אור ברסלב

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שישי

פרק חמישי

דף לד:

תוס' בד"ה וחייב על היין כו'. וכתבו בזה דעיקר חידושי' דת"ק דחייב על הזגים בפני עצמם ועל החרצנים בפני עצמם. ור' אלעזר בן עזריה פליג דאינו חייב עד שיאכל ב' חרצנים וזה אחד. ומש"כ דר"א סבר כר"י דחרצנים אלו הגרעינים עיין רש"י לקמן דף ל"ט וכן איתא בירושלמי ויתבאר לקמן בס"ד.

שם גמ' במאי קמיפלגי ר' אלעזר דריש ריבוי ומיעוט ורבנן דרשי כלל ופרט כו'. לפי מה שפירש רש"י ותוס' ז"ל דר"א סבירא ליה כראב"ע דחרצנים וזה אתי עד שיאכל ב' חרצנים וזג אם כן למה ליה להש"ס למימר דר"א דריש ריבה ומיעט וריבה הא אי נמי דריש כלל ופרט נעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבי כל מילי אפילו עלין ולולבין. ואדרבה לגרסת התוס' ז"ל בסוף שמעתין מרבינן יותר מפרט וכלל ממיעט וריבה אבל לפי דברי השיטה מקובצת ז"ל דמהפך הגרסא לקמן ומפרט וכלל לא מרבינן אלא לולבין ולא עלין אתי שפיר דעל כרחך ר"א דמרבי עלין ולולבין דריש ריבה ומיעט. ואי גרסינן ר' אליעזר אתי שפיר בלאו הכי דקים לן בשאר דוכתי דר"א דריש ריבוי ומיעוט ויתבאר בזה לקמן.

תוס' בד"ה אי מה הפרט מפורש פרי אף כל פרי. וכתבו דיש מפרשים דנימעט בוסר וענבים שהתליעו ולא ניחא להו דהא פסולת פרי נמי כתיב חומץ יין ומ"ש ענבים שהתליעו מחומץ. ואין זה מובן דאם כן למה ליה לאתויי ענבים שהתליעו מכעין הפרט כיון דדמי ממש לחומץ. וצריך לומר דכוונתם דהיכי מצינן למימר דבעינן דוקא פרי גמור הא כתיב נמי פסולת פרי ואם כן ליכא למעוטי מפרי פסולת פרי. ואם כן אפילו נימא דבעינן פרי גמור מכל מקום בפסולת פרי שפיר מרבינן כעין הפרט. ועוד הקשו דאם כן מה אנו מרויחין בכלל ופרט מה שלא נכתב בפירוש. ואין זו קושיא כל כך דהא ברייתא פריך הכי אם כן מה הניח לך הכתוב שלא אמרו אבל גם בזה כוונתם דהיכי ס"ד למעט הכל דאם כן למה ליה למדרש כעין הפרט כיון דלא מרבי שום דבר. לכך פירשו דענבים שהתליעו שפיר מרבינן מכעין הפרט דפסולת פרי. אבל פרי אימא דבעינן פרי גמור ואפילו גוהרקי דהיינו בוסר לא. ומשני דאם כן מה נרבי מפרט דפרי כיון דהכל כתיב. אלא על כרחך לרבוי בוסר גם כן ומשמע מדבריו ז"ל דאי לאו דמרבינן מכעין הפרט הוה אמינא דבוסר לאו בכלל ענבים הוא ועיין תוס' יום טוב ז"ל בפ"ה ממעשר שני שהוכיח מכאן דבוסר הוי פרי מדנזיר אסור בו. ואין זה מוכרח דאדרבה מדאיצטריך לרבות מכעין הפרט שמע מינה דלאו פרי הוא. אבל בילקוט איתא בשם הספרי דמענבים לא הוי ממעטינן בוסר דבכלל ענבים הוא אלא מיין הוי ילפינן מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור ומרבי התם מלחים לרבות הבוסר ור' יוסי מרבי נמי סמדר מלחים כדאיתא בירושלמי דסבירא ליה דסמדר גם כן פרי הוא. ועיין בזה בריש כיצד מברכין דאמרינן התם דלא פליגי רבנן אר"י אלא בענבים אבל בשאר פירות מודו ועיין בדברי הרע"ב ז"ל סוף פ"א דערלה ודו"ק.

גמ' לאתויי עינבי דכרין. ופירשו רש"י ותוס' ז"ל ענבים שהתליעו וקשה למה לי קרא לזה וכי מפני שהתליעו יחזרו להיתר וכל זמן שראוין לאכילה קצת באיסורן קיימי ולהך גירסא ענבי דכדום היינו שלקו בגפן י"ל דהיינו ענקוקלות דתנן בפ"א דערלה. ופי' הרמב"ם ז"ל שהכם החמה כמש"כ בהל' מעשר שני ולהני איצטריך קרא דסלקא דעתך דלא הוי ענבים כלל כיון שנתיבשו בחמה. והכא בהל' נזיר השמיט הרמב"ם ז"ל דין ענבים דכדום ועיין בכסף משנה ז"ל.

תוס' בד"ה מחרצנים ועד זג למה לי כו'. והקשו הא איצטריך לאסור חרצנים וזג אף על גב דאין ראוין לאכילה. וקשה דאם כן היכי דרשינן להו לפרט כיון דאיצטרכו לגופייהו כמו לראב"ע דאמרינן דסבירא ליה כר"א משום הכי דאיצטריך להו לגופא. ועוד אי חרצנים וזג אינן ראוין לאכילה אמאי אסורין בערלה. ובשבועות דף כ"ב אמרינן דחרצן אינו ראוי לאכילה בעיניה אלא על ידי תערובות ומכל מקום נראה דלא איצטריך קרא להכי דמפסולת פרי שמעינן לה והכי איתא להדיא בספרי.

דף לה.

תוס' בד"ה דבין הבינים כו'. ע"ש שפי' דהוא האוכל עצמו שבין חרצן לזג והוי ס"ד דבטלה דעתו אצל כל אדם. ואין זה מובן דמהיכי תיתי למימר דלא חשיבא אכילה ואטו בערלה כהאי גוונא מותר לאכול כיון דליכא קרא התם. גם מה שפירש ר"ת ז"ל דהיינו ענבים קטנים שאין מתבשלים לעולם גם זה קשה כיון שהגיעו לכלל בוסר הרי הם בכלל ענבים כמו בערלה דלא מחלקינן בהכי ואפשר היינו ענקוקלות דתנן בערלה. ובשיטה מקובצת כתב גם כן דהיינו גוף הענב והא דאיצטריך ועד להכי הוא ליתורי לפרטא בתרא. וגם זה לא הבנתי הא חרצנים וזג אתין לפרטא בתרא. ומלשון הירושלמי נראה כפירוש זה דהיינו גוף הענב שבין החרצן לזג דאמר התם להביא השלש שבנתים. ולפי' התוס' ז"ל אתי שפיר דהיינו דבר שלישי שבין חרצן לזג. אבל לפי' ר"ת ז"ל לא אתי שפיר לשון שלש שבנתים אלא דמשמע התם דלא מרבינן שלש שבנתים אלא למ"ד דלא דריש מחרצנים ועד זג לפרטא. והיינו לר"א ולראב"ע. ואם כן י"ל דהא דאיצטריך לרבות שלש שבנתים היינו דאם אכל כל גוף הענב חייב אפילו פחות מכזית. דגם זה חשוב בריה כמו ב' חרצנים וזג לראב"ע דאמרינן בירושלמי דחייב משום בריה. ועיין בפי' הרוהתוס' יום טוב ז"ל שכתבו כן דלראב"ע לא בעינן כזית. אלא דבשמעתין משמע דמודה ראב"ע ברישא דאינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית ואינו לוקה על ענבה אחת משום בריה. ובירושלמי בשמעתין (ה"א) משמע דלוקה על ענבה אחת משום בריה. וכתב הפני משה דהיינו כר"ש במכות וכראב"ע בחרצנים וזג. ולא משמע הכי מסתימת דברי הירושלמי. ונראה קצת דמפרש להא דתנן אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית קאי על צירופין. אבל בענבה עצמה לוקה משום בריה וכן הוא שיטתו לענין ברכה דצריך לברך אחר ענבה אחת אף על גב דלית בה כזית. אלא דקשה לפי זה מסתמא דמתניתין במכות דאינו חייב על חטה אחת ועל כרחך צריך לחלק בין בריית נשמה לשאר בריה וכדאמרינן במכות וי"ל דגבי טבל שאני דלא נאמר חטה בקרא ומשום הכי לא חשיבא בריה. אבל נמלה אף על גב דלא נאמרה גם כן מפורש אלא בכלל שרץ אפילו הכי כיון דברית נשמה היא חשיבא בריה אבל הכא דענבים נאמרו בפירוש לוקה אף על ענבה אחת וחשיבה ברי' והיינו טעמא דלענין ברכה חשיבה בריה משום דגבי ברכה גם כן נאמרו ז' המינים בפרט דגפן היינו ענב וכן שאר מינים ודברים אלו צ"ע יותר. ועיין בתשובות אחי הגאון המנוח מהר"י זצ"ל במשכנות יעקב סי' צ"ה ודו"ק וע"ע בתוס' מכות פ"ג ובתוס' חולין.

בד"ה ור"א דדריש ריבה ומיעט פרט וכלל ופרט מנ"ל כו'. עיין שם שהקשו מנ"ל דסבירא ליה למדה זו כי היכי דרבנן לא דרשי מיעט וריבה בשום מקום. ותי' דעל כרחך דריש הכי דאם לא כן אמאי לא פליג בעלמא בהא דאין נשבעין על הקרקעות. ועל כרחך היינו משום דדריש בפרט וכלל ופרט ומודה במדה זו. וקשה דאם כן מאי שייכא הך פרכא הכא אמאי לא פריך בעלמא דר' דריש מיעט וריבה מנ"ל דאין נשבעין על הקרקעות. ואדרבה מדר"א הכא ליכא לאקשויי לפמ"ש דאין הכרח דר"א דריש ריבוי ומיעוט דאפילו דריש בפרט וכלל גם כן שפיר מרבי עלין ולולבין לגרסת התוס' ז"ל בסוף שמעתין. ועל כרחך הא דאמרינן דר"א דריש לה במיעט וריבה הוא משום דבעלמא הכי סבירא ליה ואם כן הוי ליה לאקשויי בעלמא מהיכי יליף הא דאין נשבעין על הקרקעות. והתוס' ז"ל בריש שבועות כתבו באמת דמאיזה קרא יליף לה. והר"י ז"ל תי' דעל כרחך לא דריש לה במיעט וריבה ומיעט דאם כן אמאי לא דריש נמי הכא בריבה ומיעט כמו בעלמא. ומנ"ל דחרצנים וזג אתי לכדראב"ע. וגם זה אינו מובן דבאמת למה ליה להש"ס למימר דר"א דריש לחרצנים ועד זג לכדראב"ע דלמא דריש במיעט וריבה ומיעט ומרבי אפילו עלין ולולבין כמו בריבה ומיעט וריבה דמרבינן הכל. הן אמת דלגירסת התוס' ז"ל בסוף שמעתין דמפרט וכלל מרבינן יותר ממיעט וריבה אם כן מסתבר יותר דהיכי דאיכא מיעוט אחרון לא נרבי יותר מהיכא דאיכא תרי פרטי וכלל בנתים. ועמוק עמוק הוא מי ימצאנו לעמוד על טעמן של מדות אלו שיסודי התורה תלוין בהן. ולענ"ד היה נראה דהכא ר' אלעזר הוא ולא ר' אליעזר ובכל התורה דריש גם כן כללי ופרטי והכא דדריש במיעט וריבה היינו משום דמכל אשר יצא מגפן היין ריבוי הוא וכדאמרינן נמי בעלמא כל ריבוי הוא אפילו למאן דדריש בכללי ופרטי והשתא פריך שפיר מנ"ל הך מדה דפרט וכלל ופרט דגם כן מדה היא בתורה ועיין בכללי הש"ס סוף ברכות שהקשה אמאי לא חשיב לה ר' ישמעאל במדות שהתורה נדרשת בהן למדת פרט וכלל ופרט. ותי' דר' ישמעאל לית ליה הך מדה והכי מבואר להדיא בירושלמי בשמעתין (ה"א) דר"א דמרבי עלין ולולבין ולא דריש לחרצנים וזג לפרטא הוא משום דסבירא ליה כר' ישמעאל דסבירא ליה הכי אפילו בכלל ופרט הכל בכלל ע"ש. ועדיין אין הדברים ברורים ככל הצורך ודו"ק.

גמ' חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל לשמור חזר ופרט. ופרש"י דאתי למעוטי דובים ואריות שאין להם תרבות ואין זה מובן דאם אינן בני תרבות לא צריך קרא להכי. ומאי אריא בשומר הא גבי בעלים נמי דינא הכי וכדפליגי תנאי בזה בפ"ק דב"ק. ויש מהם בני תרבות כדאיתא התם. אלא ע"כ למעוטי עבדים וקרקעות אתי וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ואם כן אמאי הוי כל בהמה כלל לענין זה הא מהך כללא גופא אימעיט לה עבדים וקרקעות ולמה ליה למדרשי' בפרט וכלל והתוס' ז"ל כתבו דכל הוי כלל בהמה לשמור חזר ופרט. וגם זה קשה קצת דהוי כלל שאינו מלא דלא הוי כלל וכדאיתא בזבחים דף ד' ע"ב והתוס' ז"ל בב"מ דף נ"ז ע"ב כתבו דכל הני פרטי וכללי אסמכתא בעלמא הוא ולא משמע הכי בשמעתין.

תוס' בד"ה רבא אמר כו'. ע"ש שכתבו דפרט אתי למעוטי רובע ונרבע וכלל אתי לרבות חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה. ולא הבנתי הא בחוסם פי פרה לא נעבדה בה עבירה אלא איהו דעביד איסורא אבל הדישה לאו איסור הוא. והיכי ס"ד למפסליה מפני זה. והקשו על זה מהיכי תיתי למעט אלו מכבשים ועזים. ובתורת כהנים איתא דמן הכבשים ועזים הוי ממעטינן כל הני שנעבדה בהן עבירה ומרבי לה התם מכבשים לעולה ועזים לעולה ע"ש אבל עוד הקשו דרובע ונרבע מקרא אחרינא שמעינן לה וכתבו דמן הפרט הוי ממעטינן בן ב' שנים דכבש משמע בן שנה ומרבינן ליה מן הכלל ומהפרט ממעטינן בע"מ. וגם זה אינו מובן דלא איצטריך לרבות בן ב' שנים כיון דכתיב כבש סתם והיכא דהוא בן שנה נאמר בפירוש בן שנתו. וגם למעט בע"מ לא איצטריך מהני פרטי כיון דכתיב בפירוש זכר תמים. ומש"כ רש"י ז"ל בד"ה אי אתה דן כו' אף על פי שאין עולה באה זקנה. גם כן תמוה דלא מצינו בעולה פסול זקן יותר משאר קרבנות ובכל הקרבנות זקן פסול. ובשיטה מקובצת כתב דאתי למעוטי דטריפה פסול בצאן כמו בבקר ועיין בזה בתוס' חולין דף קט"ו באריכות. ובהא דמשמע התם דחוסם פי פרה חשיב נעבדה בה עבירה. ע"ש גירסת רש"י ותוס' ז"ל שם.

בד"ה ולילף מהאי קרא כו' וכתבו דמפרט ממעטינן חיה ומכעין הפרט מרבינן שור הבר אף על גב דרגיל בין החיות. וגם זה קשה קצת למה ליה קרא להכי כיון דמין בהמה הוא. וגם הא דממעט חיה מדרשא דכלל ופרט לא משמע הכי בזבחים פרק כל הפסולים דממעט לה התם מתרי בקר וצאן האמורים בפרשה. ובת"כ דריש לה ר' ישמעאל להאי קרא בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן לחוד. והדברים נפלאים וצ"ע בתורת כהנים בזה.

דף לה:

בד"ה מכדי תרי פרטי וכללי כו'. עיין בזה באריכות בדברי התוס' חולין דף ס"ו ומבואר בדבריהם שם גם כן דהכא ר' אליעזר גרסינן דדריש בעלמא ריבה ומיעט. וכבר כתבתי דלי נראה דר' אלעזר גרסינן הכא.

בד"ה איכא דאלו כו'. ומיהו קשה בריבה ומיעט וריבה ריבה קמא למאי אתי דהא במיעט וריבה לחוד גם כן מרבינן כל מילי כדאמר ר"א לעיל. ולפי גרסתם דבמיעט וריבה לא מרבינן עלין הקשים קצת אם כן מצינן למימר דעל ידי ריבה ומיעט וריבה מרבינן כל מילי יותר ממיעט וריבה. וכן אינו מספיק לפי זה סברת ר"ת ז"ל דלהכי לא דרשינן מיעט וריבה ומיעט דאם כן מיעט בתרא למאי אתי בהא שפיר איצטריך מיעט בתרא לרבות כל מילי כמו בריבה ומיעט וריבה דמרבינן יותר ממיעט וריבה. והכא נמי במיעט וריבה ומיעט. ולזה י"ל דלא מסתבר למימר דמשום מיעט יתירא מרבינן יותר מאילו לא כתב המיעוט שני כלל. אבל בריבה ומיעט ודאי מצינן למימר דמרבינן יותר ממיעט וריבה לחוד. וכבר כתבתי לעיל דהנכון כגרסת השיטה מקובצת ז"ל דבמיעט וריבה מרבינן גם עלין אבל בכלל ופרט לולבין אין עלין לא. ואתי שפיר קושיתם בפרט וכלל פרטא מאי אהני דשפיר אהני למעט עלין ובלאו הכי לא הבנתי קושיתם דהא אפילו לגרסת התוס' ז"ל משמע דלא מרבינן אלא עלין אבל שבשתא שפיר אימעיט מפרטא ואם כן שפיר אהני פרטא והיכי כתבו דפרטא כמאן דליתיה ובטל לגמרי. ובכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט שפיר הקשו דכללא מאי אהני ועוד צ"ע מאי שנא דבכלל ופרט בטל הכלל לגמרי ואין בכלל אלא מה שבפרט. ובפרט וכלל אהני פרטא למעט מקצת. כדמשמע הכא ומסתמא דהש"ס דכולה דוכתא משמע דפרט וכלל בטל הפרט לגמרי ונעשה כלל מוסיף על הפרט ולפי דברי רש"י ז"ל בסנהדרין (דף מ"ו ע"א) יש לחלק דכלל ופרט הוי פרט פירושו של הכלל ולא מרבינן שום דבר מהכלל. אבל בפרט וכלל לא שייך למימר דהכלל הוא פי' של הפרט ולהכי לא בטל לגמרי וממעטינן מיניה קצת וצ"ע בת"כ בזה בברייתא דר' ישמעאל.

גמ' אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין כו' חוץ מנזיר דכתיב וכל משרת כו'. אני טרם אבוא לביאור סוגיא דשמעתין בפרש"י ותוס' צריך לבאר עיקרי הלכה זו בפרטיו. וג' עיקרים הם אשר הלכה זו הולכת עליהם והם א היתר מצטרף לאיסור ב היכא דנתערב איסור בהיתר ויש באיסור כזית בכדי אכילת פרס ג טעם כעיקר היינו טעמו של איסור כעיקרו והלכות עמוקות הם. והשי"ת יהיה בעזרנו לבארם ואל יצל מפינו דבר אמת.

הנה עיקרו של דין היתר מצטרף לאיסור ילפינן מנזיר ממשרת שא שרה פתו ביין ויש בו מפת ומיין כדי לצרף כזית חייב והיינו משום דהיתר מצטרף לאיסור ואם כן יש לומר דעל כרחך לא מצטרף היתר לאיסור אלא בכהאי גוונא שנתערב יחד וכן הוא דרך אכילה. אבל אם אכל חצי זית איסור וצירף עמו חצי זית היתר שאינו מעורב לא אמרינן בזה שיצטרף ההיתר עם האיסור. אבל רש"י ז"ל בפסחים (דף מג ע"ב) כתב דאפילו אינן מעורבים מצטרפין יחד כיון דגלי רחמנא דבתערובות מצטרפי הוא הדין שלא בתערובות. וכן מוכרח לפי פירושו בהא דזעירי דמפרש מקצתו מנין היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה משמע אפילו אינו מעורב דבתר הכי קאמר עירובו מנין משמע דמקצתו היינו שלא בתערובות אולם התוס' ז"ל בפסחים פרק אלו עוברים (דף מג ע"ב) הקשו על דבריו ז"ל וכתבו דמהא דדרשינן בחטאת עד שיבלע בבשרה וקרי לה היתר מצטרף לאיסור משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אלא בתערובות. ואפשר לומר דבהא נחלקו ר"י ור"א דר"י מרבי בנזיר אפילו אוכלין אף על גב דאין מתערבין משום דסבירא ליה דהיתר מצטרף לאיסור אפילו בלא תערובות. ור' אלעזר לא מרבי אלא משקין משום דסבירא ליה דאין מצטרף אלא על ידי תערובות ופירשו התוס' ז"ל דזעירי יליף היתר מצטרף לאיסור בשאור מהא דמרבינן עירובו היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה מעורבים וי"ל דרש"י ז"ל לא ניחא ליה בזה דמנ"ל דמרבינן אפילו חצי זית שאור כו' דלמא לא אתרבי אלא היכא דאיכא כזית שאור ואפילו הכי סלקא דעתך אמינא כיון דמעורב הוא במצה אינו עובר עליו קמ"ל וכן כתבו התוס' ז"ל בעצמם לאביי דאפילו בחצי זית לחוד חייב אפילו הכי איצטריך לרבות עירובו כיון דאינו בעין ואינו ניכר. ואם כן לזעירי נמי מנ"ל דעירובו היינו חצי זית שאור. ולדברי התוס' ז"ל י"ל דמסתבר דקרא איירי בשיעור הקטרה היינו בכזית ובהא מרבינן אפילו עירובו.

ועוד י"ל דהיכא דאיכא כזית בתערובות לא איצטריך לרבות עירובו דממילא הוא כמאן דאיתיה וכמו שכתבו הפוסקים גבי בל יראה דכמאן דאיתיה דמי אפילו בתערובות. וכן לענין טומאת משא אמרינן בבכורות דאפילו נבילה שבטלה בשחוטה מטמא במשא דכמאן דאיתיה דמי והכא נמי לענין הקרבת שאור הרי הוא כמאן דאיתיה אלא דלאביי דאיצטריך לרבות עירובו על כרחך צריך לומר דלא הוי כמאן דאיתיה וה"א דהיתר מבטלו וכמו שכתבו התוס' ז"ל. וכך כתבו במנחות דף נ"ח דלרבא לא צריך להכי דלא בטל כיון דאיכא כזית. ועל כרחך עירובו היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה וקמ"ל דהיתר מצטרף לאיסור. ומדבריהם אלו נראה דסבירא ליה דלרבא נמי כזעירי סבירא ליה דעירובו היינו היתר מצטרף לאיסור. ואין זה מוכרח די"ל דרבא סבירא ליה כאביי בהא דאיצטריך לרבות עירובו משום דהוה אמינא דליבטל בהיתר. אלא דמשמע מדבריהם דהיכא דאיכא כזית לא מסתבר דליבטל. ודוקא לאביי דאפילו בחצי זית חייב בהא איצטריך היכא דנתערב בהיתר לאשמעינן דלא ליבטל אבל לא היכא דאיכא כזית. אבל לא ידענא לחלק בין חצי זית לאביי לכזית אליבא דרבא. ועיין מהרש"א ז"ל בפסחים שם פרק אלו עוברים בתוס' בד"ה כמאן כר"א. ולכאורה בהקטרת שאור לא מסתבר למימר היתר מצטרף לאיסור אם אינן מעורבין. דמי מחברן. דבשלמא גבי אכילה י"ל כיון שאוכל ההיתר והאיסור יחד חשיב הכל אכילה אחת אבל בהקטרה אמאי לא חשיבי האי לחוד והאי לחוד ואטו אם הקריב חצי זית שאור בזוית זה וחצי זית מצה בזוית זה חייב משום הקטרת שאור וכן כי הקריבן בבת אחת על ידי מה יתחברו. וצריך לומר כיון דבבת אחת מקטירן חשיב הקטרה אחת אף על גב דניכר כל אחד לעצמו.

ומכל מקום יקשה לשיטת רש"י ז"ל מנ"ל דמצטרף אפילו שלא בתערובות כיון דכולהו קראי דמרבו דהיתר מצטרף לאיסור מיירי בתערובות. קרא דמשרת וקרא דחמץ דמרבי כותח הבבלי. וי"ל דמהא גופא מוכח כשיטת רש"י ז"ל דאי נימא דדוקא בתערובות קאמר ששרה פתו ביין אם כן מנ"ל דמשום היתר מצטרף לאיסור דלמא משום טעם כעיקר. ועל כרחך צריך לומר כמו שכתב רש"י ז"ל בפסחים דשרה כזית פת ביין ולא נבלע היין אלא בחצי זית ומצטרף החצי השני של הפת אף על גב דאינו מעורב ושמע מינה דמצטרף אפילו שלא בתערובות. ולשיטת התוס' ז"ל צריך לומר דנהי דהיין מובלע בכל הפת מכל מקום כיון דליכא בזה אלא חצי זית יין לא לקי עלה משום טעם כעיקר דלא עדיף הטעם מאילו היין בעין דלית ביה אלא חצי זית ולא לקי עלה ועל כרחך משום דמצטרף היתר לאיסור.

והתוס' ז"ל כתבו לקמן גבי הא דגלי רחמנא גבי חטאת דהיתר מצטרף לאיסור דמי לא עסקינן דנבלע חצי זית שומן חטאת בחצי זית שלמים דלטעם כעיקר הא ילפינן מגיעולי עובדי כוכבים. משמע מדבריהם ז"ל דאם נבלע חצי זית בכזית שלמים הוי בכלל טעם כעיקר ואין צריך לצרף ההיתר. ואם כן הוא הדין בנזיר ששרה פתו ביין הוא בכה"ג ששרה חצי זית פת בחצי זית יין. אך לא הבנתי דבריהם ז"ל דעל כרחך צריך לומר דבשניהם יחד איכא כזית. ואם כן אכתי למה לי לצרף ההיתר כיון דאכל כזית בטעם יין ממילא לוקה משום טעם כעיקר וכולו איסור הוא. ועוד קשה לי בין לשיטתם בין לשיטת רש"י ז"ל דלא נבלע האיסור אלא בחצי זית אם כן מאי פריך הש"ס בזבחים פרק דם חטאת וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דאכילת פסולין. ולפי הנ"ל אין כאן עשה כיון דליכא אלא חצי זית שלמים. ומנ"ל דבחצי זית איכא עשה דאכילת קדשים כיון דליכא שיעור אכילה. וקרא קמ"ל דחייב עליו כיון דבשניהם איכא כזית. וכן לשיטת רש"י ז"ל היכא דאכל כזית ובחציו נבלע איסור ובשני לא נבלע אפילו הכי חייב משום דהיתר מצטרף לאיסור. אבל בחצי שנבלע בו האיסור ליכא משום אכילת קדשים. אבל לפי מש"כ דאפילו נבלע חצי זית איסור בכל כזית היתר אין בו מלקות משום טעם כעיקר אלא משום דהיתר מצטרף לאיסור. אתי שפיר הא דפריך ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת. וכן מוכח מהא דאמרינן דבחמץ נמי היתר מצטרף לאיסור מהא דאמר ר"א דלוקה אכותח הבבלי והרי בכותח ודאי איכא טעם חמץ בכולו ולמה ליה לצרופי היתרא. אלא שמע מינה כיון דמיחייב אכזית ממנו ובודאי ליכא כזית איסור בטעם המובלע בכזית כותח. על כרחך לא לקי אלא משום צירוף ההיתר ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד.

והנה קושית התוס' ז"ל ודאי גדולה היא על שיטת רש"י ז"ל מהא דאמרינן בקדשים עד שיבלע בבשרה. וכן מוכח מהא דאמרינן התם בזבחים צריכותא בין מנחה לחטאת. דבשניהם אמרה תורה דמתקדשת בבלוע. ואי נימא דהיתר מצטרף לאיסור אפילו כל חד לחודיה ואוכלן יחד לא א"ש הצריכותא התם דהאי קרי והאי רכיך ע"ש. ועוד קשה לי לשיטת רש"י ז"ל הא דבעי אביי למימר דבכל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור. על כרחך היינו משום דילפינן בקל וחומר מנזיר. ואם כן בשאר איסורין אין לוקין על צירוף היתר דהא אין מזהירין מן הדין. ולאיסור בעלמא בלאו הכי לכ"ע חצי שיעור גם כן אסור מה"ת. ומאי נפקא מינה אי מצרפינן להיתרא אי לא (ויש לומר בזה שרש"י סובר כשיטת הה"מ ברמב"ם פ"ב מהל' מאכלות אסורות דאם יש איסור בלא הקל וחומר מזהירין. ואם כן הכא נמי בלא קל וחומר חצי שיעור אסור מן התורה ואהני קל וחומר למלקות. ועיין במהרש"א סנהדרין ס"ד ולפי דבריו גם כן יתורץ קושיא זו ע"ש) בשלמא לשיטת התוס' דאינו מצטרף אלא על ידי תערובות ובנתינת טעם י"ל דאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא כטעם כעיקר לגמרי וההיתר גם כן מצטרף. או י"ל דלאיסורא נמי איצטריך למילף מנזיר דחצי שיעור על ידי תערובות אפשר דאין בו איסור תורה דלא שייך ביה כל כך חזי לאיצטרופי. ואין זה מוכרח.

ועיין בחולין פ' גיד הנשה דף צ"ח בעובדא דפלגא זיתא דתרבא דאמרינן התם להדיא דאפילו על ידי תערובות אסור חצי שיעור מה"ת אף על גב די"ל דהיינו הך דקאמר התם לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד האמר ר"י חצי שיעור אסור מה"ת דאין זה מדוקדק דאטו למר בר רב אשי מספקא ליה כמאן הלכתא אי כר"י אי כר"ל. אלא דבכהאי גוונא אפילו לר"י אינו אסור אלא מדרבנן. ונהי דהוי מיקל בדבר שעיקרו אינו אסור אלא מדרבנן מכל מקום הכא עיקרו אסור מה"ת. והיינו דקאמר ועוד כו' אבל פשט הסוגיא התם משמע דאסור מהתורה. וי"ל שיטת רש"י ז"ל בדרך חידוד דלמאי דבעי אביי למימר דבכל איסורין היתר מצטרף כו' ע"כ חצי שיעור מותר מהתורה דלא שייך למימר הך חומרא דחזי לאיצטרופי. דהא בהיתר גם כן איתא להך מלתא דחזי לצירוף. אבל זה אינו דהיתר אינו מצטרף אלא בבת אחת. ואיסור אפילו בזה אחר זה וכדאיתא בסוף שמעתין. ומהך סוגיא איכא סייעתא דהיתר מצטרף לאיסור אפילו שלא בתערובות כשיטת רש"י ז"ל. דאי דוקא על ידי תערובות ליכא לחלק בין בת אחת לזאח"ז. וי"ל דהיינו הך דקאמר דבזא"ז אינו מצטרף כיון שהוא שלא בתערובות. וכי תימא אי הכי אפילו בבת אחת נמי אינו מצטרף שלא בתערובות. י"ל דבבת אחת ע"כ מתערב הוא בשעת אכילה. (ודוחק לאוקמי קרא דמרבה דאו"א מצטרף איירי בבת אחת וכגון דבלע בבת אחת או שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה ואם כן לא נתערב כלל. כל זה דוחק להכי צריך לומר דאו"א איירי בזא"ז).

הן אמת דבהא גופא איכא למידק דלכאורה מהא דמייתי התוס' ז"ל ראיה מהא דאמרינן בקדשים עד שיבלע בבשרה. משמע דאינו מצטרף היתר לאיסור אלא בתערובות לח ובנתינת טעם. אבל מהא דילפינן היתר מצטרף לאיסור בשאור מהא דאמרינן עירובו מנין משמע דאפילו על ידי תערובות יבש ביבש גם כן מצטרף. ולפי זה ליכא נפקא מינה בין שיטת רש"י לשיטת התוס' ז"ל אלא לענין שאור דכי מקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה שלא בתערובות. אינו חייב לשיטת התוספות ז"ל. אבל לענין נזיר ליכא נפקא מינה כלל דהא בשעת אכילה מתערב הכל יחד.

שוב ראיתי בבעל המאור ז"ל ובמלחמות ריש פ' אלו עוברין שנחלקו בענין היתר מצטרף לאיסור. דעת בעה"מ ז"ל דאפילו בלא נתינת טעם כלל היתר מצטרף לאיסור. והמלחמות ז"ל כתב דדוקא בתערובות ובין אוכלין בין משקין שנתערבו איסור בהיתר נעשה ההיתר איסור ולקי על ידי צירוף ההיתר. ובתערובות יבש ביבש לא ידענא היכי שייך בזה נתינת טעם. והמלחמות ז"ל הבין בדברי הבעל המאור ז"ל שכתב דאפילו בלא נתינת טעם היתר מצטרף לאיסור היינו שנתערב איסור מעט ואין בו כדי נתינת טעם בהיתר. ולזה הקשה עליו דאם כן מצינו חמץ במשהו מהתורה. ולענ"ד לא נתכוין בעה"מ לזה. ומה שכתב דאפילו אין בו נתינת טעם היינו דלא נתערבו בטעמן. ויתבאר עוד דבריהם ז"ל לקמן ביתר עיקרי הלכה זו בס"ד. ועיין בדברי בעל המאור ז"ל שם משמע קצת מדבריהם דאפילו בכל דהו איסור שנתערב שייך ביה היתר מצטרף לאיסור. ובאמת משמע הכי מברייתא דקטורת ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ואפילו קורטוב דבש בכל השס"ח מנים אסור. ועירובי שאור ודבש היינו היתר מצטרף לאיסור. ועל כרחך צריך לומר כן דבקורטוב לבד אין בו שום שיעור בשעת הקטרת פרס בכל יום. ואפילו הכי משמע דמהתורה אסור. ומכל מקום נראין בזה דברי המלחמות ז"ל. והא דתני בברייתא מפני שהתורה אמרה כו' היינו דמדרבנן אסור אפילו בתערובות כ"ש. ועל כרחך צריך אתה לומר כן דמדרבנן הוא דאסור. דבלאו הכי תיקשי מנ"ל לאסור עירובי דבש דהא עירובי שאור נפקא מכי כל. ובדבש לא נאמר אלא וכל דבש לחוד ומנ"ל לרבות עירוב. אלא שמע מינה דמדרבנן בעלמא הוא. אלא דמשום הא לא אריא דהא בדבש לא איצטריך קרא למקצתו דהא לית ביה שיעורא כלל. ועל כרחך אתי לרבות עירובי דבש. אבל לאביי דפי' מקצתו היינו חצי זית הדק"ל בדבש מנ"ל לרבות עירובו. דלמא כל אתי לרבות מקצתו היינו חצי זית דלאו הקטרה היא בעלמא אפילו הכי בדבש אסור. וי"ל כיון דאתרבי עירוב בשאור הוא הדין דאתרבי בדבש. אף ע"ג דעבדינן צריכותא לריבויי דדבש ושאור למה נאמר בשניהם כדאיתא במנחות דף נ"ט אפילו הכי כיון דאתרבי דבש לחד מילי דשאור הוא הדין דאתרבי לאינך. ובמנחות דף נ"ח מבואר דלקי גם אעירובי דבש ועיין תוס' ז"ל שם. ומדברי הירושלמי בשמעתין נמי מוכח דאפילו בנתינת טעם כי לקי עליה בכזית הוא משום היתר מצטרף לאיסור ובנזיר לחוד. וכמו שיתבאר באורך לקמן בס"ד.

והנה למאי דמשמע מפשטא דשמעתין אין לדידן אליבא דהלכתא שום איסור דנימא ביה היתר מצטרף לאיסור. דבנזיר ר"ע הוא דדריש הכי. אבל רבנן פליגי עליה הכא ודרשי ליה למשרת לטעם כעיקר. היכא דיש ביה טעם מכזית איסור אבל אין היתר מצטרף. ובחמץ ושאור ר"א הוא דסבירא ליה הכי דהיתר מצטרף דדריש כל. אבל לרבנן בחמץ ושאור גם כן אין היתר מצטרף. וכן פסק הרמב"ם ז"ל גבי נזיר דאין היתר מצטרף לאיסור. וכן לענין חמץ כתב דאינו חייב אלא כדי אכילת פרס ואין היתר מצטרף. וכמו שיתבאר בס"ד. אבל גבי שאור כתב דחייב על עירובי שאור ודבש ואפילו בכל שהוא שנתערב חייב. וכמשמעות ברייתא דקטורת אילו היה נותן בה כו' ולמה יצאו שאור ודבש מכלל כל האיסורין דאין היתר מצטרף לאיסור ובשאור ודבש היתר מצטרף לאיסור. ועיין בלחם משנה בפ"א מהל' חמץ ומצה ובכסף משנה שם באורך. ולפי מש"כ שם דהרמב"ם ז"ל פסיק כר"א דדריש כל. ומוקי לה להיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. אם כן באיסורין הוא דאיכא למימר הכי דאתי לכזית בכדי אכילת פרס. אבל גבי שאור ודבש לא שייך ביה הך שיעורא דאכילת פרס. וכי מרבינן עירובו היינו להצטרף שיעור הקטרה. אלא דעיקר שיטה זו נפלאה היא וכמו שיתבאר.

ובאמת איכא למידק אמאי מוקים לה הש"ס לברייתא דשאור דמרבינן מכל עירובו כר"א דדריש כל. ואמאי לא מוקמינן לה ככ"ע ולאיסורא בעלמא דהא רבנן נמי מודו דדרשינן כל לאיסור וכר' יוחנן בחצי שיעור דאסור מהתורה מריבויא דכל והכא נמי נרבה דלאיסור היתר מצטרף לאיסור. וכ"ת לאיסור לא צריך קרא דבלאו הכי בכלל חצי שיעור הוא. ז"א דלענין הקטרה נראה דאין בחצי שיעור איסור תורה דהא לא שייך ביה חזי לאצטרופי דבכל הקטרה ליכא כזית ולאו הקטרה היא. ולפי מאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל בשבת. דלענין שבת נמי אם הוציא חצי שיעור אסור מהתורה. אף על גב דהתם נמי ליכא למימר חזי לאצטרופי הכא נמי גבי הקטרת שאור אסור מן התורה ואין כאן מקומו בזה.

והא דמשמע משמעתין דחכמים לא דרשי ריבויא דכל. כבר הקשו התוס' ז"ל בפ' אלו עוברין דמצינו בכמה דוכתי דדרשינן כל לכ"ע. ועיין בכריתות דמרבינן מכל דם כוי. וכתבו ז"ל התם דלא פליגי אלא לרבות דבר שהוא נגד המסתבר היינו דהיתר מצטרף לאיסור. והתוס' ז"ל כתבו לקמן דחצי שיעור גם כן לא מסתבר לרבויי ואפילו הכי מרבי ר"י מכל. ומנ"ל כיון דכל איצטריך לרבות חלב כוי. ומש"כ בפסחים דלאיסורא בעלמא לכ"ע מרבינן מריבויא דכל אם כן אטו אחלב כוי לא לקי. אלא ודאי ריבוי מעליא הוא והא דלא לקי אחצי שיעור הוא משום דכתיב אכילה בכל האיסורין. וסייעתא להרמב"ם ז"ל דפסק כברייתא דשאור לכ"ע. וכ"כ הלחם משנה ז"ל בפ"א מהל' חו"מ. אלא דאכתי יש לדקדק מנ"ל לר' יוחנן לרבות מכל חלב חצי שיעור ואמאי לא מרבי דהיתר מצטרף לאיסור דאשכחינן להאי חומרא בשאר איסורין בנזיר וחטאת. אבל חצי שיעור לחוד מנ"ל. וי"ל דכוי וחצי שיעור מענין אחד הוא דכוי גם כן קצת כעין חצי שיעור הוא דבא מחיה ובהמה. וכבר דברנו מזה במקום אחר. ולפי שיטת התוס' ז"ל דהיתר מצטרף לאיסור אינו אלא על ידי תערובות. אתי שפיר בלאו הכי דלא מרבינן ליה אלא מקראי דמשמע לשון תערובות כגון משרת דכתיב גבי נזיר וכל אשר יגע בבשרה דחטאת ומחמצת דכתיב גבי חמץ אלא דגבי שאור מרבינן עירוב מכל שאור. והכא נמי הוי מצי לרבות מכל חלב וצ"ע. ובפירושא דשמעתא יתבאר עוד בפרט הזה.

ונבוא לביאור פרט השני כזית בכדי אכילת פרס. ורב דימי הוא דמפרש להאי מלתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא בכל האיסורין. ומשמע דמסברא פשיטא ליה הכי כיון דאכיל כל כך שיש בו איסור כזית ולא שהה אלא כדי אכילת פרס. הרי אכל איסור כזית. והנך תרתי דיני בין היתר מצטרף לאיסור בין דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לא שייכא להך מלתא דטעם כעיקר דמצי מיירי בגוף האיסור שנתערב בהיתר. ואי היתר מצטרף לאיסור מיחייב על כזית לחוד מן התערובות. ולמאן דאמר דבעינן כזית בכדי אכילת פרס היינו שיאכל כל כך מן התערובות עד שיהיה בו איסור כזית בכדי אכילת פרס. אלא דאי נימא דטע כעיקר לאו דאורייתא אם כן אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס אמאי לא ליבטיל ברוב היתר. דבשלמא אי טעם כעיקר דאורייתא הרי חזינן דאיסורא כמאן דאיתיה ומשום הכי כי אכל כזית בכדי אכילת פרס חייב לכ"ע ואפילו כרת חייב בהנך איסורי שיש בהן כרת דהוי כאוכל כזית בכדי אכילת פרס בלא תערובות. אבל אי טעם כעיקר לאו דאורייתא ליבטיל האיסור ברוב.

ונראה דהא שייכא בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש ז"ל בחולין ביבש שנתערב חד בתרי אי יכול לאוכלן כולן בבת אחת. דלמאן דסבירא ליה דיכול לאוכלן בבת אחת והאיסור גם כן נעשה היתר. על כרחך צריך לומר דמין בשאינו מינו שאני משום דטעם כעיקר דאורייתא. ולא אמרינן גביה דליבטיל ברוב. אבל למאן דסבירא ליה דאסור לאוכלן בבת אחת ואיסורא כמאן דאיתיה. י"ל דאפילו טעם כעיקר לאו דאורייתא. מכל מקום כי אכיל לאיסורא כזית בכדי אכילת פרס חייב דקאכיל איסור כזית. ולפי זה יש לומר דאפילו במין במינו. כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. כיון דאיסורא כמאן דאיתא דמי ואכיל כזית איסור בכדי אכילת פרס. וראיתי בהר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום במתניתין דשום ומקפה שכתב כן דגם במין במינו כזית בכדי אכילת פרס מהתורה ע"ש דבריו באורך. ומצאתי קצת מדברי שכתבתי לענין היתר מצטרף לאיסור גם כן בדבריו שם. ומפרש הכי הא דאמר ר"י בעבודת כוכבים טעמו וממשו אסור ולוקין והיינו בכדי אכילת פרס. היינו במין במינו ואפילו בתערובות יבש ביבש כמו חטים בחטים והכריח כן מהא דאמר ר"י שם טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין ואי במין בשאינו מינו הא לוקה אטעם כעיקר. וכמו שהקשו התוס' ז"ל שם במסכת ע"ז ובכמה דוכתי. ור"ת ז"ל מפרש נמי להא דר"י במין במינו. אלא שפירש טעמו וממשו היינו היכא שמכירו. אבל בתערובות בטל ברוב. ושיטתו ז"ל יתבאר לקמן. ומה שתירץ הר"ש ז"ל שם על הא דפריך הש"ס בחולין גבי גיד שנתערב בין הגידים וליבטיל ברובא. ותי' דמיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס. קשה קצת מחתיכה בחתיכות התם דפריך נמי ליבטיל ברובא. ומשמע אפילו חתיכה אחת בב' חתיכות שייך ביטול ברוב. אלא בלאו הכי קושיית הש"ס התם אתי שפיר דנהי דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא מכל מקום כמה בני אדם מותרין לאכלן. דלענין זה בטל ברוב וכמו שכתבתי. ודוקא לאכלן כולן בבת אחת הוא די"ל דאסור מהתורה אפילו במינו דאיסורא כמאן דאיתא. אבל כמה בני אדם ודאי דמותרים דמהיכי תיתי למימר דלא בטיל ברוב לענין זה. ושפיר פריך הש"ס אמאי תנן סתמא התם דכולן אסורים.

והרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מאכלות אסורות פירש להא דאמר ר"י טעמו ולא ממשו אין לוקין היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס. וטעמו וממשו היינו בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס דזה חשיב ממשו של איסור. אבל כל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס או שאין בו אלא טעם בעלמא אינו אסור אלא מדברי סופרים וזה דוקא במין בשאינו מינו. אבל מין במינו ברובא בטיל והכל מותר. משמע דסבירא ליה כהרא"ש ז"ל דהאיסור בטל לגמרי ונעשה היתר. ואם כן לשיטתו תיקשי מנ"ל דבמין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כיון דטעם כעיקר סבירא ליה דלאו דאורייתא. אם כן מנ"ל לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו בתרווייהו ליבטיל ברובא כיון שאין האיסור ניכר. אלא דהוא ז"ל כתב בפ"ה מהל' נזירות דממשרת ילפינן כזית בכדי אכילת פרס. וכן לענין חמץ כתב דמכל מחמצת ילפינן כזית בכדי אכילת פרס. וכיון דילפינן מקראי מסתברא דלא איתרבי אלא במין בשאינו מינו. דכל מחמצת ודאי מיירי במין בשאינו מינו. וכן משרת דנזיר ששרה פתו ביין גם כן היינו מין בשאינו מינו. אבל מין במינו לא ילפינן מינה. אבל מדבריו ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות נראה קצת דהיכא דנתערב גוף האיסור וישנו בעין כגון יין שנתערב בדבש מסברא קים לן דלוקה בכזית בכדי אכילת פרס. וכי איצטריך קרא דמשרת לשרה פתו ביין דאין היין בעין. והוה אמינא דזה כמו טעמו ולא ממשו קמ"ל דזה נמי חשיב ממשו כיון דהיין עצמו נבלע בפת. אבל גבי חמץ בפ"א מהלכות חמץ משמע דאפילו לתערובת ממשו של איסור צריך קרא דכל מחמצת. והיינו דכתב התם דאין בתערובות חמץ אלא לאו בעלמא אבל לא כרת אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס. וכן כתב במנין המצות שלו. ובאמת מוכרח הוא ז"ל לומר כן דמקרא ילפינן לה לפי שיטתו דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אם כן היכי קים לן הכי מסברא דכזית בכדי אכילת פרס לא בטיל. וכי היכי דמין במינו בטיל הכא נמי במין בשאינו מינו ליבטיל ברובא. ועל כרחך מקראי ילפינן לה. ועי' בלחם משנה פ"ה מהל' נזירות.

אלא דיש לדקדק לפי זה מנ"ל דבכל האיסורין לוקה בכזית בכדי אכילת פרס אי משום דילפינן מנזיר. ונהי דלא תיקשי הא אין מזהירין מן הדין משום דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא. אבל הא קשיא הא הוי נזיר וחמץ ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. דחמץ מנזיר ודאי מצינן למילף דאיסור חמור הוא מנזיר ועל כרחך אתי לב' כתובים. וי"ל דחמץ לא מצינן למילף מנזיר כיון דעיקר איסורו מחמת חימוצו הוא. הוה אמינא כל שהוא בתערובות לא מיקרי חמץ להכי איצטריך קרא בגופיה. ושפיר מצינן למילף כל האיסורין מנזיר. ואכתי קשה דאם כן רבנן נמי דרשי כל כר"א. וילפינן מיניה כזית בכדי אכילת פרס. אם כן מאי קאמר הש"ס כמאן כר"א דדריש כל. הא רבנן נמי דרשי כל. ועי' בלחם משנה פ"א מהל' חמץ ומצה שכתב דהא דכתב הרמב"ם ז"ל קרא דכל מחמצת הוא לאו דוקא. הרי בדבריו ז"ל במנין המצות מבואר דדרשה גמורה היא ובלאו מיוחד מנאו לתערובות חמץ. וי"ל דתערובות חמץ כגון זה דאיכא כזית בכדי אכילת פרס שמעינן מכוליה קרא דכל מחמצת כו'. דאי תימא דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דעיקר קרא דכל מחמצת אתי לנתחמץ מחמת דבר אחר וכדאמרינן בפסחים. דאם כן היכי מנאו בלאו מיוחד לתערובות חמץ כיון דעיקרו לנתחמץ מחמת דבר אחר ומריבויא דכל הוא דמרבינן תערובות אין זה לאו מיוחד. אלא ודאי משמע דעיקרו אתי לתערובות חמץ ובכזית בכדי אכילת פרס. ור"א דריש כל ומרבי דלוקה אכזית מתערובות לחוד משום דהיתר מצטרף לאיסור. ועי' בכסף משנה ז"ל שם שהאריך לפרש דהרמב"ם ז"ל פסק כר"א ע"ש בכמה אנפי. אבל העיקר כנ"ל. ופסק כחכמים וכן כתב הה"מ ז"ל שם. ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין נתחמץ מחמת דבר אחר. וגם יש לדקדק לפי זה דכל מחמצת אתי לתערובות חמץ בכזית בכדי אכילת פרס. אם כן תיקשי מנ"ל לר' יהודה קרא לאחר זמנו הא איצטריך כל מחמצת לתערובות. בשלמא אי נימא דאתי לנתחמץ מחמת דבר אחר וחמץ גמור הוא. י"ל כדאמרינן התם בפסחים דף כ"ח דזה נפקא לן מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. ואפילו הכי עיקר קרא אתי לאחר זמנו. אבל לתערובות חמץ ודאי דצריך קרא לגופיה. והדברים עתיקים בזה. וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל.

ולפי שיטה זו אתי שפיר הא דאמר אביי וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. דמשמע דסבירא ליה דלאו דאורייתא הוא. ואי נימא דמסברא קים להו הכי אם כן מאי טעמא דאביי דמספקא ליה בהא. אבל למש"כ דמקרא ילפינן לה י"ל דהוי סבירא ליה לאביי דרבנן דר"א פליגי בכל תערובות חמץ אפילו בכזית בכדי אכילת פרס. ומאן דמחמיר סבירא ליה דהיתר מצטרף לאיסור ובכזית מן התערובות לחוד לוקה. ויש עוד לדקדק לשיטה זו דר"א דדריש משרת להיתר מצטרף לאיסור מנ"ל דלהכי הוא דאתי דלמא לא מרבינן אלא כזית בכדי אכילת פרס. דבנזיר ליכא למילף מחמץ דקיל איסוריה כי היכי דלדידן אתי משרת להכי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ואין לומר דגילוי מלתא בעלמא הוא כמו לדידן בכל איסורין וכמש"כ לעיל. דאם כן תיקשי לדידן למה לן משרת להכי. נילף מחמץ דגילוי מלתא בעלמא הוא. אלא ע"כ איצטריך לאשמעינן דאפילו שרה פתו ביין דאין היין בעין אפילו הכי חייב בכזית בכדי אכילת פרס וכמש"כ לעיל. אם כן לר"ע נמי איצטריך להכי. וי"ל דר"ע סבירא ליה טעם כעיקר דאורייתא וכדיליף לקמן מגיעולי עובדי כוכבים. ואם כן לדידיה לא איצטריך קרא בנזיר לשרה פתו ביין. דהא אפילו טעם בעלמא גם כן הוי כעיקר לדידיה. והיכא דאיכא טעם כזית בכדי אכילת פרס לוקה. ועל כרחך משרת אתי דהיתר מצטרף לאיסור. אבל לשיטת הרמב"ם דטעם כעיקר לא סבירא ליה. שפיר איצטריך לאשמעינן גבי נזיר דשרה פתו ביין לא חשיב טעם אלא עיקרו של איסור.

ואכתי תיקשי רבנן דילפי טעם כעיקר ממשרת. מנ"ל דלמא לא מרבינן אלא שרה פתו ביין דעיקר איסור הוא. אבל לא טעם בעלמא. וי"ל דמשמע להו הכי פשטיה דקרא וכל משרת ענבים לא ישתה היינו ששרה ענבים במים. וצריך לדקדק עוד בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דשרה פת ביין ויש כזית בכדי אכילת פרס חייב. ואמאי הא הוא ז"ל פסק דבמשקין שיעורו בכדי שתיית רביעית ולא בכדי אכילת פרס. ואמאי מצרפין הכא בכדי אכילת פרס. וצריך לומר כיון דדרך אכילה בפת אכיל ליה. שיעוריה כשיעור אכילה בכדי אכילת פרס. ועדיין קשה ממה שכתב שם יין שנתערב בדבש גם כן שיעורו בכדי אכילת פרס. והא הכא תרווייהו משקין הם ושיעורן בכדי שתיית רביעית. ולזה י"ל דמיירי בדבש שהוא כאוכל כמבואר בדבריו ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלין. ואי קשיא הא קשיא הא דאמרי רבנן בשרה ענבים במים דחייב ע"כ היינו נמי דהוי טעם של כזית או רביעית איסור וכמו שכתבתי לעיל. דאי לאו הכי היינו היתר מצטרף לאיסור. והוא דבר שאי אפשר. דברביעית מים יהיה בה טעם מרביעית יין. ועוד תיקשי משכר המדי וחומץ האדומי דתרווייהו משקה נינהו. ולמה משערינן בזה כזית בכדי אכילת פרס הא כתב בהל' מאכלות אסורות דכל שהוא דרך שתיה שיעורו בכדי שתיית רביעית אפילו המחה איזה מאכל ושתאו ע"ש בפי"ד. ומשכר המדי תיקשי עוד לפי מה שנראה מדבריו ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא. וכמו שהסכימו גם כן מפרשי דבריו ז"ל. וכן מוכח מהא דלא כתב להך דשרה ענביו במים. ואם כן בשכר המדי הא אין בו אלא טעם ולא ממש. וכדאמרינן בפסחים דשדו ביה מי שערי כו' ולמה ילקה עליו. ויתבארו דבריו ז"ל עוד לקמן בענין טעם כעיקר.

ובפ"ו מהל' חו"מ לענין עיסה מן החטים ומן האורז דיוצא בה ידי חובת מצה אם יש בה טעם דגן. כתב הראב"ד ז"ל התם והוא שיש כזית בכדי אכילת פרס. והרמב"ם ז"ל לא כתבה והיינו משום דלא מהני שם כזית בכדי אכילת פרס. משום דבכל אכילה יש רוב אורז ואתי אכילה דרשות ומבטלת אכילת מצוה. ומש"כ התוספות ז"ל בזבחים ובמנחות דהא מרור מבטל טעם מצה מפני מרירותו. לא משמע הכי שם דאם כן למה היה כורך בזמן הזה יאכל מצה תחלה ואחר כך אכל מצה ומרור דלא אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן. דהא על כל פנים איכא טעם מרור. ועל כרחך צריך לומר כטעמו של הירושלמי דאורז נגרר אחר דגן וגם זה יתבאר יותר בענין טעם כעיקר בס"ד.

וגבי קדשים נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מעה"ק דבקדשים הוי טעם כעיקר מן התורה. וכפשטיה דשמעתא דחולין ולא בעינן בזה כזית בכדי אכילת פרס כיון דלוקה אטעמו ולא ממשו ומצרף היתר לאיסור בקדשים לחוד. כן נ"ל בביאור ד' הרמב"ם ז"ל.

ויש בזה עוד שיטה אחת בדברי הראשונים ז"ל. דהיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לוקה אפילו אכזית מן התערובות. ופירשו כן דברי ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקה. ולא הבנתי טעמו של דבר לשיטה זו כיון דאטעם לחוד ליכא מלקות או משום דלאו דאורייתא או משום דאין מזהירין מה"ד. ואם כן מנא ליה הא דלוקה בכזית מן התערובות כי איכא בתערובות כזית בכדי אכילת פרס. דמסברא לית לן למימר הכי וקרא לא שמענו. ועי' רא"ש ז"ל בפ' גיד הנשה בדברי ר' חיים ז"ל. ויתבאר בזה בסוגיא דשמעתין. וכבר הביא הר"ש ז"ל דברי הירושלמי בשמעתין דמוכח מינה דאינו לוקה על כזית מן התערובות לחוד אלא למ"ד היתר מצטרף לאיסור. ולמאן דלא סבירא ליה היתר מצטרף לאיסור צריך שיאכל כזית מן האיסור וכשיטת הרמב"ם ז"ל.

עוד יש לי הערה קטנה בהאי ענינא למאי דמסקינן בגמ' דמשום הכי פליגי רבנן בכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס אי מישטר קשטר לה משום דשוהה יותר מכדי אכילת פרס. ואם כן הא דאמרינן בפסחים שם דרב נחמן לא מוקי מתניתין כר' מאיר דמחמיר בנוקשה משום דנוקשה חמיר ליה. אבל בתערובות אפשר דר"מ מיקל. ולפי הנ"ל הא אשכחן לר"מ מלקות בתערובות אפילו אי מישטר קשטר ליה דהא לר"מ שיעור אכילה כאילו אוכל קליות. ואפילו אוכל כל היום בלי הפסק אכילתו מצטרפת כדאיתא במשנה דכריתות. אלא דבלאו הכי יש לדקדק דבזבחים סוף פרק חטאת העוף משמע דר"מ נמי סבירא ליה שיעור אכילת פרס באכילת נבלת העוף ע"ש בדף ע' ודו"ק. וידעתי כי כבר האריכו הראשונים ז"ל בענינים אלו. ואני לא באתי אלא לרשום לעצמי הלכות אלו על פי פשטיה דהש"ס. ולא נתבררו הלכות אלו עדיין. וגם בדברי הראשונים ז"ל רבו הדעות בזה. הש"י יאיר עינינו במאור תורתו.

ועתה נבוא לביאור עיקר השלישי היינו טעם כעיקר דילפינן לה מקרא. משמע דמסברא לא הוי אסרינן טעמא בעלמא. ומלתא דפשיטא היא דבין באיסור אכילה בין באיסור הנאה לא הוי אסרינן לטעמא בעלמא מסברא. מתרי טעמי או משום דטעם אינו גוף האיסור והתורה לא אסרה אלא גוף האיסור אבל לא טעמו. או משום דאינו בעין ומובלע הוא במין אחר וכמו שיתבאר ולהכי אפילו באיסורי הנאה לא היה נאסר. ומשום הכי איצטריך למילף בקל וחומר לערלה וכלאים אף על גב דאיסורי הנאה הם. וכן מוכח מהא דבעינן למילף מבשר בחלב דהוי איסור הנאה. אלא דמהא אין ראיה דהכי קאמרינן אם טעם האיסור אינו בכלל האיסור למה אסרה תורה בשר בחלב דהא לא נאסר זה מזה אלא בטעמא. מכל מקום פשוט הוא דאפילו באיסורי הנאה טעם האיסור לאו בכלל האיסור הוא. ולא מיבעי למאן דסבירא ליה דטעם כעיקר הוא היינו דכל ההיתר נחשב כאיסור ולוקה על כל כזית ממנו דודאי לא אמרינן הכי מסברא בעלמא אלא אפילו אי נימא דלא לקי אלא אי איכא טעם מכזית איסור גם כן לא הוי אסרינן ליה אי לאו קרא וכו'. או משום דטעם לאו גוף האיסור הוה או מפני שהוא בתערובות ואינו בעין. ונפקא מינה בין הני תרי טעמי יין שנבלע בפת או חלב שנבלע בבשר דהני לאו טעמי הוא אלא גוף האיסור הוא שנבלע בפת דלהאי טעמא דמשום דטעם בעלמא לא אסרה תורה הני לא צריכי קראי. ומסברא בעלמא אסירי כיון דגוף האיסור נבלע בפת ובבשר. אבל להאי טעמא משום דהוא בתערובות ואינו בעין. אפילו הני צריכי קראי. והיה נראה דעיקר הטעם דצריך קרא הוא משום דהוא בתערובות דלטעמו של איסור על ידי בישול לא צריך קרא דזה עדיף ממי פירות של איסור דאסורין וכמו שהארכתי בזה בנדרים על ידי בישול יוצא יותר הטעם מעל ידי כתישה כמבואר בדברי התוס' ז"ל ברכות לענין פירות מבושלין וכדאמרינן שם בגמ' מיא דשלקי כשלקי ומברכין עלייהו בפה"א.

והרא"ש ז"ל כתב דגם על כל הפירות מברכין על רוטבן בפה"ע. וכן משמע מפשטיה דשמעתא פרק גיד הנשה דמאן דסבירא ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא הוא משום דמדאורייתא ברובא בטיל. תדע דאי לאסור טעם האיסור הוא דאיצטריך קרא מנ"ל דלא ליבטל ברוב היתר דלמא לא מיירי קרא אלא בשרה ענבים כדי רביעית במים כדי רביעית דלא שייך ביטול. וקמשמע לן דטעמו של איסור גם כן אסור הוא. אם לא שנאמר דנגד הטעם איך שנתערב הכל ההיתר רובא הוא. ולפי זה אם נאמר דהא דאיצטריך קרא הוא משום תערובות וביטול הוא אפילו יין וחלב של איסור שנבלעו בהיתר גם כן צריך קרא. אבל מלישנא דברייתא דלענין טעם כעיקר נקטה שרה ענבים במים ולא נקטה לגוונא דר"א ששרה הפת ביין משמע דזה אינו בכלל טעם כעיקר ולגוף האיסור יחשב. וכבר כתבתי לעיל לדקדק אמאי לא איצטריך קרא אפילו לגוף האיסור שנתערב דלא ליבטיל ברוב היתר. ואי כמו שצידדתי לעיל דאיסורא כמאן דאיתיה ולא נהפך להיתר. ואם כן לא שייך ביטול אלא בטעמא בעלמא דאין כאן גוף האיסור. אבל איכא למישדי בה נרגא. חדא דבכמה דוכתי בש"ס לא משמע הכי. ועוד דאפילו נימא דאיסורא כמאן דאיתיה הני מילי בדבר יבש שנתערב דכל חד לחודיה קאי. אבל לא בדבר לח שאינו נאכל אלא בתערובות לעולם. ועוד דאי נימא דאיסורא כמאן דאיתיה אפילו בדבר לח שנתערב אם כן היכי יליף ר"י מדם הפר והשעיר דמין במינו לא בטיל ורבנן ילפי דעולין אין מבטלין זה את זה ומנ"ל כיון דאיסורא כמאן דאיתיה אם כן כי מזה התערובות שפיר קא מזה דבכל הזיה איכא גם כן דם השעיר. אלא ודאי כי נתבטל כמאן דליתא דמי. ועיין תוס' סוטה דף ט"ז ע"ב ד"ה מביא מינו כו' מה שהקשו שם. ועיין תוס' זבחים פרק התערובות ד"ה רואין לדם כאילו הוא מים. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל ואין כאן מקומו.

ובאותו ענין יש לי לדקדק לר"ל דאמר דחצי שיעור מותר מהתורה מאי נפקא מינה בהא דר' יהודה דמין במינו לא בטיל לענין איסורא. הא מכל מקום ליכא איסורא דאורייתא בתערובות דכי אכל כזית מן האיסור לא הוי בכדי אכילת פרס. ובחצי שיעור ליכא איסורא דאורייתא ולפמ"ש לעיל דאפילו לר"י חצי שיעור בתערובות לאו דאורייתא תיקשי לכ"ע. ועיין בר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום שהבאתי לעיל. ונהי דלענין הזית דם פר ושעיר קמ"ל קרא דלא בטיל. אבל לענין תערובות איסור ליכא נפקא מינה כלל אי בטיל אי לא ובכמה דוכתי משמע דלר"י באיסורא גם כן מהתורה לא בטיל מין במינו. עי' חולין ד' צ"ח ע"ב וביבמות סוף פ' הערל. ואי נימא דר"י אמר דמין במינו לא בטיל אפילו בתערובות יבש ביבש אתי שפיר דנאסר כל התערובות משום חתיכת האיסור. אבל כבר הוכיחו התוס' ז"ל בכמה דוכתי דר"י לא קאמר אלא בלח בלח. והדרא קושיא לדוכתיה מאיזה טעם יאסר התערובות מהתורה אף על גב דהא מלתא טעמא בעי הא דחמיר ליה לר' יהודה תערובות לח בלח מיבש ביבש ולדידן הוי איפכא דתערובת יבש ביבש חמיר דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אפילו במין במינו וכמו שצדדתי לעיל וכן הוא שיטת הר"ש ז"ל כנ"ל.

הדרנא לקמייתא מ"ט לא צריכינן קרא אפילו לגוף האיסור שנתערב דלא ליבטיל. ומ"ש לעיל להוכיח משרה ענביו ביין דע"כ משום תערובות וביטול הוא דאיצטריך קרא דאי לטעם כעיקר מנ"ל דלא בטיל ברוב דלמא מיירי ששרה ענבים במים שוה בשוה. בלאו הכי זה אינו דאם כן יין גמור הוא ולא גרע מתמד וגם עיקר יין מזוג מבמים הוא מכל מקום פשטיה דשמעתא נראה דלטעם שהוא כעיקר איצטריך קרא. וכן משמע מהא דבעינן למילף מבשר בחלב לאו טעם בעלמא הוא ואסור. וכבר כתבתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש קצת דלגוף האיסור שנתערב כבר שמעינן לה מחמץ דהיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לא בטיל. ועל כרחך קרא דמשרת אתי לטעם כעיקר ומהיכי ילפינן לה להאי דינא דטעם כעיקר הוא פלוגתא דתנאי ר"ע יליף לה מגיעולי עכו"ם ורבנן ילפי לה ממשרת דגיעולי עכו"ם חידוש הוא. ומשמע דלמאן דסבירא ליה טעם כעיקר לוקה על כל כזית מן התערובות כיון דאיכא טעמא דאיסורא דאי דווקא דאיכא טעמא של כזית איסור בכדי אכילת פרס אם כן מנ"ל לאסור עד ששים. כל זמן דאיכא טעמא הא בזה וודאי לא אמר ר"י דחצי שיעור אסור מהתורה דאין זה בכלל חצי שיעור כיון דכל שהתערובות גדולה יותר הטעם קליש יותר ומנ"ל דאסרה תורה בכהאי גוונא וכן מוכח לר"ע דיליף מגיעולי עכו"ם ואם כן לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מהתורה אמאי נאסרו גיעולי עכו"ם הא בשיבשלו בכליהם וודאי לא יהיה כזית בכדי אכילת פרס אלא וודאי טעמא דאיסורא בעלמא אסרה תורה כעיקרו ולמאן דיליף ממשרת בנזיר וודאי לוקה אטעם כעיקר לחוד. אלא אפילו לר"ע דיליף מגיעולי עכו"ם גם כן משמע דהוי כעיקרו ממש ולקי עלה דגלי רחמנא במה שהצריכה הגעלה דטעמו של איסור הוא כעיקרו לגמרי דאי נימא דמגיעולי עכו"ם לא שמעינן אלא איסורא בעלמא וכמו שכתבו התוס' ז"ל בחולין ובע"ג ובשאר דוכתי. אם כן הדק"ל דילמא משרה אתי לטעם כעיקר ולמלקות ואין לומר כיון דשמעינן איסורא מגיעולי לא מוקמינן קרא דמשרת לזה. דז"א דהא בהיתר מצטרף לאיסור גם כן בלאו הכי איכא איסורא דחצי שיעור ואפילו הכי מוקי ר"ע למשרת להיתר מצטרף לאיסור ולמלקות וכן לרבנן דילפי שאר איסורין בקל וחומר מנזיר לאו קל וחומר גמור הוא למימר דאין מזהירין מה"ד וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם להאי סברא דאם כן מאי פריך לקמן לר"ע נמי נילף בקל וחומר דהיתר מצטרף לאיסור בכל האיסורין ואי לאיסורא בעלמא מאי נפקא מינה בהאי קל וחומר הא בלאו הכי אסור משום חצי שיעור. ועי' בר"ש שם פרק ב' דטבות יום אלא ודאי משמע דלא אמרינן בזה אין מזהירין מה"ד וסברא בעלמא היא דלא חמיר איסור נזיר משאר איסורין וכן מוכח מהא דאמרינן לקמן דלר"ע הוי נזיר וחטאת ב' כתובים משום דחטאת מצינן למילף בקל וחומר מנזיר ואי אין מזהירין מה"ד אם כן איטריך למיכתב בחטאת דלילקי עלה אלא וודאי כי ילפינן מנזיר למלקות נמי ילפינן וכן משמע דלאו קל וחומר הוא אלא גילוי מלתא מהא דאיתא בספרי הובא בילקוט פ' נשא דיליף בקל וחומר לכל איסורין שמצטרפין זה עם זה מהאי קל וחומר גופא והתם וודאי לאיסורא לא איצטריך ועל כרחך למלקות גמיר לה ויתבאר בזה בסוף שמעתין בס"ד. וכן מוכח מהא דתנן בעיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי מצה ופי' הראשונים ז"ל משום דטעם כעיקר וכמשמעות הש"ס בזבחים פ' התערובות ובשלמא אי טעם כעיקר לגמרי ולמלקות י"ל דהוא הדין לאכילת מצוה דהוי טעם כעיקר ויוצא בה ידי מצה אלא אי אמרת דלענין איסור נמי לא הוי טעם כעיקר לגמרי אם כן מנ"ל דלענין אכילת מצוה הוי גם כן טעם כעיקר דילמא באיסור לחוד הוא דאסרה תורה. אלא אפילו נימא דלענין איסור טעם כעיקר לגמרי ולמלקות מכל מקום איכא למידק לענין מצה וחלה וכי משום טעמא לחוד מיקרי לחם לצאת בו ידי חובת מצה ונהי דאיכא טעם מצה מכל מקום לחם לא מיקרי וכבר כתבתי לעיל לד' הרמב"ם ז"ל דמטעם גרירה הוא דאורז נגרר אחר חטים. ולא תיקשי שמעתא דזבחים כנ"ל משום דסוגיא דמנחות דף ק"ג ע"ב גבי הא דתיבלה בקצח דס"ד דהוי רובה תבלין ופריך התם ליבטיל ברוב והקשו התוס' ז"ל התם היכי שייך ביטול בדבר הנותן טעם דהא מכל מקום איכא טעם מצה וכתבו דהך סוגיא פליג אסוגיא דפ' התערובות. ועל כרחך צריך לומר דמפרשי למתניתין דעיסה מן החטים ואורז דיוצא ידי מצה היינו משום גרירה ובירושלמי שם מייתי פלוגתא דאיכא מ"ד דבעינן שיהיה רובא דגן.

ובסוגיא דמנחות שם (דף קג ע"ב) יש לי לדקדק אמאי ניחא ליה אפילו למ"ד בתר בטל אזלינן דנהי דמין במינו לא בטיל אכתי אמאי יוצא ידי מצה ברובה תבלין הא אתי טעם תבלין ומבטלין טעם מצה ונהי דלא בטיל מכל מקום ליכא טעם מצה וכמש"כ לעיל לד' הרמב"ם ז"ל דמשום הכי לא מהני לענין מצה אפילו היכא כזית בכדי אכילת פרס. ועיין בלחם משנה פי"ב מהל' מעה"ק שדקדק על הרמב"ם ז"ל שלא כתב דבעינן רוב מצה דהא הוא ז"ל פסק בפ"א מהל' אבות הטומאה דבתר מבטל אזלינן והוי מין בשאינו מינו ולא הוי צריך לזה דבלאו הכי ע"כ צריך לומר דמיירי ברובה מצה דבכהאי גוונא מודה הרמב"ם ז"ל דבכל גוונא מין במינו בטיל בין אי בטל הוי כמבטל או אפכא דקיי"ל כרבנן דר"י דמין במינו בטיל. ועל כן לא כתב הרמב"ם ז"ל לחלק בהא דנבילה ושחוטה אלא לענין טומאה וכמש"כ הכסף משנה בשם הר"י קורקוס ז"ל שם פ"א מה' אה"ט אבל בשאר דוכתי לא מצינו לחלק ובכל גוונא בטל ברוב. ודרך אגב יש לי לדבר קצת בדברי הרמב"ם ז"ל בהא דנבילה בטילה בשחוטה שכתב שם וז"ל שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה אבל הנבילה אפשר שתטהר שתסרח לפיכך תיבטיל והבינו מפרשי דברי וז"ל דעיקר הטעם דבטיל הוא מה שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה והוי מין בשאינו מינו ולהכי הקשו על דבריו ז"ל הא לדידן אפילו מין במינו בטיל. ולפי זה מש"כ אבל הנבילה אפשר שתטהר הוא מיותר. אבל הדבר מבואר דהרמב"ם ז"ל יש לו שיטתא אחריתא בזה ובא ליתן טעם היכי תבטל הנבילה ובמה תטהר מטומאתה דהא כל היכי דאיתה נבילה היא ואמאי תיטהר במגע אפילו אם נגע בכולן יחד. לזה כתב כיון דאפשר לנבילה שתטהר יכולה היא ליטהר גם עתה על ידי ביטול אבל שחוטה אי אפשר שתחזור נבילה ומשום הכי שחוטה אינה בטילה בנבילה וכי נגע בחתיכה תולין ולא שורפין. אלא דהדבר פלאי אמאי לא כתב להאי דינא דשחוטה אינה בטילה בנבילה בפירוש. והרבה יש לדבר בעיקר הך סברא אי איסור או טומאה כמאן דאיתא אחר הביטול. אי לא ויש בזה סוגיא ארוכה בבכורות דף כ"ב לענין טומאה שבטלה אי חוזרת וניעורה ע"ש בתוס' ז"ל שהאריכו גם כן בזה ואין ענינם פה להאריך בזה. אך זה לבד מה שכתבו התוס' ז"ל שם בבכורות דהא דמטמאה במשא הוא מדרבנן בעלמא לא משמע הכי בירושלמי בפרקין (ה"ג) דאמר ריב"ח נבילה בשחוטה בטלה מגעה דבר תורה משמע דלענין משא לא בטלה דבר תורה ועיין לעיל ד' כ"א מש"כ בד' הרמב"ם ז"ל שכתב דמועלים בדמי חטאת ועולה ושלמים שנתפרשו ואחר כך נתערבו לישב קושית הר"י קורקוס ז"ל והיינו הך דשחוטה בטילה בנבילה.

אחר כל הנ"ל בהא סלקינא דלפשטא דשמעתא טעם כעיקר לגמרי אפילו למלקות. אבל כבר הקשו הראשונים ז"ל לפי זה אמאי פליגי חכמים אר"א בכותח הבבלי וכל אינך יאסרו מפני טעם כעיקר וכן הקשו התוס' ז"ל בשמעתין בד"ה וכזית בכדי אכילת פרס כו' דאפילו אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תיקשי ליה לאביי מטעם כעיקר. ותירצו ז"ל דלמאי דס"ד דאביי דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא הוא הדין דטעם כעיקר לא שייך אלא אם אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כגון שהבליע כזית יין בב' זיתים פת ואכלן בבת אחת. ואין דבריהם ז"ל מובנים דלמאן דיליף מגיעולי עכו"ם וודאי דליכא למימר הכי דבבישול בכלי איסור וודאי דליכא כזית בבת אחת ולזה י"ל דלא ילפינן מגיעולי עכו"ם דטעמו של איסור הרי הוא כעיקרו ומכל מקום אינו לוקה אלא בדאיכא טעם מכזית איסור דלא עדיף טעם מעיקרו. אבל הך סברא גופא ע"כ ליתא לשיטה זו דטעם כעיקר דאורייתא ולוקה על כל כזית מן התערובות הרי דטעמו עדיף מעיקרו. וההיתר נמי נהפך לאיסור כל שיש בו טעמו של איסור. ואילו בגוף האיסור שנתערב בלא נתינת טעם לכ"ע אינו לוקה אלא בכדי אכילת פרס. ועוד דמה שנראה מדברי התוס' ז"ל דלאביי נמי אי אכיל לאיסור שנתערב עם ההיתר בבת אחת דחייב. לדידי מספקא לי דלענ"ד אביי הכי סבירא ליה דאי אין ההיתר מצטרף לאיסור לא יתחייב כלל על אכילת התערובות כיון דאכיל ליה בתערובות היתר וליכא נפ' אי אכיל בבת אחת או בכדי אכילת פרס דבכדי אכילת פרס כבת אחת דמי. ואפילו הכי פטר ליה אביי כיון דאכיל ליה בתערובות היתר והוא הדין אי אכיל בבת אחת. ומדברי התוספות אלו משמע דיין הנבלע בפת חשיב טעם בעלמא וכנראה מדבריהם ז"ל בע"ג דף כ"ח גם כן. וכבר כתבתי לעיל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דיין הנבלע בפת לא חשיב טעם אלא עיקרו של איסור.

ולענין הך קושיא דאמאי פליגי רבנן אכותח הבבלי כתב רש"י ז"ל בפסחים (דף מג ע"ב) דבאמת לא סבירא ליה טעם כעיקר. ומגיעולי עכו"ם לא ילפי דחידוש הוא. וכבר האריכו התוס' ז"ל בשיטתו בחולין וע"ג וזבחים. ולדידי קשיא דאם כן מאי קאמר התם דלא מוקי למתניתין כר"מ דנוקשה חמיר ולא מודה בתערובות. ואמאי לא מודה בתערובות הא לר"מ גיעולי עכו"ם לאו חידוש הוא. ויליף מינה דנ"ט לפגם בעלמא גם כן אסור כדאיתא בע"ג שם.

ומדברי בעל המאור ומלחמות ז"ל בפסחים (דף מג ע"ב) נראה דטעם כעיקר לא הוי אלא היכא דאיכא כזית מטעמו של איסור תוך כדי צירופו היינו בכדי אכילת פרס. וכבר כתבתי מה שיש להקשות על שיטה זו ועוד יתבאר בזה בסוגיא דשמעתא בס"ד.

ושיטת הרמב"ם ז"ל כבר בארתי דמוקי לקרא דמשרת לטעמו וממשו היינו כזית בכדי אכילת פרס. וטעם כעיקר משמע דסבירא ליה דלא הוי אלא מדרבנן וכן כתבו מפרשי דבריו ז"ל. אבל קשה אמאי לא ילפינן מגיעולי עכו"ם דהא הוא ז"ל כתב בפי"ז מהל' מאכלות אסורות (ה"ב) דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא וכחכמים דר"מ שם בע"ג דלא ילפינן מינה דנותן טעם לפגם אסור משום דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה. וש"מ דטעם כעיקר דאורייתא ולא אמרינן דחידוש הוא. וראיתי להתוס' ז"ל שם שכתבו דרבנן דר"ש התם ורבנן דר"ע הכא תרווייהו כהדדי סבירא ליה והא דאמרי הכא דחידוש הוא היינו דאי לאו דכתבה רחמנא גיעולי עכו"ם היה שרי אפילו פגם פורתא. ולאידך תירוצא כתבו התם דרבנן דהכא ילפי באמת לנותן טעם לפגם מאיסור שהוא לשבח כשהוא בעין עיין שם. ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דאם כן דילפינן מינה לעלמא אם כן לרבנן נמי אמאי לא ילפינן מינה דטעם כעיקר בעלמא. ומאי נפקא מינה אם חידוש הוא כיון דילפינן מינה. ועל כרחך צריך לומר דרבנן דהכא סבירא ליה דחידוש הוא ולא גמרינן מינה משום דכל פרשת גיעולי עובדי כוכבים גזה"כ הוא ולאו משום נתינת טעם הוא דאצרכה רחמנא להגעיל. ורבנן דהכא פליגי אר"מ ור"ש. דר"מ ור"ש תרווייהו ילפי מגיעולי עובדי כוכבים ור"מ יליף מינה דאפילו נותן טעם לפגם אסור. ולא יהבינן לה בחידושא. ור"ש נמי סבירא ליה דלאו חידושא הוא ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. ורבנן דהכא סבירא ליה דחידוש הוא ולא ילפינן מינה כלל. וכן כתבו התוס' ז"ל בפסחים שם בפ' אלו עוברין ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה לשיטת הרמב"ם ז"ל אמאי לא ילפינן מגיעולי עובדי כוכבים דטעם כעיקר דאורייתא. ולפי הנ"ל יש לדקדק אמאי לא קאמר הש"ס התם בעבודת כוכבים לר"ש דאמר דנותן טעם לפגם מותר דבגיעולי עובדי כוכבים נאמרה אפילו קדירה שאינה ב"י וסבירא ליה דחידוש הוא כרבנן דהכא. וכן הא דפריך בסוף מכילתין שם למ"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי עובדי כוכבים דאסרה רחמנא היכי משכחת לה ומאי קושיא לימא דחידוש הוא.

ורש"י ז"ל כתב גם כן לפי שיטתו דגיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא. ולפי מה שפסק במין במינו כר"י דלא בטיל כלל לכאורה בלאו הכי ליכא למילף מגיעולי עובדי כוכבים דדלמא משום מין במינו הוא דצריכי הגעלה דמשהו מיהא איכא. אבל מין בשאינו מינו לאו טעם כעיקר הוא. ומפני זה תיקשי לי נמי ארב דסבר נותן טעם לפגם ומנ"ל ע"כ משום דיליף מגיעולי מדין כר"מ והרי רב סבירא ליה כר' יהודה דמין במינו במשהו. ואם כן לא שמעינן מגיעולי עובדי כוכבים דטעם לפגם אסור דהא במין במינו אפילו לפגם אסור דמשהו מיהא איכא וכי"א בש"ע א"ח בהל' פסח וראיה מכאן להנך דסבירא ליה דגם באיסור משהו שייך נותן טעם לפגם והלכה זו עמוקה היא מאד. ולא אבוש כי לא אוכל הגיע עד תכליתה וכבר האריכו בזה כל הראשונים ז"ל גם כן. ועדיין לא נתבררה עד יבוא מורה צדק ויורה לנו טעמי התורה.

אך עוד זאת צריך לבאר הא דאמרינן הכא דלר"ע טעם כעיקר דאורייתא ויליף מגיעולי עובדי כוכבים והרי סבירא ליה לר"ע במשנה תרומות פ"י דכל המתבשלים זה עם זה מותרים אלא עם הבשר אלמא דסבירא ליה דאפילו על ידי בישול אין בו איסור נתינת טעם אלא עם הבשר ואם כן גיעולי עובדי כוכבים אמאי אסירי אטו קדירה הבלוע מאיסור עדיף מאיזה מין אחר דלא יהיב טעמא לר"ע חוץ מבשר על ידי בישול ונהי די"ל דהבלוע בקדירה יוצא על ידי בישול גם לר"ע דבלוע בכלי קל לצאת יותר מהיוצא מן הפרי על ידי בישול דלאו טעם גמור הוא אכתי תיקשי היכי בעי למימר דלר"ע משרת לטעם כעיקר. אם שרה ענבים במים הא לכ"ע אין אוסרת בזה כלל בשום דוכתא אפילו על ידי בישול וכל שכן על ידי שרייה. ואולי י"ל דר"ע מודה בעבים במים יוצא מהם טעם גמור דיין דלמשקין הם עומדים. ויש ליישב עפ"ז הא דבזבחים דף צ"ח תנא משמיה דר"ע מנחה מה מנחה מתקדשת בבלוע כו' ועביד התם צריכותא דאיצטריך למיכתב מנחה ואיצטריך למיכתב חטאת. דה"א דמנחה מתקדשת בבלוע משום דרכיך או חטאת משום דקריר. ואי ר"ע סבירא ליה בכל גוונא בישול דטעם כעיקר אם כן למה לי תרתי במנחה וחטאת הא בכל מין איסור קיי"ל דאוסר בבליעתו על ידי בישול. אבל לפי הנ"ל ניחא דלר"ע אינו מתקדש בבלוע אלא בשר ומנחה דרכיך. אלא דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר בכל מיני בישול תיקשי תרתי למה לי במנחה וחטאת דלהיתר מצטרף לאיסור ליכא נפקא מינה אי רכיך אי לא וכמו שכתבתי לעיל. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דבקדשים לחוד הוא דהוי טעם כעיקר אתי שפיר דאיצטריך בתרווייהו.

ויש לדקדק עוד לרבנן דאמרי דגיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא משום דפגמא. אם כן אמאי אסרה תורה כלי חרס שנתבשל בו קדשים הא לא מצינו טעם לפגם שנאסר בקדשים. וברש"י בסוף שמעתין יתבאר בזה.

דף לו.

תוס' בד"ה אין היתר מצטרף לאיסור אם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב כו'. מלשון התוס' ז"ל נראה דסבירא ליה דהיתר מצטרף לאיסור אפילו שלא על ידי תערובות. ולעיל בפתיחת דברינו כתבתי לצדד דבדבר שההיתר מצטרף לאיסור לא אמרינן ביה דחצי שיעור אסור מה"ת דטעמא דחזי לאיצטרופי לאו חומר הוא דהיתר נמי מצטרף. אבל י"ל איפכא דאי היתר מצטרף לאיסור ודאי חצי שיעור אסור מה"ת דאי מותר מה"ת אם כן היכן מצינו שיתחייב על דבר שכולו היתר. וגם זה אינו מוכרח דהתורה אסרה שיהנה מן האיסור דרך אכילה היינו בכזית אפילו בצירוף היתר. אבל חצי שיעור דאין בו שיעור אכילה לא אסרה תורה.

בא"ד ואין לגרוס משרת וכל משרת כו'. ויש לדקדק למאן דדריש כל האוכל מאי דריש ביה. ועוד אמאי לא קאמר דר"ע נמי דריש כל ואתי לטכ"ע ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור ולא תיקשי קושית אביי לקמן בגמרא. ואפילו למאן דלא דריש כל הא כתבו התוס' ז"ל דלאיסורא דריש. ולהסוברים דלמסקנא דר"ע יליף מגיעולי עובדי כוכבים לא לקי אטעם כעיקר. אם כן אמאי לא קאמר דיליף לה מוכל. וצריך לומר דוכל איצטריך לשום דרשא. ובספרי איתא לרבות משרת בוסר. אבל לר"ע ליכא למימר הכי כיון דלא מוקי לה בשורה ענבים במים. אלא בשורה פת ביין. אם כן לא שייך לרבות משרת בוסר ועי' תוס' מנחות דף נ"ו מש"כ שם. וכן בפסחים (דף מג ע"ב) כתבו דרבנן לא דרשי כל היכא דלא מסתבר לרבות וכמו שהבאתי לעיל. ואם כן צריך לומר דטעם כעיקר גם כן בכלל הני דלא מסתבר לרבות דאל"כ לכ"ע מצינן לרבויי טכ"ע מוכל.

וכתבו עוד התוס' ז"ל התם דר' יהודה לא דריש כל באלו עוברין. וכוונתם בהא דפליג ר"י אר"מ בשיאור דהיינו נוקשה ולא מרבי ליה מכל. וכתב במלחמות שם דהוא הדין דפליג אתערובות חמץ וסבירא ליה דאין היתר מצטרף לאיסור. וק"ק למאי דמסקינן בגמ' דלהכי לא ילפינן בעלמא לר"ע דהיתר מצטרף לאיסור משום דהוי ב' כתובים. ולר"י הא ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין. ואמאי לא ילפינן מינה לכל התורה. ואי נימא דר"י מוקי למשרת לטעם כעיקר לשיטת רש"י בפסחים (דף מג ע"ב) אכתי תיקשי אמאי פליג ר"י אכותח הבבלי ולא אמרינן ביה דטעם כעיקר. אלא אפילו לשיטת הראשונים ז"ל (שם) שכתבו דלא שייך טעם כעיקר בהני ד' מיני תערובות. מכל מקום אמאי לא יליף ר"י חמץ מק"ו מנותר דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים לכ"ע כי היכי דיליף לענין ביעור חמץ בשריפה. על כן נראה דר"י לא פליג אלא אנוקשה ולא אתערובות. ואפשר ליישב בזה קושית התוס' ז"ל התם בפ' כל שעה דרבנן לדבריהם בחטאת העוף הבא על הספק דבשריפה אמאי לא ילפי חמץ בק"ו מנותר דלדידהו בלאו הכי סבירא להו דחולין מקדשים לא גמרינן כי היכי דלא גמרינן מקדשים להיתר מצטרף לאיסור. ודו"ק.

גמרא זעירי אומר אף שאור כו'. כמאן כר"א דדריש כל דאמר גבי חמץ על עירובו בלאו. ויש לדקדק אמאי לא קאמר דזעירי סבירא ליה כר"מ דדריש נמי כל ומרבי נוקשה. וי"ל דהש"ס סבירא ליה כמ"ד נוקשה חמור מתערובות. ואם כן י"ל דאע"ג דדריש ר"מ כל לרבות נוקשה. אבל לענין תערובות היינו להיתר מצטרף לאיסור אפשר דלא דריש כל וכסברת התוס' הנ"ל. דהיכא דמסתבר לרבות לכ"ע דרשינן כל. להכי קאמר כמאן כר"א דמרבי נמי היתר מצטרף לאיסור. ואכתי יש לדקדק דלמא לעולם זעירי כרבנן סבירא ליה דלא דרש כל ואפילו הכי סבירא ליה דהיתר מצטרף לאיסור היינו להשלים הקומץ כיון דליכא לדידהו אלא חד ריבויא כי כל לא מרבינן אלא דהיתר מצטרף לאיסור להשלים קומץ שלם. וי"ל דעל כרחך לא איצטריך לרבות חצי קומץ אלא לר"א דסבירא ליה בשחוטי חוץ דלא מיחייב אלא אקומץ שלם. וה"א דלענין שאור נמי אינו חייב אלא אקומץ שלם להכי איצטריך לרבות מקצת הקומץ. אבל לרבנן לא איצטריך לרבות חצי קומץ כלל כל שיש בו כזית אלא דאם כן כי כל לרבנן מאי דרשי ביה דלמקצת הקומץ הא לא איצטריך ועל כרחך אתי לתערובות ואם כן לרבנן נמי היתר מצטרף לאיסור ובשלמא לפי' רש"י ז"ל דעירובו איצטריך שלא יתבטל ברוב אם כן לא שמעינן מינה דהיתר מצטרף לאיסור דאפילו איכא שיעורא איצטריך שלא יתבטל ומה שהקשו התוס' ז"ל לשיטתו דלרבנן נמי ניליף מכי כל מקצתו הדרשה ראשונה י"ל דבאמת מסתבר יותר לרבות עירובו בדאיכא שיעורא והא דמרבי ר"א מקצתו ראשונה היינו משום דכל משמע ליה לר"א ריבויא יותר ומשום הכי מרבינן מיניה מקצתו היינו היתר מצטרף לאיסור ואפילו הכי איצטריך לרבות עירובו משום דלא מצינן למילף חד מחברי' אבל לרבנן דכל לאו ריבויא הוא לא מרבינן אלא עירובו שזה מסתבר יותר לרבות אבל לשיטת התוס' ז"ל דמעירובו הוא דשמעינן דהיתר מצטרף לאיסור ואי למקצת קומץ לא איצטריך ריבויא לרבנן אם כן על כרחך לעירובו אתי ושמע מינה דהיתר מצטרף לאיסור גם לרבנן. ועל כרחך צריך לומר לשיטת התוס' ז"ל דאיצטריך למקצת קומץ ולא מסתבר למידרש דהיתר מצטרף לאיסור להשלים הקומץ כי היכי דבעלמא הוי הקטרה בכזית לחוד ה"נ מרבינן הכא גבי שאור ועיין מש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל.

שם תוס' בד"ה אין הכי נמי אלא כו' והכי מפרש ליה לברייתא כו' זה קאי לאביי דהכי מפרש לברייתא כו' והוכפלו דבריהם בזה דכבר כתבו כן לעיל בד"ה כמאן. דלאביי איצטריך לעירובו משום דאינו ניכר ונתערב. והקשו התוס' ז"ל לאביי אמאי לא מרבינן מכל מחמצת גם כן פחות מכזית כמו בשאור למזבח. ותירץ כיון דכתיב לשון אכילה לא מרבינן חצי שיעור ובהכי ניחא ליה דאינו לוקה על חצי שיעור. לר"א דדריש כל אם כן מכל חלב נרבי למלקות גם כן. ואין לומר דאיצטריך כל לרבות חלב כוי. דהא לר"א כוי ספיקא הוא דאמר ר"א דאין חייבים על חלבו אשם תלוי ואין צריך קרא לרבויי ובתרווייהו גרסינן ר' אלעזר דהוא ר"א בן שמוע ולפי הנ"ל ניחא דאחצי שיעור לא מצינן לרבות למלקות כיון דכתיב אכילה וכבר דקדקתי לעיל אמאי לא מרבינן מכל חלב דהיתר מצטרף לאיסור ע"ש וי"ל דבין לר"ע בין לרבנן כיון דכתב רחמנא בקדשים דהיתר מצטרף לאיסור שמע מינה דבשאר איסורין אינו מצטרף דאי לאו הכי קרא בקדשים למה לי.

תוס' בד"ה ה"ג רש"י מקום מגעו אמאי פסל כו'. ותוכן דבריהם ז"ל דרש"י בפסחים (דף מד ע"א) פי' דפריך מטעם ביטול דדימוע דרבנן הוא ואפילו מקום מגעו אמאי פסל ואמר ר"י הואיל וזר לוקה עליו בכזית ומשום דהיתר מצטרף לאיסור ובאיזה מקום שנגע פסל מקום מגעו כיון דמיירי במעורב. ודחי ליה רב דימי לא משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. וכיון דשם תרומה עלה לענין מלקות הכי נמי לענין לפסול מקום מגעו. והתוס' ז"ל הקשו עליה מהא דתנן בפ"ד דטבול יום בעיסה שנדמעה בתרומה דלר"מ לא פסל אפילו מקום מגעו. ולר"י ור"ש פסל את כולו. אלמא דבמעורב לא מחלקינן בין מקום מגעו לשאר התבשיל או העיסה. ופי' ר"ת ז"ל דמיירי כשהן בעין ומפוזרין כמקפה. וכי פריך מקום מגעו אמאי פסל היינו משום דליכא כביצה במקום אחד ופחות מכביצה אינו מקבל טומאה. ואמר ר"י הואיל וזר לוקה בכזית לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור וכיון דהיתר מצטרף לענין איסור הוא הדין דמצטרף לכביצה לקבל טומאה. ודחי רב דימי לא משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. והקשו לקמן בד"ה אמר ליה כו' מאי מהני הא דאיכא איסור כזית בכדי אכילת פרס מכל מקום הא במקום מגעו ליכא כביצה וההיתר אין מצטרף. ותי' בדוחק דאם היה מלקט האיסור לבדו ואכלו היה פטור דאין דרך אכילה בכך. ואינו חייב אלא אם אוכלו עם המקפה. הרי דההיתר מצטרף קצת לאיסור והכי נמי מצטרף לענין טומאה. ועיין תוס' ז"ל בד"ה ומשני הואיל כו' שכתבו וז"ל הואיל וזר לוקה בכזית דין הוא להחשיבה ולא יתבטל אגב המקפה. ולשון ביטול אינו מובן לשיטתם דמיירי כשהוא בעין. ומהיכי תיתי שיתבטל. וכן כתבו להאי לישנא עוד בסוף דבריהם שם. ומשום הך טעמא לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה. וביטול מאן דכר שמיה. ועוד דבלאו הכי לא תיקשי לימא הואיל ויכול ללקט כזית משם וכי משום זה יקבל טומאה אפילו פחות מכביצה הואיל ויכול לצבור. מכל מקום השתא מפוזר הוא.

ונראה דדבריהם בזה הוא לפי תי' אחר שכתב הש"מ ז"ל על קושייתם לעיל (וכן פי' הר"י ז"ל בעצמו בתוס' פסחים שם דף מ"ד ע"ש) הא פחות מכביצה נמי מקבל טומאה מדרבנן. ותי' דאי אין טומאה זו אלא מדרבנן היה לו להתבטל אגב המקפה אפילו כשהוא בעין. ואמר ר"י דחשיב הוא ולא בטיל אגב מקפה הואיל וזר לוקה עליה בכזית. ולפי זה הקשו שפיר לימא דמשום הכי לא בטיל הואיל ויכול לצבור כזית ממנו. ותי' כיון דאין דרך אכילה בכך אין לומר בשביל זה שלא יתבטל. ועל כרחך צריך לומר משום דהיתר מצטרף לאיסור. ורב דימי משני ליה משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ולפי זה אתי שפיר נמי קושייתם לפר"ת בד"ה אמר ליה דודאי מהני הא דלוקה בכזית בכדי אכילת פרס שלא יתבטל אגב המקפה. וכן מבואר בדברי הר"ש ז"ל לשיטת ר"ת ז"ל דהא דפריך מקום מגעו אמאי פסל היינו משום דבטל אגב המקפה. אך לא נראה לו להר"ש ז"ל שיטת ר"ת ז"ל דמיירי כשהן בעין מהך קושיא דאמאי לא קאמר הואיל ויכול ללקט ממנו כזית. ודוחק הוא לומר דאין דרך אכילה בכך. ובאמת דבר תימה הוא לומר דאם ליקט כזית איסור ואכלו לא יתחייב. וגם מי הכריחם לזה דאינו לוקה אם אכל הא סגי בזה דאין דרך לאוכלו כך ומשום הכי לא חשיב ובטיל אגב המקפה. אבל אם ליקט ואכלו למה לא יתחייב כיון שאכל כזית איסור. ולקמן בתוס' בד"ה וכזית בכדי אכילת פרס כו' יבואר מה שהכריחם לזה.

אבל לפי מש"כ כאן דלשון פסל משמע מדאורייתא ועל כרחך היינו משום דמצרפינן ההיתר וכס"ד דאביי או משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ובזה גם כן ההיתר מצטרף וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה א"נ ולפי שיטה זו על כרחך צריך לומר דאינו חייב אם ליקט האיסור ואכלו דאי לאו הכי לא משני מידי בהא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס.

והר"ש ז"ל קיים פי' רש"י ז"ל דמיירי במעורבין. ומה שהקשו התוס' ז"ל מעיסה שנדמעה דלמר פוסל את כולו ולמר אינו פוסל כלל. תי' שם דיש לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו לר"מ דסבירא ליה בעיסה דאינו פוסל כלל היינו משום דמין במינו לכ"ע בטיל. ולרבי יוסי ור' שמעון דאמרי דפסל את כולו איכא למימר איפכא דמין במינו חמיר. וכמש"כ הר"ש ז"ל בפ"ג דטבול יום דאיכא מאן דאמר בעלמא דמין במינו לא בטיל. אלא דלפי זה קשיא לי דבנדה פ' יוצא דופן מייתי ברייתא דר"מ ור' יהודה אמרי דאינו נפסל בטבול יום ולר' יהודה הא מין במינו לא בטיל וחמיר ממין בשאינו מינו ואמאי אינו נפסל כלל אפילו מקום מגעו. וכן יקשה מאי דקרי לה התם דימוע דרבנן לר"י גם כן וכמו שכתב רש"י ז"ל התם. והא לר"י מדאורייתא לא בטיל. וע' תוס' שם דף מ"ז בד"ה אתי דימוע דרבנן מש"כ בזה. והתוס' שם בד"ה ואינה נפסלת בטבול יום הקשו גם כן מהא דמקפה דפסל מקום מגעו. ותי' דהתם מיירי בגוש בקערה והיינו כשיטתם הכא דמיירי כהוא בעין. אלא דמש"כ דהא דפסל מקום מגעו מיירי כשהוא גוש בקערה אינו מובן דר' יהודה הוא דאמר הכא בסיפא דמתניתין דאם היה שום מרובה הולכין אחר הרוב ופסל את כולם. ועלה קאמר ר"י דוקא כשהוא גוש בקערה. אבל כשהוא מפוזר במדוכה טהור. ופי' הר"מ והר"ש ז"ל דלא פסל אלא מקום מגעו. אבל רישא על כרחך מיירי כשהן מפוזרין במקפה וכמו שכתבו התוס' ז"ל כאן. ולהכי פריך אמאי פסל מקום מגעו הא ליכא כביצה במקום מגעו. ואי מיירי כשהכל גוש אחד לא הוי פריך מידי. ובאמת לפשטא דמתניתין מיירי רישא נמי כשהוא גוש בקערה דאי במפוזר אם כן מאי קאמר התם ואם היה השום מרובה הולכין אחר הרוב הא במפוזר אפילו השום מרובה אין הולכין אחר הרוב ולא בטיל המקפה. וכדאמר ר"י אימתי כו' אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור. וכמו שפי' הרא"ש ז"ל שם בפ"ב דטבול יום דבעינן תרתי שיהיה רוב וגוש בקערה. ואם כן רישא על כרחך מיירי כשהוא גוש בקערה. ותיקשי לדברי התוס' ז"ל הכא שפי' דמיירי כשהן מפוזרין. וכן פרכת הש"ס והא לא הוי כביצה לא יתיישב לפי זה וכנ"ל.

ואף על גב דיש לומר דהש"ס פריך שפיר במקום מגעו הא לא הוי כביצה דנהי דהכל גוש אחד בקערה מכל מקום לא פסל אלא מקום מגעו ובמקום מגעו ליכא כביצה. אבל לפי זה לא הוי צריך למימר דטעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור אלא משום דיכול לאכול האיסור בבת אחת. אלא ודאי משמע דאיירי במפוזר וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ומפשטא דמתניתין לא משמע כן. וצריך לומר דרישא דמתני' כשהשום מועט משמע ליה להש"ס דמיירי בכל גוונא בין כשהוא גוש בין כשהוא מפוזר. ומשום הכי איצטריך לטעמא דהיתר מצטרף לאיסור. ואם כן דברי התוס' ז"ל בנדה שכתבו דמיירי דוקא כשהוא גוש בקערה אינו מדוקדק ועדיין צ"ע.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה