קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שביעי
משנה יטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול. ואיכא נוסח אחר כהן הדיוט. וכן כתבו התוס' ז"ל דלרבנן אפילו כהן הדיוט חמור מנזיר דקדושתו קדושת עולם. ולכאורה היה נראה דלכ"ע נזיר חמור מכהן הדיוט דהא לענין קרובי' נזיר חמור דכהן הדיוט מטמא לכתחל' ונזיר אסור. ולמה יהיה חמור לענין מת מצוה מנזיר. אבל באבל רבתי איתא גם כן דכהן הדיוט חמור מנזיר. והכי מוכח נמי מהא דמיבעי להש"ס לקמן משוח מלחמה וסגן הי מהן עדיף אלמא דמספקא ליה שמא סגן עדיף. אף על גב דלענין קרובים משוח חמור מיניה דגם הוא מצווה על הקרובים אפילו הכי לענין מת מצוה י"ל דקיל מסגן. אלמא דאין חומרא זו דאסור ליטמא לקרובים מכרעת לענין מת מצוה דהותר בשניהם. ויש להסתפק אי האי דינא דין תורה הוא. ואם נטמא הכהן היכא דאיכא נזיר בהדיה עבר בלאו דלא יטמא. כיון דאיכא אחר. לאו מת מצוה הוא. או דילמא כיון דלתרווייהו הותר אם עבר ונטמא מי שקדושתו חמורה מה שעשה עשה ולא לקי. ובירושלמי (בשמעתין) אמרו החליפו מהו עבר משום לא תטמא את אדמתך. והחליפו היינו שנטמא מי שקדושתו חמורה. וכן פירש הפני משה ז"ל ומשמע דלא עבר בלאו דלא יטמא אלא עבר בלאו דלא תטמא את אדמתך דאין זה לאו גמור אלא אזהרה כללית ליזהר מן הטומאה. ונראה דזה דוקא באלו ששניהם מוזהרין על הטומאה. אבל בכהן ולוי דאיתמר בירושלמי דיטמא לוי ואל יטמא כהן. בזה ודאי אם נטמא הכהן עובר בלאו דלא יטמא כיון דאיכא לוי שאינו מוזהר על הטומאה כלל לאו מת מצוה הוא ולוקה על טומאתו.
שם ר"א אומר כו' ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן כו'. לכאורה הוי מצי למימר דנזיר חמור דעבר בטומאתו על ג' לאוין לאו דלא יטמא ולאו דבל תאחר וגם לאו דלא יחל דברו. וצריך לומר דלא חשיב להא לחומר דמה לי לאו אחד ומה לי ג' לאוין. ובירושלמי מיבעי נזיר עולם ונזיר נזירות איזה מהן יטמא. ובהא לכאורה מסתבר דיטמא נזיר עולם דליכא גביה בל תאחר ולא נזיר נזירות דעבר נמי בבל תאחר. וצריך לומר דגם בזה לא מכרעת. וי"ל דנזיר עולם קדושתו מרובה דאין תגלחתו מרובה. עוד אמרינן בירושלמי שם דנזיר שלשים ונזיר מאה יטמא נזיר שלשים. נזיר זמן קצוב ונזיר עולם יטמא נזיר לזמן קצוב. וכתב כן הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נזירות. אך הא דנזיר נזירות ונזיר עולם השמיט משום דספיקא הוא ואין הכרע מי יטמא תחלה על כרחך מי שיטמא עשה מצוה. ועי' משנה למלך ז"ל שם.
שם יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם. וכתבו התוס' ז"ל ואפילו אמר נזיר עולם כו'. ובירושלמי קאמר אפילו הדירו אביו מבטן זה תורה וזה אינו תורה. פירוש דאיסור זה ע"י עצמו בא לו ולאו תורה היא אבל כהן איסורו מאליו הוא. ועי' תוי"ט בזה ועי' מה שכתבתי לעיל במשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר.
תוס' בד"ה משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים כו'. ע"ש שהאריכו היכי אשכחן תרווייהו בהדי הדדי דאי קודם שנגנז שמן המשחה ליכא מרובה בגדים. ותירצו דמיירי אחר שנגנז שמן המשחה ואירע קרי למשוח והעמידו כהן אחר תחתיו והוא מרובה בגדים לבד. ומשמע מדבריהם ז"ל דקודם שנגנז שמן המשחה היה צריך למשוח כהן שהעמידו תחתיו ביום הכיפורים ולא משמע הכי ביומא דף י"ב דאמרינן במה נתחנך השני אם אירע פסול בראשון. וכן כתב הרמב"ן ז"ל פ' אחרי מות דלא נמשח השני ביום הכיפורים. ולהתוס' ז"ל משמע להו הכי מדקרי ליה משוח שעבר לזה השני לפי שיטתם משמע דצריך שימשח. אבל העיקר נראה כדברי הרמב"ן ז"ל. כיון דאין משיחה מעכבת לאחר שנגנז אם כן קודם שנגנז נמי בדיעבד כשר. ועיין בא"מ ז"ל שהאריך להוכיח מיומא דבעינן על כל פנים משיחה יום א' לעיכובא. ועל כרחך לאו דוקא משיחה אלא או ריבוי יום אחד או משיחה יום א'. ועי' תוס' ישנים שם שכתבו דהא דאין מחנכין אותו במשיחה הוא משום דבבית שני לא היה שמן המשחה ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות כלי המקדש. וע' בא"מ דנראה מדבריו דלר"י לאו דוקא מתקינין לו אלא מפרישין ולא משמע הכי בדף ה' שם.
והקשו התוספות ז"ל על תירוצם דאם כן מרובה בגדים לא חזי לעבודה דראשון חוזר לעבודתו. ולקמן בהגהה ד"ה הכי גרסינן כתבו דמיירי ביום הכיפורים. וגם זה אינו מובן דאם כן משוח לא חזי לעבודת היום ביום הכיפורים. ואמרינן לקמן דמשוח שעבר ומרובה בגדים מרובה בגדים עדיף דחזי לעבודה. וצריך לומר לדבריהם דדוקא משוח שעבר לשיטתם דלא חזי לעבודה כלל הוא דמרובה בגדים עדיף ממנו. אבל משוח שעבר מחמת קירויו דלמחר חזי לעבודה עדיף ממרובה בגדים.
וכתבו עוד דמיירי שגלה המשוח ומינו אחר תחתיו ברבוי בגדים ושימש כמה שנים שאף אם הראשון שב אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה כמה שנים. ואין כוונתם דאין הראשון חוזר לעבודה כלל דאם כן הוה ליה משוח שעבר. אלא דאין הראשון חוזר והשני ידחה כמו השני ששימש אם אירע קרי לראשון דהתם לא שימש אלא יום אחד. משום הכי הראשון חוזר והשני נדחה. אבל זה ששימש כמה שנים אין מעבירין אותו ושניהם יכולים לשמש. והכי משמע בשיטה מקובצת ועי' בא"מ. ולפי הנ"ל דברי התוס' ז"ל אתי שפיר. ויתבאר עוד לקמן בזה. ומה שכתב הא"מ ליישב דמיירי במשוח ומרובה שעברו מחמת מומם. אין זה נראה דלקמן הוא דאיירינן במשוח שעבר וכן במתניתין דהוריות ליכא למימר הכי ע"ש ודו"ק.
דף מז:
תוס' בד"ה מרובה בגדים ומשוח שעבר כו'. עיין שם שהאריכו לפרש היכי משכחת לה מרובה בגדים עם משוח שעבר. דמשוח שעבר היינו השני ששימש תחת הראשון. ואחר כך חזר הראשון המרובה בגדים. היכי אשכחן. וכתבו כגון שגלה המשוח הראשון דאין ממנין תחתיו המשוח שעבר דכל שהראשון חי אכתי איכא איבה אף על פי שגלה וממנים מרובה בגדים תחתיו. ואיכא שניהם משוח שעבר ומרובה בגדים. דליכא למימר שמת הראשון דאם כן היו ממנים המשוח שעבר. ומדבריהם אלו משמע דסבירא להו דאפילו בזמן שיש שמן המשחה בדיעבד כשר בלא משיחה. דאי לאו הכי היכי ממנים מרובה בגדים כיון דאיכא זה המשוח שעבר. אלא ודאי משיחה אינו מעכב ומשום הכי משום איבה דראשון ממנין מרובה בגדים ולא זה המשוח שעבר. אבל כל זה הוצרכו לשיטתם דמשוח שעבר היינו השני. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות כלי המקדש הי"ט) פירש דמשוח שעבר היינו הראשון שעבר על ידי קרי או מום ואתיא כוליה שמעתא כפשטיה מרובה בגדים היינו השני שהוא משמש תחת הראשון בלא משיחה. והמשוח קודם לו משום דמביא פר. ומרובה בגדים ומשוח שעבר. מרובה בגדים קודם דבר עבודה הוא. וי"ל דשמעתין אתיא כר"מ דסבירא ליה דכל מצות כהונה גדולה על השני ובמשוח שעבר גופא יש חילוק אי עבר מחמת קירויו אי עבר מחמת מומו ופשטא דשמעתתא משמע דכפירוש הרמב"ם ז"ל וכן מבואר להדיא סדר המעלות בסוף הוריות משוח קודם למרובה בגדים. מרובה בגדים קודם למשוח שעבר מחמת קירוי. עבר מחמת קירויו קודם לעבר מחמת מומו והיינו הך דהכא. ובעיני יפלא על התוס' ז"ל למה הוצרכו לכל האריכות בזה. וצריך לומר דמשמע להו דמשוח שעבר היינו זה השני מהא דאמרי' במגילה אין בין כהן המשמש לכהן שעבר דאתיא דלא כר' יוסי דאמר שני אין לו דין כהן גדול ולא דין כהן הדיוט משמע דכהן שעבר היינו זה השני שעבר כשראשון חזר לעבודתו. אבל הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות שגגות (ה"ז) פירש גם לכהן שעבר דהתם היינו שעבר מחמת קירויו. וכבר הקשה שם הלחם משנה (שם) דבמגילה לא משמע הכי. אבל אין כאן קושיא דבכלל כהן שעבר כולן בכלל בין עבר מחמת קירויו או פסול אחר ובין שני זה שעבר אחר חזרת הראשון לעבודתו. וכיון דתנן התם במגילה סתם דאין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה הא לכל דיני כהונה גדולה זה וזה שוין. ואם כן גם כהן שני שעבר בכלל זה ואתיא דלא כר' יוסי דלר"י כהן זה אין לו דין כהן גדול כלל. וכן כתב במכות ובסוף הוריות בפי' המשנה דבכלל משוח שעבר כולן בכלל ע"ש. אלא דלשיטתו על כרחך צריך לומר הא דאמרינן דלכל דבריהם זה וזה שוין לאו לענין עבודה קאמר דהא עבר מחמת מומו פסול לעבודה ועל כרחך לשאר דיני כהונה גדולה קאמר אם כן אפילו לר"י גם כן השני אינו משמש רק משום איבה אבל לדין תורה כל מצות כהן גדול עליו שלא להטמאות לקרובים ושאר דיני כהן גדול ואמאי קאמר הש"ס דאתיא דלא כר"י ועוד דבהוריות תנן נמי להך מתניתין דאין בין כהן המשמש כו' ומסיים בה הא לענין עבודת יום הכיפורים זה וזה שוין והיכי מצינן למימר דכהן שעבר היינו אם נעשה בע"מ דלא חזי לעבודה ועי' פי' המשניות במגילה ובתוי"ט פ"ג דהוריות מה שכתב בזה.
ובמכות ילפי רבנן מתלתא קראי דמשוח ומרובה בגדים ומשוח שעבר מחזירין את הרוצח ומשמע דאיצטריך תלתא קראי משום דאיכא ג' מעלות משוח עדיף ממרובה בגדים. ומרובה בגדים עדיף ממשוח שעבר. והשתא הא איכא עוד מעלה אחת שני זה שעבר אחר חזרת הראשון דלר"מ דאמר כל דיני כהן גדול עליו הוא עדיף ממשוח שעבר מחמת מום. ומנ"ל לרבות עבר מחמת מומו דילמא לא אתי אלא לעבר מחמת הראשון שחזר לעבודה. ולר' יוסי הוי איפכא דמשוח שעבר מחמת מומו עדיף דבקדושתו הוא אבל שני זה אין עליו קדושה גמורה. וצריך לומר דאין נראה לחלק בזה. וכיון דאיתרבי כהן שעבר איתרבי כל העוברים מאיזה טעם שיהיה. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות רוצח דחשיב ד' מעלות משוח ומרובה בגדים וכהן העובד וכהן שעבר כ"א מארבעתן יחזיר את הרוצח. ומספר הארבעה אינו מובן דהא ליכא אלא שלשה דכהן העובד היינו כהן משוח או מרובה בגדים. וצריך לומר דלאו גברי חשיב אלא ד' חילוקי דינים. ועיין ביומא דף ע"ג דתני התם וכולן נוהגין במשוח שעבר דהתם צריך לפרש ע"כ דאשני שעבר קאי דתני התם דמשמש בח' בגדים וע' תוס' שם בד"ה וכולן ובא"מ ובמשנה למלך ז"ל בפ"ז הנ"ל ובהגהת רי"ב על הגלוין שם.
תוס' בד"ה ת"ש דתניא כו' וקשה כו' בגדים שכ"ג משמש משוח מלחמה משמש כו'. ולא קיימא מסקנא הכי ביומא שם ע"ש וגם מש"כ כמו שעובד ביום הכיפורים כו' אינו מדוקדק ועי' בשיטה מקובצת ובא"מ.
וממה שכ' התוס' ז"ל בשמעתין דאם שימש השני זמן רב אין מעבירין אותו. נפ"מ לענין פרנס או ש"צ דמדמינן ליה להאי דינא וכמו שכתבו התוס' ז"ל ביומא דף י"ב (ע"ב) גבי הא דפסיק הילכתא כר' יוסי ע"ש.
תוס' בד"ה אי ברחוקים כו' ע"ש שכתב דק"ו לרווחא דמלתא. והכי איתא להדיא בירושלמי בשמעתין דמכללא דכהן הדיוט שמעינן לה ע"ש.
דף מח.
תוס' בד"ה ואין לי אלא בנזיר כו' וסבירא ליה דגמר אחוה אחוה מבני יעקב כו'. אין זה מוכרח דהא גזירה שוה דאחוה אחוה סתמא איתמר וכדאיצטריך יחדו גבי יבם דלא ניליף אחוה אחוה מלוט כדאיתא ביבמות. ואם כן מצינן למילף מאחיך דעריות דאפילו מן האם אחיו הוא ובדדמי ליה ילפינן ואחוה דבני יעקב לא הוי בדדמי. ועיין ברשב"ם בב"ב דף ק"י מש"כ שם. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אבל דמדכתב רחמנא לאחיו ולאחותו גבי לבנו ולבתו ילפינן מה בנו ובתו ראויין ליורשו אף אחיו ואחותו דווקא ראויין ליורשו היינו מן האב ובתורת כהנים ילפינן מדכתיב לבנו ולבתו דלא איצטריך דמאחיו ואחותו שמעינן להו אלא לאשמעינן מה בנו ובתו ראויין ליורשו הכא נמי אחיו ואחותו דווקא מן האב.
בא"ד וא"ת ומה צריך ק"ו כו' דבלאו הכי אמו מופנה דמעל כל נפשות שמעינן לקרובים. ותירצו דאי לאו קל וחומר הוה אמינא דלאביו אתי למעוטי אמו דמיטמא לה משום דודאי ילדתו. ואם כן איצטריך אמו לגופא דאסור ליטמא לה להכי קאמר ק"ו ותו ליכא למעוטי אמו לגופא ומופנה לגזירה שוה. וחזרו והקשו אם כן מנ"ל דלאביו אתי למת מצוה הא איצטריך לגופא דלא נימא דאמו למעוטי אביו ותירצו דהאי ק"ו נמי לרווחא דמילתא. ובלאו הכי לא הבנתי דבריהם ז"ל היכי מצינן למימר דלאביו אתי למעוטי אמו דמיטמא לה אם כן למה לי קרא דעל כל נפשות מת. דשאר קרובים ורחוקים שמעינן בקל וחומר מאביו וליכתוב רחמנא לאביו לא יטמא לחוד ולא הוי שרינן אלא אמו לחוד דודאית היא. על כרחך נראה דאיצטריך הקל וחומר דאי משום דשמעינן לה מעל כל נפשות מת. זה אינו דהוה אמינא דעל כל נפשות מת אתי לטומאת מת של קרובים ולאביו ולאמו לא יטמא אתי לשאר טומאות כגון נגעם וזיבתם ואיצטריך תרווייהו אביו ואמו כצריכותא דלקמן ולא הוי שמעינן נמי מת מצוה מלאביו להכי קאמר דאמו אתיא בקל וחומר מאביו ואם כן לאמו מופנה לגזירה שוה דמיטמא הוא לנגעם ולזיבתם. ואם כן לאביו נמי מופנה דלטומאת מת לא איצטריך דמעל כל נפשות ילפינן ועל כרחך אתי למעוטי מת מצוה. ואתי שפיר בזה הא דאיצטריך קרא למעוטי סנגעם וזיבתם וכמו שדקדקו התוס' ז"ל דף מ"ג דהא ברחוקים גם כן אינו מוזהר אלא על טומאת מת ולפי הנ"ל ניחא דאי לאו דכתיב במותם גבי נזיר ולאמו מופנה גבי כהן גדול הוה אמינא דלאביו ולאמו אתי לנגעם ולזיבתם. דלא יטמא סתמא כתיבא ומשמע כל הטומאות.
והתוס' ז"ל בד"ה ולאמו כתבו דאיצטריך למעוטי נגעם משום דמצורע חשוב כמת. ואין זה מספיק דנהי דחשוב כמת מכל מקום ודאי ליתא במשמעותא דעל כל נפשות מת. ועוד דאם כן מנ"ל ברחוקים דמותר בנגעם דילמא לא שרי רחמנא אלא לאביו ולאמו. ולמש"כ ניחא אלא דיש לדקדק מאי אהני קל וחומר לאמו הא אין מזהירין מן הדין ואיצטריך למיכתב לאמו למלקות ואכתי דילמא אתי לנגעם ולזיבתם וי"ל דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות טומאת מת שכתב דכהנים ונזירים מותרין להטמאות בכל שאר הטומאות. וכתב הכסף משנה זה פשוט דלא הוזהרו אלא על טומאת מת. והרי הכא אין הדבר פשוט כל כך ואיצטריך קרא למעוטי. וק"ל.
תוס' בד"ה ה"ג אשכחן. והקשו מת מצוה בנזיר נמי ניליף בגזירה שוה דאמו אמו דאין גזירה שוה למחצה. ותי' דהוה אמינא דגזירה שוה לא אתיא אלא למת מצוה אבל לא למעוטי נגעם כיון דמצורע איתקש למת הוי כעוקר קרא ממשמעותיה. וכבר כתבתי דאין זה מוכרח דודאי לא הוי מצורע בכלל טומאת מת מסברא בעלמא. ולדידי בלאו הכי לא קשיא דלא מצינן למילף מת מצוה בנזיר מגזירה שוה דלאמו כיון דאיכא למילף קל וחומר דטומאה לא יותר מכללה מיין וכדאיתא לעיל וגזירה שוה איצטריך לנגעם וזיבתם לא הוי דחינן קל וחומר מפני הגזירה שוה ולקמן יתבאר עוד.
גמ' שומע אני אפילו נפש בהמה כו' ר"י אומר אין צריך הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר. והר"א ממיץ ז"ל בספר יראים הוציא מכאן דאין כהן ונזיר מוזהרים על מגע מת עובד כוכבים לר"ש דאמר דאין מטמאין באהל דבנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר. עיין במשנה למלך ז"ל פ"ג מהלכות אבל (הלכה א') באריכות בזה. ולענ"ד לא משמע כן דאם כן למה לי קרא למעוטי נגעם וזיבתם הא לא שייכא ביאה גבייהו. ולדברי התוס' ז"ל לעיל דלנגעם איצטריך י"ל דמצורע נמי מטמא בביאה אבל יש כמה טומאות דאין מטמאין אלא במגע ואפילו הכי כהן ונזיר מוזהר עליהם והיינו משום דכתיב לא יבא לטומאת אהל ולא יטמא לטומאת מגע אף על גב דלא מטמא באהל מוזהר הוא על מגען. ואם כן עובד כוכבים דטומאת מגעו ומשאו בכלל טומאת מת היא דלא אימעיט אלא מטומאת אהל אבל ממגע ומשא לא אימעיט ודאי דכהן ונזיר מוזהר עליהם גם כן. והכא שפיר קאמר הש"ס דטומאת נבילה ודאי לא הוי בכלל לא יטמא דקרא דבאדם מיירי קרא אלא דאינו רוצה להביא טומאת נבילה מעל נפש. דבהמה גם כן בכלל נפש הוא. לזה קאמר דנפש דקרא על כרחך לאו בבהמה מיירי דלא יבא כתיב נפש המטמאה בביאה. ותו ליכא שום קרא לטומאת נבלות. אבל עובד כוכבים בכלל לא יטמא הוא ובכלל כל טומאת מת ועיין במשנה למלך ז"ל שם.
שם עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם כו'. יש לדקדק הא איכא קל וחומר איפכא דאינו מטמא למת מצוה בקל וחומר מיין דלא הותר מכללו וכמש"כ לעיל. ולפמש"כ לעיל דהך קל וחומר דלעיל מיין לאו קל וחומר הוא אתי שפיר. וקאמר לא אם אמרת בכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טומאתו. עיין בברכות פ' מי שמתו שכתבו התוס' ז"ל התם הא דלא ילפינן מינה דכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה אפילו בקום ועשה משום דאיכא למיפרך מה לכהן שכן אינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה. ואם כן הוי מצי הש"ס למימר הך פירכא גופא הכא מה לכהן גדול שכן אינו שוה בכל כיון דמהאי טעמא לא ילפינן מינה בעלמא. וי"ל דסבירא ליה להש"ס כיון דבתרווייהו איכא קולא כהן גדול אינו שוה בכל ונזיר ישנו בשאלה שקולין הם ומצינן למילף מהדדי אי לאו פירכא דקאמר הש"ס והיינו טעמא דלא קאמרי ר"א וחכמים במתניתין בהיו מהלכים שניהם להני קולי לר"א יטמא כהן דאינו שוה בכל ולרבנן יטמא נזיר דישנו בשאלה משום דהני תרתי קולי שוין הם אלא דלפי מה שכתבתי לעיל במכילתין דר"א סבירא ליה דנזיר אינו בשאלה שפיר הוי מצי למימר דיטמא כהן משום דאין שוה בכל דבנזיר ליכא שום קולא.
והנה לפי דברי התוס' ז"ל בברכות שם שפיר איכא למילף מינה דאיסור טומאת כהן נדחה בפני כבוד הבריות אפילו טומאה דאורייתא כמו הכא במת מצוה. ואם כן הא דמשני הש"ס התם הא דמדלגין היינו על ארונות כו' בטומאה דרבנן לא קיימא הכי במסקנא אלא אפילו בטומאה דאורייתא נדחית בפני כבוד הבריות כיון דהוי איסור שאינו שוה בכל ודלא כדברי הרמ"א ז"ל בסי' שע"ב בי"ד דמחלק בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן. וכן כתב שם הגאון ר"א ז"ל בביאורים אלא דכתב דהעיקר כרש"י ז"ל שם בברכות דממת מצוה ליכא למילף משום דלא נאסרו במת מצוה כלל כמו כהן הדיוט בקרוביו דלא נאסר כלל וכתב דדמי לאשת אח בלא בנים דלא ילפינן מינה דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת משום דלא נאמרה הלא תעשה בזה. אף על גב דלא דמי לגמרי דהתם הותרה לעולם אפילו אין כאן מצוה עוד וכנסה הרי היא כאשתו והכא לא אישתרי אלא במקום מצוה מכל מקום הכא גם כן לא נאמר הלאו בזה.
ומה שהקשו התוס' ז"ל התם מכל דחיות נראה דאין כאן קושיא. וכמו שיתבאר דהש"ס יליף התם מקרא דאין חכמה כו' דבמקום חילול השם אין כבוד הבריות כלום. ופריך התם מהא דמדלגין כו' ומזקן ואינו לפי כבודו דמתעלם מאבידה דדחינן איסור טומאה ומצות השבת אבידה מפני כבוד הבריות אף על גב דאיסור טומאה ומצות השבת אבידה מצוה כוללת היא על הכל וגם הזקן מחויב בה אם היא לפי כבודו. ואם כן שמע מינה דכבוד הבריות עומד אפילו במקום שיש חילול כו' ומשני התם דהא דמדלגין הוא בטומאה דרבנן והשבת אבידה ממונא שאני. ופריך מהא דהרי שהלך לשחוט את פסחו דנדחית העשה מפני כבוד הבריות אלמא דכבוד הבריות מדחה חיוב מצוה המוטלת עליו ומשני שאני התם דכתב ולאחותו אבל מקרובים של כהן ומת מצוה דנזיר וכהן גדול ליכא למיפרך כלל כיון דבמקום שנאסר טומאת רחוקים הותר טומאת קרובים ומת מצוה אם כן אין כאן חילול השם כלל והכי אמרה תורה לרחוקים אסור לטמאות ולקרובים ולמת מצוה מותר ולא שייך למיגמר מינה בעלמא דכבוד הבריות ידחה לא תעשה שבתורה דהכא אין כאן לא תעשה כלל והיכא דנאסרה טומאה נאסרה והיכא דלא נאסרה לא נאסרה ואצל כהן הדיוט התירה התורה אפילו מפני כבוד קרוביו ונזיר וכהן גדול לא הותרו אלא מפני כבוד מת מצוה אבל שידחה כבוד הבריות שום מצוה ליכא למיגמר מינה אפילו להנך דסבירא להו דטומאת קרובים גם כן דחויה היא וכמש"כ לעיל מכל מקום בעלמא וודאי אין כבוד הבריות מדחה שום איסור דבמקום שיש חילול השם כו' והכא ליכא חילול השם כלל ואדרבא גם זה מצוה היא לטמאות לקרוביו ולמת מצוה.
אלא דלפירש"י ז"ל תיקשי מאי פריך הש"ס לקמן לר"ע לאחותו למה לי ניליף מכהן גדול ונזיר והיכי מצינן למילף הא בכהן גדול ונזיר לא נאסר כלל. ומנ"ל דכבוד הבריות ידחה עשה דפסח ומילה. ואי ילפינן מסברא כי היכי דכהן ונזיר מותר במת מצוה הכי נמי דמדחי עשה דפסח ומילה. אם כן היכי בעי למילף מינה דכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה וכי היכי דלא מצי למילף מנזיר וכהן הכי נמי לא נילף מעושה פסח אלא על כרחך עושה פסח שאני וכנ"ל ומנ"ל דנדחית בפני כבוד הבריות. וכי תימא לדברי התוס' ז"ל נמי יקשה היכי בעי למילף עושה פסח מנזיר וכהן הא ישנו בשאלה ואינו שוה בכל אבל פסח עשה השוה בכל הוא למ"ד נשים בראשון חובה. די"ל דלמ"ד רשות פריך למה לי קרא דלאחותו נילף מכהן ונזיר אלא דבריש יבמות משמע דקבורת מת מצוה דוחה כל העבודות אפילו השוות בכל דבעי למילף מינה דתדחה שבת גם כן אי לאו דכתב לא תבערו כו' ע"ש. ועוד אי פסח ומילה חשובה מצוה שאינה שוה בכל אם כן כי פריך הש"ס בברכות שם וליגמר מינה לישני שאני פסח ומילה דאינו שוה בכל. וי"ל כיון דהוי עשה שיש בה כרת אף על גב דאינה שוה בכל מצינן למיגמר מינה. והיינו טעמא דקבורת מת מצוה דחיא כל העבודות דבעשה שיש בו כרת אין לחלק אי שוה בכל אי לא והיינו דמשני הש"ס לקמן סד"א פסח ומילה דיש בהן כרת לא לידחי אף על גב דאין שוין בכל. אבל לפירש"י ז"ל קשה כנ"ל ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין.
ויש לי מקום עיון בזה בלשון הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות כלאים שכתב שם המוצא על חבירו כלאים פושטו אפילו בשוק שאין כבוד הבריות דוחה לא תעשה של תורה ולמה נדחית בהשב אבידה מפני שהוא של ממון ולמה נדחית בטומאת מת הואיל ואמר הכתוב לאחותו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ומ"ש דגבי השב אבידה כתב למסקנא דממון הוא והיינו כי היכא דלא ניגמר מינה. וגבי טומאה כתב משום שנאמר לאחותו ולא כתב כמסקנת הש"ס דהוי שב ואל תעשה נראה מדבריו דאפילו בשב ואל תעשה לא גמרינן מינה בעלמא. ולהכי איצטריך גבי השב אבידה לטעמא דהוי ממון אף על גב דהוי שב ואל תעשה. ונראה דיצא לו כן מהא דלא משני הש"ס גבי השב אבידה שב ואל תעשה שאני והיינו משום דכבוד הבריות אינו דוחה למצות תורה אפילו בשב וא"ת. והא דמשני הש"ס לקרא דלאחותו שב ואל תעשה שאני לאו למימרא דבשב ואל תעשה גמרינן מינה דאם כן למה לי קרא דוהתעלמת. והתוס' ז"ל בב"מ ובשבועות דף ל' כתבו לחלק דאינו דוחה בשב ואל תעשה אלא היכא דהוא גנאי גדול. והרמב"ם ז"ל לא ניחא ליה בזה ולא גמרינן ממת מצוה לשום כבוד הבריות והא דשני שב ואל תעשה שאני ה"ק דאמאי לא גמרינן מינה דלא דרשינן לקרא דאין חכמה כו' דהא מצינו גבי מת מצוה דדחי למצוה של תורה. וכיון דלא נדרוש לקרא ממילא דכל כבוד הבריות לידחי אפילו לא תעשה. ומשני דאין דרשא דלאחותו סותרת לקרא דאין חכמה כו' דבשב ואל תעשה אין כאן חילול השם כל כך וכיון דדרשא דאין חכמה קאי אדוכתיה ממילא דאפילו בשב ואל תעשה לא גמרינן ממת מצוה דקבורתו גם כן מצוה היא אבל שאר כבוד הבריות אינו דוחה מצוה של תורה אפילו בשב ואל תעשה. ועיין מגן אברהם בסי' י"ג. ועיין ריש מגילה דמיבעי ליה לרבא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן קודם ופשיט מהא דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה ומשמע דאין מגילה נדחית אלא משום שהיא מדרבנן כעין לא תעשה דהיינו לא תסור. וקצת קשה דהא מת מצוה דוחה אפילו לא תעשה של תורה ושל כרת. ואין זה בכלל האי כללא דגדול כבוד הבריות דאינו דוחה אלא לאו דלא תסור. ועיין בש"ע או"ח ובדברי האחרונים שם.
אבל מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל משמע דמלאחותו יליף דנזיר מיטמא למת מצוה מדלא כתב דפסח ומילה נדחית מפני טומאת מת. וגם בהלכות פסח לא מצאתי כעת שכ' להאי דינא דמת מצוה מדחה מצות פסח ולקמן יתבאר עוד בזה בס"ד.
שם או אינו כו' אבל יטמא לרחוקים. קצת קשה דאם כן על נפש מת לא יבא למה לי. ובשיטה מקובצת כתב דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ע"ש ועוד כתב שם דעל נפש מה אתי לשאר קרובים ולאביו אתי למעוטי רחוקים. ולא הבנתי דהא כל קרובים כתיבי הכא אביו ואמו אחיו ואחותו. ובנו ובתו מינייהו ילפינן. ואיזה קרובים מרבינן עוד. ולדידי בלאו הכי לא תיקשי דהא דאיצטריך לאשמעינן דמוזהר בלא יבא היינו טומאת אהל דמלא יטמא לא שמעינן אלא טומאת מגע והא ליכא לאקשויי היכי מייתרינן לקרא דלאביו דשמעינן מעל נפש מת הא איצטריך לטומאת מגע וי"ל דמגע שמעינן מכל שכן מאהל אבל אהל ממגע לא שמעינן ואיצטריך לא יבא לטומאת אהל תדע דהא מחייבינן תרתי משום לא יבא ומשום לא יטמא כדאיתא לעיל במכילתין אלא דאם כן מאי קאמר הש"ס לעיל בעל כל נפשות מת לא יבא דכהן גדול דלא איצטריך דמכהן הדיוט שמעינן לה והא איצטריך לטומאת אהל דבכהן לא כתיב אלא לנפש לא יטמא ולא נאמר לא יבא. ועל כרחך צריך לומר דבכלל לא יטמא הוי כל הטומאות וכדאמרינן לעיל מקרא מלא דבר הכתוב וכמו שפי' הש"מ ז"ל שם. ואם כן אכתי לא יבא מיותר הוא דאהל בכלל לא יטמא הוא. אבל אכתי קשה קצת הא איצטריך לא יבא לחייבו שתים על הטומאה ועל הביאה דמשמע דאינו לוקה שתים אלא כהן גדול ונזיר דנאמר בהם לא יבא ולא יטמא אבל כהן הדיוט אינו לוקה שתים. וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל ובפ"ה מהלכות נזירות דאינו לוקה שתים אלא כהן גדול ונזיר. וצ"ע.
דף מח:
עד שלא יאמר יש לי בדין כו'. על כרחך צריך לפרש כפי' התוס' ז"ל דשקיל וטרי אי לאביו מיותר אי לא ורצה לומר דמיותר הוא דמכלל דעל נפש מת שמעינן אפילו קרובים כמו כלל דכהן גדול. ויש לדקדק למה ליה למילף מכלל דכהן גדול הא בלאו הכי אמרינן דקרובים נמי אסורין כיון דקרא סתמא כתיב על נפש מת לא יבא ומנ"ל להתיר קרובים. וי"ל דשקלא וטריא דברייתא תליא בהא דאיכא טעמא דנזיר חמור אפילו מכהן גדול דמביא קרבן על טומאתו ואיכא נמי טעמא איפכא דקיל אפילו מכהן הדיוט דאין קדושתו קדושת עולם. משום הכי רצה למילף מכלל דכהן גדול דנאסר גם בקרובים. וחזר ואמר או כלך כו' דאיכא למילף בקל וחומר מכהן הדיוט דחמור דקדושתו קדושת עולם. ואפילו הכי הותר בקרובים קל וחומר נזיר.
וי"ל עוד דשייכא בפלוגתא דטומאת קרובים אי הוי מצוה או רשות דלמ"ד רשות וודאי שמעינן מכללא לחוד דגם בקרובים אסור דמנ"ל להתירו בקרובים ולהוציאן מן הכלל. אבל למ"ד מצוה לא שמעינן מקרא דעל נפש כו' די"ל דקרובים דאיכא מצוה עשה דוחה לא תעשה. ואיצטריך לפרש דנזיר וכהן גדול נאסרו גם בקרובים.
תוס' בד"ה האי מיבעי ליה כו' וכיון דאפיקתיה מכללא דכהן הדיוט כו'. לא ידענא למה הוצרכו לזה דבלאו הכי כיון דכתב רחמנא דלאביו לא יטמא כל שכן לאמו ולשאר קרוביו כדאמרינן לעיל גבי כהן גדול. וצריך לומר דכתבו כן לרווחא דמילתא.
גמ' ואמו לגזירה שוה. וכתבו התוס' ז"ל דלר' ישמעאל איצטריך שיהיה מופנה מב' צדדין דאיכא להשיב מה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם. ובשיטה מקובצת בשם תוספות הרא"ש ז"ל דר"י נמי סבירא ליה צריכותא דאביו ואמו כר"ע לקמן ואמו אינה מופנה. אלא גבי כהן גדול מופנה כיון דגלי גבי נזיר דאין חילוק בין אביו ואמו הוא הדין בכהן גדול ולהשיב אין כאן. ושפיר למידין. ולא הבנתי דאם כן לר"ע נמי נימא דבנזיר לחוד הוא דמצריך להו אבל בכהן גדול הוי מופנה אלא ע"כ אי מצרכינן להו בין בנזיר בין בכהן גדול צריכי ור"י לא סבירא ליה הצריכותא כלל כמו שכתבו התוס' ז"ל.
כיון דאמר מר אם היה כהן גדול ונזיר כו' מה לי כהן גדול לחודיה מה לי כהן גדול ונזיר. ופירש"י כיון דכהן גדול נמי כתיב הכא וכתיב במותם אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם ממילא שמעינן דכהן גדול נמי מותר בנגעם ובזיבתם. והתוס' ז"ל פי' דה"ק כיון דשמעינן מהכא דכהן גדול מיטמא למת מצוה אם כן אייתר ליה אביו ואמו דכהן גדול לגזירה שוה דמיטמא בנגעם וזיבתם. ולפי מש"כ לעיל דהא דסלקא דעתך דאינו מטמא בנגעם ובזיבתם הוא משום דהוה אמינא דלאביו ולאמו לא יטמא אתי לשאר טומאות היינו נגעם וזיבתם. אם כן הדק"ל לר"ע דילמא אתי לנגעם ולזיבתם ותרווייהו צריכי וגזירה שוה מנ"ל. ולשיטתם לעיל דמצורע בכלל מת אתי שפיר.
ולר"י כו' מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. ולפירש"י ז"ל בברכות (דף יט ע"ב) שהבאתי לעיל דליכא אזהרה כלל במת מצוה. אם כן מסתבר טעמיה דר"י דמה לי כו' ומאי טעמא דר"ע דמצריך קרא לב' לאוי וי"ל דר"ע נמי לאו לב' לאוי הוא דמצריך קרא אלא לאשמעינן דכהן גדול נמי מותר במת מצוה וכדי לאפנויי אביו ואמו דכהן גדול לגזירה שוה אלא דמהא דפריך הש"ס לר"י ולאחותו למה לי משמע דלר"ע ניחא וכמו שפי' התוס' ז"ל בד"ה ולאחותו דלר"ע חמיר ליה תרי לאוי והוא הדין דכרת חמירא ליה. מזה מוכח דלר"ע צריכי ליה משום ב' קדושות. ולא ידענא מהיכא משמע לן הכי אליבא דר"ע כיון דאיצטריך לכהן גדול גופא. ולכאורה שייכא הך מילתא להא דאמרינן בעלמא הואיל ואישתרי אישתרי. ועיין זבחים דף ל"ב וריש יבמות במאי דמחלקינן התם אי חל עליו ההיתר תחלה או האיסור ע"ש ולא רציתי להאריך בזה כי בלאו הכי אין הדבר דומה. ודו"ק.
דף מט.
ולר"ע מכדי כו' לאביו ולאמו למה לי צריכי כו'. התוס' ז"ל האריכו כאן ותוכן דבריהם דלר"ע אי כתיב לאביו לחוד או לאמו לחוד הוי דרשינן בכלל ופרט דווקא לאביו לא יטמא. אבל לאמו דוודאי ילידתיה יטמא. ומשום הכי ליכא יתורא דלאמו בנזיר. ולאביו ולאמו דכהן גדול מיותר הוא לגזירה שוה דמיטמא למת מצוה שמעינן מלאחיו שא הי' כהן גדול ונזיר כו'. ובכהן גדול גם כן איצטריכו תרווייהו דאי הוי כתיב חד מינייהו הוי דרשינן גם כן בכלל ופרט אבל השתא דכתיב תרווייהו מיותר הוא לגזירה שוה. ולר"י לא איצטריכו תרווייהו כיון דליכא כלל מפורש לא דרשינן בכלל ופרט ושפיר ילפינן אמו מאביו בקל וחומר. ודבריה' אלו משמע דר"י נמי מודה בהך צריכותא אלא דילפינן אמו בקל וחומר. וכבר הקשו לעיל על זה דאם כן לאביו אינו מיותר דהא איצטריך לגופא דלא נימא דלאביו יטמא ובאביו ליכא קל וחומר. ולהך שיטתא סבירא ליה לסוגיא דשמעתין דלכהן הדיוט ונזיר לא איצטריך קרא כיון דמיטמא לקרובים פשיטא דאין בו חומר למת מצוה. ולפי זה קצת קשה לר"ע אביו ואמו דגבי כהן גדול למה לי ואי משום צריכותא דהוה אמינא לאביו הוא דלא יטמא אבל לאמו יטמא או איפכא אם כן למה לי קרא לכהן גדול ונזיר כיון דכהן גדול שרי לקרובים יותר מנזיר לית ביה טופיינא בהדי נזיר להצריך קרא לזה כמו בכהן הדיוט ונזיר דלא צריך קרא משום דקיל מנזיר בקרובים ומה לי אם קיל מנזיר בכל הקרובים או בקרוב אחד אביו או אמו. וכי תימא דאיצטריך לכהן גדול גופא דמימטא למת מצוה דלזה גם כן לא איצטריך דאיכא למילף בקל וחומר מה נזיר דאין מיטמא לאביו ולאמו מיטמא למת מצוה כהן גדול דמיטמא לאביו או לאמו פשיטא דמיטמא למת מצוה אלא מדאיצטריך לאחיו דנזיר לכהן גדול למת מצוה שמע מינה דלכל הקרובים אסור לטמאות ולמה לי לאביו ולאמו לגזירה שוה ליכתוב חד. וצריך לומר כיון דכלל ופרט ניתן לידרש הוי דרשינן ליה ולאחיו הוי מוקמינן לשום דרשא אחריתא.
ומכל מקום לא הוי צריכי לסברא זו. דלתוספת קדושה דכהן הדיוט לא איצטריך קרא דכבר כתבתי לעיל די"ל דלר"ע נמי אמרינן מה לי חד לאו כו'. ולכהן גדול גופיה הוא דאיצטריך קרא דמיטמא למת מצוה ולאו משום תוספת קדושה. אבל סוגיא דטבול יום ע"כ ס"ל דלר"ע איצטריך קרא לתוס' קדושה כמו שהביאו התוס' דמצריך התם לאמו לכהן הדיוט ונזיר. ועל כרחך היינו משום תוס' קדושה. וכתבו דסוגיא דהתם סבירא ליה דר"ע עביד צריכותא בכהן גדול. וכיון דגלי רחמנא בכהן גדול דאביו ואמו שוין ה"ה גבי נזיר. ולהכי דריש לאמו גם כן לאם היה כהן הדיוט ונזיר. וכתבו עוד דסוגיא דהכא גם כן הכי סבירא ליה דלאמו דנזיר גם כן לדרשא אתי ולא חש הש"ס לפרש. והך צריכותא אכהן גדול קאי ולא משמע הכי. דאם כן מאי פריך לעיל לר"ע גזירה שוה מנ"ל דילמא לאמו דכהן גדול אתי לגזירה שוה דלפי שיטה קמייתא אתי שפיר כיון דבנזיר מצריך תרווייהו לאביו ולאמו הכי נמי בכהן גדול תרווייהו צריכי. וגזירה שוה מנ"ל. אבל אי ר"ע דריש לאמו גם כן לדרשא גבי נזיר. אם כן לאמו דכהן גדול אתי לגזירה שוה דהא עדיין לא סליק אדעתיה דלר"ע לא איצטריך למת מצוה גבי כהן גדול. ואם כן לאביו למת מצוה ולאמו לגזירה שוה.
ולענ"ד נראה ליישב הני תרי סוגיות בדרך אחר על פי מש"כ לעיל דלסוגיא דשמעתין לר"ע נמי אין חילוק בין חד לאו לתרי לאוי. ומשום הכי לא מצריך הכא לכהן הדיוט ונזיר. וכי איצטריך לכהן גדול ונזיר היינו לאשמעינן דכהן גדול גם כן מיטמא למת מצוה ומלאביו ולאמו לא דריש אלא חד דרשא. והיינו משום צריכותא דקעביד הש"ס. ולפי זה איצטריך להך צריכותא בין בנזיר בין בכהן גדול דהא היתר טומאה למת מצוה בכהן גדול מלאחיו דנזיר שמעינן. ואם כן תרווייהו לאביו ולאמו בכהן גדול למה לי. על כרחך גם כן כצריכותא דהש"ס. אבל סוגיא דזבחים פרק טבול יום סבירא ליה דלר"ע נמי איצטריך לתוס' קדושה וכדמצריך קרא לכהן הדיוט ונזיר מלאמו ומלאחיו דריש לכהן גדול ונזיר. ולפי זה בכהן גדול גם כן איצטריכו תרווייהו לאביו ולאמו. לאביו למת מצוה. ולא תיקשי הא כבר שמעינן לה מנזיר מלאחיו. זה אינו דאי לא כתב רחמנא גבי כהן גדול דמיטמא למת מצוה לא הוי ילפינן מלאחיו כהן גדול ונזיר אלא כהן גדול לחוד באם אינו ענין לנזיר תנהו ענין לכהן גדול כי היכי דמוקמינן לאחותו באם אינו ענין להולך לשחוט את פסחו לחוד כדמוכח בשמעתין דטבול יום התם. אבל כהן גדול ונזיר לא שמעינן. להכי כתב רחמנא לאביו גבי כהן גדול למת מצוה. ושפיר שמעינן מלאחיו דנזיר דאפילו כהן גדול ונזיר מיטמא למת מצוה. וכולהו קראי צריכי ולא איצטריך למיעבד צריכותא כלל. אלא לאביו דכהן גדול למת מצוה. ולאמו לגזירה שוה. כן היה נראה נכון לכאורה. ואי תיקשי לפי זה מנ"ל היכא דהוי כולהו בהדדי כהן גדול ונזיר ועושה פסח דמיטמאי למת מצוה דילמא לא איתרבאי מלאחותו אלא עושה פסח לחוד. אבל לא כולהו בהדי הדדי. י"ל דלענין זה לכ"ע מסברא בעלמא מותר דבשלמא נזיר וכהן גדול דאיתוסף עליו קדושה הוה אמינא דאסור במת מצוה. אבל נזיר עם עושה פסח לאו מענין אחד הם דבמה שהולך לשחוט את פסחו לא איתוסף עליו קדושה. וכיון דשמעינן דנדחית עשה דפסח מפני מת מצוה. הוא הדין דאפילו הוי גם כן נזיר וכהן גדול דמיטמא למת מצוה.
ורש"י ז"ל פי' שם בזבחים (דף ק ע"א). הא דהולך לשחוט את פסחו מיירי שהיה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו. וכן פי' בסנהדרין. וצ"ע מי הכריחו לפרש כן דהא וודאי לעושה פסח לחוד גם כן איצטריך קרא משום דפסח ומילה כרת הם. וכדאמרינן לעיל בגמרא. וי"ל דלפי פשטיה דשמעתא הכא שני ליה לר"ע בין חד לאו לב' לאוי. ואפילו הכי אייתר ליה לאביו ולאמו דכהן גדול לגזירה שוה משום דמלאחיו שמעינן נזיר וכהן גדול ויקשה מנ"ל באמת דלאחיו אתי לנזיר וכהן גדול דילמא אתי לכהן גדול לחודיה באם אינו ענין. אבל נזיר וכהן גדול מנ"ל. ועל כרחך צריך לומר משום דלא מסתבר לאוקמי לאחיו דגבי נזיר לכהן גדול לחוד כיון דכתיב גבי נזיר. להכי קאמר דאתי לכהן גדול ונזיר. ואם כן הכי נמי לאחותו לא מוקמינן להולך לשחוט את פסחו לחוד. אלא לנזיר וכהן גדול והולך לשחוט את פסחו. ומכל מקום עיקר משמעותיה דקרא אתי להולך לשחוט את פסחו לחוד. וכנ"ל דצירוף נזיר וכהן גדול לזה לא מעלה חומר ולא איצטריך קרא לרבויי.
ועל פי זה יש ליישב קושית התוס' ז"ל שם בזבחים לפירש"י ז"ל מנ"ל דלקרובים אינו מיטמא בעושה פסח לחוד דילמא דווקא בכל הני הוא דלא מיטמא ע"ש שהאריכו בזה. וגם בברכות וסנהדרין האריכו בזה. וכ' ליישב דאי נימא דעושה פסח לחוד מותר להטמאות לקרובים. אם כן לא אהני חומר דידיה גם עם נזיר וכהן גדול ולא דמי לכהן הדיוט ונזיר דקדושתו קדושת עולם. ואין דבריהם מוכרחים בזה דבפסח גם כן איכא חומרא דהוי עשה שיש בה כרת. ולכאורה אם פגעו במת מצוה נזיר ועושה פסח יטמא נזיר ואל יטמא עושה פסח דכרת הוא. ואם כן שפיר אהני חומר דידיה גם כן אפילו אי נימא דמיטמא לקרובים. גם מש"כ דפסח הוי קדושת שעה אינו מוכרח דנזיר דווקא הוא דמיקרי אין קדושתו קדושת עולם. משום דהוי קדושת פה בעלמא. אבל למש"כ בלאו הכי אתי שפיר דהא דמוקמינן ליה לקרא בצירוף כל הני לאו משום רבותא הוא אלא כדי שלא להוציא קרא מפשטיה לגמרי. אבל באמת אין חומר בצירוף כל הני עם עושה פסח כיון דאו מענין אחד הם וכנ"ל. ועיקר קרא אתי לעושה פסח לחוד. ושפיר שמעינן מינה דלקרובים אינו מיטמא דאי לאו הכי לא איצטריך קרא דמיטמא למת מצוה.
ומש"כ בנזיר ועושה במת מצוה דיטמא נזיר. איכא לספוקי בזה די"ל דיטמא עושה פסח דלא קעביד איסורא בידים.
ואיכא למידק עוד בהך שמעתא הא דאמרינן בריש יבמות ובסנהדרין (דף לו) דמת מצוה דוחה עבודה לאחותו הא משמע הכא דלאחותו לא איצטריך אלא להולך לשחוט את פסחו דאיכא כרת אבל שאר עבודות דאין בהם כרת בלאו הכי דחיא וילפינן לה מדדחי לאו דנזיר וכהן גדול. וכבר כתבתי לעיל למידק בהא דאיצטריך הש"ס למימר דמשום דאיכא כרת לא ילפינן. הא בלאו הכי ליכא למילף ובין לשיטת רש"י בברכות ובין לשיטת התוס' ז"ל לא ילפינן מינה בעלמא. תדע דהא קבורת מת מצוה לא דחי יום טוב גם כן אף על גב דליכא אלא לאו. והיינו משום דלא ילפינן מנזיר וכהן גדול לעלמא. ועיין בסנהדרין דף ל"ו ובתוס' ז"ל שם באורך.
ועוד יש לדקדק למה לי קרא דלא תבערו דלא נימא דקבורת מת מצוה דחיא שבת. הא בלאו הכי ידעינן מדכתב רחמנא גבי כהן גדול דמיטמא למת מצוה ואדחי אפילו שבת. אם כן למה לי קרא בכהן גדול מה שבת דאיסור סקילה דחי כש"כ לאו דכהן גדול. וי"ל דאי לאו דכתב רחמנא גבי כהן גדול דמיטמא למת מצוה לא הוי מוקמינן לאחותו דדחי עבודה אלא הוי מוקמינן בכהן גדול. אבל עבודה לא דחי.
ולענין הך צריכותא דהוה אמינא דאביו לא מיטמא ליה דחזקה בעלמא היא בנזיר. אתי שפיר הך צריכותא. אבל בכהן גדול תיקשי ממה נפשך אי לאו אביו הוא הרי הוא חלל ואינו מזוהר על הטומאה. וכבר הקשו כן על דברי הספרא דמצריך לאביו ולאמו דכהן הדיוט גם כן בהך צריכותא דאי כתב דלאמו יטמא הוה אמינא דווקא לאמו דידוע. אבל לאביו לא יטמא. והקשה הרשב"א ז"ל גם כן כנ"ל. ותירץ שם דהוה אמינא דלאביו ליכא מצוה דחזקה בעלמא היא. אבל הכא ליכא למימר הכי דהא אמרינן דמשום הכי אסרה תורה להטמאות לאביו משום דחזקה בעלמא היא. והרי ממה נפשך מותר כנ"ל אם לא שנאמר דהכי נמי מהאי טעמא הוא דקאמר כיון דאביו הוי חזקה ואין כאן מצוה כ"ר. משום הכי אסור ליטמא לו. אבל הוא דחוק. ונראה דלאו משום ספיקא הוא דקאמר. אלא סברא דעלמא הוא דקרוב הוא אצל אמו יותר דוודאי ילידתיה מלאביו דחזקה הוא ואין קורבתו נודעת. ומשום הכי לאמו התירה התורה. אבל לא לאביו וק"ל.
שם תוס' בא"ד ונ"ל כיון דגבי נזיר לא מצי למידיינא בכלל ופרט כו'. אם כן גבי כהן גדול נמי לא דיינינן בכלל ופרט דילפינן מהדדי בגזירה שוה דאמו עכ"ל. ואין זה מובן דאם נדייניה בכו"פ ליכא גזירה שוה כלל דלאו מופנה היא. וק"ל.
דף מט:
תוס' על כל לאפוקי רחוקים כו'. והקשו למה לי קרא לרחוקים תיפוק ליה מקל וחומר דכהן הדיוט כדלעיל ע"ש שהניחו בצ"ע. וי"ל דלר"ע איצטריך על כל נפשות לאשמעינן דרביעית דם הבא מב' מתים מטמא באהל. ושפיר אתי לרחוקים. אבל לעיל לרבנן קיימינן דרביעית דם מב' מתים אינו מטמא. על כרחך על כל נפשות אתי לקרובים. ועיין ק"א בשם הרא"ם ז"ל. אבל בריש סנהדרין משמע דנפשות נמי איצטריך לר' ישמעאל לאשמעינן דווקא נפש אחד וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם. ואם כן לר"י נמי דילמא אתי לרחוקים. ולאשמעינן דדווקא נפש אחד. ועיין תוס' חולין דף שהקשו לר"י תרי קראי למה לי דהא שמעינן לה מבנפש האדם כדאיתא התם. וכן הקשו בסנהדרין. ול"נ דלר' ישמעאל לא שמעינן מהכא רביעית דם כלל כי היכי דלא ילפינן מעל נפש מת דנזיר דרביעית דם מטמא משום דאורחא דקרא הרי. ודווקא ר"ע הוא דיליף מהכא כיון דשני קרא וכתב נפשות מת משמע ב' נפשות ושיעור אחד כדאיתא בחולין. אלא דהתוס' ז"ל הוכרחו לזה לפי סברתם שם בסנהדרין דאיצטריך מיעוטא לב' מתים דאי לאו הכי מסברא מצטרפי דכל שטומאתו ושיעורו כו'. ועל כרחך צריך לומר דנפשות מיעוטא הוא. אבל גם לפי זה לא תיקשי תרי קראי למה לי. דמחד קרא לא ממעטינן מב' מתים ולהוציא מכלל דכל שטומאתו כו'. ואיצטריך קרא אחרינא למעט ב' מתים.
וממאי דאיתא בחולין ב' נפשות ושיעור א' משמע דנפשות מת קדריש וכמו שפירש"י ז"ל שם נראה כמו שכתבו התוס' ז"ל דמעל כל דריש לרחוקים דנפשות מת אין לחלק דאיצטריך לב' נפשות ושיעור אחד. והיינו דבנזיר דלא כתיב כל דריש נפש לרחוקים מת לקרובים. אבל בכהן גדול דכתיב כל דריש על כל לרחוקים ונפשות מת לקרובים. ובזבחים דריש איפכא נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים. ועיין תוס' לעיל (דף מח ע"ב) בד"ה ר' עקיבא כו' שכתבו דסבירא ליה לר"ע אף על גב דאיקרי נפש בהמה. נפש סתמא לא איקרי. ובביצה מבואר דר"ע סבירא ליה דנפש סתמא נמי איקרי דאך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ואולי דווקא התם דכתיב לכל נפש אבל בנזיר דלא כתיב כל אין נפש בהמה במשמע ודו"ק.
בד"ה ועל חצי קב כו'. ומיירי שבאו מרוב מנינו או רוב בנינו כו'. כוונתם ז"ל היינו שיש בהם מעט מרוב המנין. וכמו שכתבו שיש קב עצמות שנשתברו וחצי קב זה מהם מעט מכל עצם אבל אין כאן רוב מנין בשלימות. וכן ברוב בנין. והיינו דתנן נמי באהלות לענין טומאת אהל רובע עצמות מרוב מנין ובנין. אבל רוב מנין שלם או רוב בנין שלם מטמא אפילו פחות מרובע. ואפילו הנזיר מגלח עליו כדאמר רבא בגמרא וגם ר' יוחנן מודה ליה אלא דתנא במתניתין ושייר. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן בד"ה רבא כו'. והיינו דתנן נמי שם באהלות ורוב בנינו ורוב מנינו אף על פי שאין בהן רובע. ועיין בלחם משנה ז"ל פ"ג מהלכות נזירות שכתב דמש"כ התוס' ז"ל דבעינן חצי קב מרוב מנין או בנין הוא אליבא דר"י דפליג ארבא דאמר רוב מנין ורוב בנין אפילו אין בו רובע. ודבריו תמוהים דהא כתבו התוס' ז"ל לקמן בהדיא דר"י מודה לרבא ושייר במתניתין רוב בנין ורוב מנין. וכן כתבו התוס' ז"ל לקמן דף נ"ב ע"ב בד"ה ת"ש ע"ש.
אבל מדברי הכסף משנה ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת מת משמע דמפרש להא דרובע מרוב מנינו ומרוב בנינו כפשטיה. דרובע אינו מטמא אלא אם כן יש בו רוב מנין או רוב בנין. והוא תמוה דהא שם במתניתין תנן בהדיא דרוב מנין או רוב בנין מטמא אף על פי שאין בו רובע. ועל כרחך צריך לומר לפי זה דסיפא רוב בנין ורוב מנין שניהם יחד מטמאין אפילו אין בהם רובע. ואם כן יש לפרש הכי נמי מילתיה דרבא. ואם כן אין הכרח ממתניתין דילן אפילו לרבא דפליגי אמתניתין דאהלות ועדיות. וכל דברי הלחם משנה ז"ל אינן מובנים. אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה. וכמו שיתבאר לקמן בפירקין.
דף נ.
גמ' כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין כו'. ופי' התוס' ז"ל דאמתניתין דאהלות אמרה ר' יוחנן. ועיין בר"ש ז"ל פ"ב דאהלות שכתב דבחולין מייתי הא דר' יוחנן לחוד על קושיא ראשונה דעל כזית מגלח כו'. והיינו משום דכל שלא נתקשרו אבריו בגידין פשיטא דאין עליו כזית בשר. וכן כתבו התוס' ז"ל בחולין דף פ"ט ודקדק הר"ש ז"ל דבירושלמי בפירקין משמע איפכא שאיל חד סבא לר' יוחנן גם כן כנ"ל אם על כזית מגלח כל שכן על כולו ושני ליה להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאיל אם על אבר מגלח כל שכן על כולו ושני ליה להביא נפל שלא קרשו אבריו. ומסיק כיון דשאל קדמייתא לא הוי צריך מישאל תנייתא דכיון שאין בו כזית ברי הוא שלא קרשו אבריו. והיה נראה דאין כאן מחלוקת ותלמודין מוקי ברישא במת שאין עליו כזית בשר. ול"ד נפל. ולהכי פריך אם על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן ומאי אהני מה שאין בו כזית בשר. וקצת יש לדקדק בהך פירכא הא באבר בעינן שיהיה עליו בשר כראוי היינו להעלות ארוכה. וכיון שאין על כולו כזית בשר אם כן אין על אבר ממנו כדי להעלות. ומאי פריך אם על אבר ממנו מגלח. וצריך לומר דמכל מקום כל שכן הוא. כיון דאפילו אבר מטמא בלא כזית בשר כל שכן מת כולו. והכי משמע לשון רש"י ז"ל בד"ה ועדיין. ומשני ר"י ל"נ אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין דליכא גביה טומאת אבריו כלל. וכזית בשר גם כן לית ביה. ובירושלמי מוקי לה ר"י על שאלה ראשונה להביא את הנפל שאין בו כזית משמע דאין בכולו כזית. וחזר ושאל אבר ממנו מטמא כולו לא כל שכן. ומשני ליה שלא קרשו אבריו. ועל זה שפיר אמר אי שאיל קדמייתא לא מצריך מישאל תנייתא כיון דהוא נפל שאין בכולו כזית ברי שלא קרשו אבריו.
והא דמוקי לה בירושלמי בנפל שאין בכולו כזית. היה נראה כיון דברי שלא קרשו אבריו אם כן אם היה בו כזית עדיין אין כאן רבותא דזה בכלל כזית בשר הוא. להכי קאמר דבכולו ליכא כזית. אבל אין זה מוכרח דעצמות אפילו כשהן רכים אינן בכלל בשר. נהי דגידים בכלל בשר הם כשהן רכים וכמו שפירש ר"ת ז"ל בחולין שם דמבשר הם נעשים ומתקשים. אבל עצמות מתחלת בריאתן לאו בכלל בשר הם. ועל כרחך לפי אוקימתא דש"ס דילן שלא נקשרו אבריו בגידין צריך עיון גם כן דכל אבריו לא קרשו ולא הוי בכלל עצמות. דאי לאו הכי אכתי תיקשי אם על רוב מנין או בנין עצמות מגלח על כולו לא כל שכן. ונהי דמתניתין י"ל דסבירא ליה לר"י דעל רוב מנין או בנין אינו מגלח. וכמאן דאמר הכי בירושלמי. אבל מתניתין דאהלות דתנן התם רוב מנין ובנין. ואם כן כל שכן כולו. אלא על כרחך אם לא נקשרו אבריו בגידין גם עצמותיו לא קרשו ולא נחשבו לעצמות כלל. והיינו דאיכא מאן דבעי מימר בירושלמי דאין טומאת נפל כזה ד"ת כיון דלא נגמרו עדיין כל אבריו. וי"ל דרבא הכי סבירא ליה ומשום הכי לא בעי לאוקמי מתניתין בהכי משום דאין הנזיר מגלח עליהם. ומתניתין דאהלות שפיר מוקמינן בהכי דמכל מקום מטמא באהל שלא מד"ת. דאי לאו הכי יקשה למה ליה לרבא לחדושי אוקימתא אחריתי למתניתין דילן כיון דמתניתין דאהלות על כרחך צריך לאוקמי בנפל כו' כר"י דרוב בנין ומנין תנן התם בהדיא. וכיון דתרווייהו בחד לישנא תנן לה אמאי לא מוקים להו בחד גוונא. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר. אבל הרמב"ם ז"ל פסק כהני תרתי אוקימתות דר"י ודרבא משום דסבירא ליה דלא פליגי אהדדי וכמו שכ' התוס' ז"ל.
ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות טומאת מת שכתב דאדם אין תחלת ברייתו פחות מכזית. והיינו טעמא דבשר מטמא בכזית. ובירושלמי בפירקין לא משמע כן דפריך על ר"ש דאמר דשרץ בכעדשה משום דתחלת ברייתו בכעדשה. אלא מעתה מת יטמא בפחות מכזית דאמר ר"י להביא הנפל שאין בו כזית משמע דיש נפל פחות מכזית ע"ש ועיין בפני משה בירושלמי.
גמ' איזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח היכי דמי אי דלא ידעינן כו' כי קרש מאי הוי. ופירש"י ז"ל דלא ידעינן היינו דידעינן וודאי דלאו ממת הוא. וכ' לפרש כן מדר' ירמיה מוקי לה בסתם היינו דלא ידעינן אי בשר המת הוא או מכיחו וניעו שמע מינה דהא דאמרינן אי דלא ידעינן היינו דידעינן וודאי דלאו ממת הוא. אבל התוס' ז"ל נראה שפי' דלא ידעינן היינו דספק הוא אי מבשר הוא או מכיחו וניעו. ור' ירמיה הוא דחדיש דהקרישה מוכיח דמבשר הוא. ולפי זה אינו מדוקדק הא דאמר ר' ירמיה בסתם הא היינו הך דלא ידעינן דלעיל. ומשמע מדבריהם ז"ל דאם לא קרש הוי ספיקא. ואם כן כי נגע בכהאי גוונא אין לו תקנה. ככל ספק טומאה. וכן משמע לישנא דהש"ס. לא קרש דילמא כיחו וניעו הוא. ובמשנה למלך ז"ל פ"ב מהלכות טומאת מת כתב דמדברי התוס' ז"ל משמע דאי לא קרש וודאי כיחו וניעו הוא והוא מדבריהם בד"ה אמר ר"י כו' ואין זה מוכרח. אבל מד' הרמב"ם ז"ל נראה דאינה מטמאה כלל בלא קרש וכבר דקדק בזה המשנה למלך ז"ל שם. ואי בספק דיינינן ליה. אם כן ברשות היחיד הוי ס' טומאה דהוי ודאי טמא. אלא דנראה דספק טומאה ברה"י לא נאמר אלא בספק מגע אבל לא אם עיקר הטומאה הוי ספק.
שם ומוהל שהרתיח כו'. נראה מד' התוס' ז"ל דתרתי מילי נינהו בשר המת שנימוח. או מוהל היוצא מן המת. ומוהל גם כן נצל הוא ולשון הש"ס אי קרש מוהל הוא משמע דהכל מיקרי מוהל. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דאיכא מוהל הבא מבשר המת שנימוח. ואיכא מוהל היוצא מן המת. והרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלל הא דמוהל שהרתיח ועי' משנה למלך ז"ל שם. וצ"ע טומאה זו דמוהל היוצא מן המת מנ"ל אי משום דמוהל חשיב כבשר הא גבי נבילה פשיטא דמוהל היוצא לא חשיב כנבילה. וכדאיתא בפ' העור והרוטב. ולקמן מספקא לן אי יש נצל בנבילה גם כן. אלמא דמוהל ורוטב ודאי לאו בכלל נצל הוא וצריך לחלק בין רוטב למוהל. ועיין מש"כ בחידושי לנדרים בקונטרס דברים היוצאים מן האסורים מש"כ בזה.
ובירושלמי בפירקין איתא איזהו נצל בשר המת שנתוק ומוהל שקרש. ופריך הא עודנו מחוי לא. לא כן אמר ר' חנינא בשם רבי חלב המת שהתיכו הרי זה טמא. חתכו והתיכו הרי זה טהור. אלמא דאפילו מחוי מטמא. ר' יודן ור' יוסי ח"א להוציא מי בשר שבו. ופי' הפ"מ דמשני דבמי בשר היינו מוהל בעינן דוקא קרוש אבל מחוי טהור. ואין טעם לזה דאם הוא כבשר אפילו מחוי ליטמא כמו חלב מחוי ואי לאו כבשר הוא אפילו קרש לא ליטמא. והיה נראה יותר לפרש דבשר המת שנתוק היינו שנתקלקל הבשר ונרקב ולא נעשה מוהל עדיין ומוהל היינו שנרקב יותר ונעשה כמוהל ובזה בעינן שיקרש להוציא המי בשר שבו דזה אינו מטמא. וכן פי' בקרבן העדה והכי משמע לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כאן ובאהלות שכתב נצל היינו בשר שנרקב ונעשה כמוהל ועדיין צ"ע. עוד איתא התם בירושלמי חרנא אמר הא דבעינן קרש היינו שיהיה בו כזית אם יקרש דכזית כשהוא מוהל אין בו כזית קרוש. והרמב"ם ז"ל לא ביאר זאת.
שם בעי אביי יש נצל לבהמה או אין נצל. ואליבא דמ"ד טומאה חמורה עד לגר ליכא למיבעי דנצל אינו ראוי לגר. כי מיבעי ליה למ"ד עד לכלב ונצל ראוי לכלב ומטמא כבשר. או דילמא כיון דנעשה נצל לאו בכלל בשר הוא ואינו מטמא עוד. ופשיט ליה מהא דהמחוהו באור טמא בחמה טהור ואי יש נצל אפילו בחמה נמי טמא דעל כל פנים נצל הוא. ופירש"י ז"ל דמיירי בחלב נבילה שהמחהו. וכבר הקשה עליו המשנה למלך ז"ל דבפ' העור והרוטב מייתי לה בנבילת עוף טהור. ועוד דבחלב נבילה ליכא טומאה כלל. ולענין איסור חלב הוא דאמרינן התם המחה את החלב וגמעו חייב. אבל לא לענין טומאה וטהרה. והתוס' ז"ל פירשוה בנבילת העוף וסבירא ליה להש"ס דנבילה ונבילת העוף שוין לדין זה ואי יש נצל בנבילת בהמה. הוא הדין דיש נצל לנבילת העוף. אך יש לדקדק מנ"ל דנבילת העוף גם כן עד לגר כיון דטומאתה אינו אלא באכילה דילמא בעינן דווקא ראוי לאכילה. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכות אבות הטומאה דנבילת העוף גם כן עד לכלב. וכתב הכסף משנה ז"ל דהכי משמע מפ"ח דטהרות בגוזל שנפל לגת ואין ראיה מהתם דמיירי בטומאת אוכלין היינו טומאה קלה. ולכ"ע עד לכלב. וכתב עוד דמשמעתין מוכח הכי דבעוף מיירי הכא. וגם בזה יש לדקדק דלכאורה מוכח דהרמב"ם ז"ל גם כן לא מפרש להא דהמחוהו באור בנבילת העוף. מדכתב לענין נבילת בהמה הוי נצל ספק ובנבילת העוף כתב דאין נצל. ואי בעוף מיירי אם כן מוכח דבנבילת העוף נמי ספיקא אי יש נצל. וכבר עמד על זה המשנה למלך ז"ל ע"ש שכתב ליישב בדוחק. ורציתי לומר דשמעינן דבעוף אין נצל מהא דאיצטריך קרא נפש לרבות השותה היינו שהמחוהו ואי גמירי נצל בעוף ממילא שמעינן דשותה נמי טמא. אבל זה אינו דאיכא למימר דגמירי נצל היכא דקרש.
ותו איכא למידק בשמעתין היכי פשיט מהא דהמחוהו בחמה דיש נצל. הא בשומן מיירי ואמאי קרו לה נצל. דעל כרחך הא דאיצטריך הילכתא לנצל היינו משום דיצא מתורת בשר ונעשה ליחה. אבל שומן כי היכי דהמחוהו באור פשיטא דמטמא משום דאין זה השתנות מברייתו. הכא נמי כי המחוהו בחמה וכדפריך בפ' העור והרוטב אי הכי בחמה נמי. ומש"כ התוס' ז"ל לחלק דכיון דהמחוהו בידים באור עדיף מנצל. חילוק זה לא ידעתי מנין להם.
וגם לשון הרמב"ם ז"ל צ"ע דבפ"א מהלכות אבות הטומאה כ' נבילה שנפסלה מאכילת כלב טהורה. לפיכך ספק אם יש נצל לבהמה או אין נצל. האי לפיכך אינו מיושב דמשמע דהספק הוא מפני טהרה דנפסלה מאכילת כלב. והכי הוי ליה למיכתב ואם לא נפסלה מאכילת כלב טמאה לפיכך ספק כו'. והיה נראה דנצל לא חזי אפילו לכלב אלא כיון דאתי מבשר טמא גמירי לה דהוא גם כן טמא. ובנבילה מיבעי לן אי גמירי נצל. ולמ"ד עד לגר לא מיבעי ליה דעד שנעשה כבר נפסל מאכילה והאי נצל מכח טהרה אתי. כי מיבעי ליה למ"ד עד לכלב דקודם שנעשה נצל היה הבשר טמא אם כן גמירי ביה נצל וטמא. או דילמא לא גמירי ביה נצל ובעי למיפשט מהמחוהו בחמה דנהי דנפסל לגמרי מכל מקום מכח טומאה אתי ולא גרע מנצל. ומשני דנסרח קודם המיחוי ואם כן אתי מכח טהרה. אבל בעוף דטומאתו דרך אכילה ודאי אין נצל כיון דנפסל מאכילת כלב. אבל גם זה אינו מספיק. חדא דלפי זה צריך לומר דהרמב"ם ז"ל מפרש להאי ברייתא בחלב נבילה. וזה אינו כמש"כ. ועוד דלא מסתבר לומר דנצל יהיה חמור מגוף הנבילה. דאם הנבילה נפסלה מאכילת כלב טהורה. ונצל יטמא אפילו נפסל מאכילת כלב. וצ"ע.
ולענין חלב שהמחה ואכלו תניא סתמא בברייתא בהעור והרוטב ובמנחות דחייב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ואמאי לא חילקו גם התם בין המחה באור או המחה בחמה. ועוד דרישא דברייתא התם הקפה את הדם ואכלו מוקמינן במנחות שהקפה בחמה. ואם כן משמע דסיפא נמי בחמה איירי ואפילו הכי חייב. אבל התוס' ז"ל בפסחים דף כ"ד כתבו דלצדדים קתני דהמחהו על כרחך באור. דאי בחמה חי הוא וחלב חי לאו דרך אכילתו הוא.
רש"י שם בד"ה המחוהו כו' אפילו המחוהו בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש עכ"ל. והוא תמוה דלמה לי חזר וקרש. ועוד דעל כרחך לא מיירי בקרש מדמוכח מינה בהעור והרוטב דדרך שתיה נמי חייב מהא דהמחהו באור אם כן הכא נמי בחמה מיירי אפילו לא קרש.
בד"ה לעולם אימא לך כו' ומשום הכי אינו מטמאה אפילו טומאה קלה עכ"ל. גם זה לא ידענא מאי ענין טומאה קלה לכאן.
דף נ:
גמ' בעי רמב"ח יש ניצוק באוכלין כו' מי אמרינן נני משום דאית בהו רירי כו' או דילמא משום דסמיכי כו'. משמע דבהני תרתי דבש הזיפים וצפיחית אית בהו תרווייהו רירי וסמיכי. ומיבעי ליה לת"ק הי מינייהו עיקר אי טעמא דרירי או טעמא דסמיכי. ואם כן צריך לומר דמקפה של גריסין ופול לאו סמיכי הם דאי לאו הכי על כרחך לת"ק לא מהני סמיכי לחוד מדפליגי במקפה של גריסין אלא ודאי לאו סמיכי הם ולב"ש עיקר טעמא משום רירי הוא. אבל לת"ק מיבעי ליה אי לדידהו גם כן בעינן רירי. וכ' התוס' ז"ל דהא דפליגי אמקפה היינו משום דלא חשיב לת"ק רירי כולי האי והיינו אי נימא דלת"ק גם כן רירי לחוד סגי אבל אין זה מוכרח די"ל דמספקא לן לת"ק דילמא בעינן תרתי רירי וסמיכי. ומשום הכי פליגי במקפה דלאו סמיכי הוא. וכן אין ניצוק באוכלין דלית להו רירי. או דילמא לת"ק משום דסמיכי לחוד הוא דהוי חיבור והוא הדין דיש ניצוק באוכלין כיון דסמיכי. ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות טומאת אוכלים משמע דתרתי בעינן לת"ק סמיכי ורירי דכן כתב שם הלכה ד' לפי שיש להם ריר ונמשכים כדבק וכן כתב הכסף משנה ז"ל שם. אלא דמש"כ לפיכך כל האוכלין אין להם ניצוק אפילו היו עבים הרבה. כגון הגריסין וחלב המותך לפי שאין להם ריר. משמע דהא דגריסין אין להם ניצוק היינו משום דאין להם רירי אף על גב דסמיכי. וכן כתב הכסף משנה ז"ל שם. וזה אי אפשר כמש"כ דגריסין על כרחך לאו סמיכי הם. דאם לא כן מאי מיבעי ליה לת"ק באוכלין דסמיכי כיון דסבירא ליה בגריסין דאין להם ניצוק. ומה שפסק דאוכלין אין להם ניצוק. כבר כתב הכסף משנה ז"ל דהכי סבירא ליה לר"ז ולמר ברי' דרבינא אלא דצ"ע אמאי לא כתב בפ"ד מהלכות טומאת מת גבי חלב שהתיכו להאי שינויא כגון דבהדי דמרתח ליה כו' דאי לאו הכי הוי על ידי ניצוק ולא הוי חיבור. ועיין רש"י בד"ה ת"ש ב"ש שפירש דמקפה של גריסין סמיכי הוא ללישנא קמא ע"ש.
תוס' בד"ה היה מפורר כו' ע"ש שהקשו מרביעית דם הבאה מב' מתים. ועיין בפ"ב דאהלות גבי תרווד רקב שגיבלו דטהור שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם דאפר לאו בר גיבול הוא ואינו נעשה גוש אחד משמע דדבר הנעשה גוש אחד שפיר הוי חיבור ואם כן דם דמתערב יפה ונעשה הכל אחד שפיר מצטרף. וחלב מהותך הכא שאני דאינו מתערב כל כך כיון שאינו לח בטבעו ולקמן בפירקין יתבאר יותר בזה. ומה שהקשו מב' חצאי נבילה גם כן לא תיקשי דלכאורה פליגי אי נוגע וחוזר ונוגע וכדמשמע בחולין דף קכ"ד ועיין ר"ש ז"ל שם באהלות.
גמ' וכמה שיעור רקב ר"י אמר מלא חפניו. והרמב"ם ז"ל כתב מלא חפנים משמע דשיעור חפינה בב' ידיו קאמר וכמו מלא חפניו דקרא דקטורת. ועיין קרבן העדה אבל מלשון רש"י נראה דמלא חפניו היינו בידו אחת וליכא בינייהו אלא דחזקיה אמר בלא אצבעות ור"י אמר בהדי אצבעות. ובירושלמי איתא חכמים אומרים מלא יד הגדולה ע"ש.
דף נא.
גמ' איזהו מת שיש לו רקב שנקבר בארון של שיש כו'. נקבר בארון של עץ אין לו רקב. וארון של מתכת ליכא למישמע מברייתא. דמרישא איכא למידק דוקא ארון של שיש אבל של מתכת אין לו רקב. ומסיפא איכא למידק איפכא דווקא של עץ אין לו רקב אבל לא של מתכת. והרמב"ם ז"ל כתב דבשל מתכת גם כן אין לו רקב. ולא מצאתי כעת מבואר הדבר לא בתוספתא ולא בירושלמי. וכ' התוס' ז"ל דאפילו לוקח ד' או ה' תרוודין כו' טהור ועיין בנדה פ' המפלת שפי' רש"י ז"ל שם על הא דתנן מלא תרווד ועוד עפר קברות דרבנן מטמאין כגון שנקבר בכסותו. והשיגו התוס' ז"ל שם על רש"י ז"ל דבתחלה נעשה גלגלין. אבל בירושלמי בפירקין מבואר להדיא כפירוש רש"י ז"ל דאיתא התם אבל נקבר בכסותו או ארון של עץ זהו עפר קברות וצריך מלא תרווד ועוד. ועי' בפ"מ שפי' דר' יוחנן פליג על זה ע"ש ואין זה מוכרח ע"ש.
שם אמר עולא אין רקב אלא מבשר גידים ועצמות. הרמב"ם ז"ל השמיט להא דעולא וכן דקדק הלחם משנה ז"ל בפ"ז מה נזירות. ומדבריו ז"ל פ"ב מהלכות טומאת מת הלכה י"א משמע דסבירא ליה דמעצמות לחוד הוי רקב שכ' שם עצמות שנקברו כו' ובאמת הכי איתא בירושלמי דרקב מעצמות הוא ולא מבשר ומביא סמך מקרא ורקב עצמות קנאה אלא דמשמע התם דלר' יוסי הוא דקאמר הכי דסבירא ליה בשר המת שיבש טהור וקאמר התם טעמא דמנבילה למד ר' יוסי והוא הדין דלומד לרקב דאין רקב מבשר אלא מעצמות. אבל לרבנן דפליגי אר"י וודאי יש רקב גם מבשר. ועוד דבפ' דם הנדה אמרינן בש"ס דילן דלר"י נמי בשר המת שיבש אינו מטמא משום בשר אבל מטמא משום רקב ואין לנו שום סמך למידחי הא דעולא מהילכתא. ואין להוכיח מהא דנדה דאמר ר"י דבשר יבש מטמא משום רקב אלמא דבשר לחוד גם כן יש בו רקב וכמו שפירש"י ז"ל שם מלא תרווד ממנו כו'. דאין זה מוכרח די"ל דלצרף בהדי עצמות וגידים למלא תרווד קאמר.
ורש"י ז"ל בפ' המפלת (דף כ"ז) גבי הא דמטהר ר"ש ולד שליא פי' דהש"ס פריך אמאי מטהר ר"ש נהי דנימוק הוי ליה כרקב וכנצל. משמע מדבריו גם כן דלא בעינן ברקב בשר גידים ועצמות. דאם לא כן היכי מטמא משום רקב שמא לא נתקשרו אבריו בגידים. וי"ל דמכל מקום היה טמא מספק שמא נגמר כולו. אבל התוס' ז"ל כתבו התם דולד כזה אינו מטמא אלא משום מת שלם אבל לא כזית בשר ממנו ולא רקב ולא נצל. ועל כרחך צריך לומר משום דלא נגמרו אבריו עדיין ואין בו כל השיעורין הללו אבל לא ידענא מהיכא פשיטא להו הכי ואם נימוק לאחר שנגמרו כל אבריו ונתקשרו בגידים אמאי לא יטמא משום רקב ונצל ונהי דרקב יש לומר דאין בו משום דמעורב בדם ונעשה לו גלגלין אבל טומאת נצל אמאי לא יטמא. וצריך לומר דכשנימוק הוולד בשליא וודאי לא נגמר כלל ובירושלמי בפירקין מיבעי ליה אי יש רקב בנפלים ומסיק לדברי האומר דדמו מטמא ברביעית יש לו רקב ולמ"ד אין דמו מטמא ברביעית אין לו רקב ופי' הפ"מ דהיינו פלוגתא דר"ע ורבנן בדמו של קטן שיצא כולו דלר"ע דמטמא אפילו פחות מרביעית אין לו רקב דהוי כהרוג שחסר דמו דאין לו רקב. ואין דבריו נראין דאדרבא ר"ע מחמיר וסבירא ליה כיון דיצא כל הדם אפילו פחות מרביעית מטמא ומאי ענין זה לרקב. גם מש"כ לשיטת הירושלמי דאין לו רקב מפני חסרון דמו. זה אינו דהירושלמי סבירא ליה שם דלא הוי חסר אלא אם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה ויתבאר לקמן בזה.
ונראה לפרש כפשוטו דמ"ד דאין דמו מטמא ברביעית היינו שאין דם הנפל מטמא כלל דלא מיקרי נפש כל שלא יצא חי ומשום הכי אין לו רקב גם כן וכן פי' בקרבן העדה. אלא דלא מצאתי כעת מקור המחלוקת בזה ואדרבא מפלוגתא דר"ע ורבנן בדמו של קטן משמע דדם נפל מטמא לכ"ע. דעל כרחך בנפל פליגי. דבקטן שנולד הא אמר אבא שאול דאין דמו של קטן פחות מרביעית והיכי קאמר ר"ע דמטמא פחות מרביעית אלא וודאי קטן שנולד אין דמו פחות מרביעית דבשיעור כזה תשכון נפש החיונית. אבל כשהוא נפל אפשר שיהיה בו פחות מרביעית דם וכן מורה לשון הרע"ב ז"ל בפ"ג דאהלות משנה ה' שכתב גבי כזית בשר הואיל ותחלת יצירת האדם אין פחות מכזית היינו תחילת יצירת הולד במעי אמו וגבי דם כ' הואיל ותחלת ברייתו של קטן אין פחות מרביעית והיינו על בריית יציאתו לאויר העולם ועיין תוסי"ט ז"ל שם. ולא' ממחברי זמנינו ראיתי שכתב דבתחלת יצירת הולד גם כן אין פחות מרביעית דם והאריך בזה. ולענ"ד זה אינו והעיקר כל שכן. על כל פנים מפלוגתא דר"ע ורבנן משמע דדם נפל גם כן מטמא. ועוד יש לדקדק מ"ש דשאר הטומאות כגון כזית בשר ואבר מן המת דשייכי גם בנפל כדמשמע בריש פירקין. ובטומאת רקב מספקא להו ונהי דבטומאת הדם יש מקום לחלק כיון דלאו דם הנפש הוא כל שלא יצא לאויר העולם. אבל ברקב מהיכי תיתי לספוקי.
ובדם נפלים יש לומר עוד דתלי בהני תירוצי שכתבו התוס' ז"ל ריש סנהדרין על הא דאיצטריך קרא לרביעית דם שמטמא והא בלאו הכי הוי דם כבשר גם בנבילה ושרץ. וכ' לחד תירוצא דבמת הוה אמינא דדם אינו מטמא משום דאין גזעו מחליף וכיון דאיתרבי גם הדם לטומאה ממילא הרי הוא כבשר ובנפלים גם כן מטמא ולאידך תירוצא דם לא הוי כבשר כלל אם כן לא איתרבי אלא דם הנפש שהוא דמו של חי ולא דם הנפל ועדיין צ"ע ולקמן בבעיא דעובר במעי אשה יתבאר עוד בזה.
אמר רבא שקברו כו' ועמדו על מלא תרווד רקב. והקשו התוס' ז"ל למה ליה למימר הכי. ותירצו דלרבותא נקטיה לאשמעינן דרקב הבא מן העקב גם כן טמא. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאפילו אם נשאר מכל אחד יותר ממלא תרווד מכל מקום כי נתערב חצי מזה וחצי מזה איכא לספוקי שמא מן העקב הוא דעל כרחך הא דפשיט הש"ס לקמן מרקב הבא מב' מתים ולא פשיט מסתם רקב דילמא מן העקב הוא היינו משום דבמלא תרווד איכא רקב דכוליה גופא וכדאמרינן בירושלמי דלאחר ק"כ שנה נעשה מלא תרווד רקב אבל כי עירב חצי מזה וחצי מזה דילמא שניהם מן העקב ומאי אהני אם יש עוד רקב או אם לא נשאר כ"א חצי תרווד מכל אחד. וצריך לומר לדבריהם ז"ל דר' ירמיה לא מיבעי לי' לקמן אלא ברקב הבא מן העקב לחוד אבל בתערובות עם כל הגוף וודאי דג של העקב מצטרף למלא תרווד ולהכי אם היה מלא תרווד מכל אחד לא שייך ספיקא דמן העקב דגם הוא בכלל רקב אבל כי לא נשאר כ"א חצי תרווד מכל אחד איכא לספוקי דילמא מן העקב לחוד הוא ושאר הגוף נאכל על ידי עש ומשני דגם בזה לא מיבעי ליה כיון דכל הגוף נרקב וכלה גם העקב בכלל רקב הוא ולא קמיבעי ליה אלא אם נרקב חד אבר דרך עקב וכל הגוף לא נרקב ועי' תוס' ז"ל לקמן בד"ה הבא מכוליה מת מכל הבשר שיש בו חיות ולפי הנ"ל ל"ד יש בו חיות אלא בכוליה גופא גם מן העקב בכלל ולקמן יתבאר דברי הרמב"ם ז"ל בזה. ובירושלמי אמרינן דאם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה לאו חסר הוא ויש לו רקב ואם נקברה עמו רגל זו החתוכה נעשה גלגלין. ופריך אם כן תיעשה גלגלין אפילו אם לא נחתכה ומשני כיון דמחוברת היא כולו גוף אחד הוא.
שם גמ' בעי חזקיה כו' מי אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי. יש לדקדק מאי שנא הכא דמספקא ליה ומאי שנא לענין מקדיש את עבדו פליגי תנאי בסנהדרין דף ט"ו אי מועלין בשערו העומד לגזוז וקי"ל כת"ק דאין מועלין משום דלאו כגזוז דמי. וצריך לומר דלענין רקב מספקא ליה יותר כי היכי דמיבעי לן לקמן אפילו בעור משום דאין רקב אלא מעיקר הגוף אלא דעל כרחך מיבעי ליה לענין דינא דמתניתין ובשעת חיבורן הכל טמא ומהיכא תיתי למימר התם דכגזוז דמי וי"ל כיון דמטעם יד הוא דטמאים יש לומר דהעומד ליגזז לא חשיב יד והרמב"ם ז"ל לענין שעת חיבורן דהכל טמא כתב דעומד ליגזז ספק הוא וגבי רקב כתב דאם גזז יעשה גלגלין ולא כתב דעומד ליגזז ספק הוא נראה מזה דסבירא ליה דהכא דווקא גזז וכמו שיתבאר לקמן. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מעילה שכתב דאין מועלין בשער העבד אפילו עומד ליגזז דכל זמן שהוא מחובר הוא משביח ולא הוצרך לזה דלא קאמר הש"ס הכי אלא לר"מ דסבירא ליה בעלמא כבצורות דמיין אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו דלאו כבצורות דמיין אפילו אינו משביח כמחובר הוא.
אי סלקא דעתך כו' זיל הכא דילמא דרך עקב כו'. נראה דהש"ס פריך אמאי טמא ודאי דילמא דרך עקב הוא והוי ספק טמא וכן כתב בשיטה מקובצת וכתבתי זאת מפני שראיתי למי שכתב דמספק טהור לגמרי וכן דברי המשנה למלך ז"ל שצידד לומר בדעת הרמב"ם דספק נצל טהור לגמרי דלא גמירי אלא וודאי נצל ולא ספק והוא הדין הכא ברקב. וזה אינו דברקב ודאי אפילו מספק מטמאינן ליה וכדמוכח ממתניתין דתרווד ועוד עפר קברות ע"ש.
עובר במעי אשה מי הוי גלגלין. ופי' התוס' ז"ל משום דהוי כב' מתים שקברן זה עם זה ולא הוצרכו לזה לפי מש"כ בשם הירושלמי לעיל דרין רקב לנפל אם כן בלאו הכי הוי גלגלין. ועובר שלא נתקשרו אבריו בגידים לכ"ע ליכא רקב ואפילו הכי שפיר מיבעי ליה או דילמא גופא הוא וכשהוא במעיו מצטרף הוא לרקב כמו אחד מאבריו.
והרמב"ם ז"ל לא כתב אלא הך בעיא דעובר והשמיט כל הני בעיות דלקמן ש"ז וכיחו וניעו ועורו. ועל עורו י"ל דסבירא ליה דלא מיבעי ליה אלא למ"ד עור אדם טהור מה"ת אבל למ"ד דטמא פשיטא דהוי רקב וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל בשם הרא"ש ז"ל ולדידן קיי"ל דעור האדם טמא כבשר. ועוד דעל כרחך צריך לומר דמאן דמיבעי ליה בעורו פליג על הא דלעיל דפשיטא להו בשער שאינו עומד ליגזז דהוי רקב ושער אפילו אינו עומד ליגזז לא עדיף מעורו דמסתבר יותר שיהיה בכלל רקב. וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל דהוי מצי למיפשט מהא דלעיל. אבל אינך בעיות דש"ז וכיחו וניעו עדיין צ"ע למה השמיטן. ונראה דלא ניחא ליה בהך שינויא דשני רב פפא דלא אשכחן רקב אלא בסכיא נשא ומי עקרין וחמי טבריא. וסיוע לדבריו ז"ל מהא דתנן מלא תרווד ועוד עפר קברות דטמא ומשמע דלא נבדק בכל הני בדיקות ואפילו הכי יש בו רקב ומהאי טעמא לא כתב גם כן דשער העומד ליגזז הוי ספק לענין רקב דמעפר קברות משמע דבכל גוונא טמא דכל שמחובר בו לא נעשה גלגלין ועיין לחם משנה ז"ל בפ"ז מהלכות נזירות. ומה שהשמיט בעיא דרקב הבא מן העקב יתבאר לקמן.
דף נא:
מת שטחנו אין לו רקב כו'. וצריך לומר דהא דאמרינן בנדה לר' יוסי בשר שיבש מטמא משום רקב זה נמי בכלל רקב הוא מה שנתיבש עד שנעשה עפר ומיבעי ליה אם חזר והרקיב מהו. וקצת צ"ע טומאה שבטלה האיך חזרה וניעורה כיון דקודם שהרקיב לא היה עליו עוד שום טומאה ואם הרקיב אחר כך יחזור ויטמא וכעין זה מיבעי ליה לקמן כמו שיתבאר.
שם גמרא תני עולא בר"ח מה שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות. ולא נתבאר בגמ' כמה שיעור החסרון אם אבר שהנשמה תלויה בו או אפילו שום אבר שיהיה או חסרון כל דהו. ומהא דאמרינן בנדה דלא אמרו רקב אלא למת ולא להרוג ופרש"י ז"ל שם משום דהרוג נחסר דמו אלמא דבחסרון כל שהוא חשיב חסר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה"נ. ואם כן משמע דלענין תפוסה ושכונת קברות גם כן בחסרון כל שהוא נידון כחסר וכן פי' התוס' ז"ל לקמן בהך דהמוצא מת פרט להרוג דהיינו מהאי טעמא דחסר הוא. אבל לא משמע הכי דאם כן מאי קמ"ל עולא בר"ח דמת שחסר אין לו תפוסה דהא מתניתין היא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות טומאת מת דחסרון לענין תפוסה ושכונת קברות הוא דווקא אבר שהנשמה תלויה בו והוא מתוספתא דאהלות. אבל הדבר קשה מאוד דהא עולא כולהו כחדא תני להו משמע דחד דינא לכולהו בזה ומנ"ל לחלק בינייהו דלענין רקב הוי כל שהוא חסרון ואפילו אבר אין הנשמה תלויה בו. ולענין שכונת קברות הוי חסרון אבר דווקא שהנשמה תלויה בו.
ובירושלמי בפירקין מבואר להדיא דגם ברקב בעינן שינטל מן החי וימות היינו מן הארכובה ולמעלה וכמו שהבאתי לעיל. וצריך לומר דמש"ס דילן משמע דלאו חד דינא להו דלענין רקב משמע מהא דתניא לא אמרו רקב אלא למת ולא להרוג. ועל כרחך טעמא הוא משום דחסר דמו דאי לאו הכי ליכא טעמא אחרינא בזה ושמע מינה דבחסרון כל שהוא הוי חסר. ולענין שכונת קברות משמע דהא דממעטינן הרוג לאו מטעם חסר הוא מדאיצטריך עולא לאשמעינן דחסר אין לו שכונת קברות. ובלאו הכי איכא טעמא דהרוג אין לו שכונה. והיינו משום דהתם בעינן חסרון כדי שינטל מן החי וימות ועי' לעיל גבי הא דאמרינן לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר שהבאתי מחלוקת הראשונים ז"ל. ואיכא מאן דסבירא ליה דהתם נמי לא הוי חסר אלא בכדי שינטל מן החי כו'. ואיכא מאן דסבירא ליה דלהרוג נמי אינו מטמא דהוי חסר וכמבואר בש"ע שם והיינו משום דמר מדמי לה לחסרון דרקב ומר מדמי לה לחסרון שכונת קברות ומכל מקום לא דמי אהדדי חסרון דהכא לחסרון דהתם דשם כתבו דאפילו אם לא נחסר אבר שנחתך ממנו אלא שאינו מחובר בו הוי חסר. והכא משמע בירושלמי דווקא אם חסר האבר לגמרי אבל אם ישנו לאותו אבר ונקבר עם כל הגוף יש לו רקב דמה שאינו מחובר בו לאו חסרון הוא. ויתבאר עוד לקמן בשמעתין.
דכוותיה גבי מת אפילו חד אבר איכא רקב כו'. אין לפרש כפשוטו דנרקב חד אבר מן המת ושאר המת כולו קיים דבכהאי גוונא ודאי יש בו רקב דלאו חסר הוא. אלא צריך לפרש כי היכי דבחי ליכא רקב אלא מאבר אחד ומשמע דווקא משום שנרקב כשהוא חי אבל אם נרקב אבר אחד לחוד מן המת אפילו נקבר בפני עצמו הוי רקב וש"מ דלא בעינן מת שלם והתוס' ז"ל כתבו דכוותיה גבי מת אפילו אירקיב חד אבר אם חתך האבר ממנו כו' גם כן כוונתם כמש"כ.
בעי רבא הרקיב כשהוא חי וחזר ומת מהו. ופירש"י בין שהוא מיטפל עמו ובין שאינו מיטפל עמו היינו שאינו מחובר למת. וקשה דאם כן הוי מת חסר ואין לו רקב כלל וכן כתב בשיטה מקובצת דעל כרחך מיירי שהאבר מחובר בו עדיין דאי לאו הכי הוי חסר. ולפמש"כ לעיל דהכא לא בעינן דווקא מחובר לגוף אלא כל שנקבר כאחד לאו חסר הוא אתי שפיר ובהך בעיא נמי איכא למידק מאי קמיבעי ליה כיון דנרקב האבר כשהוא חי ואין עליו טומאה כי חזר והרקיב כולו למה יחזור עליו תורת רקב ומכאן מוכח דלא כשיטת הירושלמי דאם נקבר עמו אבר שאין הנשמה תלויה בו דנעשה גלגלין דהכא כשהוא חי לא נרקב אלא אבר שאין הנשמה תלויה והרי הוא כמפורד ואפילו הכי אינו נעשה גלגלין. ויש לחלק דכל שנרקב הילכתא גמירי לה דמצטרף שפיר לתרווד. וי"ל דמהך בעיא הוא טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט לבעיא דהרקיב דרך עקב דמפרש לטעמא דמיבעי ליה בהא משום דהרקב הוא באבר שאין הנשמה תלויה בו היינו מן הארכובה ולמטה ומהכא מוכח דגם זה רקב הוא ועדיין צ"ע בזה.
בעי רבא נמלה שחסרה מהו. פירש"י ז"ל דמיבעי ליה אפילו בחסרון שאינה יכולה לחיות כל שנשתייר רובו. והתוס' ז"ל לא ניחא להו בזה כיון דאינה יכולה לחיות לא חשיבא בריה אלא בנחסר רגל אחת מיבעי ליה דהבריה בשלימות ויכולה לחיות וחייב או שיעורא גמירי לה דוקא בשלימות בריאותה ומדקבעי הש"ס לבעיא דרבא הכא משמע דחסרון במת הוי אפילו דבר שכמוהו חי ומיבעי ליה נהי דלענין מת חשיב חסרון כל שהוא אבל לענין בריה מאי ופשיט רב יהודה מהא דתניא דשרץ מטמא בכעדשה שכן חומט תחלת ברייתו בכעדשה אלמא דשיעורא גמירי דבעינן שיעור כל הבריה ודחי רב שמעיה כי בעינן שיעורא היכא דלא נפלה בה נשמה אבל נפלה בה נשמה תיבעי ופירש"י דלא בעינן שיעור כל הבריה אלא במידי דכל ברייתו בכעדשה אבל נמלה דכולה נמי לא הוי כעדשה לא בעינן שיעורא. ואין זה מובן דמאיזה טעם נחלק בזה דבריה כעדשה בעינן דוקא כולה ובריה פחות מעדשה סגי אפילו חסרה. והתוס' ז"ל גם כן נראה דאזלי בהאי שיטתא. ולי נראה לפרש כפשוטו כי בעינן שיעורא היינו בבשר דלא נפלה בו נשמה אלא דלא ידעינן כמה שיעורו ומשום הכי שיערו בכעדשה שכן חומט תחלתו בכעדשה ושיעור חשוב הוא וכדאמרינן נמי בכזית מן המת שכן תחלת יצירתו בכזית. אבל מידי דאית ביה נשמה דחשיבותא הוא מטעם בריה אפילו חסרה מעט גם כן בריה היא ושפיר מיבעי ליה. ועל כרחך לבשר לחוד הוא דסמכינן לשיעורא בכעדשה מהא דחומט תחלתו בכעדשה דלכל הבריה אפילו אבר ממנו מטמא ואפילו פחות מכעדשה כדאיתא במתניתין דאהלות ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות אבות הטומאה (פ"ב משנה ו'). ודברי השיטה מקובצת ז"ל גם כן אין מובנים לי ע"ש. ועיין בזה בדברי הרא"ש והר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה לענין בריה דלא בטילא שכ' לקולא דאם חסרה רגל אחת בטלה משום דבדרבנן אזלינן לקולא אף על גב דהוי בעיא דלא איפשטא.
דף נב.
שדרה שגירד רוב עלעין שבה כו'. עיין תוס' ז"ל שכתבו דהכא נמי הוי דומיא דטריפה אם נשתברו רוב צלעותיו והרמב"ם ז"ל כתב בהאי דינא אם נגרדו רוב חוליות שבה משמע מדבריו דאפילו בחוליות דסגי בחסרון חוליא אחת מכל מקום הכא דלא נחסרה ואיתא לכולה שדרה אלא דחוליא אחת נגרדה ממקומה אפילו הכי מטמאה באהל ובעינן דוקא גירד רוב חוליות דאז אין עליו צורת שדרה.
גמ' מעשה שהביאו קופה כו' והניחוה באויר. פירש"י שלא היו מטמאין באותן עצמות ובשביל שלא בדקו עדיין שמא יש בה ממת אחד. ולקמן פירש הא איכא חדא דמת אחד אינו מועיל הנחתה באוירה כלום ודבריו סותרין זה את זה. והתוס' ז"ל הקשו הא מסתמא היה מפורק ואם כן אפילו ממת אחד טהור. ותי' דהאהיל על אותן עצמות בעודו בקבר. ולפי זה קשה למה הניחוה באויר כלל כיון דאפילו ממת אחד לא מטמאה באהל. וי"ל.
שם ומה הן ששה דברים כו' וקחשיב רביעית דם הבא מב' מתים. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פ"ב דאהלות משנה ו' דטעמיה דר"ע דיליף לכולהו מרביעית דם דיליף מקרא דעל כל נפשות מת דמב' מתים נמי מטמא והוא הדין לכל הני. ויש לדקדק דלר' יהודה על כרחך ליכא למימר דטעמיה דר"ע משום הכי הוא דאמר בתוספתא אהלות (שם פ"ב) דלא נחלקו ברביעית שפירשה מב' מתים דטהור לא נחלקו אלא ברביעית שפירשה מב' רביעיות של ב' מתים. ואם כן משמע דבסברא בעלמא פליגי דאי מקרא דעל נפשות יליף אפילו פירשה מב' מתים נמי וי"ל דאפילו אי מקרא יליף ר"ע מכל מקום לא מסתבר ליה אלא היכא דפירשה מב' רביעיות שהיה בהן שיעור טומאה קודם. והר"ש ז"ל שם בפ"ב דאהלות (משנה ו') פירש שפירשה מב' רביעיות היינו שנתערבו ב' רביעיות מב' מתים ואחר כך חילקן ולא ידענא מי הכריחו לזה. ונראה כמש"כ דהיכא דפירשה הרביעית מב' מתים ולא היה לכ"א תחלה שיעור לעצמו לכ"ע טהור וכי נחלקו שהיה רביעית דם לכ"א מהם פי' רביעית אחת משניהם ואם נאמר דלר"י ר"ע מסברא בעלמא הוא דסבירא ליה הכי דרביעית מב' מתים מצטרף י"ל בזה דמשום הכי תני ר' יהודה גם לרביעית דם בחזרה דבכולהו מסברא הוי קים ליה דמצטרפי אפילו מב' מתים ובסוף חזר בו מכולהו אבל ר"ש ורבי לקמן סבירא ליה דרביעית דם לא נשנית בחזרה שהרי לימודו בידו היינו דרביעית דם מקרא ילפינן דאפילו משני מתים.