת ז"ל שפירש דלהאי תנא דראשו אתי ללאו גרידא גם כן מגדילים ילפינן בעלמא אלא דאי לאו דגלי רחמנא קרא דראשו דעשה דחי לא תעשה הוי מוקמינן קרא דגדילים לדוקיא דרבא פשתים לפשתים כו'. אבל השתא דגלי קרא במצורע דעשה דחי לא תעשה מוקמינן נמי לקרא דגדילים דעשה דוחה לא תעשה אפילו השוה בכל. ומינה ילפינן בעלמא. ופריך בתר להאי תנא עשה ולא תעשה מנ"ל דדחי היינו דמנ"ל דנזיר מצורע מגלח ולא משמע ליה דפליג בהא. ומשני דיליף מזקנו וסבירא ליה השתא דילפינן חדא מחברתה כיון דבתרוויהו איכא קולא. והשתא פריך שפיר למ"ד דאתי לעשה ולא תעשה למה ליה קרא לילף מזקנו. ומשני דהאי תנא סבירא ליה דלא ילפינן מכהן לנזיר משום דלאו דכהן אינו שוה בכל. אלא דגם לפי זה לא אתי שפיר הא דקאמר ולטעמיך דקי"ל בעלמא כו'. הא גם לאידך דיליף נזיר מכהן היינו דווקא נזיר כיון דגביה איכא גם כן קולא שכן ישנו בשאלה. אבל בעלמא לא מצינן למילף מינה. וי"ל דהיינו דקאמר כיון דמודית דבעלמא לא ילפינן משום פירכא דאינו שוה בכל לדידי סבירא ליה דנזיר נמי לא ילפינן מכהן משום הך פירכא. ובשיטה מקובצת בשמעתין הקשה היכי ילפינן נזיר מכהן הא איכא למילף תגלחת מטומאה בק"ו דלא הותרה במקום מצוה. וכבר הארכתי לעיל בזה בפ' כהן גדול ע"ש.

דף נח:

תוס' בד"ה נזיר מכהן כו'. והשתא הוי מצי למיפרך כו'. וכן הקשו לקמן (דף נח ב) בד"ה ולמאן דמוקי כו' זקנו למה לי. ואמאי לא קאמר ולטעמיך נילף בעלמא כו'. ולפי שיטת השיטה מקובצת ז"ל לעיל יש לישב דסבירא ליה השתא דלאו שאינו שוה בכל קיל יותר מלאו השוה בכל וישנו בשאלה. ולהכי בעלמא לא מצינן למילף מנזיר שכן ישנו בשאלה. אבל כהן שפיר מצינן למילף מנזיר כיון דשוה בכל הוא אף על גב דישנו בשאלה חמיר הוא מלאו דכהן שאינו שוה בכל. ומשני דאיצטריך לאשמעינן דבתער כו'. ועיין בא"מ שהאריך בשמעתין לקיים דברי רש"י ז"ל בריש יבמות שכ' דנזיר נמי מיקרי אינו שוה בכל דלא כסוגיא דשמעתין. וכבר כתבתי בזה בחי' ליבמות שם. ומהא דלעיל פרק ג' מינים דלא חשיב קולי בנזיר אלא ג' יש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור עולם כו' ולא חשיב לקולא זו דאינו שוה בכל גם כן משמע דשוה בכל הוא. ולקמן בשמעתין כי קאמר מנזיר לא ילפינן שכן ישנו בשאלה הוי מצי למיפרך נמי שכן אין איסורו איסור עולם. וא"ש בזה מאי דקשיא לכאורה לדברי רש"י ז"ל שכתב גבי סדין בציצית דב"ש אוסרין משום דלא דרשי סמוכין דגדילים. ואכתי נילף מראשו דנזיר לב"ש דאפילו עשה ולא תעשה ידחה דהא ליכא למיפרך שכן ישנו בשאלה דלדידהו נזירות ליתא בשאלה. ולפי הנ"ל ניחא דאיכא למיפרך שכן אין איסורו איסור עולם. אבל בלאו הכי לא תיקשי לרש"י ז"ל די"ל דב"ש מוקי לראשו ללאו דהקפה גרידא ולאשמעינן דשמה הקפה. ודווקא בלאו שאינו שוה בכל הוא דעשה דחיא אבל לאו השוה בכל לא. ועיין לעיל במדיר את בנו בנזיר דפליגי בירושלמי ב"ש וב"ה וסבירא ליה לב"ש דאינו מדיר. ולר"ל דאמר כדי לחנכו במצות אזלי ב"ש לטעמייהו דסבירא ליה על כרחך דשמה הקפה ולא מצי למעבד הקפה.

גמ' ולמ"ד ראשו ללאו גרידא למה ליה למיכתב ראשו ולמה ליה כו'. ופירשו התוס' ז"ל דאראשו פריך למה לי הא מזקנו משמע בין כהן בין ישראל דמקרא מלא דיבר הכתוב. ואם כן מזקנו שמעינן בין לאו גרידא בין עשה ולא תעשה. והקשו ז"ל על זה הא איצטריך למילף בעלמא אפילו בלאו השוה בכל. ובאם אינו ענין. ותירץ דסלקא דעתך דלאו גרידא השוה בכל שקול הוא כלאו ועשה שאינו שוה בכל ואין טעם לסברא זו. ולפי דרכו של השיטה מקובצת ז"ל א"ש טפי דהכי פריך למה ליה למיכתב ראשו דמזקנו נמי שמעינן בין למידחי לאו גרידא ובין עשה ולא תעשה דמקרא מלא דיבר הכתוב ועשה דדחי לא תעשה בעלמא מגדילים שמעינן לה לבתר דגלי קרא דזקנו דעשה דוחה לא תעשה וראשו למה לי. אבל הר"ם ז"ל הקשה על שיטה זו דמאי קאמר כהן מנזיר לא ילפינן כו'. הא אליבא דמ"ד דללאו גרידא אתי קיימינן השתא ואליביה ילפינן נזיר מכהן כדמסיק לעיל וכהן גם כן איצטריך לאשמעינן דמצורע בתער ע"ש. ופירש הר"ם ז"ל דהכי פריך הא למאן דמוקי ראשו לאו גרידא. אם כן מנ"ל דלזקנו אתי לכהן מצורע הא איצטריך זקנו לאשמעינן דמצורע בתער ודילמא דוקא בישראל. אלא שמע מינה דמקרא מלא דיבר הכתוב ובין כהן ובין נזיר משמע. ואם כן מראשו שמעינן דאפילו נזיר מגלח אף על גב דאיכא עשה ולא תעשה ואם כן זקנו למה. ולא הבנתי דברים אלו דלמאן דמוקי ראשו ללאו גרידא לא איצטריך זקנו לתער דהא מראשו שמעינן לה דהקפת הראש גם כן אינה אלא בתער. וי"ל דסבירא ליה כשיטת התוס' לעיל דהקפת הפאות אסור אפילו במספרים וכמבואר לעיל פרק ג' מינים באורך. וכיון דאיצטריך לתער ואפילו הכי מרבי כהן. והיינו משום דמקרא מלא דבר הכתוב. והוא הדין ראשו דמקרא מלא דבר הכתוב ואפילו נזיר במשמע. ואם כן למה ליה להאי תנא למילף כהן מצורע מזקנו הא מראשו שמעינן ונילף כהן מנזיר.

וגם בזה יש לדקדק מאי אריא דפריך קושיא זו להך דמוקי ללאו גרידא הא לאידך תנא פשיטא דקשיא אברייתא דזקנו למה ליה למילף כהן מזקנו הא אליביה גם כן צריך לומר דקרא לתער לחוד איצטריך. אבל כהן שפיר שמעינן מראשו דנזיר. וי"ל דהוי מצינן לאוקמי ברייתא דקתני כהן מצורע מנין כהאי תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא ואיצטריך לכהן מצורע להכי פריך דהא להאי תנא נמי על כרחך מקרא מלא דבר הכתוב וראשו אתי לנזיר גם כן ואכתי לכ"ע למה ליה למילף כהן מצורע מזקנו. ומשני הש"ס דכן הוא באמת דלהאי תנא נמי ראשו אתי לנזיר גם כן ואתי בין ללאו. גרידא דהקפה ובין לעשה ולא תעשה דנזיר ומה שהזכיר לאו גרידא אתי לאשמועינן דסבירא ליה דמגדילים לא ילפינן אפילו לאו גרידא דלכדרבא אתי וכהן מנזיר לא ילפינן שכן ישנו בשאלה כו'. ולמסקנא זו אכתי תיקשי מנ"ל בעלמא דדחי לא תעשה השוה בכל דהא אם אינו ענין ליכא למימר השתא כיון דאיצטריך ראשו נמי לנזיר ומגדילים לא יליף. ואפשר לומר דהר"מ ז"ל מפרש כפירוש השיטה מקובצת דלעיל דלבתר דגלי רחמנא מראשו דעשה דוחה לא תעשה שאינו שוה בכל ילפינן נמי מגדילים ללא תעשה השוה בכל אלא דאכתי לא הוי איצטריך לאוקמי ראשו ללאו גרידא דכל שכן דאי גלי רחמנא דעשה דמצורע דחי אפילו עשה ולא תעשה שפיר נילף מגדילים למידחי לא תעשה גרידא. וצ"ע. וכבר כתבו התוס' דבהלכה זו חוזר הש"ס על כל צדדי פירכות ומוחלפת השיטה בכל הני תלת דוכתי בריש יבמות. ובפרק ג' מינים. ובפירקין. והארכתי גם כן שם.

תוס' בד"ה ולמאן כו' בסוף דבריהם הקשו לילף במה הצד דעשה דוחה לא תעשה ועשה. ותירצו דעשה דמצורע עדיף דגדול השלום. והביאו ראיה לזה מפרק שילוח הקן דסד"א דעשה דמצורע לידחי עשה ולא תעשה דשילוח הקן משום דגדול השלום. ואין דבריהם ז"ל מדוקדקים דהתם לא אמרינן אלא דס"ד דעשה דמצורע לידחי עשה דשילוח הקן אבל לא תעשה ועשה פשיטא ליה להש"ס התם דלא דחי וזה דלא כתירוצם הכא דמשום גדול השלום לא ילפינן במה הצד דאם כן במצורע גופא שפיר ילפינן במה הצד דדוחה אפילו לא תעשה ועשה השוה בכל ואמאי פשיטא ליה להש"ס התם בחולין דאין עשה דמצורע דוחה עשה ולא תעשה. אבל ביבמות (דף ד ב) נאמרו דבריהם ז"ל בע"א דתירוצא דגדול השלום תירוץ על הא דלא ילפינן בעלמא למידחי עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל או שישנו בשאלה והא דלא ילפינן במה הצד כתבו לתרץ משום דאמה הצד פרכינן פירכא כל דהו. ולפי זה אתי שפיר דאפילו במצורע עצמו לא ילפינן למידחי עשה ולא תעשה השוה בכל ומשום הכי פשיטא ליה להש"ס בפרק שילוח הקן דלא דחי ועיין שם שהביאו גירסא אחרת ובעלמא לא ילפינן כו' דאיכא למיפרך כדאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער והובא נוסחא זו גם בשיטה מקובצת ופי' כיון דהני איסורי מותרין כעין תער לא ילפינן מינייהו דקילי ולא אתי שפיר הך נוסחא דהא בהקפת הראש אסור כעין תער וכן בנזיר קי"ל דאסור בכל המעבירין כעין תער ורב אכל גופו קאי ודו"ק.

גמ' אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער כו'. ולפי גירסא דילן מסקנא דשמעתין לרב מותר במספרים לכתחלה אפילו בית השחי והערוה והא דתניא לוקה היינו בתער דוקא אבל שאר אברים י"ל דאפילו בתער מותר. ור' יוחנן אמרינן אליביה תרי לישני לל"ק אמר דמעביר שער בית השחי אסור ולוקה מדרבנן. ומשמע דאפילו במספרים אסור ופליג אדרב וכן כתבו התוס' ז"ל בד"ה אמר ר"י. ולאיכא דאמרי סבירא ליה לר"י דלוקה ד"ת משום לא ילבש גבר. ולכאורה משמע דלהך לישני אפילו במספרים לוקה דבר תורה דאי דוקא בתער אם כן מנ"ל דפליגי הני לישני דילמא ל"ק מיירי במספרים. ואיכא דאמרי מיירי בתער. ועוד דמאי פריך מהא דהעברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים לימא דהך ברייתא מיירי במספרים אלא שמע מינה דבכל גוונא לוקה דבר תורה להך לישנא אבל מדברי התוס' ז"ל לקמן בד"ה חזינא לר"י כו' משמע דגם לר"י ליכא במספרים אלא איסור דרבנן. ולהך גירסא הא דבעי רב מר"ח לקמן מהו לגלח היינו בתער. וכמו שכתבו התוס' לקמן. דאי במספרים הא שרי רב ולא מסתבר דפליג אדר' חייא. אבל קשה לפי זה אידך בעיא דבעי רב מר"ח מהו לחוך וא"ל אסור. והא אפילו במספרים שרי רב. ולהלכה לפי גירסא זו נראה דאפילו במספרים אסור דהלכה כר"י לגבי רב ואי פסקינן כאיכא דאמרי איכא בתער לאו דאורייתא.

אבל נוסחת הגאונים הוא דלבתר דפריך לרב מברייתא דמעביר בית השחי הרי זה לוקה משני כי קאמר רב בשאר אברים דשער בית השחי ודאי אסור ולוקה ובשאר אברים שרי. ופריך ושאר אברים מי שרי והתניא העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ומשמע דכל העברת שער קאמר אפילו דשאר אברים ומשני הא בתער הא במספרים. ובהא איכא נמי תרי נוסחי לחד נוסחא גרסינן אלא כי קאמר רב במספרים ולפי זה משמע דלהאי שינויא רב דשרי אפילו בבית השחי קאמר דשרי במספרים. ובתער אסור אפילו בשאר אברים. ואין חילוק בין שאר אברים לשער בית השחי. ואם כן ר"י לל"ק דאמר בשער בית השחי לוקה משמע דבשאר אברים מותר במספרים מיירי. ואם כן קשה מאי פריך מברייתא דהעברת שער אסור מדברי סופרים הא על כרחך ברייתא זו בתער מיירי מדאסור אפילו שאר איברים. וי"ל דפריך מכל שכן מה אפילו בתער לא אסור אלא מדברי סופרים כל שכן במספרים. ומשני דאסור ולוקה מדרבנן קאמר. ולא"ד דר"י לוקה דבר תורה קאמר ומשמע דמיירי נמי במספרים כל"ק ואפילו במספרים לוקה משום לא ילבש. ואם כן סלקי שמעתא לפי נוסחא זו דלרב בתער כל גופו אסור ובמספרים הכל שרי אפילו של בית השחי. ולר"י לל"ק של בית השחי אסור מדרבנן. ולא"ד לוקה דבר תורה אפילו במספרים. ושאר איברים מותר דוקא במספרים אבל בתער אסור. וכמשמעות ברייתא דהעברת שער כו' דמשמע כל העברת שער אפילו שאר איברים ואם כן הלכה כר"י דבתער אסור הכל ובמספרים של בית השחי אסור ושאר אברים מותר. וי"ל עוד דר' יוחנן מיירי בתער. והא דקאמר דוקא בית השחי משום דמלקות ליכא אלא בבית השחי אבל איסורא איכא אפילו בשאר אברים. ובין מלקות דרבנן ובין מלקות ד"ת ליתא אלא בתער. ולפי זה ליכא בין רב לר"י אלא מלקות בבית השחי דלרב לא שמעינן ליה דלוקה ור"י אמר דלוקה. אבל במספרים מודה דשרי בכל גווני.

ולאידך נוסחא דלא גרסינן אלא קיימי הך אוקימתא דרב מיירי בשאר אברים ובמספרים. אבל דבית השחי אסור אפילו במספרים. ובתער אסור אפילו שאר אברים. והתוס' ז"ל ביבמות פרק החולץ והרא"ש ז"ל שם בפ' מצות חליצה משמע דסבירא ליה להלכה דמותר לגלח שער בית השחי כנוסחא דילן דבמספרים מותר או אפילו לנוסחת הגאונים. וכפי גירסת אלא כי כו' דסלקי מסקנא לרב דאפילו בית השחי מותר במספרים לרב. וצריך לומר דהם מפרשים הא דאמר ר' יוחנן המעביר כו' לוקה היינו דוקא בתער וכנ"ל דאי אפילו במספרים הא קי"ל כר"י לגבי רב ועיין בנימוק"י במכות דמספקא ליה בדברי ר"י אי מיירי בתער או במספרים. ויש קצת ראיה דר"י בתער מיירי דאי במספרים אם כן לא"ד נמי איירי במספרים ולוקה דבר תורה. ואם כן תיקשי מקרא דמפיבושת לא עשה רגליו אלא שמע מינה דבמספרים ליכא למ"ד דאסור ד"ת ועל כרחך בתער איירי ר"י. והא דקאמר דוקא בית השחי היינו דאינו לוקה אלא על בית השחי אבל איסורא איכא אפילו בשאר אברים ולא פליג ר"י ארב כלל. וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל. אך מכל מקום קשה מהא דמיבעי ליה לרב מהו לחוך בידו ופשיט ליה ר"ח לאיסורא. ועל כרחך צריך לומר דרב לא קיבלה מר"ח. ולהתוס' ז"ל לא ניחא ליה בהכי וכמש"כ ביבמות שם ועיין בהגהות מהר"ם ז"ל בדברי הרי"ף במכות שם.

דף נט.

גמ' הוא דאמר כי האי תנא כו' ואידך תנא דדריש לה שלא ישב איש בין הנשים ואשה בין האנשים. ומשמע קצת דראב"י דדריש שלא יתקן איש בתיקוני אשה היינו נמי כתנא דסבירא ליה לר"י כוותיה. וכן הוא דעת הסמ"ג ז"ל לפסוק כר"י לאיכא דאמרי דלוקה ד"ת אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע דהוא ז"ל פסק נמי כראב"י. ואפילו הכי בהעברת שער פסק דאינה אלא מדברי סופרים. וצריך לומר כיון דתיקון שאינו נראה הוא ליכא בזה לאו דאורייתא אבל בליקוט לבנות מתוך שחורות פסק דלוקה דתיקון הנראה הוא ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל שם פי"ב מהלכות עבודת כוכבים (ה"ה) ועיין בי"ד סי' קפ"ב ובביאורי הגאון ר"א ז"ל שם.

מהו לחוך כו'. צריך לדקדק אי לחוך סתם מיבעי ליה הא בלאו הכי מותר דהוי דבר שאין מתכוין ואפילו בנזיר מותר כדתנן נזיר חופף כו' ורש"י ותוס' ז"ל פירשו דבמתכוין להשיר שער מיבעי ליה. ואם כן מאי אריא לחוך. וממה נפשך אי סבירא ליה דבכל מעבירין אסור בכהאי גוונא נמי אסור כיון דמכוין להשיר השער ואי שאר מעבירין מיבעי ליה ליבעי בכל המעבירין. וי"ל דסבירא ליה ודאי דבשאר מעבירין נמי אסור כיון דאינו עושה אלא להעביר השער אבל לחוך מיבעי ליה כיון דאינו נראה כל כך דמתכוין להעביר אלא לחוך בעלמא אין כאן איסור דהא העברת שער עצמה אינה אסורה אלא משום תיקון אשה וכל שאינו ניכר כל כך מיבעי ליה. ופשיט ליה לאיסורא אבל בבגדו אף על גב דמכוין גם כן להעביר שער פשיט ליה להיתרא דזה ודאי לאו תיקון גמור הוא. והרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים לא כתב להנך בעיא דרב מהו לחוך לא ביד לאיסור ולא בבגדו להיתר. ואולי מפרש הא דמסיק הש"ס ולית הילכתא כוותיה קאי אכולהו בעיא דרב משום דרב לטעמיה דסבירא ליה דבר שאין מתכוין אסור. ומשום הכי מיבעי ליה מהו לחוך. אבל לדידן דקי"ל אפילו גבי נזיר דחופף משום דדבר שאין מתכוין מותר לחוך נמי מותר.

וראיתי בשלטי גיבורים בשבועות שם שכתב וז"ל ומיהו אם כשחופף בשערות כדי להסיר נופלות מאליו אין בכך כלום דדבר שאין מתכוין הוא. וצריך לומר כדי להסיר דבר העוקצתו קאמר ואינו מתכוין להעביר שער ובכהאי גוונא נראה דאפילו אם פסיק רישא היא שרי כיון דאין זה איסור מצד עצמו אלא משום קישוטי נשים וכיון דאינו מתכוין לזה שרי וע"ש שהקשה מהא דאל יכרוך חבלים של פשתן וצמר בשבת פרק במה בהמה דמוקמינן לה משום כלאים. ופירש רש"י ז"ל דסבירא ליה דבר שאין מתכוין אסור ואם כן למה פסקו הרי"ף ז"ל והרא"ש שם לאיסורא דאנן קי"ל דבר שאין מתכוין מותר. וכתב דסבירא ליה דזה הוי פסיק רישא ועיין בש"ג בשבת שם.

ועיין תוס' יבמות שם שכתב דאם מגלח כל גופו אין כאן איסור לא ילבש דלאו נוי הוא וכתבו סמך לזה מדלא אשכחן דעשה דמצורע דוחה לאו דלא ילבש ואין זה מוכרח דכל שאינו מתכוין לקישוט ודאי אין כאן איסור ולמצוה הוא קמכוין. וכן כתב ר"ת ז"ל שם לפרש הא דאמר ליה והא קא גדל אף על גב דיכול לגלח במספרים משום דכל שאינו מתכוין לקישוט אלא משום צער מותר. ועיין תוס' ז"ל הכא בד"ה בעי מיניה רב מר"ח כו'. ולפי' ההלכות כו' וכן נראה כו' ומאי קושיא יטלנו במספרים. והא קגדלו והואיל וסופו ליגדל אף כשיגלחנו אין זה תיקון כו'. וזה סותר קצת דבריהם הראשונים שכתבו וכן נראה כו'. ולפי מש"כ כאן אין כאן קושיא וכמש"כ ר"ת ז"ל שם ביבמות וגם לא הבנתי מטעם זה דברי הש"ע י"ד סימן קפ"ב שכתבו להני תרי דיני דמראשו ועד רגלו מותר. ואם מכוין בשביל צער בית השחי לבד גם כן מותר. ותרתי למה לי דהא מראשו ועד רגלו גם כן לא שרי אלא משום דלרפואה קמכוין וזה אפילו בית השחי לחוד שרי. ועיין בדברי האחרונים ז"ל שנחלקו בכל גופו אם מתכוין אפילו ליופי יש מתירין ומדברי התוס' ז"ל ביבמות לא משמע הכי דאם כן לאו ראיה היא ממצורע ועוד דאם כן מאי פריך לרב מברייתא דמעביר כו' הא רב כל גופו קאמר ודו"ק.

דף נט:

משנה יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר. עיין תוס' מנחות דף פ"א שדקדקו מהא דכתיב טוב אשר לא תדור. ותירצו דתקוני גברא שאני. ואין זה מספיק דלתקן חבירו אין אומרים לו לאדם חטא כו' אבל בלאו הכי נזירות לאו בכלל זה הוא ואיכא נזירות כשירה נמי כדאיתא בנדרים ועוד דהיינו דאמר לו בן זומא מי שומע לו שידור כנגדו וגם ר"י לא אמרה אלא כדי לחדד בה את התלמידים. ועוד דעל כרחך לא ישמע לו חבירו לעשות הקפה בעצמו מספק ולגלח שתי תגלחות ואפילו בקטן איסורא איכא וכמו שכתבתי לעיל אם לא דנוקים דוקא באשה.

ועיין בירושלמי במתניתין דמייתי פלוגתא דר"י ור"ל בהתראת ספק באחד מן השוק שנדר דספק הוא בין בשלשים הראשונים ובין בשלשים האחרונים. ואם התרו בו כאחת פליגי בזה ר"י ור"ל ומייתי התם דפליגי בכהאי גוונא בשני ימים טובים של גליות אם התרו בו כאחת. ולר' יוחנן הוי התראה. ונראה דלפי שיטת תלמודין ליתא להך פלוגתא כיון דבעינן התראה תכ"ד אם כן בב' ימים טובים של גליות או בגוונא דמתניתין ליכא התראה כאחת דאפילו התרו בו בראשון שלא לעשות מלאכה גם בשני. אין התראתו על שני כלום. והירושלמי לשיטתיה דלא בעינן התראה תוך כדי דיבור וכמו שכתבתי במתניתין דהיה מטמא כל היום ע"ש אבל לשיטת תלמודין פליגי ר"י ור"ל דוקא בשתי התראות היינו בהכה את זה וחזר והכה את זה דהוי שתי התראות כמש"כ רש"י ז"ל ביבמות ובמכות ואם כן שייכא פלוגתייהו נמי בשני ימים טובים של גליות. ובב' התראות. ובפני משה הקשה הא בבת אחת לכ"ע לאו התראת ספק הוא כדאיתא בתלמודין דמודה ר' יהודה בהכה שניהם בבת אחת. ואין זה קושיא דהתם עשה האיסור בבת אחת. ובזה שפיר התראת ודאי היא. אבל הכא אי אפשר לעשות איסור ודאי כאחת ואפילו אם התרו בו כאחת סבירא ליה להירושלמי דזה הוי התראת ספק. ועיין בירושלמי סוף פרק נושאין על האנוסה ואין כאן מקומו להאריך בזה.

דף ס.

תוס' בד"ה תגלחת ראשונה כו'. וכן צריך לומר דשלמים דנזיר לא הצריכוהו כו' ולא הוי צריכי לזה דשלמים בלאו הכי אינו יכול להביא כיון דצריך לאתויי לחם בהדה ולחם ליכא בנדבה וק"ל וע' תוס' ז"ל בזבחים (דף עו ונדה (דף ע .

שם גמ' ותני עלה ומגלח ארבע תגלחות היינו כל תגלחת לאחר שנה דקודם שנה אינו יכול לגלח משום דמספקינן בכל תגלחת דילמא תגלחת טהרה היא. וכתב הר"מ ז"ל (פ"י מה' נזירות ה"ב) דבספק טומאה ליכא נפקא מינה אימתי שנולד בין בתחלת נזירותו או בסוף השנה. וכתב עליו הראב"ד ז"ל דזה אינו אלא אם נולד ספק טומאה ז' ימים קודם סוף השנה דמזה בשלישי ושביעי וכי מגלח תגלחת ראשונה בסוף שנה איכא לספוקי דילמא לאו מצורע הוא אלא טמא ותגלחת ראשונה עלתה לו לגתלחת טומאה ואינו יכול לגלח תגלחת שניה אלא בסוף שנה שניה. אבל אם נטמא בסוף שנה ראשונה ממש אין צריך לתגלחת ראשונה ושניה אלא שנה ושבעה ימים דממה נפשך אם מצורע הוא ודאי דסגי בהכי ואי לאו מצורע הוא אלא טמא גם כן מותר לגלח תגלחת שניה לאחר שבעה דהא ראשונה לא עלתה לו לתגלחת טומאה כיון דלא הזה עדיין שלישי ושביעי. וכן ביאר הלחם משנה ז"ל דברי הראב"ד ז"ל כנ"ל. ועם כל זה אין דברי הראב"ד ז"ל מובנים דבכהאי גוונא היכי מגלח תגלחת ראשונה בסוף שנה ראשונה כיון דבספק טומאה הוא ודילמא לאו מצורע אלא טמא הוא ואסור לגלח בימי טומאתו. ועל כן צריך להמתין בתגלחת ראשונה עד שתהיה ראויה גם לתגלחת טומאה וכן הקשה בקרבן העדה.

וספק הצרעת צריך לומר שנולד לו בתחלת הנזירות דאי באמצע הנזירות אם כן לא היה צריך להמתין בתגלחת שלישית שנה שלימה והיה די בתשלום הנזירות עם הימים שקדמו לספק צרעת. וממה נפשך אם מצורע וטמא הוא ודאי מותר לגלח בתוך השנה ואי מצורע ולאו טמא הוא גם כן מותר לגלח תגלחת טהרה בתוך השנה דהימים שלפני צרעת עולין לו ואי טמא ולאו מצורע הוא כבר יצא הכל בתגלחות הראשונות אלא ודאי צריך לומר דנולד לו ספק צרעת בתחילת הנזירות. ואם כן לר"ל דסבירא ליה לעיל דנטמא בימי צרעתו אינו סותר א"א לומר דספק טומאה נולד אחר ספק הצרעת דאם כן לא היה צריך תגלחת טומאה לספק מצורע וטמא דאי מצורע הוא ולא סתר אין כאן תגלחת טומאה כלל. וצריך לומר דספק הטומאה נולד קודם ספק הצרעת ודו"ק.

ודברי הרמב"ם ז"ל בספר הקרבנות בזה נפלאים המה כמו שתמהו בזה הכסף משנה והלחם משנה ז"ל במש"כ בתנאי העולות דמתנה בעולה ראשונה לחובת מצורע והרי הוא עדיין מחוסר ספירה. ומה שכתב הלחם משנה ז"ל להביא ראיה מהא דאמרינן בזבחים דחייב על שחוטי חוץ בעולה מחוסר זמן. והיינו משום דיכול להביאה אפילו קודם זמנה. אין זו ראיה דאם כן לא היה צריך קרא להכי לרבות דחייב משום שחוטי חוץ כדאיתא שם בפרק פרת חטאת כיון דיכול להביאה ולצאת ידי חובתו אפילו בתוך הזמן פשיטא דחייב משום שחוטי חוץ אלא ודאי לא יצא בה ידי חובתו. ואפילו הכי איתרבי לחייבו משום שחוטי חוץ כיון דשם עולה ושלמים ראוי לפתח אהל מועד בכל זמן. אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו פרק י"ח מהלכות מעשה הקרבנות ובפירוש המשנה שם בפרק פרת חטאת משמע דעולה ושלמים כשירים אפילו תוך זמנו עיין שם בתוי"ט פרק הנ"ל. וכן מה שכתב דשניה לחובת נזירות גם כן קשה כנ"ל. וצריך לומר בזה גם כן דיצא ידי עולה אפילו הקריבה בתחלת מנין נזירותו. וזה יפלא דאם כן בעת השלמת נזירותו מגלח הוא בלא קרבן כלל. ולכ"ע צריך לגלח על כל פנים על אחת משלשתן. ומי הכריחו לכל זה והלא נתבאר כסדר התנאים בגמרא להדיא וגם אמאי לא הזכיר הבאת צפרים בתגלחת הראשונה ובהלכה ח' שם כתב נמצאת אומר אם מוחלט הוא הרי טהר בצפרים ואמאי לא הזכירו שם הל' ד' ובירושלמי ובתוספתא מבואר גם כן סדר הקרבנות כמו בתלמודין ולמה שינה הוא ז"ל הסדר. והדבר פלאי.

גמ' והא בעי אשם ר"ש היא דאמר מייתי ומתני. קושיא זו היא קצת שלא במקומה. דאחר תגלחת שניה הוא דשייך לאקשויי הכי אבל לא בתגלחת ראשונה. ולפשטא דשמעתא משמע דאשם מעכב לכ"ע ולרבנן דלית להו תנאה דר"ש אין לו תקנה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם בפירוש דאשם נמי אינו מעכב לרבנן. והכי משמע בירושלמי ובתוספתא דלא הודו לו חכמים לר"ש בהאי תנאה. אבל מכל מקום מודו דיש לו תקנה על ידי חטאת העוף ובעי לאפקורי לנכסיה ע"ש וכן כתב הלחם משנה ז"ל. אבל בסוף נדה (דף ע ע"א) משמע דאשם מעכב גבי שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם. וכן משמע מהא דתנן אין לו בוהן אין לו טהרה עולמית ואי אשם לא מעכב לוגו גם כן אינו מעכב ואמאי אין לו טהרה. וכבר כתבתי לעיל בשמעתא דתנופה בנזיר אי מעכב דלא שייך הכא הך סברא דאין ראוי לבילה. ועוד דאם כן הכא נמי הוי אינו ראוי לבילה כיון דאינו יכול להביא אשם מספק וכדאמרינן בב"ב דספק חשיב אינו ראוי לבילה לענין קריאה דבכורים. ובמקום אחר דקדקתי עוד מהא דתני הקדים חטאתו לאשמו לא עשה ולא כלום. ואי אשם אינו מעכב אמאי לא עשה ולא כלום וע' בלחם משנה ז"ל שם בפ"י מהלכות נזירות.

דף ס:

גמ' מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים. ופירש רש"י ותוס' ז"ל דמגלח תגלחת ראשונה לז' ימים ומותר לגלח ממה נפשך או משום צרעת או משום טומאה וצריך להזות שלישי ושביעי בשבעה ימים הראשונים דאי לאו הכי היה אסור לגלח לשבעה ימים כיון דמוחלט ספק הוא ולטומאה גם כן אינו יכול לגלח בלא הזאה שלישי ושביעי. אלא ודאי מזה בשלישי ושביעי ומגלח לשבעה ימים ממה נפשך. ותגלחת שניה אינו יכול לגלח אלא לאחר שלשים יום דשמא לאו מצורע הוא ותגלחת הראשונה הוי תגלחת טומאה והשתא נזיר טהור הוא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב גם בזה דרך אחרת דתגלחת ראשונה הוא לאחר שלשים ותגלחת שניה לאחר שבעה ושניהם הם לספק צרעת ואחר כך מזה בשלישי ושביעי ומגלח לטומאתו ומונה שלשים לנזירות טהרה. וכבר תמה הלחם משנה ז"ל על זה היכי מגלח בימי טומאתו כיון דלא הזה עדין ואין תגלחת זו עולה לטומאתו. וגם זה יפלא מש"כ דתגלחת ראשונה הוי לסוף שלשים ואין לזה שום טעם.

שם טמא ודאי ומוחלט ודאי שותה יין לאחר מ"ד יום היינו ביום מ"ה. וכמש"כ התוס' ז"ל. ובשיטה מקובצת הקשה אמאי לא יעלה יום שביעי של ימי ספירו למנין שבעה של נזירות טומאה. וכבר כתבתי לעיל על דברי התוי"ט ז"ל במתניתין דכל הימים קודם הבאת קרבנות אין עולין כיון דהקרבנות מעכבין טהרתו להכי כל יום שביעי הרי הוא כשאר ימי ספירו דאין עולין למנין נזירות לא בנזירות טהרה ולא בנזירות טומאה וכמו שיתבאר לקמן.

עוד הקשה שם למה לא יביא קרבן טומאה ביום שביעי עצמו וכר"ע דאם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכאן הרי עבר עליו יותר משבעה ימים. ותירץ כיון דאינו מונה אלא שבעה ימים הוי כמו גילח בשביעי דמגלח בשמיני. וע' לעיל בתוס' בד"ה אוכל בקדשים בפרק כה"ג באריכות שם.

שאלו תלמידיו את ר"ש נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת כו'. ופשוט דלא שאלו אלא אם כבר מנה נזירותו קודם החלטו דאם נחלט באמצע נזירותו בלאו הכי אינו עולה תגלחת מצורע לנזירותו כיון דעדיין צריך להשלים נזירותו דימי חלוטו אינם עולין אלא כגון שנחלט ונרפא ביום שלשים ולפי זה לא קאי שאלת תלמידי ר"ש אמתניתין דתנן ד' תגלחות דבמתניתין שנחלט בתחלת הנזירות לכ"ע צריך ד' תגלחות וא"א שיעלה לכאן ולכאן. ולא הבנתי דברי השיטה מקובצת שכתב דאמתניתין שאלו ולי נראה כמש"כ. וכן בתגלחת מצורע ונזיר טמא ששאלו שיעלה לכאן ולכאן היינו נמי שכבר ספר שבעה ימי טומאה קודם חלוטו. אבל ימי חלוטו אין עולין לספירת שבעה ימי טומאה וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"י מהלכות נזירות הלכה י"ג בטמא ומצורע ודאי למה סופר שבעה שאין שבעה ימי הטומאה עולין בשבעה ימי הספירה. אלא דלא ידענא למה הוצרך לזה לפי המסקנא דתגלחת אחת אינה עולה לכאן ולכאן אם כן פשיטא דצריך לחזור ולמנות שבעה לטומאה כדי לקיים מצות תגלחת. ובשבעה ימים יש בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן. והכי משמע בירושלמי סוף פירקין דמהאי טעמא הוא דחוזר וסופר שבעה לטומאה דאמרינן התם זאת אומרת דהתער סותר שבעה בנזיר טמא ומזה נראה דסבירא ליה להירושלמי דימי ספירו של מצורע היו עולין לימי טומאה אלא משום דתער סותר צריך לחזור ולמנות שבעה. וסייעתא מכאן לדברי השיטה מקובצת לעיל דיום שביעי של ימי ספירו עולה לשבעה ימי טומאה כיון דכבר גילח ואין צריך אלא שבעה ימים כדי גידול שער וצ"ע.

תוס' בד"ה אמר לו יפה אמרת כמו לשון אחר הוא ובכמה ספרים לא גרסינן כצ"ל ובעי רב דימי אין כאן מקומו ועיין בתוספתא.

תוס' בד"ה אי אמרת משום עבורי שער כו' וצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער כו'. והקשה בשיטה מקובצת דבכהאי גוונא יצא ידי מצוה נמי אי סך נשא על שערו ושייר ב' שערות וגילח בתער. וכתב דתרי נשא איכא ע"ש.

דף סא.

בעי רמי ב"ח הני ד' תגלחות משום מצוה או משום עבורי שער טומאה כו'. ופירשו התוס' ז"ל דמיבעי ליה בתגלחת שלישית שהיא משום תגלחת טומאה אי בעי תער דווקא והוי מצי למיבעי בקוצר נזיר טמא בעי תער אי לא. ובד"ה הני ד' תגלחות כו' כתבו דלאו אמתניתין מיבעי ליה דהא איכא לספוקי בכל תגלחת בספק נזיר טהור. ואין זה מובן דהא רבא פשיט ליה ממתניתין וכמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן בד"ה ת"ש דמשום ספק נזיר טהור לא היה צריך גילוח כיון דלא הותר לשתות יין. ושפיר מיבעי ליה אמתניתין אלא דמטעם אחר קשה לי היכי פשיט ממתניתין דלא סגי בעבור נשא בתגלחת שלישית. הא אי אפשר לו לעבורי נשא דילמא לאו נזיר טמא הוא אלא נזיר טהור ואסור להעביר שערו בנשא כדאמרינן לעיל דאיכא איסור בכל המעבירין. וי"ל דלאחר ששלמה נזירותו ליכא איסור גילוח וממה נפשך לא קעביד איסורא בזה. ומכל מקום פירושם ז"ל קשה הא לעיל אמרינן בפשיטות דנזיר טמא נמי דוקא בתער והכא קמיבעי ליה לרמב"ח ובשיטה מקובצת כתב דמיבעי ליה הכא בתגלחת שלישית כיון דכבר טבל וגילח ראשונה ושנית לצרעתו מיחזי קצת בתגלחת טומאה אפשר דבתגלחת שלישית לאו משום מצוה היא אלא משום עבורי שער טומאה וסגי בנשא ופשיט ממתניתין דאי סלקא דעתך משום עבורי שער בשלש סגי ותגלחת רביעית לא ליעבד כלל ושער טומאה אזלי ליה בתגלחת ראשונה. וגם פירוש זה קשה וכמו שהקשה ז"ל שם דכבר אמרינן לעיל דאין התגלחת עולה לכאן ולכאן. והיה נראה לפרש לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דאין התגלחת מעכב בכל אלו להכי מיבעי ליה הכא דספק הוא אי התגלחת משום מצוה. אי משום מצוה לא היה צריך לגלח כיון דספק הוא. וכי מגלח הוא משום עבורי שער טומאה. ופשיט ליה דאי משום עבורי שער טומאה לחוד הוא דמגלח בג' תגלחות סגי להעביר שער טומאה של צרעת ושל טומאה ותגלחת רביעית למה לי אלא שמע מינה משום מצוה מגלח וצריך תגלחת כדינה אלא דגם זה קשה דהא על כל פנים תגלחת אחת צריך לעשות כדינה בתער דהא נזיר ודאי הוא ואי יגלח תגלחות הראשונות בנשא הרי לא קיים מצות גילוח. ועדיין צ"ע.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה